מאו דזה-דונג

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא מָאוֹ.
מאו דזה-דונג
毛澤東
Mao Zedong in 1963 (cropped)
דיוקנו של מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג
מקום קבורה הרפובליקה העממית של סין המאוזוליאום למאו דזה-דונג, בייג'ינג

מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג (מבוטא מאו צה טונג; בסינית: 毛泽东; פין־יין: Máo Zédōng‏ - IPA: [mɑ̌ʊ tsɤ̌tʊ́ŋ] (מידע • עזרה)‏, 26 בדצמבר 1893 - 9 בספטמבר 1976) היה מדינאי סיני, שליטהּ של סין בין השנים 1949–1976. בתפקידו כיושב ראש המועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הסינית משנת 1943 ואילך היה גורם מרכזי בעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בסין אחרי מלחמת האזרחים הסינית ונחשב אבי "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית פיתוח שגרמה למותם ברעב של עשרות מיליוני סינים, ובעיקר - מנהיג "מהפכת התרבות" (בין 1966 ל־1976), קמפיין פוליטי שגרם לכאוס וגבה את חייהם של מיליונים.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

מאו דזה־דונג נולד בכפר שאושאן בנפת שיאנגטאן (湘潭縣) שבמחוז הונאן, כבכור מבין ארבעת בניו של איכר אמיד. במהלך מהפכת 1911 שירת בצבא המחוזי של הונאן ולאחר מכן שב ללימודיו, שם הפך חסיד של פעילות גופנית וקולקטיביזם.

אחרי סיום לימודיו בבית הספר בהונאן ב־1918 נסע מאו עם מורו וחמיו לעתיד הפרופסור יאנג צ'אנג־ג'י לבייג'ינג, שם הרצה יאנג באוניברסיטת בייג'ינג, כל זאת על רקע אירועי תנועת ה-4 במאי ותביעות הקוומינדאנג להגברת הדמוקרטיזציה והליברליזם בסין. בהמלצת יאנג, קיבל מאו עבודה כעוזר לספרן ופיתח אהבת קריאה, ושמע את נאומיהם של פרופסורים רדיקלים כמו סון יאט סן, שהפך מאוחר יותר ליושב ראש הראשון של המפלגה הקומוניסטית בסין ולי דאג'או. באותה תקופה גם נישא מאו בראשונה ליאנג קאיחווי, בתו של יאנג.

פעילות במפלגה הקומוניסטית

במקום לצאת מחוץ לארצו כמנהג רבים מעמיתיו הרדיקלים, העדיף מאו בתחילת שנות העשרים לטייל ברחבי סין, עד שובו להונאן, שם נטל את ההנהגה בקידום פעולה קולקטיבית וזכויות עובדים.

ביולי 1921 נכח מאו בקונגרס הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשאנגחאי. נוסף לו היו בתנועה אותה עת רק עוד 56 חברים. בתוך שנים מספר, עד 1927, גדל מספר החברים בה ל־57 אלף. התנועה הקומוניסטית פעלה בשנותיה הראשונות במסגרת הקואומינטנג, בעיקר באזורי הכפר ובארגון פועלים באיגודים מקצועיים. פעילותה גם ביטאה את הרדיקליזציה הגוברת בסין, נוכח מה שנתפש ככישלון הקואומינטנג, למרות השגת הרוב בבחירות 1913, להשפיע בצורה מהותית ויסודית יותר על מצבה של סין.

מאו התקדם במהירות בשורות המפלגה הקומוניסטית ובשנת 1923 הוא נבחר לוועד המרכזי של המפלגה במסגרת הקונגרס השלישי. בשנת 1924 פרצה מלחמת האזרחים הראשונה בסין. סון יאט סן, מנהיג הקואומינטנג, יצא לבייג'ינג כדי לשאת ולתת על כינון ממשלה כל־סינית, אך מת בשנת 1925 ולא הצליח להשלים את פועלו. יורשו, צ'יאנג קאי שק יצא עם כוחות הקואומינטנג לסילוק המשטר בצפון סין, במה שכונה "המסע צפונה". צ'יאנג קאי־שק הצליח באיחוד הגנרלים הניצים בצפון, אחרי מותו של יואן שה־קאי תחת שלטונו הוא.

מאו, במקביל, נשלח במסגרת החזית המאוחדת בין הקואומינטנג והמפלגה הקומוניסטית למחוז הונאן. בהרצאה במרץ 1927 בפני מרכז המפלגה הרצה מאו על פעילות האיכרים ועמד על החשיבות המכרעת שיש להם כגרעין כוח עתידי למהפכה. הצעתו של מאו להסתמך על כוח האיכרים כגרעין התמיכה המרכזי נדחתה על ידי המפלגה, אך הוא עצמו מונה למנהיג תנועת האיכרים.

זמן קצר אחרי כניסתו לשאנגחאי כונן צ'יאנג קאי־שק ממשלה לאומנית בסין כולה, בתמיכת מעצמות המערב, והחל במסע דיכוי נגד המפלגה הקומוניסטית, בת בריתו עד אז. עד שנת 1928 נרצחו 80 אחוז מחברי המפלגה והשאר ירדו למחתרת. זה היה אות הפתיחה למלחמת האזרחים השנייה, שנמשכה עד שנת 1937.

פיתוח התורה המאואיסטית

Mao1939
מאו נואם, 1939

מאו נמלט מהטרור הלבן של צ'יאנג קאי־שק באביב שנת 1927, אחרי התקוממות קציר הסתיו הכושלת, וכונן את בסיסו בצ'ינקאנשאן, בגבול שבין מחוזות הונאן, ג'יאנגשי וגואנגדונג. באותה תקופה גם התגרש מאשתו הראשונה, שהוצאה מאוחר יותר להורג על ידי הקואומינטנג, ונישא לחה דזה־ג'ן. מאו כונן במקום רפובליקה ברוח סובייטית והקים את "הצבא האדום הסיני", שמצא את עיקר מגויסיו מבין האיכרים, ואף פעל בשיתוף פעולה עמם, כאשר חיילי הצבא נוהגים משמעת ואדיבות ואף מסייעים לעיתים לאיכרים בעבודות השדה—ניגוד מובהק להתנהגותם של חיילי צבאות בדרך כלל. מאו כונן באזורים אלו חלוקה מחדש של האדמות, ובראש ובראשונה חילק את אדמות בעלי־האחוזות וחלק מאדמות האיכרים האמידים.

בתקופה זו פיתח מאו גם את תפיסתו הפוליטית. הוא דחה את רעיון הליבה של המרקסיזם בדבר מלחמת מעמדות בין הפרולטריון לבורגנות במדינה מתועשת, בין השאר משום שאף אחד משלושת האלמנטים הללו לא נמצא במצב ההתפתחות המתאים בסין. הוא דחה את תאוריית ההתפתחות ההיסטורית של המטריאליזם הדיאלקטי של מרקס, וטען כי יש צורך בעריכת התאמות ללניניזם לפי המצב השורר במקום.

עבור סין, טען מאו, המהפכה הנכונה צריכה להתבסס על האיכרים והאיכרות — שהם הרוב המכריע של האוכלוסייה. מנקודת מבט מרקסיסטית הייתה התאוריה של מאו בבחינת כפירה בעיקר, כיוון שבהיעדר בורגנות ופרולטריון אין מלחמת מעמדות המאפשרת מהפכה סוציאליסטית, ולכן לא תיתכן בסין מהפכה סוציאליסטית אמיתית בשלב ההתפתחות הנוכחי שלה.

הפתרון של מאו לבעיה זו היה באמצעות הטענה ש"סתירות ומאבק הם אוניברסליים ומוחלטים, אך השיטות להתרת הסתירות... משתנות בהתאם לטבע הסתירות." לפי מאו:

הסתירה בין הפרולטריון והבורגנות נפתרת באמצעות מהפכה סוציאליסטית; הסתירה בין המוני העם והמערכת הפיאודלית נפתרת באמצעות מהפכה דמוקרטית; הסתירה בין קולוניות ואימפריאליזם נפתרת באמצעות מלחמת שחרור לאומית; הסתירה בין מעמד הפועלים ומעמד האיכרים בחברה הסוציאליסטית נפתרת באמצעות קולקטיביזציה ומיכון החקלאות

"על סתירות", אוגוסט 1937

סין, מכאן, יכולה להגיע למהפכה סוציאליסטית אמיתית, אך נדרשים כמה שלבים מקדימים: מלחמת שחרור לאומית ואחריה "מהפכה דמוקרטית". מהפכה זו, מבחינתו של מאו, לא נועדה לכונן משטר דמוקרטי בסין אלא להשיג אחדות דעות בתוך הצבא, חיזוק המשמעת, וחיזוק הלחימה. מאו חזר והדגיש את הסתייגותו מ"אולטרה־דמוקרטיה", שבה ליחיד דעה משלו שאינה תואמת את דעת המפלגה.

מנקודת מבטו של מאו כל תאוריה צריכה להיות יפה לעניין ולשעה ולשרת את האינטרס העליון, שבשלב זה היה בעיניו הלחימה וביצוע המהפכה. בהתאם, הדגיש מאו במיוחד את נושא לחימת הגרילה ופיתח "תורת לחימה" תלת־שלבית: תחילה יש להניע את האיכרים למאבק ולכונן ארגון; בשלב השני יש לקבוע בסיס באזורי הכפר ולהגביר את התיאום בין ארגוני הגרילה; ובשלב השלישי יש לעבור ללוחמה קונבנציונלית.

מלחמה ומהפכה

תחת לחץ התקפותיו הנמשכות של צ'יאנג קאי־שק התגלע מאבק בתוך המפלגה הקומוניסטית ומאו הודח מהנהגת המפלגה והוחלף על ידי קבוצה שכונתה 28 הבולשביקים, שכללה גם את ג'וֹאוּ אֶנְלָאי, שחבריה היו נאמנים למדיניות שהכתיבו ברית המועצות והקומינטרן. אחרי התבוסות, שהנחיל צבאו של צ'יאנג קאי־שק לקומוניסטים במהלך מסע מלחמה בין אוקטובר 1933 לאוקטובר 1934, נמלטו שרידי הצבא האדום מהאזור שהיה בשליטת הקומוניסטים בדרום סין (שכותר על ידי הצבא הקוומינטנג), בכוונה להגיע לצפון סין ולבנות מחדש את כוחם הרחק מהשטח שבשליטת צ'יאנג קאי־שק.

לאחר מסע קשה ומתיש שארך כמעט שנה, שקיבל מאוחר יותר את השם "המצעד הארוך" (או המסע הארוך), הגיעו שרידי הצבא האדום ליאן־אן שבחבל שָׁאַנְשִׂי. פחות מעשרת אלפים חיילים, כעשירית מהמספר שהחלו במסע הארוך, הצליחו לשרוד אותו, אך עתה היו הקומוניסטים בטוחים יחסית מפגיעתו של הקוומינטנג.

"המסע הארוך" סימן את התפנית המכרעת בקריירה הפוליטית של מאו. במהלך המסע הוא הצליח לגבור על קבוצת ההנהגה הבולשביקית, במסגרת ועידת דְזוּנְיִי, בעזרת ג'וֹאוּ אֶנְלָאי שעבר לתמוך בו, הפך למנהיג המוביל של המפלגה הקומוניסטית, ונבחר לוועדה המתמדת של הלשכה המרכזית (הפוליטביורו) של המפלגה הקומוניסטית בסין.

במהלך מלחמת סין־יפן השנייה, שהתנהלה בשנים 1937–1945, נוצרה ברית זמנית בין הקואומינטנג למפלגה הקומוניסטית כדי להלחם בפולשים היפניים. הברית הבלתי טבעית בין שני הצדדים התפוררה תוך זמן קצר, בעיקר על כשלונו של הקואומינטנג בניהול המערכה נגד יפן. צ'יאנג קאי שק העדיף לשמור את כוחו לעימות הצפוי נגד הקומוניסטים, במקום להיאבק ביפנים, והאחרונים הצליחו להשתלט על מרבית המרכזים העירוניים והמתועשים של סין, שנמצאו ברובם באזורים המזרחיים של המדינה, ושלטו בהם עד לסיום המלחמה.

בינתיים התמקדו הקומוניסטים בארגון לוחמת גרילה נגד הצבא היפני בצפון סין, ועסקו גם במאבקים פנימיים בתוך המפלגה, שהבולט בהם היה מסע "תיקון הטעויות" או צ'נג פנג — מסע טיהורים ל"חינוך נגד דוֹגמוֹת זרות", שמטרתו העיקרית הייתה חיסול מתנגדיו הפוליטיים של מאו בהנהגת המפלגה, כמו וונג מינג, וונג שיוויי ודינג לינג. באותה תקופה התגרש מאו מאשתו השנייה, חֶה דזה־ג'ן, ונישא לשחקנית לאן פינג, שנודעה אחר־כך כג'יאנג צ'ינג .

עם סיום מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן, לא הצליחו הקואומינטנג והקומוניסטים להגיע להסכם ביניהם, ומלחמת האזרחים שבה והתחדשה במלוא עוזה. שני הצדדים הסתייעו במעצמות העל שיצרה מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות. מתקפתו העיקרית של צ'יאנג ביולי 1946 כשלה, ומכאן עברה היוזמה לידי הקומוניסטים, שהצליחו לכונן בסיס תמיכה רחב בקרב האיכרים במדינה, והחל מאמצע שנת 1947 כבשו במהירות שטחים נרחבים בסין. בסתיו 1948 נכבש החלק הצפון־מזרחי המתועש של סין וצבא הקואומינטנג החל מתמוטט במהירות. בסוף השנה הגיע הצבא האדום לנהר יאנגצה. במאי 1949 נפלו לידי הקומוניסטים שאנגחאי, שי־אן וערים חשובות אחרות.

ב־1 באוקטובר 1949 הוכרז בבייג'ינג על הקמת "הרפובליקה העממית של סין". אחרוני חייליו של צ'יאנג קאי־שק ושני מיליוני פליטים, נמלטו לאי טאיוואן והמשיכו בה את הרפובליקה הסינית.

Mao proclaiming the establishment of the PRC in 1949
מאו מכריז על ייסוד סין העממית ב־1 באוקטובר 1949

שלטון קומוניסטי בסין

מיד עם תפיסת השלטון אחרי מלחמת האזרחים פנה המשטר הקומוניסטי לייצוב המצב הכלכלי, שהידרדר בעקבות ההרס שחוללה המלחמה והאינפלציה הדוהרת שאחריה. המשכורות והפקדונות הוצמדו למחירם של מוצרים בסיסיים שונים, כדי להבטיח שהיכולת לרוכשם לא תושפע מהאינפלציה, ואילו לסוחרים הובטחה רמת מחירים מסוימת, כדי להגביר את הכדאיות שבשיווק סחורתם. במקביל, הוטלו מיסים ומפעלים שהושבתו בעקבות המלחמה שבו לייצור.

פעולה נוספת השייכת לשלב הראשון של פעולת הקומוניסטים הייתה רפורמה אגררית שכללה החרמת אדמותיהם של איכרים אמידים ובעלי אחוזות וחלוקתם לאיכרים. פעולה זו כוונה כדי לגייס את נאמנותם של האיכרים, תוך כדי סילוק האליטה הקיימת והחלפתה באליטה הקומוניסטית. למטרה זו, הופעלה גם רמת פיקוח ללא תקדים בסין על האוכלוסייה, כשהמשטר וסוכניו מנסים לחדור לכל תחום פעילות אפשרי, להשתלט ולפקח עליו.

בשנת 1953 החלה "תוכנית החומש" הראשונה של המשטר, שנבנתה על־פי הדגם הסטליניסטי: דגש על פיתוח התעשייה הכבדה, כאשר ההון למימון הפיתוח צריך לבוא בעיקרו מחסכון גבוה במגזר החקלאי, שתוצריו היוו 80 אחוז מייצואה של סין.

כדי לאפשר פיתוח תעשייה כבדה כזו הלך מאו בעקבות סטלין ופתח במסע של קולקטיביזציה, שנועד גם להשיג פיתוח בקצב של 2.2 אחוז לפחות, שיעמוד בקצב גידול האוכלוסייה, וכן לחסל ניצנים של התפתחות אליטה חדשה בקרב האיכרים. עיקר פעולת הקולקטיביזציה התרחש בשנים 1953 עד 1956, כשבשלב הראשון הוקמו "קבוצות לעזרה הדדית" לעונות הבוערות, שהפכו בשלב השני לקבועות. בשלב השלישי נוסדו קואופרטיבים שבהם הקרקע עובדה במשותף, כשהאיכר מקבל תמורה עבור חלקתו וציודו. בשלב האחרון, שאת ביצועו האיץ מאו באופן ניכר החל מ־1955, הפכו את הקואופרטיבים לקולקטיבים שבהם ניטלה מהאיכר הבעלות על אדמתו והוא קיבל שכר רק על־פי עבודתו.

הקולקטיביזציה נכשלה באופן חרוץ והובילה בתוך זמן קצר לירידה חריפה בתנובה החקלאית, ולמותם של לפחות שני מיליון סינים ברעב (לפי מקורות שונים[1]). השאיפה לממן את הפיתוח התעשייתי באמצעות המאמץ החקלאי התרחקה ממימוש במקום להתקרב אליו. כישלון זה הוביל את מאו וההנהגה למסקנה כי הכישלון אינו נובע מעצם הניסיון ליישם קולקטיביזציה אלא מיישום שיטות סובייטיות שאינן מותאמות למציאות הסינית.

כדי להבין היכן בוצעו שגיאות — ולטענת אחרים, כדי לחשוף מתנגדים למשטר — התחוללה אז גם "מערכת מאה הפרחים". מאו פתח במסע שבו עודד מתיחת ביקורת על שיטות הממשל והצעות לשיפורו. כוונתו של מאו הייתה לקבל ביקורת "קונסטרוקטיבית" ומנומסת על היבטים לקויים בתפקוד ובביצוע המפלגתי. בפועל, הוצפה המדינה גל עצום של ביקורת, שבחלקה הגדול הופנתה נגד השלטון עצמו וערערה על זכותו לשלוט באופן דיקטטורי. מאו, מאוכזב מ"אי הנאמנות" של האינטלקטואלים, פתח אחרי שישה שבועות של ביקורת חופשית במסע טיהורים רחב היקף ואסר והוציא להורג 300,000 בני אדם, במסגרת מה שכונה "התנועה האנטי־ימנית". אלו הצטרפו למאות אלפים מחברי התנועה הקומוניסטית בסין שנאסרו או הוצאו להורג במסגרת מסעות הטיהורים שהחלו לפני ובמקביל לקולקטיביזציה.

אחרי "מסע מאה הפרחים", בשנת 1958, פתח מאו ביוזמה חדשה בשם "הזינוק הגדול קדימה", ששילב קולקטיביזציה בסגנון התקופה השלישית בברית המועצות, יחד עם סטחנוביזם ותוספת סינית מקורית בדמות הקמת "קומונות" שכללו כ־30 קולקטיבים ומנו כל אחת בסך הכול כמה אלפי איכרים. מטרת התוכנית הייתה לעורר את התלהבות ההמונים ולגייסם לפרויקטים גדולים של תיעוש ובניין. במקביל, היו הקומונות אמורות לשמש יחידות עצמאיות שתעסוקנה בתעשייה קלה ותייצרנה את צורכיהן, ובכך תפטורנה מעומס זה את התעשייה.

התקוות מן "הזינוק הגדול קדימה" היו עצומות. היו שדיברו על כך שבתוך עשור תשיג סין את תפוקת הפלדה של בריטניה. אבל בתוך תקופה קצרה התברר כי במקום זינוק גדול קדימה עומדת סין לפתחו של אסון כלכלי. אחרי זינוק מהיר וקצר קדימה, החלה התפוקה התעשייתית והחקלאית צונחת במהירות. תופעה מוכרת ממאמצי קולקטיביזציה קודמים הופיע: מחד, אנשים הולכים בטל בלא שתמצא דרך להעסיקם; ומאידך, אחרים הולכים רעבים ללחם.

האסון האנושי שחוללה "הקפיצה הגדולה קדימה" היה חמור בהרבה מן האסון הכלכלי. ישנן הערכות שונות לגבי היקף המצוקה והרעב שגרמה התוכנית, כשההערכות הצנועות מדברות על כ־20 מיליון שמתו מרעב בשלוש שנות "הקפיצה" והערכות אחרות מדברות על 30–50 מיליון שנספו בעקבות הניסוי של מאו.

בעקבות הכישלון החרוץ של תוכניתו כרת מאו ברית עם ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג, לפיו יועבר הניהול היומיומי של המדינה לידיהם (בתפקידיהם כיו"ר הנשיאות של סין והמזכיר הכללי של המפלגה) ואילו הוא ימשיך לפעול, בתפקידו כיושב ראש המפלגה, מאחרי הקלעים. התמורה העיקרית בה היה מאו מעוניין הייתה הפסקת גלגול הכישלון אל פתחו וחיסול כוחו של פנג דֶחְווָאי, שביקר את מאו בהקשר לתוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה". להתקפה על פנג נלוותה גם התקפה על ברית המועצות ועל מזכיר המפלגה ניקיטה חרושצ'וב, בין השאר על רקע הדרדרות היחסים בין המדינות אחרי מלחמת קוריאה (הפילוג הסובייטי סיני).

ליו ודנג חיסלו את רוב האלמנטים בקפיצה הגדולה קדימה בתחילת שנת 1960. המדיניות החדשה שמה דגש על החקלאות ואחריה על מוצרי צריכה ודחקה את התעשייה הכבדה למקום נמוך יותר בסדר העדיפויות. בנוסף על כך, לאיכרים הותר שוב להחזיק בחלקות פרטיות, ונפתחו מחדש השווקים החופשיים למכירת תוצרת חקלאית. בתעשייה ובחקלאות בוטל עקרון "לכל אחד לפי חלקו" וכונן מחדש "לכל אחד לפי עבודתו" ופועלים קיבלו שכר על עבודתם.

הרפורמות הכלכליות להגברת החופש הכלכלי הובילו לשיפור מרשים ומתמיד במצב הכלכלי בסין בשנים שאחרי ביטול "הקפיצה", עם עליה הדרגתית בתפוקה וברמת החיים. ההצלחה העניקה לליו ודנג יוקרה בעיני חברי מפלגה רבים בממשלה המרכזית וכן בעיני ההמונים, והשניים החלו מתכננים לדחוק את מאו בהדרגה לעמדת "אב קדמון מת", כלשונו — מנהיג נערץ שהכל מהללים ומשבחים אותו, אך איש אינו נועץ בו.

מאו התנגד לדחיקתו הצידה והחל תר אחר דרכים לכונן מחדש את בסיס כוחו ולערער את זה של מתנגדיו. בשנת 1963, כאשר פירות הרפורמה החלו ניכרים לעין, הוא יזם תנועה לחינוך חברתי, שמטרתה הייתה לכאורה למנוע אסון של הדרדרות למדיניות כלכלית "רוויזיוניסטית" ו"היפר־דמוקרטיה", אך מטרתה האמיתית הייתה לנסות "לתקן" את טעויותיו בלי להודות בהן ובשלב מאוחר יותר לפתוח במסע טיהורים נוסף נגד מתנגדיו. שנה אחרי כן, ב־1964 כבר פתח מאו במתקפה ישירה נגד ליו ודנג באמצעות מבצע ניקוי הארבעה, מסע לניקוי הפוליטיקה, הכלכלה, הארגון והאידאולוגיה — שם נקי לקריאה למסע טיהורים בתוך המפלגה.

בני בריתו העיקריים של מאו במלחמתו היו רעייתו, ג'יאנג צ'ינג , ושר ההגנה הגנרל לין ביאו . האחרון, סייע בידו לגייס את תמיכת הצבא ותמיכת "המשמרות האדומים", צעירים בגיל העשרה שגויסו ליחידות צבאיות־למחצה. באוגוסט 1966 הכה מאו את יריביו באמצעות הפגנת כוח מאסיבית, כאשר 11 מיליון מאנשי "המשמרות האדומים" הגיעו לבייג'ינג להריע למאו וללין.

כאן החל מסע טיהורים מאסיבי וחסר מעצורים. ראשיתו הייתה בחלוקת עלונים ובתעמולה נגד ה"בורגנים", "הקפיטליסטים" וה"אנטי־מהפכנים", אך במהירות רבה הפכו "המשמרות האדומים" לכוח שהופעל בלא מעצורים לטיהור יריביו של מאו וחיסול כל מקור כוח או סמכות אחר שהתחרה במפלגה.

מאו הוציא צו שאסר על כוחות המשטרה להתערב בפעולות המשמרות. "המשמרות האדומים" הפכו לכוח העליון בסין. מסע הטיהורים שיזמו החל להתרחב בהדרגה, כשהוא עובר מטיהורים של מתנגדי משטר לטיהורים בביורוקרטיה של המשטר עצמו, לפעולות הצתה והרס של מסגדים, מנזרים וכנסיות ואחר–כך של מבנים ויצירות אמנות מסורתיים. פנג דחוואי הוצג ללעג בבייג'ינג ואחר כך הוצא להורג, ליו שאוצ'י הורעב למוות ב"מחנה מעצר" ואילו דנג 'טוהר' מספר פעמים ונשלח לעבוד כפועל פשוט בבית חרושת.

הדרך היחידה להימלט מהאשמה ב"אנטי־מהפכנות" הייתה לעסוק בפעילות "מהפכנית", היינו, כפי שהמליץ מאו ב"יומון העם" בתחילת שנת 1967, להטיח ביקורת ולהאשים אחרים ב"אנטי־מהפכנות". גם בכך לא הייתה תועלת, לעיתים, שכן גם בין המשמרות האדומים לבין עצמם נתגלעו סכסוכים אלימים.

ביולי אותה שנה, הורתה ג'יאנג למשמרות להחליף את צבא השחרור העממי הסיני וניטרלה בכך גם את כוחות הצבא. "המשמרות האדומים" החלו במסע ביזה וגניבה ממחנות הצבא ובנייני צבא אחרים, פעילות שנמשכה עד סתיו 1968.

באביב 1968 החל מסע מסיבי שכוון להעלות את מאו לדרגת אל ובסין נפתח פולחן אישיות חסר מעצורים סביב דמותו של היו"ר, כשמליונים נושאים ומנופפים בספר הציטוטים מדברי מאו, "הספרון האדום". במקביל, החלו "המשמרות האדומים" יוצאים מכלל שליטה והמדינה החלה צונחת לאנרכיה מוחלטת. כדי למנוע זאת, הוסרה סמכות המשמרות ביחס לצבא ולין ביאו החל פועל במרץ, בתפקידו כמפקד הצבא, לרסן את כוחם. המשמרות פורקו כליל שנה לאחר מכן.

אחרי ההכרזה הרשמית על תום "המהפכה התרבותית", בשנת 1969, הפך לין ביאו, ראש הצבא, לדמות מובילה במדינה, סגן יו"ר המפלגה ושני למאו לבדו. לין ניסה לכונן מחדש את משרת נשיא המדינה, במטרה להפוך את מאו לנשיא ואותו לסגנו, ובכך לחזק את מעמדו כיורש הטבעי למאו. מאו החשדן סירב לכך, מצב שהוביל לכך שלין, שהחל מאבד מכוחו בתוך מנגנון המפלגה, קשר בשנת 1971 לרצוח את מאו. הקשר נכשל ולין הנמלט נספה בתאונת מטוס.

מותו

בשנותיו האחרונות סבל מאו מהדרדרות בריאותית שנבעה ממחלת פרקינסון או, לפי לי ג’ה־סווי, רופאו האישי ואיש אמונו בשנות חייו האחרונות, מחלת ניוון עצבי, נוסף למחלות ריאה שנבעו מעישון ומחלות לב. מאו נותר פסיבי בעוד הסיעות השונות בחצר המפלגה הקומוניסטית ניצות ביניהן בציפיה למותו הממשמש ובא.

עם מותו הצפוי, ב־9 בספטמבר 1976, פרץ מאבק כוח על השלטון בין סיעת השמאל בראשות "כנופיית הארבעה" שרצתה להמשיך במדיניות מהפכנית ברוח מאו כשמולה השמרנים בראשות חווה גוופנג שחתרו לחזרה לתכנון ריכוזי ברוח הדגם הסובייטי, והרפורמיסטים בראשות דנג שיאופינג, שרצו לחזור למדיניות פרגמטית כמו זו שכוננה בתחילת שנות השישים, ובסופו של דבר ניצחו בעימות.

לכבודו נבנה המאוזוליאום למאו דזה־דונג.

מורשתו

Forbidden City Gate of Heaven 3
דיוקן ענק של מאו על "שער השלום השמימי" משקיף על כיכר טיין־אן־מן

מורשתו של מאו שנויה במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר לעיתים קרובות התמיכה וההתנגדות מעוגנות ביחס לאידאולוגיה של מאו או במסורות ההערצה לו שרווחו ועדיין רווחות בסין, ולא בהתבסס על בחינה של כוונותיו, פעולותיו והמידה בה השיג את המטרה שלה כיוון.

ההד שעוררה הגותו הרוחנית של מאו היה דל להפתיע, במיוחד בהתייחס לעובדה ש"הספרון האדום" שלו היה משך תקופה ארוכה נפוץ לא פחות מהתנ"ך. האידאולוגיה המאואיסטית, על הדגש שלה על התאמת המהפכה וסוגה למדינה ולתרבות בה היא מתקיימת מצאה הד בכמה תנועות מהפכניות בעולם השלישי כמו זו של הקמר רוז' בקמבודיה והנתיב הזוהר בפרו – אך השפעותיה היו חלשות ושטחיות יחסית.

ישנה הסכמה רחבה בהרבה ביחס לאופן בו ניהל מאו, טקטית ואסטרטגית, את העימותים הצבאיים בהם היה מעורב, ובמיוחד מלחמת האזרחים הסינית ומלחמת קוריאה. למאו הייתה הבנה אינטואיטיבית טובה של דרישות היסוד בעימות צבאי ושל האופן בו על כוח לוחם להתנהל, במיוחד מול האוכלוסייה שבתוכה הוא פועל.

הסכמה דומה ישנה לגבי כשרונו הטקטי כמנהיג פוליטי, גם כמעורר התקוממות וגם כמי שמבקש לדכאה. בניגוד למצב בברית המועצות, שם קנה לו סטלין שלטון יחיד בתוך זמן קצר, ללא ערעור או ריסון של ממש מצד אחרים (מה שלא מנע ממנו לדמיין "ערעורים" שכאלה ו"לדכא" אותם בטיהורים הגדולים שלו), היה על מאו לנווט במערכת מורכבת בהרבה, בה לא היה מנהיג בלתי מעורער בשום שלב ופעל תמידית במסגרת שבה היה כוחו מותנה במערכת איזונים ובלמים בתוך המפלגה ומחוצה לה. יכולתו לשמר את עצמו במשך ארבעים שנה בראש מערכת מורכבת ורגישה כזו, כשהוא משנה חזיתות ובריתות תדיר, מעידה על כשרונו הפוליטי הטקטי הניכר. הטקטיקה שלו, ששילבה מסעות מאסר והרג המוניים בנימוקים של מאבק באויבים לא הייתה חידוש של ממש, אך מאו הצליח בכשרון רב לארוג לפחות מראית עין של תמיכה ציבורית וזעם 'אותנטי' שנראו כמו סוג של מהפכה פנימית מתמדת הנמצאת כל העת על גבול האנרכיה.

חוות דעת אוהדת הרבה פחות מובעת ביחס לפעולותיו החברתיות והכלכליות העיקריות אחרי כינון המשטר הקומוניסטי בסין. מארבע פעולותיו הבולטות: השיקום אחרי מלחמת האזרחים בשנת 1950, הקולקטיביזציה של 1955–1952, "הקפיצה הגדולה קדימה" בין השנים 1960–1958, ו"מהפכת התרבות" בשנים 1969–1966, רק הראשונה נחשבת למוצלחת באופן יחסי והשינויים שבה היו גם הצנועים ביותר: ייצוב המטבע והפעלת בתי־חרושת קיימים. שאר פעולותיו נכנסות לדעת רוב כמעט מוחלט של העוסקים בתחום תחת הקטגוריה של אסונות. מטא־מחקר שמיצע את הערכותיהם של עשרות חוקרים הגיע למסקנה כי תחת שלטונו של מאו נרצחו בטיהורים בסין עצמה ושל מיעוטים אתניים, במחנות העבודה, ב"מהפכת התרבות" וב"קפיצה הגדולה קדימה" כ־70 מיליון איש — נתון ההופך אותו לאסון הכבד ביותר מעשה ידי אדם בתולדות האנושות.

אף שגם בסין עצמה, בה נזהרים עד היום מביקורת ישירה וחריפה כלפי מאו, מכירים בכך ש"הקפיצה הגדולה קדימה" הייתה אסון שאין כדוגמתו, ישנם המעלים טיעונים המנסים למצוא נקודת אור בכך שבסין ניתן היה להבחין במקביל לטיהורים ולאסונות שגרם מאו גם בעליה בתוחלת החיים, בגודל האוכלוסייה ובירידה משמעותית בשיעור האנאלפביתיות תחת שלטונו של מאו. עוד נטען כי התיעוש במדינה גבר תחת תקופת שלטונו, ובכך היווה תשתית להתפתחותה של סין כמעצמה תעשייתית לעתיד לבוא.

ספק רב באיזו מידה ניתן להתייחס לנתונים מסין הקומוניסטית כאמינים, במיוחד לגבי השנים הראשונות של המשטר, ובמיוחד ביחס לסוגיות כמו אנאלפביתיות או תוחלת חיים. השוואה של נתונים אלו ביחס למדינות מקבילות במיקומן ובמצבן אחרי המלחמה, כמו טאיוואן שתחת שלטון הקואומינטנג, קוריאה הדרומית, הונג־קונג, סינגפור או תאילנד מעלה כי בהשוואה יחסית נותרה סין מאחור ובמקרים רבים אף הגדילה את פיגורה תחת שלטון מאו.

בחינה של נתונים כלכליים מדויקים קשה עוד יותר. מחקר אחד[2] שנערך, עם זאת, מצביע על־כך שנתוני הצמיחה בשנות שלטונו של מאו היו צנועים מכפי שנהוג לחשוב ובשנים שבהן הייתה פעילותו או השפעתו גדולה הם היו לרוב שליליים. עוד עולה מהנתונים כי לא רק שתקופתו של מאו לא הייתה זינוק קדימה, במובנים רבים תקופת ה"שיקום" משפרת במידה ניכרת נתונים המצביעים על נסיגה כלכלית.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Source List and Detailed Death Tolls for the Primary Megadeaths of the Twentieth Century
  2. ^ (Table A.1 Gross Domestic Product (GDP
  3. ^ בספר מופיע תעתיק שונה של שמה: ג'ונג צ'אנג
הקודם:
יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין מאו דזה־דונג הבא:
הואה גואופנג
דגל הרפובליקה העממית של סין

דגל הרפובליקה העממית של סין, הידוע גם בתור "הדגל האדום בעל חמשת הכוכבים" (בסינית: 五星红旗), הוא דגלה הרשמי של הרפובליקה העממית של סין (או בקיצור "סין העממית"). דגל זה עוצב על ידי צ'נג ליאנסונג, כלכלן סיני במקצועו ומעצב גרפי חובב. הדגל נבחר מתוך כ-3,000 עיצובים שונים אשר הוגשו לראשי המפלגה הקומוניסטית במסגרת תחרות עיצוב דגלים לרפובליקה החדשה בחודש יולי 1949. מאו דזה דונג בעצמו הניף את הדגל בהצגתו הפומבית הראשונה בכיכר טיאנאנמן שבבייג'ינג.

עיצוב הדגל כולל חלק מהסמלים המובהקים של הקומוניזם: צבעו אדום, והאובייקטים שעליו מופיעים בצהוב בוהק. הכוכב הגדול שבדגל מסמל את שלטון המפלגה הקומוניסטית של סין. לארבעת הכוכבים הקטנים אשר מקיפים את הכוכב הגדול מעולם לא ניתן הסבר רשמי. אחת ההצעות לפשרם של הכוכבים טוענת כי הם מייצגים את כלל אנשי הרפובליקה. דעה אחרת גורסת כי הם מייצגים את ארבעת המעמדות העיקריים בסין של אותה התקופה: מעמד הפועלים, מעמד האיכרים, מעמד הזעיר בורגנים והקפיטליסטים הפטריוטיים. לפי דעה רווחת נוספת הכוכב הגדול מסמל את הסינים בני ההאן בעוד ארבעת הכוכבים הקטנים מסמלים את ארבעת המיעוטים אשר הוכרו בתחילת המאה ה-20 בסין: הטיבטים, המנצ'ורים, המונגולים והאויגורים, וזאת בדומה לחמשת הפסים שנמצאו על דגל הרפובליקה הסינית. אולם כיום מוכרים בסין 55 מיעוטים שונים אשר לכולם מעמד שווה במדינה ולכן טענה זו עומדת בסתירה לדעת הממשל הסיני של ימינו.

העיצוב המוצע לדגל עבר מספר שינויים לפני שהגיע לגרסתו הסופית ב-27 בספטמבר 1949. הגרסה המקורית הכילה את סמל הפטיש והמגל הקומוניסטי בשילוב עם כוכב צהוב. גרסה נוספת כללה מספר פסים צהובים אופקיים אשר סימלו את גזע ההאן לפי טענה אחת או את הנהר הצהוב לפי אחרת. עיצובים אלו נזנחו כדי לקבל דגל פשוט וקליט יותר.

דנג שיאופינג

דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג (סינית מסורתית: 鄧小平, להאזנה (מידע • עזרה), 22 באוגוסט 1904 – 19 בפברואר 1997) היה מהפכן וממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בסין, מנהיגה בפועל של סין מ-1976 ועד 1997, אף על פי שמעולם לא אחז בתפקידים הרשמיים של נשיא הרפובליקה, ראש הממשלה, או מזכ״ל המפלגה הקומוניסטית. שיאופינג היווה את גרעין הדור השני בהנהגת המפלגה, לאחר מות מאו דזה דונג. תחת הנהגתו התפתחה הכלכלה הסינית למעמדה ככלכלה מתפתחת ומודרנית, מהגדולות והחזקות בעולם.

המאוזוליאום למאו דזה-דונג

המאוזוליאום למאו דזה-דונג (סינית מפושטת: 毛主席纪念堂, סינית מסורתית: 毛主席紀念堂, פין-יין: Máo Zhǔxí Jìniàn Táng) - הוא מאוזוליאום לאחד המייסדים והמנהיגים של המפלגה הקומוניסטית של סין והרפובליקה העממית של סין מאו דזה-דונג. נבנה בין השנים 1976–1977, ממוקם במרכז כיכר טיין-אן-מן בבירת סין בייג'ינג.

חוץ מהמאוזוליאום של מאו דזה-דונג קיימים ארבעה מאוזוליאומים נוספים של מנהיגי מדינות סוציאליסטיות (המאוזוליאום של לנין, ארמון השמש קומסוסאן, בית הפרחים ומאוזוליאום הו צ'י מין).

בנייתו של המאוזוליאום החלה זמן קצר לאחר מותו של מאו ב-9 בספטמבר 1976. אבן הפינה של המבנה הונחתה ב-24 בנובמבר 1976, הבניה הושלמה ב-24 במאי 1977. בבנייתו של המאוזוליאום השתתפו כ-700,000 איש, חלקם באופן התנדבותי.

המצעד הארוך

המצעד הארוך הוא מצעד נסיגה של כ-10,000 קילומטר שערכו הקומוניסטים הסינים בראשותו של מאו דזה דונג בשנת 1934 ונמשך 368 ימים.

באוקטובר 1934 החל המסע החמישי ללחימה בקומוניסטים. צ'יאנג קאי שק, מנהיג הרפובליקה הסינית, נעזר במומחים גרמנים והנהיג כ-700,000 חיילים מול כ-150,000 שגייסו הקומוניסטים. הקומוניסטים נאלצו לנקוט בקו מגננה שכונה לימים המסע הארוך. במסגרתו פוצל הכוח הקומוניסטי לחמישה טורי מסע שצעד מרחק בן כ-10,000 קילומטרים לעבר מקלט חדש. 86,000 לוחמים, ובנוסף 11,000 חיילי תחזוקה ושלישות ואלפי אזרחים יצאו מג'יאנגשי, שם היו מכותרים, לכיוון דרום מערב. תחילה נתקלו בקשיים בחציית נהר שיאנג, עת כוחותיו של צ'יאנג מתקיפים את הצועדים. בינואר, עם בוא החורף הגיעו הכוחות לדְזוּניִי, לאחר שאיבדו כ-5,000 לוחמים וכן את כל האזרחים הסבלים, בעוד שעליהם לעבור חמישה קווי הגנה של הקוומינטנג בהמשך הדרך. תחת תנאים אלו התקיימה בדְזונְיִ ועידה קומוניסטית, שבה הותווה הרכב ההנהגה של המפלגה. בעת עזיבת הכוחות בסיומה של הוועידה, אף על פי שלא נבחר למזכיר המפלגה, כבר היה מאו לדמות החזקה במפלגה. בדזוניי גם החלו לראשונה בקיעים בין הקומוניסטים הרוסים לאלו הסינים - מאו ואנשיו הבינו, כי מה שטוב לרוסיה לאו דווקא מתאים לסין.

בדזוניי החליט מאו שהצועדים יעשו את דרכם צפונה, כדי להתחבר לכוח הקומוניסטי ששכן בצפון סצ'ואן. עם זאת, בדרכם היה עליהם לחצות את נהר היאנגצה, שם חיכו חייליו של צ'יאנג. מאו בחר לצלוח את הנהר באזור מסוכן עם מעבורות בלבד, והצליח, היות שכוחותיו של צ'יאנג כלל לא האמינו שניתן לחצות שם. לאחר מכן, קרבו הקומוניסטים לשפך נהר דאדו. ללאומנים חברו גם כוחות עצמאיים מקומיים שלחמו אף הם בכוחות הקומוניסטיים. בנוסף, התגלה מערב סצ'ואן כאזור הררי וקשה למסע, בו הטבע היה אויב גדול לא פחות. הכוחות הנסוגים נאלצו להלחם באיתני טבע, בכוחות צבא מקומיים ואף בשבטים מקומיים עוינים. חציית גשר לודינג באותו חלק של המסע מסמלת את הקשיים שהיו מנת חלקם של הכוחות הצועדים.

מאות נהרגו בדרך, בעיקר בשל הקור העז. עם זאת, בשלהי יוני 1935 הגיע הצבא לעמק רחב ידיים וזרוע כפרים, ונפגש עם כוחות הארמייה הרביעית, שהגיעו מהנאן. הוחלט להמשיך למחוז גאנסו, ולשם הגיעו החיילים בחודש ספטמבר. למאו נודע על קיומו של סובייט קומוניסטי במחוז שאאנשי, ובאוקטובר הסתיים המסע בן 368 יום ביאן-אן שבמחוז.

לנקודת היעד הגיעו כ-8,000 איש בלבד (מתוך כ-100,000 שיצאו למסע). לאורך המסע החרים הצבא הקומוניסטי רכוש ונשק ממיליציות מקומיות וגייס לשורותיו איכרים ועניים, אך אלו מנו פחות מאלף מתוך שמונת האלפים שהגיעו לשאאנשי. גורמים רבים גרמו לאובדן המספרי, בהם תשישות, רעב, עריקה, קור, מחלות ואבדות צבאיות.

על אף מחירו הכבד, נתן המסע לקומוניסטים את הבידוד לו היו זקוקים על מנת להתארגן ולבנות מחדש את הצבא. כמו כן, המסע קנה להם אהדה גדולה בקרב האיכרים שהתרשמו מנחישותם וממסירותם של הכוחות, וכן את העובדה שעל אף הקשיים, לא עסקו הכוחות בביזת רכושם של האיכרים.

המשמרות האדומים

המשמרות האדומים (בסינית: "'הונְג וֵיי בִּינְג'" 紅衛兵, בפין-יין: Hóng Wèi Bīng) הייתה תנועה נרחבת של אזרחים, בעיקר סטודנטים ואנשים צעירים אחרים ברפובליקה העממית של סין שהופעלה על ידי מאו דזה דונג בין 1966 ל-1968 במהלך מהפכת התרבות בסין.

הקפיצה הגדולה קדימה

הקפיצה הגדולה קדימה (בסינית מפושטת: 大跃进) הייתה תוכנית רפורמה נרחבת שערכה המפלגה הקומוניסטית ברפובליקה העממית של סין בין 1958-1960. כוונת הרפורמות הייתה לנצל את שפע כוח העבודה הזול כדי לתעש במהירות את המדינה. הזינוק הגדול נכשל כליל, והביא לתוצאות הרות אסון ולרעב המוני בו גוועו 43 מיליון איש עד 1961.

הרעב הגדול בסין

הרעב הגדול בסין הוא התקופה שבין השנים 1958–1961, שבמהלכהּ מתו מיליוני סינים מרעב. כפי הנראה זהו הרעב ההמוני הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית.

לפי הסטטיסטיקה של הממשלה הסינית, 15 מיליון איש מתו מרעב בתקופה זו, אולם מחקרים שונים מצביעים על מספרים גבוהים יותר, הנעים בין 20 ל-43 מיליון ניספים.

הרעב היה תוצאה של הקפיצה הגדולה קדימה – תוכנית שערכה המפלגה הקומוניסטית של סין על מנת לתעש במהירות את המדינה. התוכנית נכשלה לחלוטין, וכתוצאה ממנה השתרר בסין רעב המוני, בין היתר מפני שסין שילמה במזון תמורת מכונות ייצור.

באופן רשמי התקופה מכונה בסין "שלוש שנים של אסון טבע", "שלוש שנים של קשיים כלכליים" וכן "שלוש שנים מרות".

חונאן

חוּנָאן (בסינית: 湖南, בפין-יין: Húnán) הוא מחוז במרכז סין. שטחו - 211,800 קמ"ר; אוכלוסייתו מונה כ-66.5 מיליון נפש ובירתו העיר צָ'אנְגְשָׁה (长沙/Chángshā).

במשך מאות שנים הייתה חונאן מרכז חקלאי פורה שסיפק אורז למחוזות רבים, אך גידול האוכלוסייה המתמיד הביא לכך שבמאה ה־19 הפך המחוז לצפוף מדי והיה נתון להתקוממיות איכרים. מרד טאי פינג שהחל במחוז גואנגשי ב־1850, צבר תאוצה בחונאן והתפשט מזרחה לאורך נהר היאנגצה. אך היה זה גם צבא מחונאן שדיכא את ההתקוממות ב־1864. ב־1910 המחוז שוב תרם את חלקו במרידות נגד שושלת צ'ינג המתפוררת, ואחר-כך ב־1927 צמחה בו התקוממות קציר הסתיו בראשותו של מאו דזה דונג, יליד המחוז.

המחוז ייצא לא מעט דמויות מרכזיות במפלגה הקומוניסטית הסינית, כשהידוע שבהם הוא מאו דזה דונג.

90% מתושבי המחוז הם בני האן (הקבוצה האתנית הגדולה בסין), יתר התושבים משתייכים בעיקר לבני הטוּגְ'יָה, המיאו (הְמוֹנְג), הדונג, היאו, החווי הבאי ועוד. רוב תושביו של המחוז דוברים סינית מניב שיאנג.

דרך המחוז צפוי לעבור כביש מהיר חדש שאורכו כ-3,107 ק"מ והוא צריך לחצות את סין מצפון לדרום. במסגרת זו נבנה בשטח המחוז גשר אייז'אי שהוא מהגשרים התלויים הארוכים והגבוהים בעולם.

יושב ראש

יושב ראש (בראשי תיבות: יו"ר) הוא התפקיד הבכיר בוועד המנהל של ארגון, כגון דירקטוריון (במקרה של חברה) או פרלמנט (במקרה של מדינה).

במספר מדינות קומוניסטיות זה היה תוארו של מנהיג המדינה. דוגמה: שליט הרפובליקה העממית של סין, מאו דזה-דונג, כונה פעמים רבות "היושב ראש מאו".

בארגון דמוקרטי יושב הראש נבחר בדרך כלל על ידי חברי הארגון. תפקידו הוא התוויית דרכו של הארגון וחלוקת הסמכויות בין חברי הוועד המנהל.

בחברה יו"ר הדירקטוריון הוא לעיתים יושב ראש פעיל, המקדיש את כל זמנו לתפקיד זה, אך פעמים רבות זהו תפקיד הדורש רק חלק קטן מזמנו של היושב ראש. בישראל יושב ראש הדירקטוריון מנהל את ישיבות הדירקטוריון. במצב של שוויון בהצבעות בדירקטוריון נינתן ליו"ר הדירקטוריון קול הצבעה נוסף. בחברה פרטית, שניירות ערך שלה אינן נסחרות בבורסה, אין חובה למנות יושב ראש דירקטוריון. בחברה ציבורית, יו"ר הדירקטוריון אינו יכול לשמש גם כמנכ"ל החברה, אלא אם התקבל לכך אישור של האספה הכללית של בעלי המניות בחברה ברוב קולות של שני שלישים מקולות בעלי המניות שאינם בעלי שליטה בחברה.

מקור המונח בתנ"ך (למשל, ספר איוב, פרק כ"ב, פסוק כ"ה: "אֶבֲחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם") והן כתרגום מילולי של המונח הגרמני המקביל (Vorsitzender), ושל המונח הלטיני praesidentum ‏(president באנגלית) - יושב מקדימה. בצירוף ה"א הידיעה מקובלות שתי הצורות: "היושב ראש" וגם "יושב הראש".

מאואיזם

מאואיזם, אשר נודע רשמית כ"מחשבותיו של מאו דזה-דונג", הוא זן של מרקסיזם המורכב מתורתו של המנהיג הסיני מאו דזה דונג, יושם בהרחבה כאידאולוגיה המנחה של הצבא והפוליטיקה בסין מאז עלייתו של מאו לשלטון עד להחלתה של תאוריית דנג שיאופינג והרפורמות הכלכליות בסין בשנת 1978. המאואיזם יושם גם בצורה בינלאומית באותם זמנים, מפלגות וקבוצות מאואיסטיות קיימות ברחבי העולם, כאשר הבולטות בהן קיימות בפרו, בהודו ובנפאל, בה זכתה המפלגה בבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות בתולדותיה, בשנת 2008.

עיקרי המאואיזם כוללים מאבק מהפכני של רובה הגדול של האוכלוסייה נגד המעמדות המנצלים ומנגנוני המדינה שלהם המכונה "מלחמת העם" בעיקר תוך שימוש באיכרים. האסטרטגיה הצבאית שלה היא לוחמת גרילה בהתמקדות על כיתור הערים המרכזיות מהאזורים הכפריים שסביבה. מאואיזם שונה ממרקסיזם אירופי בהתמקדותו במעמד האיכרים, לעומת התעשייה האורבנית. מפלגות מאואיסטיות בנפאל, פרו והפיליפינים מאמצות דגש שווה על תעשייה וחקלאות בתלות בדרגת הפיתוח של הארץ.

בתקופה הפוסט-מהפכנית, המאואיזם מתואר בחוקת במפלגה הקומוניסטית הסינית כ"מרקסיזם-לניניזם בהקשר סיני", שסונתז על ידי מאו ומנהיגי הדור הראשון של סין. החוקה טוענת שהמאבק המעמדי ממשיך גם אחרי שמעמד הפועלים הדיח את הבורגנות, וישנם אלמנטים פרו-בורגניים בתוך המפלגה עצמה. היא מנסחת עבור המפלגה קווים מנחים תאורטיים להמשך המהפכה הסוציאליסטית, יצירתם של חברה וצבא סוציאליסטיים, ומציינת מספר סתירות בחברה בהן יש לטפל באמצעות בנייה סוציאליסטית. האידאולוגיה שורדת בשמה גם בחוקה המודרנית של המפלגה, ומוצגת כמי שיצרה "סין חדשה" ואת הרעיון המהפכני נגד אימפריאליזם ופאודליזם.

המאואיזם שבר את מסגרת הקפיטליזם ממלכתי בברית המועצות תחת הנהגת ניקיטה חרושצ'וב ופטר אותה כרוויזיוניזם מודרני, מונח המשמש בקרב קומוניסטים כדי לתאר את מי שנלחם עבור הקפיטליזם בשם הסוציאליזם. חלק מהמבקרים טוענים שהמאואיסטים רואים ביוסיף סטלין המנהיג הסוציאליסטי האחרון של ברית המועצות, על אף שההערכות המאואיסטיות לסטלין נעות בין החיוביות מאוד ליותר אמביוולנטיות. פילוסופים פוליטיים מסוימים רואים במאואיזם ניסיון לפשר בין קונפוציאניזם וסוציאליזם, מה שאחד מהם כינה "דרך שלישית בין קפיטליזם לקומוניזם".

ב־13 בפברואר 1996 המפלגה הקומוניסטית הנפאלית החלה את "מלחמת העם" – מרד שמטרתו להפיל את המדינה המלוכנית הקיימת ולייסד רפובליקה קומוניסטית, או "דמוקרטיה עממית" נוסח מאו. המאבק האלים בין ממשלת נפאל לבין המורדים המאואיסטים גבה למעלה מ-12,000 הרוגים.

בהודו, המפלגה הקומוניסטית ההודית המאואיסטית קמה ב-2004 כדי להפיל את הממשל ההודי בדרך התקוממות עממית. ליחידות הגרילה של הקומוניסטיים התחילו לקרוא נקסליטים על שם הכפר נאקסאלברי שם קמה התנועה בשנות ה-60, אך בפועל, כל התארגנות גרילה מאואיסטית נקראת נאקסאלית, בין אם קשורה למפלגה או לא.

מלחמת האזרחים הסינית

מלחמת האזרחים הסינית היא מלחמת אזרחים שהתרחשה בסין בין המפלגה הלאומית הסינית (קוומינטנג) למפלגה הקומוניסטית הסינית (CPC), בשנים 1927 עד 1950. המלחמה הסתיימה בניצחון הקומוניסטים, ואלה השתלטו על שטחי סין והקימו את הרפובליקה העממית של סין. הלאומנים נאלצו לברוח והקימו את הרפובליקה הסינית בטאיוואן.

ממשנתו של מאו דזה-דונג

"ממשנתו של מאו דזה-דונג" (סינית: 毛主席语录, נהגה במקורב: מָאוֹ ג'וּסִי יוּלוּ; מילולית: ציטטות מן היושב-ראש מאו) או "הספרון האדום" הוא ספר המתפרסם על ידי הממשל הסיני מאז 1964. כמו שמרמזת כותרתו, הספר מהווה אסופה של ציטוטים נבחרים מתוך נאומיו ומאמריו של מאו דזה-דונג. שמו החלופי של הספר, הספרון האדום, נטבע במערב בשל גודלו הזעיר שנועד לכך שיהיה נוח לנשיאה וכן בשל צבעו האדום. כינוי זה מעולם לא היה בשימוש בסין, והוא למעשה חסר משמעות בה.

הערכות במערב מדברות על כמיליארד עותקים שנדפסו עד היום (מעל 800 מיליון בין השנים 1966–1971 לפי ספר השיאים של גינס) ולפיכך הוא מוזכר כאחד הספרים הנפוצים ביותר בעולם. הפופולריות העצומה נזקפת לזכות העובדה שהספר היה בגדר חובה לא רשמית בסין של המחצית השנייה של תקופת שלטונו של מאו. באותה תקופה, ובמיוחד לאורך המהפכה התרבותית, היה חייב כל אזרח לשאת ולקרוא בספר, והעונש על היתפסות בפומבי ללא הספר נע לרוב בין מלקות רחוב לשנים של עבודת פרך באחד ממחנות העבודה הרבים של אותה תקופה[דרושה הבהרה].

במהלך המהפכה התרבותית, חובת לימוד הספר חלה לא רק בבתי הספר ובאוניברסיטאות, אלא גם במקומות העבודה, שם היו קוראים קטעים ממנו מדי יום. בכל ענפי התעסוקה אורגנו קבוצות שבמסגרתן התקיימו דיונים לשינון הספר במשך שעות העבודה. ציטוטים מן הספר הוכנסו בכל פרסום כתוב (אפילו במאמרים מדעיים) כאשר הם מודגשים ולרוב גם כתובים בדיו אדומה.

כדי להתגונן מפני הטענה שהשינון פוגע בתפוקת העבודה, הוסכם על פי כל שהבנת ציטוטיו של מאו מחזקת את העובד ומשפרת את תפוקתו.

במהלך שנות ה־60 היה הספר סמלה הבולט ביותר של סין, פופולרי יותר אף מדיוקנו של מאו עצמו. בכרזות התעמולה שהפיץ המשטר נראתה כל דמות (למעט דמותו של מאו) כאשר היא אוחזת בספרון האדום.

לאחר תום המהפכה התרבותית ב־1976 ועלייתו לשלטון של דנג שיאופינג פחתה תהילתו של הספר יחד עם דעיכת פולחן האישיות של מאו, וכיום הוא נחשב בעיקר כמזכרת ואף נמכר בצורה זו בדוכני מזכרות לתיירים ברחבי סין.

ציטוטיו של מאו ערוכים בספר ב־33 פרקים כשראשי הפרקים עוסקים לרוב באידאולוגיה של מאו (נודעת כ"מאואיזם").

מערכת מאה הפרחים

מערכת מאה הפרחים או "מסע מאה הפרחים" (בסינית: 百花运动, בפין-יין: Bǎihuā yùndòng, בתרגום מילולי: "תנועת מאה הפרחים") הוא כינוייה של תקופה קצרה בהיסטוריה של הרפובליקה העממית של סין אשר החלה במאי 1956, כשמאו דזה-דונג, מנהיג סין, קרא ל"פריחתם של מאה פרחים ולהתמודדות של "מאה אסכולות מחשבה" בינן לבין עצמן. היה זה אות לראשיתו של דיון ציבורי פתוח על דרכה של סין. הייתה כאן ציפייה לעלייתם של פרחי נוי בגינה הקומוניסטית. כוונת המנהיג-המפלגה הייתה לשמוע ביקורת על דרכה של סין החדשה עד לאותו רגע. תקופה זו נמשכה עד 1957 שבה הכריז מאו על מערכה כנגד הימין.

במהלך התקופה התירה ואף עודדה המפלגה הקומוניסטית השלטת מגוון רחב של השקפות עולם ופתרונות מדיניים. למאו היה מניע נסתר לפעולה זו והוא רצונו לחזק עצמו מבית – השמעת התנגדות הייתה מוכיחה לטענתו, כי ההמונים תומכים בו ובפרשנותו האידאולוגית. הנחה זו התגלתה כמוטעית, ומשהחלה הביקורת לא הצליח מאו לתעלה לטובתו, האינטליגנציה החלה לבקרו ולהצביע על טעויות המשטר ומחדליו.

מאו הבין כי טעה וכי משטרו נתון בסכנה והוא פתח במערכה כנגד הימין, שהייתה מסע נגד "הימניים, אויבי העם, העשבים השוטים והמורעלים". לאחר דיכוי זה, חזר החופש בסין להיות מודרך על ידי המשטר.

מקור הביטוי משורת הפואמה: "תנו למאה פרחים לפרוח; תנו למאה אסכולות מחשבה להתווכח."

נמר של נייר

"נמר של נייר" (מאנגלית: Paper Tiger) הוא ביטוי המצביע על דבר מה מפחיד ומאיים לכאורה, בעודו למעשה בלתי מזיק.

מקור הביטוי בסין העתיקה. הדעות חלוקות באשר למועד הטמעתו בתרבות המערב. יש הטוענים כי חדר לשפה האנגלית עוד בשנת 1850, אך נראה כי השתרש באנגלית לראשונה עם תרגום דבריו של מאו דזה דונג משנת 1956, בתארו את ארצות הברית במילים אלו: "לכאורה עוצמתה גדולה, אולם למעשה אין היא מפחידה כלל; למראית עין היא טיגריס אבל עשוי מנייר ואינו עמיד בפני גשם ורוח. הנני סבור שארצות הברית אינה אלא טיגריס נייר." בעברית תורגמה המילה טיגריס ל"נמר" בגלל שגיאה רווחת, אף על פי שמדובר בשתי חיות שונות[דרוש מקור: סביר יותר שהשינוי נבע מכך שנמר היא מילה עברית, להבדיל מטיגריס].

פולחן אישיות

פולחן אישיות הוא מצב בו השלטונות במדינה מגויסים לצורך בניית תדמית ציבורית גדולה ומפוארת לאדם יותר מהמציאות ומעבר למה שהוא באמת. בדרך כלל מדובר במנהיג פוליטי במשטרים רודניים. המונח נטבע על ידי ניקיטה חרושצ'וב בעת שתיאר את שלטונו של סטלין, אך התופעה התקיימה שנים רבות קודם לכן במישורים שונים.

פולחן האישיות מתבטא בהאדרת שמו של המנהיג באמצעי התקשורת, פרסום נאומיו או ספרים שמתפרסמים בשמו שלעיתים הוא אף לא כתב אותם, תליית תמונותיו ובהצבת פסלים שלו ברחובות ובבניינים ציבוריים, כתיבת שירים על שמו, וכינויו בתארים כגון "המנהיג הדגול". בנוסף, פעמים רבות מוענקים לו דרגה צבאית גבוהה, עיטורים ומדליות, על לא כלום.

חלק מפולחן אישיות עשוי להיות הצגת השליט כ"אבי האומה". כתוצאה מכך הוא עשוי להפוך למושא הערצה לילדי האומה, ולפיכך תלמידים מתבקשים לכתוב לו מכתבי הערצה, לעלות לרגל למשכנו ביום הולדתו, ולשיר לו שירי תהילה.

לעיתים גולש פולחן האישיות גם למדינות שאינן נתונות תחת השפעתו של השליט, והוא זוכה להערצת אלה המוקסמים מדרכו הפוליטית. דוגמה לכך היא פולחן האישיות של סטלין, שהתקיים גם בקרב מפלגות השמאל בישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהצדקתם של משפטי פראג ובסיקור מות סטלין ב"על המשמר".

תופעת ה"גורואים" והכתות מדגימה פולחן אישיות על רקע רוחני. מכיוון שלמנהיגים אלו אין כוח פוליטי, הם נעשים מושא להערצה מכוח אישיותם והחוכמה היתרה המיוחסת להם.

יש הטוענים כי גם במדינות דמוקרטיות עשוי להיווצר פולחן אישיות. לעיתים מתואר יחסו של העם האמריקאי לג'ון קנדי, בעיקר לאור נסיבות מותו, כצורה מסוימת של פולחן אישיות. גם בישראל נטען כי התקיימו פולחני אישיות במידה מסוימת, לאור גילויי ההערצה לאישים כגון דוד בן-גוריון ויצחק רבין, בעיקר לאחר מותם.

מופעים בולטים של פולחן אישיות של מנהיגים פוליטיים:

גרמניה הנאצית אדולף היטלר, פיהרר גרמניה הנאצית

ברית המועצות יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות

ממלכת איטליה בניטו מוסוליני, שליט איטליה הפשיסטית

הרפובליקה העממית של סין מאו צה דונג, שליט הרפובליקה העממית של סין

קוריאה הצפונית קים איל סונג, שליט קוריאה הצפונית וכמוהו גם בנו, קים ז'ונג איל, ונכדו, קים ג'ונג און.

רומניה (1965-1989) ניקולאה צ'אושסקו, שליט רומניה הקומוניסטית

בולגריה (1971-1990) טודור ז'יבקוב, שליט הרפובליקה העממית הבולגרית

טורקמניסטן ספרמורט "טורקמנבאשי" ניאזוב, שליט טורקמניסטן

סוריה חאפז אל-אסד ויורשו בשאר אל-אסד, נשיאי סוריה

עיראק 1991 סאדאם חוסיין, נשיא עיראק

צ'אנג ז'נג

צ'אנג ז'נג (בסינית: 长征系列运载火箭, "המצעד הארוך" - על שם מצעדו המפורסם של מאו דזה־דונג) הוא שמה של משפחת משגרי לוויינים וחלליות מתוצרת סין העממית. המשגרים פותחו ומיוצרים על ידי "חברת התעשייה החומה הגדולה של סין" (China Great Wall Industry Corporation).

במשפחת משגרי צ'אנג ז'נג חמישה דגמים עיקריים (לחלקם גם דגמי משנה):

צ'אנג ז'נג 1: פיתוחו החל בשנת 1965. משגר מדגם זה שימש את סין לשיגור הלוויין הראשון שלה לחלל בשנת 1970. משגר זה אינו מיוצר עוד.

צ'אנג ז'נג 2: משגר תלת־שלבי, שוגר לראשונה בשנת 1974. אורכו 31 מטרים (אם כי יש דגמים ארוכים יותר) ומשקלו 191 טון. מסוגל לשגר מטען במשקל 2,200 ק"ג למסלול נמוך בחלל.

צ'אנג ז'נג 3: שוגר לראשונה בשנת 1984. אורכו 43.25 מטרים ומשקלו 200 טון. יכול לשגר מטען במשקל 1,500 ק"ג למסלול גבוה בחלל.

צ'אנג ז'נג 4: שוגר לראשונה בשנת 1986. אורכו 42 מטרים ומשקלו 249 טון. כושר הנשיאה שלו מגיע ל־4 טון למסלול נמוך ו־1,500 ק"ג למסלול גבוה.

צ'אנג ז'נג 5: הדור הבא של סדרת הצ'אנג ז'נג, שוגר בהצלחה בנובמבר 2016.

צ'אנג ז'נג 6: משגר המיועד ללוויינים קטנים. שיגור בכורה בוצע בשנת 2015.

צ'אנג ז'נג 7: גרסה חדשה של משגר לוויינים שנועד להחליף לבסוף את הדגם הנפוץ צ'אנג ז'נג 4. שיגור בכורה בוצע ביוני 2016.

צ'אנג ז'נג 9: סופר משגר שנמצא עדיין בתחילת פיתוחו, הוא מיועד לשאת 130,000 ק"ג למסלול לוויני נמוך' או 50 טון למסלול לירח. התכנון להביא ציוד וטיסות מאוישות לירח בשנות ה-2030.

צ'אנג ז'נג 11: משגר תלת שלבי מונע בדלק מוצק, המשוגר מרכב ייעודי. נועד לשיגור מהיר של לוויינים. שיגור בכורה בוצע בשנת 2015.סין העממית מציעה את המשגרים שלה במחיר זול לצורך שיגור לוויינים, ואכן, בעקבות המחסור החמור באמצעי שיגור והדרישה המוגברת לשיגור לוויינים לחלל, ניצלו זאת מדינות שונות. המשגרים הסיניים נחשבים לאמינים ויש להם תקלות מועטות.

צ'אנג ז'נג 5

צ'אנג ז'נג 5 (בסינית: 长征系列运载火箭, "המצעד הארוך" על שם מצעדו המפורסם של מאו דזה-דונג) הוא משגר לוויינים כבד המפותח בסין העממית, על ידי חברת "חומת סין הגדולה". משגר זה מוגדר כמשגר העתידי של סין והוא צפוי להחליף חלק מהמשגרים המצויים בשימוש.

צ'אנג ז'נג 5 יופעל במספר תצורות - דו-שלבי (למסלולים נמוכים - LEO) ותלת-שלבי. מבחר של מאיצים יותקנו סביב השלב הראשון, בהתאם לצורך.

המשגר יכול לשגר מטענים במשקל עד 25 טון למסלול נמוך, ועד 11 טון למסלול גאוסטציונרי. ביצועים אלה צפויים למצב את המשגר כאחד המשגרים היעילים ביותר.

שיגור ראשון של המשגר שהביא מטען למסלול גיאוסטציונרי בוצע בהצלחה בנובמבר 2016.

קו ההמונים

קו ההמונים (群众路线 בסינית, qunzhong luxian בפין-יין, מתורגם באנגלית ל-Mass Line) היא דוקטרינה לארגון והנהגה פוליטיים שפותחה על ידי מאו דזה-דונג והמפלגה הקומוניסטית הסינית במהלך מלחמת האזרחים הסינית, והוחלה על האוכלוסייה עם השתלטות המפלגה על סין.

המפלגה הגדירה את קו ההמונים כ"ריכוז הרעיונות הנכונים שההמונים צוברים בחייהם היומיומיים". מאו פיתח את המושג קו ההמונים לכדי תורה שלמה בעלת תוכן מעשי ופילוסופי. המוטו שטבע מאו כדי לסכם את התורה הוא - "עבור ההמונים, למען ההמונים".

הנחת היסוד של התורה היא שהמפלגה מוכרחה להסתמך על תמיכת ההמונים כדי לבסס את שלטונה, ולכן היא מוכרחה לשרת את צורכיהם, לשאוב מהם השראה, ולכוון את האידאולוגיה הפוליטית ושיטות הארגון שלה לפי רצונם.

הדוקטרינה של קו ההמונים דעכה לאחר מותו של מאו, אולם ב-2013 היא הוחייתה על ידי נשיא סין שי ג'ינפינג, במסגרת קמפיין למיגור השחיתות הפושה במוסדות המפלגה והממשלה ולהשבת אמון העם במפלגה.

רנמינבי

הרנמינבי או היואן הסיני (סמל: ¥ או 元, בסינית: 人民币, פיניין: Rénmínbì, נהגה: רֵ'נְמִינְבִּי) הוא המטבע הלאומי של סין העממית, מלבד בהונג קונג ובמקאו. המשמעות המילולית של רנמינבי היא "מטבע העם", ואילו המילה יואן (Yuán; 元) בסינית היא מילת מנייה למטבעות, ובשם זה מוכר המטבע במערב. היואן מחולק ל-10 גְ'יָאו (Jiǎo; 角), שכל אחד מהם מחולק ל-10 פֶן (Fēn; 分). בשימוש יומיומי נפוץ בסין גם הכינוי קְוָאי (块; Kuài) כשם המטבע, ומָאו (Máo; 毛) לעשירית היואן.

את הרנמינבי מנפיק הבנק העממי של סין, הבנק המרכזי של סין.

הקיצור הבינלאומי הרשמי של שם המטבע הוא CNY, אם כי נפוץ גם השימוש בקיצור RMB. סימון המטבע הוא ¥. החל מיולי 2005, עת נחשף לראשונה למסחר בין-בנקאי, מתחזק ערכו של המטבע בהתמדה מול הדולר. עם זאת, בשנת 2009 התייצב המטבע והוא עומד על שער ממוצע של 6.34 יואן לדולר, נכון לדצמבר 2011.

נשיאי הרפובליקה העממית של סין
מאו דזה-דונג • ליו שאוצ'ידונג ביוולי שייניין • יאנג שאנגקון • ג'יאנג דזה-מיןחו ג'ינטאושי ג'ינפינג הרפובליקה העממית של סין

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.