מאיר הלוי לטריס

מאיר הלוי (מקס) לֶטֶריסכתיב יידי: לעטעריס[1]; בלועזית: Max Letteris‏; 13 בספטמבר 1800 ז'ולקווה, גליציה19 במאי 1871, וינה) היה משורר וסופר עברי ועסקן ספרותי, איש תנועת ההשכלה בגליציה ובאוסטריה.

V08p017005 Meïr Halevi Letteris

תולדות חייו

לגבי תאריך הולדתו יש עדויות שונות בין 1800 ל-1807, והוא עצמו העיד על 13 בספטמבר 1800. הוא נולד בז'ולקווה הסמוכה ללבוב, בגליציה תחת שלטון האימפריה האוסטרית. אביו ר' גרשום היה מדפיס, צאצא לשושלת ארוכה של מדפיסים ומוציאים לאור של ספרים עבריים, מיוצאי ספרד שלמדו את מלאכת ההדפסה באמסטרדם ועברו לפולין בסוף המאה ה-17. קיבל חינוך מסורתי מקובל, אך למורת רוח אביו קרא גם ספרי השכלה ומדע ולמד לשונות זרות. עוד בילדותו נפגש עם ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ובהמשך השנים התחבר למשכילים רבים נוספים, ובהם שי"ר, ריב"ל, שלום הכהן ואחרים. במשך חייו נדד בין השאר בערים ברודי (1819), וינה (1820-1822), לבוב (1826–1830), שוב וינה (18301838, שם עבר בבית הדפוס של אנטון שמיד), פרסבורג (1839) ופראג (1840-1848). בסופו של דבר השתקע ב-1848 בווינה, שם גר עד פטירתו ב-1871, למעט נסיעות קצרות לצורך מכירת ספריו.

רוב ימיו סבל מקשיים כלכליים, ונאלץ לקבל עליו משימות תרגום, עריכה והגהה של חיבורים שונים לצורך פרנסה. בין השאר כתב מאמרים אנציקלופדיים ומאמרי ביקורת בגרמנית, תרגם ספרי קודש עבריים (מחזורים, סידורים ועוד) לגרמנית והוציא הוצאות חדשות של חיבורים עבריים מימי הביניים על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים. בשנותיו בלבוב, פראג ווינה גם למד באוניברסיטאות המקומיות ובסופו של דבר קיבל תואר דוקטור. כשהשתקע בווינה עבד תקופה קצרה בספריה הקיסרית ואף הרצה באקדמיה של וינה, אך אחר כך פוטר ממשרה זו והתפרנס ממכירת ספריו, ובשלב מסוים אף נזקק לכספי צדקה של הקהילה היהודית בווינה.

ב-1870 נחוג יום הולדתו השבעים, ובאותן שנים כבר הורע מצב בריאותו. הוא נפטר ב-19 במאי 1871. פורסמו עליו הספדים רבים, שהעריכו את דמותו כמשורר, כמתרגם וכמקדם הספרות והשירה העברית.

יצירתו וחיבוריו

Letteris Tofes
"תופש כינור ועוגב", וינה 1860

יצירתו של לטריס איננה מתאפיינת במקוריות או איכות יוצאת דופן. עיקר חשיבותו בייבוא השירה האירופית הקלאסית אל עולם השירה העברית; רוב שיריו הם תרגומים-עיבודים או חיקויים של משוררים גרמנים, צרפתים ואנגלים. לדבריו של ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, "לטריס נתגלה גם בתרגומים כמשורר אמיתי, אף אם לא כמשורר גדול. (...) יש לו, ללטריס, גם שירים ליריים נאים, שיש בהם רגש אמיתי, צער העולם ולפעמים גם אש-דת. (...) הסגנון של לטריס הוא קל ונעים, והלשון המקראית שלו צחה ורכה; ובזה מתבארת הצלחתו בשעתו: מה שנחשב בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19 כראש משוררי זמנו. ואולם אין בלשונו הפיוטית ביטויים וציורים מקוריים שיהיו נחקקים ונחרתים בלבבות. וזוהי סיבת הדבר, שזמן מועט אחר פטירתו נשתכח מן הלבבות. אד"ם הכהן, מיכ"ל וגורדון השכיחוהו מפני שבשיריהם היו עזוז הרעיון ומקוריות המבע גדולים הרבה יותר".

מקצת שיריו המקוריים של לטריס עוסקים בנושאים לאומיים, ואלה זכו להצלחה גדולה. במיוחד התפרסם שירו "יונה הומיה", שהיה מושר בציבור בכינוסים ובהתאספויות עממיות שנים רבות אחר שהתפרסם. השיר מתאר את צרותיה של יונה שנדדה מִקִּנָּהּ, כדימוי לעם ישראל:

אוֹי כִּי עוֹטְיָה אָנִי! / אֲנִי אַךְ נֹדֶדֶת,
מִמְּעוֹן חַגְוֵי סַלְעִי / הוֹי אֲנִי יוֹרֶדֶת;
סְבִיבִי יָחוּל סַעַר / בָּדָד אֶדּוֹד כָּנָף
וּבֵין סִבְכֵי יַעַר / עֲרִירִי אֶבְחַר עָנָף.

בין פרסומיו החשובים של לטריס:

  • את שירו הראשון כתב ב-1816, והראה אותו לרנ"ק ולשי"ר. החל מ-1820 התפרסמו שירים שלו, בעיקר תרגומים-עיבודים של שירים גרמניים ולטיניים, בשנתון "ביכורי העתים" בעריכת שלום הכהן. ספר השירים הראשון שלו הוא דברי שיר, ז'ולקווה תקפ"ג (1823). בעקבות שירים אלו התפרסם בחוגי המשכילים והוכר כיורשם של נפתלי הרץ וייזל ושלום הכהן. קובץ שירים נוסף שלו הוא אילת השחר, ז'ולקווה תקפ"ה (1824).
  • הצפירה, ז'ולקווה תקפ"ד (1823). קובץ מאמרים ויצירות בעריכתו, שבו השתתפו בין השאר דוד פרידלנדר, רנ"ק, שלום הכהן, יעקב שמואל ביק ויהודה ליב מיזס. לטריס עצמו פרסם ב"הצפירה" את שירו "יונה הומיה".
  • גזע ישי, תרגום של Athalie של ראסין, וינה 1835, ושלום אסתר, תרגום של Esther להנ"ל, פראג 1843.
  • תולדות הפילוסוף ברוך שפינוזה ז"ל, מאמר ב"ביכורי העתים החדשים", תר"ו (1846). המאמר הראשון בספרות העברית המתייחס בגישה חיובית לשפינוזה. המאמר פתח פולמוס רחב בין המשכילים; כנגדו כתבו בין השאר יש"ר מגוריציאה ושד"ל, והגנו עליו שלמה רובין ושניאור זק"ש.
  • "תנ"ך לטריס", וינה תרי"ב (1852). בשל קשיי הפרנסה שלו הסכים לטריס להגיה עבור האגודה המיסיונרית "חברת מפיקי כתבי הקודש בבריטניה ובשאר ארצות" מהדורה של התנ"ך. מהדורת לטריס של התנ"ך הפכה להיות המהדורה הנפוצה ביותר של המקרא במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, ונדפסו ממנה עשרות רבות של מהדורות.
  • תופש כנור ועוגב, קובץ שירים שהתפרסמו בשנים 1823–1859, וינה תר"ך (1860).
  • בן אבויה, תרגום-עיבוד של "פאוסט" של גתה בדמותו של אלישע בן אבויה, וינה תרכ"ה (1865). על הספר נכתבו ביקורות חיוביות רבות של סופרים עבריים כגון אברהם בר גוטלובר, שי"ר ואחרים, אך גם ביקורת שלילית של מי שהיה אז סופר צעיר ובלתי מוכר, פרץ סמולנסקין. סמולנסקין יצא נגד עצם הרעיון להשוות בין פאוסט לבן אבויה, וגם נגד איכות התרגום.
  • תרגומים מגרמנית לעברית של כמה משירי ידידו לודוויג אוגוסט פרנקל.
  • זיכרון בספר, אוטוביוגרפיה, כולל ביוגרפיות של כמה מעמיתיו המשכילים (רנ"ק, שי"ר, שמשון בלוך הלוי ואחרים), וינה תרכ"ח-תרכ"ט (1869).
  • תולדות גרשון הלוי לעטעריס (על אביו), ונספח לו ספר פשר הדבר מאת גרשון הלוי. וינה, 1864.

מלבד זאת ערך והוציא לאור עשרות ספרים, הן של חכמי ישראל (אברהם אבן עזרא, רמב"ן, "מגדל עוז" של רמח"ל עם ביוגרפיה של רמח"ל) והן של אנשי תנועת ההשכלה ("אוצר השורשים" של יהודה ליב בן-זאב, "הצופה לבית ישראל" של יצחק ארטר, הכרך הראשון של "המאסף" עם הוספות, "עמל ותרצה" של שלום הכהן, "מורה נבוכי הזמן" של רנ"ק ועוד).

לקריאה נוספת

  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים תשי"ב, עמ' 369–400

קישורים חיצוניים

מכתביו

הערות שוליים

  1. ^ קיימות גם צורות הכתיב: ליטעריס וליטערס במסמך משפטי משנת 1801: הסכם ("מעמד") שנערך בין המדפיסים שבלבוב וזאלקווי בשנת תקס"א
אחיתופל

אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי (כלומר בן העיר גילה) הוא דמות מקראית המתוארת כבעלת חכמה רבה. היה יועצו של דוד המלך, ולאחר מכן יועצו של בנו אבשלום. בנו אליעם היה משלושים גיבורי דוד.

אפרים לוצאטו

אפרים לוצאטו (1729–1792) היה רופא ומשורר יהודי-איטלקי.

ביכורי העתים

ביכורי העתים (בכתיב המקורי: בִּכּוּרֵי הָעִתִּים) היה כתב עת של תנועת ההשכלה היהודית בתקופת פעולתה באוסטריה ובגליציה, שיצא לאור בווינה בשנים תקפ"א-תקצ"ב (1820–1831).

מייסד "ביכורי העתים" היה המשורר שלום הכהן. הוא ניסה בשנים 1809–1811 לחדש את הופעתו של הירחון המשכילי "המאסף", אך הניסיון לא האריך ימים. כשהחל לעבוד כעורך וכמגיה בבית הדפוס של אנטון שמיד בווינה, יזמו הוא ושמיד את הוצאתו לאור של שנתון ובו מאמרים, כתבות וחומר ספרותי בעברית ובגרמנית. בתחילה יצא "ביכורי העתים" כנספח ללוח שנה עברי, אך במהרה הפך לשנתון עצמאי. שלום הכהן ערך את כתב העת בשלוש השנים הראשונות, תקפ"א-תקפ"ג (1821–1823). בשנים תקפ"ד-תקפ"ה ערך אותו משה סג"ל לנדא, ממשכילי פראג ונכדו של "הנודע ביהודה", ר' יחזקאל לנדא. בשנים תקפ"ו-תקפ"ח היו העורכים שלמה פרגמנטר ויששכר דוב שלזינגר; בשנים תקפ"ט-תק"ץ יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה); ובשנתיים האחרונות, תקצ"א-תקצ"ב (1830–1831), היה העורך יהודה ייטלס. בכל השנים יצא לאור בבית הדפוס של אנטון שמיד.

אופיו של כתב העת השתנה במשך השנים. בכרכים שבעריכת שלום הכהן יש חומר ספרותי ומשלים בעברית ושירים מתורגמים מגרמנית, וכן חלק גרמני רחב היקף ובו מאמרי מדע בגרמנית (באותיות עבריות). בנוסף צורף לכתב העת "מבחר המאסף" – הדפסות חוזרות של חומר מ"המאסף". במשך הזמן הלך ופחת היקפם של החלק הגרמני של השנתון ושל "מבחר המאסף", ובכרכים האחרונים הוקדש כתב העת בעיקר למאמרים בעברית בנושאים של חכמת ישראל. כתב העת הפך לבמה המרכזית של חשובי המשכילים באוסטריה, בגליציה ובאיטליה לפרסום חיבוריהם ויצירותיהם בעברית. המאמרים והכתבות עסקו בנושאי חינוך, השפה העברית, מקרא ותלמוד, היסטוריה של עם ישראל, ובמידה מועטה גם עיסוק באירועים חדשותיים בני הזמן. בין המשכילים ואנשי חכמת ישראל שפרסמו את מאמריהם ב"ביכורי העתים" היו שי"ר, שד"ל, יש"ר מגוריציה, יצחק ארטר, שניאור זק"ש, מאיר הלוי לטריס, יעקב שמואל ביק ואחרים.

הוצאתו לאור של "ביכורי העתים" נפסקה ב-1831, כנראה בגלל קשיים כלכליים, אולם היו ניסיונות לחדש את הופעתו. ב-1844 הוציא לאור מנדל שטרן בווינה חוברת בשם "ביכורי העתים", אבל כשהמשיך להוציא אותה בשנים הבאות ככתב עת ספרותי קרא לו "כוכבי יצחק". ב-1845 הוציא יש"ר מגוריציה בווינה את "ביכורי העתים החדשים", אך הצליח להוציא רק כרך אחד, ובו שירים ומאמרים בעברית ובגרמנית. את מקומו של "ביכורי העתים" ככתב העת המרכזי של חכמת ישראל תפס כתב העת "כרם חמד".

הורטיוס

קווינטוס הורטיוס פלקוס (בלטינית Quintus Horatius Flaccus; בעברית שמו מבוטא גם הורציוס; 8 בדצמבר 65 לפנה"ס - 27 בנובמבר 8 לפנה"ס) היה משורר רומי מפורסם.

הלוי

הַלֵּוִי הוא שם משפחה יהודי נפוץ; הנקראים בשם זה מתייחסים על בני שבט לוי.

האם התכוונתם ל...

יהודה ליב מיזס

יהודה ליב מִיזֶס (נכתב גם מיזיס; 1798 בערך – 26 ביוני 1831) היה מאנשי תנועת ההשכלה היהודית בגליציה, מחבר החיבור האנטי-חסידי "קנאת האמת".

יוהאן וולפגנג פון גתה

יוהאן וולפגנג פון גֶתה (גרמנית: Johann Wolfgang von Goethe, להאזנה (מידע • עזרה), 28 באוגוסט 1749 - 22 במרץ 1832) היה ממייצגי התרבות הגדולים של ההיסטוריה העולמית: היה סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט, פוליטיקאי, בונה חופשי ומדען גרמני, הנחשב למייצגה הבולט ביותר של "הקלאסיקה של ויימאר" ולאחד מסמלי המופת של תרבות גרמניה, של תרבות המערב בכלל ושל ספרות העולם.

יצירתו הענפה, ובה שירים, מחזות, יצירות בפרוזה ומחקרים במדעי הטבע, תורגמה לעשרות שפות, ועוד בחייו זכה להערצה חסרת תקדים כאיש רוח רב־פנים ורב־השפעה. כסופר היה גתה לאחד מהכותבים הדומיננטיים בספרות הגרמנית, בייחוד ברומאנים, בין המאות 18 – 19.

יוכבד

יוֹכֶבֶד היא דמות מקראית, בַּת לֵוִי, אשת עמרם ואמם של מרים, אהרון ומשה. בזכות החלטתה להחביא את בנה, משה, בתיבה ולשלוח אותו על מי היאור, ניצל משה מפקודתו של פרעה להשמיד את כל התינוקות הזכרים בעם ישראל. לאחר שהצילה בת פרעה את משה מהיאור, ביקשה עבורו "אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת" וכך יוכבד הניקה וגידלה את משה עד שנגמל.

יצחק ארטר

יצחק אֶרְטֶר (בכתיב יידי: ערטער, 1791 – 20 באפריל 1851), סופר וסאטיריקן עברי, מאנשי תנועת ההשכלה בגליציה, מחבר "הצופה לבית ישראל".

כרם חמד

"כֶּרֶם חֶמֶד" היה כתב עת עברי של תנועת ההשכלה ואנשי חכמת ישראל, שיצא לאור בשנים תקצ"ג–תרט"ז (1833–1857).

כתב העת נוסד ב-1833 על ידי שמואל ליב גולדנברג, ונועד להיות המשכו של השנתון "ביכורי העתים", שחדל לצאת ב-1832. כוונתו של גולדנברג הייתה להוציא כתב עת יותר "מדעי", במובן של מדעי היהדות. שני הכרכים הראשונים יצאו בשנים תקצ"ג (1833) ותקצ"ו (1836) בווינה, וחמשת הכרכים ג'-ז' יצאו בשנים תקצ"ח-תר"ג (1838–1843) בפראג. בין המשתתפים בכרכים אלו היו שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) (שהייתה לו השפעה רבה על גולדנברג, ובמידה מסוימת יכול להיחשב כעורך-בפועל של כתב העת), שד"ל, רנ"ק, אברהם גייגר ואחרים, שפרסמו בו את יצירותיהם החלוציות בתחום חכמת ישראל. לצד זה פורסמו בו יצירות ספרותיות של יצחק ארטר, מאיר הלוי לטריס ואחרים, ומאמרים פובליציסטיים-מדעיים של שמשון בלוך, יהודה ליב מיזס, יעקב שמואל ביק ואחרים. המאמרים ב"כרם חמד" פורסמו בצורה ספרותית של מכתבים, אולי בשל החשש מצנזורה או מטעמים ספרותיים.

לאחר הפסקה של אחת-עשרה שנים, שבמהלכן גם נפטר גולדנברג (1846), יצאו שני כרכים נוספים של "כרם חמד" בברלין על ידי שניאור זק"ש – כרך ח' בתרי"ד (1854) וכרך ט' בתרט"ז (1856). בכרכים אלה הופיעו מאמרים של זק"ש עצמו וכן של זכריה פרנקל, יהושע השל שור, אהרון ילינק, יצחק אייזיק בן-יעקב, אד"ם הכהן, משה שטיינשניידר, יצחק מרדכי יוסט, אליעזר צווייפל ואחרים. אחרי שני כרכים אלה פסק "כרם חמד" להופיע.

"כרם חמד" היה הבמה המרכזית של מדעי היהדות ותנועת חכמת ישראל בראשיתה. בעקבותיו יצאו לאור בהמשך המאה ה-19 כתבי עת נוספים שעסקו בחכמת ישראל, ובהם "אוצר נחמד" בעריכת יצחק בלומנפלד (1855–1863), "בית המדרש" בעריכת אייזיק הירש וייס (1865–1867) ו"ישורון" בעריכת יוסף יצחק קובאק (1856–1878).

לודוויג אוגוסט פרנקל

ד"ר לודוויג אַוּגוסט, רִיטֶר פון פרנקל-הוכווארט (בגרמנית: Ludwig August Ritter von Frankl-Hochwart, שמו העברי: אברהם אלעזר; 3 בפברואר 1810, חראסט, בוהמיה – 12 במרץ 1894, וינה) היה מורה, עיתונאי, סופר ומשורר יהודי-אוסטרי, רופא בהכשרתו, מייסד בית הספר למל בירושלים.

לוקיאנוס מסאמוסאטה

לוקיאנוס מסאמוסאטה (ביוונית: Λουκιανὸς ὁ Σαμοσατεύς;‏ 120 - אחרי 180 לספירה) היה רטוריקן וסאטיריקן יווני ממוצא אשורי.

לורד ביירון

ג'ורג' גורדון ביירון (באנגלית: George Gordon Byron;‏ 22 בינואר 1788 - 19 באפריל 1824) היה מגדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים. ירש בגיל צעיר את תואר האצולה לורד.

מביא לבית הדפוס

המביא לבית הדפוס (מלבה"ד) הוא מונח עברי לתפקיד שהגדרתו איננה מתוחמת ותלויה במקום ובתרבות אך ניתן לכנותו "מתווך בין העולם האינטלקטואלי לעולם המעש". תפקידי המביא לבית הדפוס התגבשו עם המצאת הדפוס עוד לפני שהוגדרו ותוחמו באופן מובהק תפקידי המוציא לאור, בעל בית הדפוס, העורך הספרותי והמגיה. באופן כללי, המביא לבית הדפוס יוזם הדפסת ספר ומכין אותו לדפוס על ידי ליקוט כתבי יד, בדיקתם מבחינה טכנית (שלמוּת, אפשרות טכנית להדפיסם), הגהה שלהם ומציאת מוציא לאור ובית דפוס שיסכימו להוצאתם. חשיבותם הייחודית של מביאים לבית הדפוס בספרות העברית נבעה מכך שחלק גדול מן הדפוס העברי התרכז בפרסום חוזר של טקסטים ישנים, לעיתים עם פירוש או תרגום או הוצאת מהדורות חדשות ואיכותיות יותר, מפעל שריכז מספר שותפים לעשייה והצריך יזם שיוציאם לפועל, יגייס תמיכה כספית ויתאם בין גורמים שונים. תחום פעילות נוסף של הבאה לבית הדפוס היה עריכת קבצים, בהם הודפסו יחדיו מספר חיבורים (בין שראו אור לפני כן בדפוס ובין שראו אור לראשונה), פעולה שהעניקה ממד של ליקוט ופרשנות משווה, בהציבה זה לצד זה טקסטים שונים. פעילות חשובה וייחודית נוספת הייתה הצלתם של כתבי יד על ידי הבאתם לדפוס בטרם יאבדו; גם לפעילות זו נופך של ברירה וקביעה מה יכחד ומה יישמר לעתיד.

ניתן לשייך את המביאים לבית הדפוס לשלוש קבוצות: אישים העוסקים בתחום מבחינה מקצועית ואידאולוגית ומומחים בעולם ההפקה, גיוס ההון וההוצאה לאור; אישים בעלי עניין בספר או במחבר מסוים, שאין בכוחו או ברצונו להוציא את ספרו לאור (או שאיננו עוד בין החיים), ופעילים בהוצאתו של ספר זה או מחבר זה בלבד ובני משפחה ויורשים של מחברים, הנוטלים אחריות על עיזבונם.

לעיתים הוסיף המביא לבית הדפוס הקדמה משלו לספר ובה תיאר את תולדות ההפקה, מאמציו להוציא את הספר והתנצלות אם נפלו שגיאות הגהה (בדומה ל"הסכמה" בראש ספרים תורניים). הקדמות אלה מספקות מידע רב לגבי תפקידיו המגוונים של המביא לבית הדפוס והיקף תרומתם של אישים מסוימים.

שימוש נוסף בהגדרה "מביא לבית הדפוס" מתקיים בכתבים פסאודואפיגרפיים (ספרים חדשים המיוחסים למחבר קדום) שבהם מסתתר המחבר האמיתי תחת הכינוי "מביא לבית הדפוס", ולעיתים אף מפרט כיצד התגלגלו לידיו כביכול מגילות עתיקות, שהוא רק מביאן לדפוס.

מרדכי ברויאר

הרב מרדכי בְּרוֹיֶאר (Breuer; ו' באייר ה'תרפ"א – ו' באדר ה'תשס"ז, 14 במאי 1921 – 24 בפברואר 2007) היה חתן פרס ישראל, ההדיר את נוסח המקרא, ופיתח את "שיטת הבחינות" שניסתה להציע פשרה אמונית בין תורה מן השמים לקבלת ממצאי ביקורת המקרא.

מתתיהו שמחה רבנר

מתתיהו שמחה רבנר או מתיתיהו שמחה רבענער (ברומנית: Matityahu Simcha Rabener), המוכר גם בשם העט המשביר, 1829 או ,לפי מקורות אחרים, 23 בינואר 1823 לבוב - אפריל 1894, רב, דרשן, מחנך, מורה לעברית, סופר, מתרגם ועורך בשפות עברית, גרמנית ורומנית, יליד גליציה המזרחית (בימינו באוקראינה) שפעל בגליציה, בוקובינה וברומניה, מראשי המשכילים בצ'רנוביץ וביאשי.

נחמן קרוכמל

ר' נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק; נכתב גם קרוכמאל; ז' באדר ה'תקמ"ה, 17 בפברואר 1785 – א' באב ה'ת"ר, 31 ביולי 1840), היה הוגה דעות והיסטוריון יהודי, מהבולטים שבאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת חכמת ישראל; נאמר עליו שהיה "פילוסוף היהדות השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה". סביב רנ"ק התקבץ חוג תלמידים שממנו יצאו סופרים וחוקרים חשובים בגליציה ובמזרח אירופה במהלך המאה ה-19. בספרו היחיד, "מורה נבוכי הזמן", שבו מוצגת תפיסתו הפילוסופית על ההיסטוריה של עם ישראל, השפיע על מחקר תולדות עם ישראל, סוגות הספרות היהודית, וההגות היהודית בדורות שאחריו.

שירה עברית

שירה עברית נכתבה עוד מימי המקרא וממשיכה להיכתב עד ימינו. לאורך הדורות התעצב והשתכלל סגנון השירה, והמשוררים בני התקופות המאוחרות כללו בשירתם התייחסות לשירי התקופות שקדמו להם.

שלום הכהן

שלום הכהן (ב' בטבת ה'תקל"ב, 23 בדצמבר 1771 – י"ד באדר א' ה'תר"ה, 21 בפברואר 1845) היה משורר עברי, איש תנועת ההשכלה; עורך "המאסף החדש", מייסד ועורך "ביכורי העתים", מחבר "עמל ותרצה", "ניר דוד" ו"קורא הדורות".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.