מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט (1929, בפי הערבים ثورة البراق, תעתיק: תַ'וּרַת אל-בֻּראק, בתרגום לעברית: "מהפכת אל-בוראק", כינוי לכותל המערבי על פי אחת המסורות הערביות) היו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שאירעו בין 23 באוגוסט 1929 (י"ז באב תרפ"ט) ל-29 באוגוסט 1929. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו.

מצד הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים כחלק מדיכוי המהומות, ומקצתם על ידי יהודים בפעולות נקם .

בעקבות המאורעות מונתה ועדת שו לחקירת האירועים. הוועדה הגישה ב־1930 את דו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו הוצא לאחר מכן הספר הלבן של פאספילד.

The 1929 riots. August 23 to 31. Artuf burning
הר-טוב עולה באש במאורעות תרפ"ט
PikiWiki Israel 4883 Geography of Israel
הלוויות ההרוגים שנפלו בהגנת תל אביב (כ' באב תרפ"ט)

הסיבות לפרוץ מאורעות תרפ"ט

  • ירידת קרנם של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, ושל ההנהגה החוסיינית: באותה התקופה הייתה יריבות עזה על ההנהגה בקרב ערביי ארץ ישראל. עניין זה בא לידי ביטוי בניצחון האופוזיציה הנשאשיבית בבחירות לעיריית ירושלים. חוסייני איבד מיוקרתו וכדי לזכות בה מחדש הקצין את דעותיו, ופנה להסתה אנטי-ציונית. הוא גייס את תשומת ליבם של מיליוני מוסלמים למקומות הקדושים ובדרך זו יצר מחויבות של המדינות המוסלמיות למאבקם של הפלסטינים.
  • התאוששות מהמשבר הכלכלי: בשנים 19261927 התרחש בארץ משבר כלכלי חריף. המשק המקומי קרס, ערך המטבע ירד, ובשנת 1927 ירדו מהארץ כ-5,000 איש. אולם באותה השנה – עם תום המשבר – חזר היישוב היהודי לשגשג הודות לעבודות ציבוריות שאורגנו בידי המנדט הבריטי וקליטת עובדים במפעלים ציבוריים למיניהם. ברחוב הערבי גברו תחושות הכישלון לנוכח קניין האדמות והעלייה היהודית.
  • היעדר הנהגה: באותה התקופה הנציב העליון ג'ון צ'נסלור שהה בלונדון, ובהיעדרו מונה הארי לוק, הפרו-ערבי. הכוחות שעמדו לרשותו של לוק היו מועטים: כ-300 שוטרים, כ-100 חיילים, שש שריוניות ומספר דומה של מטוסים. תגבורות, שהכפילו את הכוח פי כמה וכמה, הגיעו רק לאחר פרוץ המאורעות, ב־24 באוגוסט בשעות המאוחרות. בין היתר הוחשו לארץ ישראל תגבורות של חיילים בריטים שהוטסו לשדה התעופה עטרות ממצרים, והיה זה מבצע ההטסה הצבאי הראשון בהיסטוריה.
    בנוסף לכך, ראשי היישוב שהו באותו הזמן בקונגרס הציוני בציריך. ארגון ההגנה היה עדיין חלש יחסית, תקציביו היו פעוטים, כלי נשקו ישנים וניסיונו מועט. מקור החולשות הללו היה בשקט ששרר בארץ לאורך שנות קיומו של הארגון, ובמשבר הכלכלי.

פרשת הכותל 1928–1929

בליל יום כיפור, 23 בספטמבר 1928, התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד לסטטוס-קוו העותמאני. למחרת, בשעה 6:30 בבוקר יום כיפור, יצא קצין המשטרה דאגלס דאף עם כעשרה מאנשיו, חמושים בנשק ומצוידים בקסדות פלדה, כדי להסיר את הפרגוד ששימש כמחיצה. בעודם יורדים ברחוב דוד, ליוו אותם השכנים הערבים בצעקות "מוות לכלבים היהודים". דאף טלטל את שמש הכותל הישיש בכתפיו והורה לאחד הסמלים להרוס את הפרגוד.[1] סגן מושל ירושלים התנגד למחיצה, ובכך גרם להתמרמרות בקרב היהודים. נציגיהם פנו לממשלת המנדט הבריטי לביטול איסור המחיצה. נגד היהודים יצא המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית, וטענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, בטענה כי מדובר בציור מן התעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית.[2][3] לדברי המזרחן יהושע פורת, פרשת הכותל אפשרה לאל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה, לספק ממד דתי למאבק הלאומי נגד היהודים ובדרך זו לגייס את תמיכת השכבות העממיות, "שהסיסמאות הלאומיות לא דיברו אל ליבם עד אז". מייד לאחר התקרית הם פתחו במסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל, שהוחשב כקדוש למוסלמים בהיותו חלק מחומת המסגד.[4] כנס אסלאמי בראשות המופתי אמין אל-חוסייני ובהשתתפות אנשי דת מוסלמים מארצות ערב שהתקיים ב-1 בנובמבר 1928 תבע להגביל את הפעילות היהודית בכותל. ב-17 בדצמבר פרסמו השלטונות הבריטים נייר מדיניות המאשר את הבעלות המוסלמית על סמטת הכותל, אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה.[5]

במאי 1929 שיפצה המועצה המוסלמית העליונה מבנים על הר הבית ופתחה מעבר צמוד לכותל.[5] המוסלמים שיפצו מסגד וזאוויה של העדה המוגרבית בצמוד לכותל ופתחו את שעריהם לכיוון מקום התפילה של היהודים, דבר שהגביר מאוד את הנוכחות והתנועה של מוסלמים ליד הכותל. אחד הדרשנים החשובים בירושלים, השיח' חסן אבו סעוד, קרא בדרשותיו להגדיל את הנוכחות המוסלמית באזור הכותל, וכך האזור המרוצף הצמוד לו, שעד אז נהגו לעבור בו רק מוגרבים מעטים שבתיהם נמצאו בקצה המתחם, הפך למעבר הומה אדם.[6] עם החיכוך, החלו להתרחש על דרך קבע תקריות אלימות בין מוסלמים ליהודים.[5] באוגוסט 1929 הכריז המופתי אל-חוסייני בדרשתו: "כל ההורג את היהודי - מובטח לו מקום בעולם הבא".[7]

השתלשלות האירועים

PikiWiki Israel 1021 murdered persons tomb 1929 נרצח במאורעות תרפquot;ט
קברו של אחד הנרצחים ברמלה
מודעת אבל בעיתון דבר, מאורעות תרפט
מודעת אבל בעיתון דבר, כ"ז באב, 2 בספטמבר

ירושלים

בתגובה להתגרויות המוסלמים, בתשעה באב ה'תרפ"ט - 15 באוגוסט 1929, קיימו חברי בית"ר תהלוכה גדולה לכותל המערבי,[8] והפגינו בעד זכותם לחופש הפולחן בכותל. המשתתפים נשאו את הדגל הציוני וקראו: "הכותל - כותלנו, ובוז לממשלה". למחרת, 16 באוגוסט, חגגו המוסלמים את יום הולדתו של הנביא מוחמד ברחבת מסגד אל-אקצא ויצאו להפגנת תגובה להפגנה היהודית. בהנהגת השיח' אבו סעוד, ירדו חלקם אל הכותל ושרפו ספרי קודש יהודיים ופתקאות שהוטמנו בין אבני הכותל.[8] הארי לוק, ממלא מקום הנציב העליון, הכריז כי "לא נשרפו ספרי תפילה, אלא רק דפים של ספרי תפילה". למחרת, ב-17 באוגוסט, פרצה תגרה בשכונת הבוכרים לאחר שצעיר יהודי גנב ירקות מחלקה של ערבי. בתגרה נהרג יהודי. בהמשך התנפל המון יהודי על צריפי אנשי ליפתא שליד שכונת הבוכרים ואחד מהם נפגע קשה.[9] לוויית ההרוג שהתקיימה ב-20 באוגוסט הפכה להפגנה שכללה קריאות נקם של היהודים כלפי הערבים. ביום חמישי 22 באוגוסט החלו להגיע כפריים ערבים רבים, חלקם חמושים, למתחם הר הבית, לקראת תפילות יום שישי. אחר הצהריים נפגשו שלושה נציגי ההסתדרות הציונית ובהם יצחק בן צבי, עם נציגי המופתי ובהם ג'מאל אל-חוסייני ועווני עבד אל-האדי, בביתו של המזכיר הראשי לממשלת המנדט, הארי לוק, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם על הודעת הרגעה משותפת לקראת תפילות יום שישי. לוק לחץ עליהם להודיע לפחות שנפגשו. היהודים הסכימו, אולם הערבים סירבו.[10]

ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, החל מהבוקר המוקדם נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, כדי להשתתף בתפילה בהר הבית. רבים מהם היו חמושים במקלות ובסכינים, ובעיר שררה אווירה מתוחה של אלימות. לקראת השעה 9:30, החלו הסוחרים היהודים לנעול את חנויותיהם. ברבע ל-11 בבוקר לערך, הסביר המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לממלא מקום מפקד משטרת ירושלים, כי המתפללים נושאים מקלות וסכינים, רק כי הם חוששים מניסיון לפרובוקציה מצד יהודים. אחד הדרשנים במסגד נשא נאום לאומני, בו הסביר שהמוסלמים צריכים להילחם עד טיפת דמם האחרונה נגד היהודים. בשעה 11:00 בערך נשמעו על הר הבית כ-20–30 יריות, שנועדו ככל הנראה לשלהב את המתפללים. כמה מאות מהם פרצו אל השוק והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים. המון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם. ממלא מקום הנציב, הארי לוק, התקשר למופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני התייצב אומנם מול האספסוף, אולם לוק סבר כי נוכחותו רק מגבירה את התסיסה.[11] ההמון הסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער, משני צידי רחוב הנביאים - שכונת הגורג'ים ("אשל אברהם") וקריה נאמנה ("בתי ניסן ב"ק"). 19 יהודים (בהם מרדכי וינר) נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו.

המוסלמים תקפו גם שכונות נוספות בירושלים, כגון מאה שערים, בית וגן ושכונת הבוכרים.[12] ביריות על בית החולים משגב לדך נפצע קשה הרופא ד"ר נחום קורקידי. הפורעים תקפו גם את בית הכרם, הרסו בתים בתלפיות והשתלטו על רמת רחל. בזמן המאורעות ניסו תושבי הכפר דיר יאסין שוב ושוב לנתק את הכביש המוליך מירושלים לתל אביב.[13]

חברון

הפרעות התפשטו למחרת (שבת, 24 באוגוסט) לחברון, שם נערך טבח שבמהלכו נרצחו באכזריות 67 יהודים, ילדים נשחטו לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, איברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים, נשים וילדות נאנסו ובתי היהודים נבזזו. הטבח האכזרי התרחש כאשר הקצין הבריטי האחראי במשטרת חברון, ריימונד קפראטה לא נוקף אצבע לעצור בעד הרוצחים[14] ושני פרשי משטרה בריטים מביטים בפועל על הטבח בלא לעשות דבר. רק כשהרוצחים החלו להתקרב אל אותם בריטים והם עצמם הרגישו מאוימים, אחד מהם ירה לאוויר, הרוצחים נמלטו וכך הסתיים הטבח.[15] גם היישוב מגדל עדר הסמוך לחברון נעזב וננטש לאחר שתושביו הוזהרו על ידי ערבים ידידים. משפחת עזרא שהתגוררה בחברון, ולה היו חברים ערבים רבים ביישוב, ניצלה מהטבח בזכות ערבים ידידים שהסתירו אותם, אולם הקהילה היהודית העתיקה שישבה בעיר מאות שנים נמחקה כולה. כמה חודשים לאחר הטבח שבה קהילה יהודית קטנה לעיר, אולם זו פונתה סופית בשנת 1936.

יישובים אחרים

יהדות עזה, אשר הייתה קהילה קטנה בעלת עבר היסטורי ארוך בעיר, התכנסה כולה בבית מלון שם התגוננה נגד ההמון הערבי. לבסוף חולצו היהודים על ידי הבריטים, אולם לא הורשו לחזור לעיר אלא כדי לקחת את רכושם. קהילות יהודים קטנות בשכם, רמלה, ג'נין ועכו פונו על ידי הבריטים.

יהודי תל אביב-יפו וחיפה הצליחו להדוף את מתקפות הערבים בעזרת פעילי ההגנה וצעירי בית"ר, אך גם בהם נמנו הרוגים ופצועים,[16] בהם 6 הרוגים ו-33 פצועים בתל אביב-יפו,[17] ו-7 הרוגים ו-61 פצועים בחיפה.[18] גם הקהילה היהודית בבית שאן הותקפה אבל המשטרה הבריטית הצליחה להגן עליה. הקהילה המשיכה להתקיים עד מאורעות 1936.

ב-24 באוגוסט הותקפה המושבה מוצא על ידי אנשי הכפר הערבי קאלוניה הסמוך. הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו שבע נפשות: את אבי המשפחה ואשתו, את בנם ושתי בנותיהם, ושני אורחים שהיו בבית. אחרי הרצח, שדדו הפורעים את הבית והעלו אותו באש.[19] אחד מהאורחים שנרצחו בבית משפחת מקלף היה הרב הישיש שלמה זלמן שך, דיין בבית דינו של הראי"ה קוק ביפו שנפש במקום. הילד מרדכי מקלף, לעתיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, הצליח לברוח עם אחיו ואחותו.[20]

המושבה הר-טוב הותקפה ותושביה נמלטו ממנה. הערבים שרפו אותה עד היסוד. ב-25 באוגוסט גם המושבה הקטנה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והועלתה באש.

ב-26 באוגוסט הותקפה המושבה באר טוביה. התושבים הסתגרו באורווה והתגוננו עד שחולצו על ידי הבריטים. המושבה נהרסה עד היסוד. בהתקפה נהרג רופא המושבה ד"ר חיים יזרעאלי ושני תושבים נוספים. באותו יום הותקפו גם גדרה ומשמר העמק.

ב-28 באוגוסט הותקפה חוות חולדה. בהתקפה נהרג מפקד המקום אפרים צ'יזיק. הבריטים חילצו את התושבים והמקום נעזב ונהרס.

ב-29 באוגוסט נערך מסע רצח בעין זיתים.[21]

צפת

ב-29 באוגוסט 1929 בשעה 17:30 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי בצפת שלא היה מוגן. מזוינים במקלות ובסכינים הם פרצו לבתים דקרו והרגו את תושבי הרובע והעלו את בתיהם באש. ההשתוללות נמשכה כ־20 דקות והופסקה על ידי המשטרה הבריטית שחשה למקום והרגה שניים מהפורעים. מספר הנפגעים היהודים היה 18 הרוגים ו-80 פצועים. בין הניצולים היה ישראל טל לימים סגן הרמטכ"ל.

תוצאות המאורעות

במהלך שבוע המאורעות נרצחו 133 יהודים ונפצעו 339. מקרב הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם על ידי כוחות הביטחון הבריטיים.[22]

הודעת הנציב העליון

בעקבות המאורעות, פרסם הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור הודעה חריפה:

שבתי מאנגליה, ולחרדתי מצאתי את הארץ במצב של אי סדר והיא שלל למעשי אלמות בלתי חוקיים.
מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי מגן מבלי הבדל מין או גיל ואשר נלוו, כמו בחברון, במעשי פראות בל יתוארו, בשרפת בתים וחוות בעיר ובכפר ובמעשי שוד והרס.
הפשעים האלה הביאו על ראש עושיהם את קללת כל עמי התרבות בכל קצוי תבל.
חובתי הראשונה היא להשליט סדר בארץ, ולהעניש באופן חמור את אלה אשר ימצאו אשמים במעשי אלמות.
יאחזו בכל האמצעים הדרושים להשגת המטרה הזו, ואני מטיל על כל תושבי ארץ ישראל לעזור לי במלוי חובותי אלו.
בהתאם למה שהטלתי על עצמי בפני הוועד הפועל הערבי לפני צאתי את הארץ בחדש יוני, התחלתי בהיותי באנגליה במשא ומתן עם מזכיר הממלכה בדבר שנויים קונסטיטוציונים בארץ ישראל.
בהתחשב עם המאורעות האחרונים אני מפסיק את המשא ומתן הזה עם ממשלת הוד מלכותו.
כדי לשים קץ לידיעות כוזבות אשר נפוצו בזמן האחרון בעניין הכתל המערבי, הריני מודיע בזה, בהסכמת ממשלת הוד מלכותו, שברצוני לתת תוקף לעקרים המפורטים בספר הלבן מיום 19 בנובמבר 1928, לאחר אשר יקבעו את אופני הוצאתם לפועל.
(חתום) ג.ר. צנסלור, נציב העליון ומפקד ראשי

דבר, 2 בספטמבר 1929.
המלל והכתיב נאמנים למקור. המנשר הופץ גם על ידי אווירונים מעל ירושלים

הצהרה חריפה זו, שכוונה כלפי הערבים, עוררה זעם בקרבם כלפי הנציב העליון, וכעבור מספר ימים הוא פרסם הצהרה שנייה, הקובעת שתיערך חקירה לגבי התנהגות שני הצדדים.[23]

צעדים של הממשלה

שלטונות המנדט הכריזו על השבתה זמנית של כל העיתונים הערבים משום שראו בהם אחראים להסתה לאלימות ולהפרת הסדר הציבורי. מיד לאחר ההתפרצויות, מיהרו ההנהגה והעיתונות הפלסטינית להתנער מאחריות להן, בטענה שהן לא היו רצויות לערבים, ובמקום זאת טענו שהייתה זו התנפלות יהודית על ערבים.[24] לאחר תחילת המאורעות שינו עיתוני האופוזיציה את גישתם ושיבחו את מאבק החוסיינים והמועצה המוסלמית העליונה על "אל-בוראק א-שריף". העיתון "מראת א-שרק", תומך האופוזיציה, הלך בעקבות ביטאונו של המופתי, "אל-ג'אמעה אל-ערביה", ופרסם שקרים שהיהודים חילקו ממתקים מורעלים בשווקים הערביים. בפקודת השלטונות, נסגרו שני העיתונים למשך חודש.[25]

לדעתו של יהושע פורת, התפרעויות הדמים פרצו "לאו דווקא כתגובה להפגנת היהודים" שבוע קודם לכן, אלא היו תוצאה ישירה של האירועים מאז פרשת הכותל בספטמבר 1928 ושל ההכרה של נשיא המועצה המוסלמית העליונה, אמין אל-חוסייני, בכך שהסכסוך בכותל הוא בעל רגישות דתית ולכן עשוי ללכד את הציבור המוסלמי בכל הארץ, אך מאידך אינו עלול לגרום להרעת יחסיו עם הנציב העליון, שקיבל את עמדתו בנושא. חלקו המכריע של אל-חוסייני בסכסוך על הכותל הפך אותו למנהיג הפלסטיני החשוב ביותר. ההתפרעויות גרמו להסערת הרוחות בציבור הערבי והביאו לתנופה בפעילות הוועד הפועל הערבי, שראה בהן הזדמנות לחידוש המאמץ לשינוי המדיניות הבריטית.[24]

בעקבות המאורעות זימנה הממשלה הבריטית את ועדת שו. בוועדה זו, קו הטיעון הערבי היה שבמאורעות הייתה התנפלות יהודית על ערבים.[24] בשנת 1930 הוגש דו"ח הופ-סימפסון, ולאחר מכן הוצא הספר הלבן של פאספילד.

הצלחת ה"הגנה" בפעולות ההגנה, במקומות שבהם פעלה, העלתה את קרנה. עם זאת, בשל מעשי הרצח והפגיעות המזעזעות, קמו קולות מתוך ההגנה שטענו כי אין לשבת תמידית ב"חיבוק ידיים" וכי יש לנקוט קו תקיף יותר כלפי הצד הערבי. הדבר הביא לפילוג שיצר את "ארגון ההגנה ב'", או כפי שנקרא לימים, ה"אצ"ל".

ענישה ופיצויים

ממשלת המנדט הודיעה ב-25 במרץ 1930 על הקצבת 100,000 לא"י לפיצוי הנפגעים, תוך הדגשה שמדובר בתשלום בתור חסד. מכיוון שהתקציב אינו מכסה את הנזקים נקבע שישולם רק פיצוי חלקי[26] שיגיע לכ־25–35% מהרכוש שנהרס על פי הערכת שמאי ממשלתי.[27] בפועל הפיצויים כיסו רק אחוז קטן מהנזקים וזכו לתרעומת בקרב היישוב.[28][29][30] על מספר כפרים הושתו קנסות קיבוציים בסך 17,840 לא"י.[30]

ברחבי הארץ הורכבו בתי משפט מיוחדים של שופט אחד, בהם ישבו שופטים בריטים בלבד. לפניהם נשפטו כ-1,300 איש, שרובם הגדול ערבים. 28 אנשים נידונו למיתה,[31] מתוכם 26 ערבים שלקחו חלק בטבח בצפת ובחברון. כל הנידונים למוות ערערו לבית המשפט העליון, שאישר 17 פסקי דין מוות, כולם נגד ערבים. את שאר פסקי הדין המיר בתקופות מאסר. פסק דין מוות נגד שוטר יהודי הומר ב-15 שנות מאסר ואילו בפסק דין מוות נגד יהודי אחר לא הושלם הערעור בעניינו. בתגובה, הציפו הערבים את הנציב העליון בבקשות להמיר את עונשי המוות במאסר עולם ובדרישה שתישלל מנורמן בנטוויץ' היהודי האפשרות להשתתף בדיונים בבקשותיהם, כפי שנמנע ממנו לטפל בתביעות הקשורות למהומות. הוועד הפועל הערבי פעל לכך שגם אישים ערבים ומוסלמים מחוץ לארץ ישראל יבקשו חנינה עבור הנידונים למוות. ב-2 ביוני 1930 פרסם הנציב העליון את החלטתו לאשר סופית את עונשי המוות רק לשלושה מהרוצחים האכזריים ביותר: עטאא אחמד אל-זיר, מוחמד ח'ליל אבו ג'מג'ום מחברון ופואד חג'אזי מצפת. חג'אזי כתב לסגן-נשיא הוועד הפועל: "לבי מלא שמחה ואושר על שום שעתיד אני להיתלות למען פלסטין", אך עם זאת ביקש להמשיך לנסות "לשכנע את השלטונות להציל את חיי". לאחר מספר ימים כתב מכתב לוועד הפועל בו הכחיש את ההאשמות וייחס את העדות נגדו ל"איבה אישית". ב-17 ביוני נתלו בעכו שלושת הנידונים למוות. הוועד הפועל הערבי פרסם גילוי-דעת, בו תוארו שלושת התלויים כ"חלוצי החירות והעצמאות" וכ"קורבנות האימפריאליזם התאוותן הזר ומדיניות הדיכוי".[32]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל היישוב

הערות שוליים

  1. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 243–244.
  2. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 66.
  3. ^ השימוש בתואנה של "הדגל הציוני" מתנוסס מעל כיפת הסלע כבר נמצאת בדיווח של העיתון "דאר היום" מיום 10 ביולי 1922. במכתב שנשלח אל גורמי אסלאם בכל העולם ממשלחת הא"י אל החג'אז, התבקשו המקבלים "להגן על המקומות הקדושים בארץ-ישראל ולצאת במחאות נגד הציונות".
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 216.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 הלל כהן, תרפ"ט, המאורעות: לוח זמנים מקוצר, עמ' 17.
  6. ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 124.
  7. ^ חאג' אמין וברלין, ג'ני לבל, הו"ל טכנוסדר בע"מ, ת"א 1996, עמוד 21
  8. ^ 8.0 8.1 הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 125–126.
  9. ^ הלל כהן, תרפ״ט – שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, הוצאת כתר, 2013, עמ’ 146–149
  10. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 256–257.
  11. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 258.
  12. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, ההתקפה על ירושלים
  13. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 216.
  14. ^ נחמיה בן תור, "ספר תולדות לוחמי חרות ישראל", כרך שלישי, עמ' 36
  15. ^ תיאור הטבח
  16. ^ "לנג, יוסף (1985) מאורעות תרפ"ט: השלכותיהם המדיניות והשפעתם על היישוב היהודי ועל התנועה הציונית". עמ' 210
  17. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, ההתנפלות על תל אביב
  18. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, המאורעות בחיפה
  19. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 266.
  20. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, שחיטת מוצא
  21. ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 18.
  22. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך - כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 96; חללי מאורעות תרפ"ט, דבר, 2 בספטמבר 1929
  23. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 15.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 219–220.
  25. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 69.
  26. ^ על הפיצויים לניזוקי אב, דבר, 28 במרץ 1930
  27. ^ החל תשלום הפצויים, דבר, 20 באפריל 1930
  28. ^ הפיצויים שערורייה חדשה, דבר, 21 באפריל 1930
  29. ^ שערוריית הפיצויים, דבר, 22 באפריל 1930
  30. ^ 30.0 30.1 מתוך הדו"ח הממשלתי על ארץ ישראל לשנת 1929, דבר, 11 ביולי 1930
  31. ^ רויטר על משפטי המאורעות, דבר, 28 באפריל 1930; עד אפריל 1930 נידונו למוות 24 בני אדם בגין השתתפות במאורעות.
  32. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 21-19.
אליעזר דן סלונים

אליעזר דן סלונים (תרנ"ט; 1900 – כ' באב תרפ"ט; 26 באוגוסט 1929) היה בנקאי, מראשי הציבור היהודי בחברון וחבר מועצת העירייה היהודי היחיד בעיר. נרצח במאורעות תרפ"ט.

אלן סונדרס

אלן סונדרס (אנגלית: Alan Saunders;‏ 1886 - 26 במרץ 1964). סגן מפקד משטרת המנדט במהלך מאורעות תרפ"ט ומפקדה בעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

אפרים צ'יזיק

אפרים צ'יזיק (1897 - 28 באוגוסט 1929, כ"ט באב תרפ"ט), גיבור הגנת חולדה במאורעות תרפ"ט.

בית יוסף (שכונה)

בית יוסף הייתה שכונה יהודית קטנה בירושלים בין השנים 1887 ל-1929 בערך. לאחר 1929 נטמעה בשכונת אבו תור הערבית.

את השכונה הקימו היזמים יוסף נבון (על שמו נקראה) ושלום קונסטרום עם הבנקאי יוהנס פרוטיגר, כחברה עסקית. התכנון המקורי היה להקים 50 בתים ובית כנסת על גבעה מבודדת לצד דרך חברון, באזור שומם יחסית שנקרא "דיר אבו תור" (המבנים הערביים בשכונה החלו להבנות מאוחר יותר).

בכ"ג בתמוז (15 ביולי) תרמ"ז (1887) התפרסמה בעיתון "החבצלת" מודעה על הקמת "בתים ליחידים על הקרקעות אשר מחוץ לעירנו" למסירה מיד עם סיום בנייתם. מחיר כל בית, שכלל "חדר אחד בן שבע על שש אמות", מטבח ("בית תבשיל"), שירותים ("בית כיסא") וחלק יחסי בבור המים ובחצר המשותפת היה 100 פרנק (75 נפוליאונים) בתשלום "עם נשך קטן במשך שנים רבות" (כלומר משכנתא). הבתים קסמו לאוכלוסייה שלא השיגה ידה לרכוש בתים ממערב (בשכונות שנבנו לאורך רחוב יפו) ותוך יומיים מפרסום המודעה נרשמו רוכשים לכל בתי השכונה.

אולם, שנת בצורת, קשיים בירוקרטיים וריחוק השכונה מכל מקום ישוב יהודי גרמו לכך שעד ספטמבר 1888 הוקמו רק 27 בתים. השכונה נבנתה בצורת שני טורי בניינים, ללא חצר פנימית (כמקובל בשכונות שהוקמו באותה עת כמו בית דוד ("חצר הרב קוק") למשל). ארבעה מתוכם היו דו-קומתיים וכוסו רעפים. ב-1897 כתב אברהם משה לונץ בלוח ארץ ישראל שבשכונה מתגוררות רק 15 משפחות יהודיות. העצירה בהתפתחות השכונה נבעה בחלקה מהתדרדרות מצבם הכספי של השותפים (ובפרט פרוטיגר, שלקה במחלת אלצהיימר). נתון זה מחוזק על ידי תביעה שהוגשה לוועדה לנפגעי הרעש שפקד את ירושלים ב-1927 ועל ידי שמואל יוסף עגנון, הכולל את אזכור השכונה במסעות הכלב "בלק" ברומן תמול שלשום:

עד מאורעות תרפ"ט (קיץ 1929) התדלדל היישוב היהודי בשכונה ולאחר מכן היא נטמעה כליל באבו תור הערבית. בנייני השכונה נמצאים בחלקו המזרחי של הכפר (שהיה בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים), סמוך לקו הגבול עם חלקה המערבי. הטור המערבי מצוי ברחוב עין רוגל מספר 23-9.

בתי ניסן ב"ק

בתי ניסן ב"ק היו ארבע שכונות יהודיות ששכנו סמוך לשער שכם בירושלים מסוף המאה ה-19 עד מאורעות תרפ"ט ב-1929. השכונה "קריה נאמנה" הוקמה על ידי ראשוני העולים מגאורגיה שעלו לארץ בעת החדשה בשנת 1863. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים, והקימו בשנת 1876 שכונה מחוץ לחומות - קריה נאמנה.

דאגלס דאף

דאגלס דאף (באנגלית: Douglas Valder Duff; ‏ 1901–1978) היה קצין משטרה וסופר בריטי. דאף שירת במשטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל והיה מפקד משטרת ירושלים בימי מאורעות תרפ"ט. הוא מחברם של כמאה ספרים.

הארי לוק

הארי צ'ארלס לוק (באנגלית: Harry Charles Luke;‏ 1884–1969). המזכיר הראשי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל וממלא מקום הנציב העליון בימי מאורעות תרפ"ט. נחשב בעיני היישוב היהודי לעוין בגישתו כלפיו, וכמי שנוטה לטובת הצד הערבי.

המאורעות

בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל, המאורעות הוא כינוי שניתן לסדרה של התקפות של ערביי ארץ ישראל על תושביה היהודים. המאורעות כונו על שם השנה (בלוח העברי) שבה התרחשו.

המפקדה הארצית

המפקדה הארצית (מ"א) היה הגוף שהופקד על הניהול הכולל של ארגון ההגנה.

המפקדה הארצית הוקמה ב-1930, לאחר שמוסדות היישוב הכירו בצורך תיאום ההגנה המאורגנת ליישובים תחת פיקוח אזרחי, כחלק מלקחי מאורעות תרפ"ט. עד אז התנהל ארגון "ההגנה" מול ועדים מקומיים בערים השונות שלא היו כפופים לו ופעלו לרוב באופן עצמאי. עם הקמתה, הוכפפה המפקדה הארצית תחת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון. המפקדה הייתה מורכבת הן מנציגי ההסתדרות שייצגו את מחנה הפועלים והן מנציגי המחנה האזרחי (סוחרים, תעשיינים והתאחדות האיכרים) בחלוקה שווה של 3-4 נציגים לכל מחנה. עקב החלוקה הפוליטית למפלגות והאינטרסים המנוגדים, התגלעו ויכוחים לא מעטים והטיפול של המפקדה בבעיות שנוצרו היה לעיתים מלווה בחשדנות ובסחבת.

כדי לשפר את תפקוד המפקדה הארצית ולמסד את ארגון "ההגנה" כצבא לכל דבר, הוחלט ב-1937 להעמיד רמ"א - ראש המפקדה הארצית שאותו מינתה הסוכנות, וב-1939 הוחלט למנות ל"הגנה" מטה כללי שהיה אחראי לצד המבצעי של הארגון, תחת מרות המפקדה הארצית. המפקדה הארצית שימשה מעתה כמעין דרג מדיני, גוף הקובע מדיניות כוללת למטכ"ל "ההגנה" ולרמטכ"ל העומד בראשו. כמו כן עסקה המפקדה בצד הכלכלי של הארגון, ברכש נשק וכלי לחימה ובגיוס אנשים. המפקדה הארצית והמטכ"ל כונו בשם "הפיקוד העליון".

עוד ב-1947 חתר דוד בן-גוריון לביטול המפקדה הארצית על מנת שלא לערב גוף פוליטי בהנהגת הצבא העתידי. ב-2 במאי 1948 שלח בן-גוריון לרמ"א, ישראל גלילי, מכתב המודיע על סיום כהונתו, וזה נכנס לתוקף למחרת (ראו גם מרד הגנרלים). חלק מסמכויות המפקדה הועברו למטכ"ל של צה"ל וחלקן הועברו למחלקת הביטחון בסוכנות (שהתפתחה למשרד הביטחון).

ראשי המפקדה הארצית:

יוחנן רטנר: בשנים 1939-1938.

יעקב רייזר: בשנים 1941-1939.

משה סנה: בשנים 1946-1941.

זאב פיינשטיין: בשנים 1947-1946.ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של "ההגנה".

ישראל גלילי: בשנים 1948-1947.עם החברים במפקדה לאורך השנים נמנו גם אליהו גולומב, דב הוז, מאיר רוטברג, לוי אשכול, יוסף יזרעאלי וסעדיה שושני.

הנציב העליון

הנְציב העליון לפלשׂתינה (א"י) (באנגלית: High Commissioner of Palestine) הוא תואר שניתן, בין היתר, לממונה שמינה שר המושבות מטעם ממשלת בריטניה כדי להיות האחראי בפועל על ממשלת המנדט הבריטי (1920–1948) על ארץ ישראל.

ועדת שו

ועדת שׁוֹ (באנגלית: Shaw Commission) שכינויה הרשמי היה "הוועדה למהומות של אוגוסט 1929 בארץ ישראל" (Commission on the Palestine Disturbances of August, 1929) הייתה ועדת חקירה בראשות השופט סר וולטר שו (Walter Shaw) , שמונתה על ידי משרד המושבות הבריטי. הוועדה הגיעה ארצה ב-24 באוקטובר 1929 על מנת לחקור את מאורעות תרפ"ט, ובכדי להגיש המלצות למניעת חזרתן בהמשך. עבודתה כללה שמיעת עדויות מעשרות בריטים, יהודים וערבים המלווים בעורכי דין. במרץ 1930 פורסמו מסקנות הוועדה.

טבח חברון

טבח חברון בוצע על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר חברון והסביבה ביהודי העיר בשבת, י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, כחלק ממאורעות תרפ"ט בארץ ישראל. בטבח נרצחו 67 יהודים, והוא הוביל לחיסול היישוב היהודי בחברון, שהתקיים ברציפות מאות שנים. בחברון התגוררו אז כ-20,000 נפש, מתוכם כ-800 יהודים.

טבח צפת (מאורעות תרפ"ט)

טבח צפת בוצע על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר צפת והסביבה ביהודי העיר ביום חמישי, כ"ג באב תרפ"ט, 29 באוגוסט 1929, כחלק ממאורעות תרפ"ט.

י"ז באב

י"ז באב הוא היום השבעה עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ז אב היא פרשת עקב.

י"ח באב

י"ח באב הוא היום השמונה עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ח אב היא פרשת עקב.

מגדיאל

מגדיאל היא אחת מארבע המושבות המרכיבות את הוד השרון.

משטרת תל אביב

משטרת תל אביב הייתה משטרה עירונית שפעלה בעיר תל אביב בתקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1921 ועד 1932, כאשר סופחה למשטרת המנדט.

לבקשת תושבי תל אביב בעקבות פרעות תרפ"א ב-1921, זכתה העיר למעמד של עיר נפרדת מיפו. מיד לאחר אישור המעמד ביקש מאיר דיזנגוף מהנציב העליון, הרברט סמואל, אישור להקמת משטרה עירונית וזה ניתן לו. משטרת תל אביב אמורה הייתה להיות ממומנת על ידי העירייה ומנוהלת על ידה. למשטרה זו גויסו צעירים ממשוחררי הגדודים העבריים ובראשם עמד בוגר של גימנסיה הרצליה, חיים אלפרין (Huim Elperin). תחנת המשטרה הראשונה נפתחה בבית ויזר שברחוב ליליינבלום ומדי משטרת תל אביב היו זהים למדי שוטרי משטרת המנדט.

ברחוב הרכבת פינת רחוב לבונטין הוקם בשנת 1937 בניין בסגנון באוהאוס בו פעלה תחנת משטרה בה הוקם המטה הארצי של משטרת ישראל. כיום הבניין מיועד לשימור ושיפוץ.

בתחילת דרכה כללה משטרת תל אביב קצין אחד, סמל אחד, רב-טוראי אחד ו-20 שוטרים. כעבור חמש שנים שרתו בה 69 שוטרים ובשיאה היו בה 80 שוטרים. במשטרת תל אביב היו חמש מחלקות:

מחלקת התנועה – עסקה בפיקוח על תנועת כלי הרכב הממונעים והלא ממונעים ותנועת בהמות רכיבה.

מחלקת החקירות – עסקה בחקירת תלונות, חיפוש פושעים והגשת תביעות.

מחלקת שמירת הלילה – עסקה בשמירה במהלך הלילות ובפיקוח על התאורה החשמלית.

מחלקת הביטחון הציבורי הכללי – שוטרי המחלקה הזאת איישו את נקודות המשטרה הקבועות.

מחלקת הפיקוח – עסקה בפיקוח על קיום חוקי העזר העירוניים.בנוסף למחלקות אלה, במשטרת תל אביב הייתה תזמורת בת 20 נגנים.

משטרת תל אביב שוייכה לדיוויזיה K של המחוז הדרומי של משטרת המנדט.

לאחר מאורעות תרפ"ט בחן הקצין הרברט דאוביגין את מבנה המשטרה בארץ ישראל והמליץ את המלצותיו, ובהן פירוק כוחות משטרה מקומיים קטנים ואיחודם עם המשטרה העיקרית. מפקד המשטרה שהתמנה לאחר פרסום דו"ח דאוביגין, רוי ספייסר, יישם את ההמלצה וסיפח את המשטרה למשטרת המנדט בשנת 1932, למרות התנגדות מצד גורמים ביישוב היהודי.

מטה משטרת מחוז תל אביב המנדטורית שכן בשנים 1933–1948 ברחוב השחר מס' 5. במקום שירתו גם שוטרים יהודים חברי ההגנה שסייעו בחשאי לפעולותיה. הבניין נהרס עם הקמת מגדל שלום. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון במקום.

קריית ענבים

קִרְיַת עֲנָבִים הוא קיבוץ בהרי יהודה, כ-10 ק"מ ממערב לירושלים, ליד הכפר אבו גוש. הקיבוץ נוסד בשנת 1920 על ידי עולים מאוקראינה. במרוצת הזמן הצטרפו אליהם עולים מפולין, מגליציה, מגרמניה ומארגנטינה. שטח הקיבוץ כ-4,600 דונם ומספר חבריו כ-133 (נכון ל-2019).

קריית ענבים הוא הקיבוץ הראשון שנוסד בארץ ישראל באזור הררי; הקיבוץ היה ממקימי "תנובתנו" ("תנובה"), שיאן תפוקת חלב ושיווקו המאורגן בשנות העשרים, ובסיס עיקרי להגנה, לפלמ"ח ולצה"ל במאבק על הדרך לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. במקום בית קברות צבאי ואתר הנצחה לחללי הקרבות במאבק זה.

ענפי החקלאות: כרם, גידולי שדה (לא בשטח הקיבוץ). תעשייה: מפעל למוצרי בידוד "ענביד".

בשנת 2007 הקיבוץ השלים את תהליך ההפרטה.

כיום הקיבוץ נמצא בתהליך הרחבה וקליטה של חברים חדשים ובנים חוזרים.

ב-כ' בתמוז 2019 (100 שנה אחרי איחוד הקבוצות ל-"קואופרטיב ארץ ישראל", לימים "קריית ענבים"), פתח הקיבוץ את שנת ה-100 להיווסדו, שעתידה להסתיים ב-כ' בתמוז 2020 (100 שנה אחרי יום העלייה לקרקע).

שכונת הגורג'ים

שכונת הגורג'ים או אשל אברהם הייתה שכונה בירושלים ליד שער שכם שנוסדה על ידי יהודים גאורגים שנקראו בפי העות'מאנים בטורקית עות'מאנית, גוּרג'ים.

עם הקמתה נקראה השכונה בשם אשל-אברהם, אולם שם זה לא נקלט וקראו לה בשם תושביה שכונת הגורג'ים או שכונת בתי גורג'ים או בשם בתי ניסן ב"ק, כשם השכונה הסמוכה.

השכונה נוסדה בשנת 1892/1893 על ידי עולים מעליית הגורג'ים, שהחלה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. העולים היו ברובם משפחות אמידות, בני ערים, שעסקו דורות בעיקר בסחר התבואה, היין והתבלין. ההתיישבות בירושלים הייתה יעדם הראשון של העולים. העולים התיישבו בכל רחבי העיר, בנו בתי כנסת ליהודי גאורגיה וקיימו חיי קהילה. משה מונטיפיורי אף מזכיר, בשנת 1855, כי בין 19 הכוללים בירושלים נמנה גם כולל גורג'יסטן.

הקרקע שעליה הוקמה השכונה כמו גם שכונת הקווקזים, "בית שמואל", ושכונת "עיר הצדק" ליהודי סוריה ועיראק, היה של ניסן בן ישראל שהקים את השכונה השמינית מחוץ לחומות, שכונת "קריה נאמנה". השכונה כללה כ-100 בתים. הם הקימו מסגרת ארגונית נפרדת בסמכותו של החכם באשי, והקימו בית כנסת, ישיבה, תלמוד תורה, בית עלמין.

מאורעות תרפ"ט החלו ביום שישי 23 באוגוסט 1929 עם סיום דרשת יום השישי בהר הבית, כשהמון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם והסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער - שכונת הגורג'ים וקריה נאמנה. שבעה יהודים נהרגו בשכונות אלה, ביניהן חנה סלנשווילי שנהרגה בעודה מחזיקה את בנה שמואל, שנפצע קשה. בתי השכונה ובית הכנסת של השכונה נהרסו ונשרפו. לאחר מאורעות אלה נמלטו דיירי השכונה אל רבעים אחרים של העיר או עזבו את ירושלים. בשנים האחרונות חודשה ההתיישבות היהודית באזור שער שכם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.