מאיר ארגוב

מאיר ארגוב (גרבובסקי); (ינואר 190524 בנובמבר 1963) היה פעיל ציוני, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת מהקמת הכנסת ועד מותו, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון בכנסות השנייה ועד החמישית.

מאיר ארגוב
Meir Argov.jpeg
מאיר ארגוב, 1959
לידה ינואר 1905
ה'תרס"ה
רִיבְּנִיצָה, פלך פודוליה, האימפריה הרוסית, כיום בשטח רפובליקת מולדובה, בטרנסניסטריה
תאריך עלייה 1927
חבר הכנסת
14 בפברואר 194924 בנובמבר 1963
(14 שנים)
כנסות 1 - 5
יו"ר ועדת החוץ והביטחון ה־1
29 במרץ 194924 בנובמבר 1963
(14 שנים)
תפקידים בולטים

ביוגרפיה

נולד בשנת 1905 ברִיבְּנִיצָה שבפלך בסרביה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום במולדובה). למד בחדר, בגימנסיה בייקטרינוסלב ובאוניברסיטת קייב. עמד בראש "החלוץ" באוקראינה והיה חבר מרכז "צעירי ציון". נאסר בברית המועצות בשל פעילותו הציונית, וגורש ממנה בשנת 1924. עלה לארץ ישראל בשנת 1927. עבד כפועל במושבות, ותקופה מסוימת עבד בנס ציונה, שבה היה מוכר כאדם מסורתי שנהג לשמש כשליח ציבור בחגים[1]. באפריל 1928 נשא לאשה את ציפורה לוחוביצקי[2].

נבחר לתפקיד מזכיר מועצת פועלי פתח תקווה, בו שימש בשנים 19291939. בתפקידו היה שותף למאבק למען עבודה עברית בפתח תקווה ובין השאר אמר:

"באנו הנה להזהיר את היישוב כולו מעל הבמה הזאת ולהודיע כי אנו את פתח תקווה לא נעזוב ואת זכות עבודתנו נקנה לנו בכל הדרכים. אנו פונים ליישוב שיעשה את המוטל עליו, אולם אם אתם לא תפעלו - נקבל אנו על עצמנו את כל האחריות ולא נרתע גם מפני דמים; על דמנו אני מדבר ולא על דם אחרים. ואם לא עלה עדיין בידנו לקנות את העבודה בדם שנשפך ביום המאורעות המפורסם - יקנה אותה בפעם השנייה ובפעם השלישית ובפעם הרביעית. מן המלחמה לא נרפה ואת המושבה לא נעזוב.

היה פעיל במפא"י וחבר מרכז המפלגה, חבר מטעמה בוועד הלאומי (1930) ובעיריית פתח תקווה משנת 1931. בשנת 1942 התנדב לשרת בצבא הבריטי, ובעקבות זאת התפטר מחברותו במועצת עיריית פתח תקווה[3]. הצטרף לבריגדה היהודית עם הקמתה, בשורותיה נלחם באיטליה וכן השתתף בפעולות ההצלה ועלייה ב' בתום מלחמת העולם השנייה.

Knesset Foreign Affairs & Security Comm1949
מאיר ארגוב (בצד שמאל מאחור) בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-1 בספטמבר 1949

היה חבר מועצת העם, לפני הקמת המדינה, ואחראי מטעמה על ענייני הדואר. מתוקף תפקידו פעל להכנת בולים למדינה שעמדה לקום[4]. עם הקמת המדינה היה מחותמי מגילת העצמאות ומתוקף חברותו במועצת העם היה לחבר מועצת המדינה הזמנית. ביולי 1948 ייצג את מדינת ישראל בקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בשווייץ[5] וביוני 1949 נבחר להיות נציג מפא"י במועצה הכללית של הקונגרס היהודי העולמי בישראל[6]. הוצב במקום ה-46 ברשימת מפא"י בבחירות לאספה המכוננת, ובעקבות תוצאות הבחירות בהן זכתה מפא"י ל-46 מנדטים נכנס לכנסת הראשונה[7]. הוא המשיך לכהן כחבר הכנסת עד למותו במהלך כהונת הכנסת החמישית. היה יושב ראש ועדת החוץ והביטחון בכנסות השנייה עד החמישית.

בשנת 1950 היה מנהל המחלקה המוניציפלית של הוועד הפועל של ההסתדרות וניהל מטעמה את מערכת הבחירות לרשויות המקומיות[8].

חייו הפרטיים

ארגוב היה נשוי לציפורה, בת לבית לוחוביצקי (2005-1907) ונולדה להם בת.

כתביו

  • מאיר גרבובסקי, נרות דולקים בגיזרה היהודית: שנה לחי"ל, תל אביב: מחלקת ההסברה של הוועד הפועל [של ההסתדרות], תש"ו.
  • מאיר ארגוב, מאבקים: מבחר מאמרים ומסות, תל אביב: תנועת העבודה הציונית העולמית, תשל"א.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מנחם בן הלל, ארגוב היה איש מסורת, דבר, 1 בדצמבר 1963
  2. ^ ברכה לנישואין מטעם מועצת פועלי פתח תקווה, דבר, 6 באפריל 1928
  3. ^ חבר חדש לעירית פתח תקווה, דבר, 20 בפברואר 1942
  4. ^ ובולים עם שגיאות דפוס, דבר, 24 באפריל 1958
  5. ^ בישיבת הנעילה של הקונגרס היהודי העולמי, דבר, 13 ביולי 1948
  6. ^ ישיבה ראשונה, דבר, 27 ביוני 1949 (מודעה)
  7. ^ רשימת מפלגת פועלי ארץ ישראל, דבר, 24 בינואר 1949
  8. ^ משאל בזק על תוצאות הבחירות בין נציגי הסיעות בכנסת, דבר, 16 בנובמבר 1950
ארגוב

האם התכוונתם ל...

ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל

הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה מבוסס על קובץ תקנות מנדטוריות שהחילה מועצת המדינה הזמנית משנת 1948 על אזורי הגליל, "המשולש", הנגב ועל הערים רמלה, לוד, יפו ומגדל-אשקלון, אזורים שהיו מאוכלסים ברוב ניכר של ערבים. הממשל הצבאי הסתיים בשנת 1966.

דוד הכהן (חבר הכנסת)

דוד הכהן (20 באוקטובר 1898 – 19 בפברואר 1984) היה ממנהיגי היישוב בתקופת טרום המדינה, חבר הכנסת, מדינאי ודיפלומט בימי ראשית המדינה.

החברה המאוחדת לפרסומים והדפסות

החברה המאוחדת לפרסומים והדפסות הייתה חברה בשליטת מפא"י שהוציאה לאור בישראל עיתונים במגוון שפות.

מפא"י הוציאה לאור עיתונים בשפות זרות מראשית ימי המדינה.

בשנת 1967 הוציאה החברה את העיתונים "ויאצה נוסטרה" ברומנית ו-"L'information d'Israel" בצרפתית ואת השבועון "פקלע" ברומנית. כן הייתה החברה שותפה ב-50% בעיתון "לעצטע נייעס" ביידיש וב"נובינה קורייר" בפולנית וב-41% ב"אוי קלט" שיצא בהונגרית. בשנת 1968 הוחל בהוצאת "נאשה סטראנה" ברוסית כשבועון. בבעלות החברה היה גם דפוס מפא"י בו הודפסו העיתון הכלכלי "שער" ובטאון פא"י, "שערים".

בשנת 1971 נסגר העיתון בצרפתית, בגלל שהיה הפסדי.

באפריל 1973 רכשה החברה את הדפוס וההוצאה לאור של הוצאת א. לוין אפשטיין. עסקי ההוצאה לאור נמכרו תוך מספר חודשים לעודד מודן והדפוס המשיך להתנהל תחת החברה.

בשנות ה-70 רכשה החברה את חדשות ישראל בגרמנית.

כל מניות החברה, למעט מנייה אחת על שם מאיר ארגוב, היו בידי מפא"י. החברה הייתה רווחית.

בשנות ה-70 היה שיתוף פעולה בין החברה לבין לוח מעריב, ומודעות לוח מעריב פורסמו במקביל בעיתוני החברה.

בשנת 1994 נמכרו עיתוני החברה והגיעו לידי ג'ורג' אדרי.

בשנת 2006 מכרה החברה את המבנה של דפוס מפא"י ברחוב הרכבת 52 בתל אביב.

הכנסת הרביעית

כהונתה של הכנסת הרביעית החלה ב-30 בנובמבר 1959, בעקבות הבחירות שנערכו ב-3 בנובמבר אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר מכן העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, נחום ניר-רפאלקס. מיד אחר כך נבחר קדיש לוז ליושב ראש הכנסת. לוז היה המועמד היחיד, והוא נבחר בתמיכתם של 112 מחברי הכנסת וללא מתנגדים. 3 מחברי הכנסת נמנעו.

הכנסת הרביעית כיהנה במשך תקופה קצרה ביותר מבין כל הכנסות (שנייה רק לכנסת העשרים ואחת) - 644 ימים, שהם שנה, תשעה חודשים וארבעה ימים, עד לתחילת כהונתה של הכנסת החמישית, ב-4 בספטמבר 1961.

הכנסת השלישית

כהונתה של הכנסת השלישית החלה ב-15 באוגוסט 1955, הרכבה נקבע בבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר שהשביע את חברי הכנסת, העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, מרדכי נורוק. מיד לאחר מכן נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש הכנסת, בתמיכתם של 109 מחברי הכנסת, ללא מתנגדים ועם שישה נמנעים.

הכנסת השלישית כיהנה עד התכנסותה של הכנסת הרביעית, ב-30 בנובמבר 1959. כהונתה של כנסת זו היא הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

ועדת החוץ והביטחון

ועדת החוץ והביטחון (ועדת החו"ב) או ועחו"ב של הכנסת היא אחת מוועדות הכנסת הקבועות ונחשבת לאחת משתי החשובות בהן (יחד עם ועדת הכספים). סעיף 13 (א) (4) לתקנון הכנסת קובע שתחומי עיסוקה הם מדיניות החוץ של מדינת ישראל, כוחותיה המזוינים וביטחונה. מתפקידה של הוועדה לבצע חקיקה בנושאי חוץ וביטחון, וכן לפקח ולבקר את משרדי הממשלה הנוגעים בדבר ולאשר את סעיפי תקציביהם.

ז'ניה טברסקי

זֶ'ניה טבֶרסקי (‏ 16 באוגוסט 1904 – 9 באפריל 1964) הייתה עובדת סוציאלית ועסקנית ציבור ישראלית, מחלוצות העבודה הסוציאלית בארץ ישראל, מפעילות תנועת הפועלות וחברת הכנסת מטעם מפא"י בחמש הכנסות הראשונות.

זלמן ארן

זלמן (זיאמה) ארן (לשעבר אהרונוביץ') (1 במרץ 1899, י"ח באדר תרנ"ט, יוזובקה, פלך יקטרינוסלב, האימפריה הרוסית - 6 בספטמבר 1970, ה' באלול תש"ל) היה מנהיג ציוני סוציאל-דמוקרטי, פוליטיקאי ומחנך ישראלי יליד אוקראינה, חבר הכנסת מטעם מפא"י. כיהן כשר החינוך של מדינת ישראל במשך 11 שנה, בין 1955 ל-1960 ובין 1963 ל-1969, והיה דמות משפיעה בראשית ארגון מערכת החינוך בישראל.

ח' בכסלו

ח' בכסלו הוא היום השמיני בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמיני בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בח' כסלו היא פרשת וישלח אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת ויצא אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או שבת.

יצחק קורן

יצחק קוֹרְן (11 במרץ 1911 – 22 ביוני 1994) היה איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י והמערך, סגן שר האוצר, מזכיר תנועת המושבים ומזכ"ל תנועת העבודה הציונית.

יצחק שפירא (מנהיג פועלים)

יצחק שפירא - (2 באוגוסט 1905 - 2 באוגוסט 1976) היה חלוץ איש העלייה הרביעית, פעיל ציוני ומנהיג פועלים, חבר מזכירות מפא"י, מזכיר המרכז החקלאי במשך כעשרים שנים, וממייסדי מושב צופית שבשרון.

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות היא המסמך המכריז על הקמתה של מדינת ישראל. "מגילת העצמאות" הוא אמנם שמה המקובל, אך שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת־ישראל", ובשם זה פורסמה בעיתון הרשמי (ע"ר 14.5.48, עמ' 1).

את המגילה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן (שדרות רוטשילד 16, תל אביב), ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

מגילת העצמאות כוללת חמישה חלקים:

סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. פרישת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה.

הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.

עקרונותיה של המדינה החדשה.

פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות.

חתימות.

מועצת המדינה הזמנית

מועצת המדינה הזמנית הייתה הסמכות המחוקקת של מדינת ישראל מסיום המנדט הבריטי ועד להקמת הכנסת. היא תפסה את מקומה של המועצה המלכותית, שבאמצעותה חוקקה בריטניה חוקים עבור ארץ ישראל המנדטורית.

מועצת המדינה הזמנית הוכרזה במעמד הכרזת המדינה במגילת העצמאות, שבה נאמר:

סמכויותיה של מועצת המדינה הזמנית נקבעו בפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהיא דבר החקיקה הראשון שפורסם במדינת ישראל. בפקודת סדרי השלטון והמשפט ננקבו שמותיהם של 38 חברי מועצת המדינה הזמנית. לנשיא המועצה מונה חיים ויצמן.

תפקידה של מועצת המדינה הזמנית היה להקים את מוסדות המדינה העיקריים ולבצע את ההכנות הנדרשות לקיום בחירות ראשונות ולהקמת הכנסת.חוקי מועצת המדינה הזמנית נקראו פקודות ופורסמו ב"עיתון רשמי" (שלימים הפך ל"רשומות").

ב-25 בינואר 1949 נערכו הבחירות לאספה המכוננת. ב-16 בפברואר 1949 קיבלה האספה את חוק המעבר. כתוצאה מחוק המעבר הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה.

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריוןדניאל אוסטרמרדכי בנטוביצחק בן-צביאליהו ברליןפרץ ברנשטייןזאב גולד • מאיר ארגוב • יצחק גרינבויםאברהם גרנותאליהו דובקיןמאיר וילנרזרח ורהפטיגהרצל ורדי (רוזנבלום)רחל כהן-כגןקלמן כהנאסעדיה כובשייצחק מאיר לויןמאיר דוד לוינשטייןצבי לוריאגולדה מאירנחום ניר-רפאלקסצבי סגליהודה ליב הכהן פישמןדוד צבי פנקסאהרן ציזלינגמשה קולאליעזר קפלןאברהם קצנלסוןפנחס רוזןדוד רמזברל רפטורמרדכי שטנרבן-ציון שטרנברגבכור-שלום שטריתחיים משה שפיראמשה שרת מגילת העצמאות
יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת
מאיר ארגוב • זלמן ארן • מאיר ארגוב • דוד הכהןחיים יוסף צדוקיצחק נבוןחיים יוסף צדוקמשה ארנסאליהו בן-אלישרמשה ארנסאבא אבןחיים בר-לבאליהו בן-אלישראורי אורחגי מירוםעוזי לנדאודוד מגןדן מרידורחיים רמוןיובל שטייניץצחי הנגבישאול מופזרוני בר-אוןאביגדור ליברמןזאב אלקיןיריב לויןצחי הנגביאבי דיכטר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.