מאורעות תרפ"א

מאורעות תרפ"א (כונו גם כפרעות תרפ"א) החלו בכ"ג בניסן ה'תרפ"א (1 במאי 1921) ביפו, והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. המאורעות כללו מעשי רצח, אלימות, אונס, שוד וביזה ביהודים ורכושם על ידי ערבים. במהלך חמשת ימי הפרעות נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי הצבא הבריטי ומגינים יהודים על התוקפים.

רקע

ערביי המזרח התיכון התקוממו נגד תוצאות מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון - ההשתלטות הבריטית־צרפתית על האזור. רגש הלאומיות הערבית זקף ראשו ודרש ריבונות. שברון חלומה של הממלכה הערבית של סוריה, פרעות תר"פ, ופצעי ועידת סן רמו שאישררה את הסכם סייקס-פיקו - האחיזה האנגלו-צרפתית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר, לא העלו ארוכה גם לא בעקבות יוזמתו של שר המושבות הבריטי דאז, וינסטון צ'רצ'יל, לכינוסה של ועידת קהיר במטרה להגיע להסדר ולהרגיע את הרוחות. צ'רצ'יל גם הגיע לארץ ישראל לביקור. כשביקר בארץ ישראל במרץ 1921, פנתה משלחת מטעם הוועד הפועל הערבי לצ'רצ'יל בבקשה לבטל את הקמת הבית הלאומי היהודי שהובטח בהצהרת בלפור, לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עליה יהודית ולהקים בארץ ממשלה לאומית ערבית.

בתגובה לדרישה של המשלחת הערבית הודיע צ'רצ'יל כי ממשלת בריטניה מחויבת לעם היהודי לפי הצהרת בלפור.

במרץ 1921 חודשה ביפו פעילותו של העיתון "פלסטין" שהסית נגד היהודים והתנגד למדיניות הבריטית בסוגיית ארץ ישראל. הסכמת הבריטים להופעת העיתון הביאה את מנהיגי הערבים למסקנה כי הממשלה איתם. דבריו של צ'רצ'יל על הצורך להיזהר מכניסתם של יסודות קומוניסטים ארצה עוררה את המסיתים לקשור את מעשיהם עם פעולה אנטי קומוניסטית. להערכתם ה"בולשביזם" שהביאו היהודים ממזרח אירופה היה אמור לעורר אהדה לערבים בקרב חוגים שמרניים בבריטניה.

ב-1 במאי 1921 התקיימה בתל אביב תהלוכת פועלים (לציון "אחד במאי") מטעם אחדות העבודה, שקיומה אושר על ידי מושל יפו. אותה שעה יצאה מנווה-שלום, על גבול שכונת מנשייה, קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית (מופ"ס) נושאים כרזות עם סיסמאות מהפכניות ביידיש. עוזר המושל אסר עליהם ערב קודם לצאת להפגנה, אך הם יצאו להפגין חרף ההוראה. שתי הקבוצות היהודיות התנגשו והחלו חילופי מהלומות. המשטרה הבריטית הפרידה בין הניצים והחלה לרדוף אחרי הקומוניסטים שברחו לכיוון נוה שלום וליפו.

ועדה בריטית קבעה כי בעקבות כך נפוצו בקרב הערבים שמועות שיהודים תקפו ערבים. הקומוניסטים קראו לערבים להתקומם נגד "הכידונים הבריטים" ומסיתים ערבים טענו שהממשלה מפזרת את הפגנותיהם ובאותה שעה היא מתירה ליהודים לצאת בהפגנות מהפכניות. אולם לפי עדויות, המוני ערבים חמושים בברזלים וברובים זרמו ליפו באותו בוקר עוד לפני התהלוכות, וההתנגשות הפנים יהודית שימשה עילה בלבד. הערבים שהתקהלו דרשו נקמה על ערבים שנפגעו בידי יהודים, על אף שלא היו כאלה.[1]

הטבח ביפו

בשנת 1921 הייתה יפו העיר השנייה בגודלה בארץ ובה 42,000 נפש ובהם כ-16,000 יהודים, מהם 10,000 זה מקרוב באו מאז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. היהודים גרו ביפו גופא בשכונות היהודיות של תל אביב כנוה צדק ובשכונות מעורבות כמנשייה היא נווה שלום בקרב דוברי העברית במרחב. תל אביב הייתה בימים ההם שכונה קטנה בת 3,600 נפש שרובם מצאו את מחייתם ביפו. ועד תל אביב השתדל למנוע פתיחת בתי מסחר ובתי מלאכה בתחומה, כדי שלא תאבד את צביונה כפרבר גנים.

ההתקפה הערבית ביפו החלה בצהרי ה-1 במאי 1921 בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה ושוק א-דיר. הערבים היו מצוידים בנשק קר כמו אלות, פגיונות ואבנים, והיהודים ניסו להגן על עצמם אולם מיד הצטרפו לתוקפים שוטרים ערבים שירו על היהודים.

סמוך לבית החולים הצרפתי ביפו, היה בית בן שתי קומות שבו התגוררו עולים יהודים בימים הראשונים להגיעם ארצה. הבית נקרא "בית העולים" או "בית החלוץ". המסיתים הערבים כיוונו את הפורעים לבית זה כדי להביע את זעמם נגד העלייה היהודית. בעת ההתקפה שהו בבית כ-70 עולים חדשים שלא היו מזוינים. הערבים ניסו לזרוק פצצה פרימיטיבית אבל היא התפוצצה וקטלה את הערבי שניסה לזרקה. זה העלה את חמת הערבים והם ניסו לפרוץ את הגדר ולחדור לחצר הבית אך המגינים הוציאו מוטות ברזל מהגדר הפנימית והדפו את ההתקפות במשך כארבעים וחמש דקות, וקיוו ששוטרי יפו יבואו לחלץ אותם. שני קצינים ושוטרים ערביים הגיעו למקום, אך במקום לחלץ את היהודים הם פתחו עליהם באש. השוטרים זרקו שני רימוני יד לחצר ופרצו אליה. המגינים נסוגו לבית והתבצרו בקומה הראשונה. הערבים פרצו לחדר הקריאה בקומה הראשונה והרגו בגרזנים ובסכינים את המגינים שהיו בו והחלו בביזה. היהודים בקומה השנייה ניצלו כאשר הגיעו כעבור כחצי שעה הקצין הבריטי מיג'ור ליונל ג'ון ושוטר, הוא הובא למקום ביוזמת פקיד משרד העלייה בנמל, ניסל רוזנברג, שחשש לגורל העולים. הקצין פיזר את הערבים ביריית אקדח. בהתקפה נרצחו 14 יהודים ונפצעו רבים. בין הנרצחים היו מנהלי הבית דובה ויהודה צ'רקסקי.

Trumpeldor Cemetery 1921 riots grave
מצבת אחים בבית הקברות טרומפלדור לקורבנות פרעות תרפ"א ביפו ובסביבותיה

מתחם יהודי נוסף שהותקף ביפו על ידי המון ערבי מוסת היה מתחם בתי ורשה,[2] בסמוך למושבה הגרמנית. בעליו של המתחם, שאול יצחק פניגשטיין, בני משפחתו ומספר אנשי הגנה, דאגו מבעוד מועד לבצר את הדירה הפונה לחזית, לכיוון השער, וסירבו להצעת שכנם הערבי, עלי, להתפנות לתל אביב בהמעיטם בערך הסכנה ומתוך אמונה בידידיהם הערבים. כנופיה של אנשי שכם הגיעה לשער המתחם מוקף החומה וניסתה לפרוץ אותו במוטות ברזל וגרזנים. השכן הערבי, עלי, הגן על השער בגופו וצעק לתוקפים: "הרגו אותי ואל תגעו בשכני לרעה". הפורעים לא שעו לתחנוניו, דחפוהו והמשיכו בניסיונם לפרוץ למתחם. מפקד אנשי ההגנה במקום 'זכר', זכריה אוריאלי, איש הקיבוץ החשאי, עמד לפתוח באש מאקדחו אולם שאול יצחק פניגשטיין אחז בידו וביקשו להימנע מירי שמא פגיעה בתוקפים תחמיר את מצב הנצורים. עוד לא תם הוויכוח בין השניים ואנשי הכנופיות נראו נמלטים על נפשם מאימת חיילים בריטים מזוינים שהתקרבו למתחם ממזרח. היו אלו אנשי הגדוד העברי הראשון ליהודה שחשו מסרפנד לבקשת העזרה של 'ועד ההגנה' של תל אביב להציל את הנצורים ולהקיף את תל אביב בחגורת ביטחון.[3] הם הגיעו לתל אביב ללא ידיעתו של מפקדם אליעזר מרגולין, אך כשנודע הדבר למרגולין הוא לא היסס ובא לתל אביב לפקד על חייליו. הערבים ניסו לפרוץ מיפו אך נהדפו באש החיילים. הצטרפות חיילי הגדוד העברי למגיני תל אביב העלתה את חמתם של הבריטים אשר תוך זמן קצר פירקו את הגדוד וגירשו את מרגולין מהארץ.

הוועד הפועל הערבי והאגודה המוסלמית-נוצרית ביפו מיהרו להסתייג בפני הנציב העליון מההתפרצויות. העיתון הערבי "אל-כרמל", המקורב לחוגי הוועד הפועל, גינה אותן באופן מלא וראה בהן מעשה של פרחחים. התנהלות זו יצרה מתיחות בין הצעירים המיליטנטיים ביפו לבין מנהיגות האגודה המוסלמית-נוצרית ונכבדי הציבור, וסלים עבד אל-רחמן אל-חאג' אבראהים, שעמד ככל הנראה מאחורי ההתפרצויות, תקף את האגודה על כך שאינה עושה דבר.[4]

ארגון חשאי של יוצאי השומר, "הקיבוץ החשאי", החליט לחסל את קצין המשטרה הערבי תאופיק ביי א-סעיד שטעו לראות בו אחראי לטבח ב"בית העולים". הביצוע הוטל על שניים מחבריו. ב-17 בינואר 1923 ארבו לו ליד ביתו בשכונת מנשייה ביפו ואחד מהם, ירחמיאל לוקאצ'ר, ירה בו והרגו.

הריגת הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו

Y H Brener 3
יוסף חיים ברנר, מהרוגי מאורעות תרפ"א

יהודה יצקר עלה ארצה בשנת 1919 באונייה רוסלן ופגש את בני משפחתו שעלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא שכר בית מבודד בתוך פרדס בפאתי אבו כביר והקים שם משק חלב. קומת הקרקע נועדה לעבודה ובה היו הפרות, המספוא ומחבצת החמאה. את התוצרת היה משווק לתל אביב. בקומה השנייה היו מספר חדרים אותם השכיר לדיירי משנה, הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי גוגיג (ברגגרין) וצבי שץ שהיה חתנו של יצקר.

עם פרוץ המאורעות, ב-1 במאי 1921 הטילו הערבים מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו אבל יוסף לואידור שהיה מצויד ברובה, הניס אותם.

בבוקר 2 במאי 1921 החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. לרוע מזלם היה מול הבית בית קברות שייח' מוראד. לבית הקברות הגיעה באותו הזמן תהלוכת לוויה של נער ערבי שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו. כמה מהיהודים נרצחו במקלות ובגרזנים ואילו ברנר ושץ נורו למוות. הערבים התעללו בגופת לואידור, ביתרו אותה והעלימו אותה והיא לא נמצאה עד היום. חמישה ערבים שנאשמו בהרג הובאו למשפט אך שוחררו מחוסר ראיות.

ההרוגים היו: הסופר יוסף חיים ברנר - בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) - בן 25, יהודה יצקר - בן 45, בנו אברהם יצקר - בן 19, הסופר יוסף לואידור - בן 28 והסופר צבי שץ - בן 31. הם נקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

בעקבות הפרעות ביפו

אירועי הדמים בנווה שלום וביפו, זיעזעו את יהודי הארץ שקיוו להקמת בית לאומי לעם היהודי על פי הצהרת בלפור, ושררה בהם תחושת "פעמי המשיח" מאז מינויו של הרברט סמואל כנציב העליון ביוני 1920. תל אביב, שהייתה בראשיתה שכונה של יפו, הוכרזה ב-11 במאי כ"מועצה עירונית" (Township) עצמאית, בהוראת הנציב. וכבר ב-8 במאי החלה פעילותה של משטרה עירונית בפיקודו של חיים הלפרין. "ועד ההגנה של תל אביב" התארגן לפעולה ב-2 במאי, בראשותו של פנחס רוטנברג. הייתה זו ראשית פעילותו הממשית של ארגון "ההגנה" שעל הקמתו הוחלט ביוני 1920 בכינוס אחדות העבודה בחוות כנרת. כ-9000 פליטים יהודים שעזבו את יפו בימי הפרעות וסירבו לחזור ולהתגורר בה עם סיומם עברו לתל אביב והתפצלו בין "חברת נווה-שאנן" אשר עתידה הייתה להקים את שכונת נווה שאנן לבין "אגודת מחוסרי הדירות" של חיים בוגר (בוגרשוב) אשר הקימה את שכונת נורדיה על קרקעות קרן קיימת לישראל.[5] גידול האוכלוסייה הביא לתנופת בנייה ופיתוח של העיר אשר מנתה בסוף 1922 כ-12,000 תושבים.

ההתקפה על פתח תקווה

כאשר הגיעו לפתח תקווה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשותו של אברהם שפירא. נקבעו שלושה קווי הגנה: הקו הראשון היה חיצוני והתבסס על פלוגת רוכבים חמושים שהייתה אמורה לפגוש את התוקפים בשדות פתח תקווה. קו ההגנה השני הקיף את כל המושבה וממנו אסור היה למגינים לסגת וקו הגנה פנימי במרכז המושבה שהגן על הנשים הילדים והזקנים, שהיו אמורים להתרכז במרכז המושבה במבנים מבוצרים כיקב פרידמן בו מצאו מקלט רבים מבני המושבה.

מצפון לפתח תקווה היו שני יישובים קטנים: כפר סבא ועין חי (לימים כפר מל"ל). ב-3 במאי 1921 הגיעו לפתח תקווה שליחים משני היישובים האלה והודיעו כי הפועלים הערבים שעבדו אצל האיכרים היהודים נקראו לעזוב את עבודתם. כמה מהם הודיעו כי באסיפות בקלקיליה, טירה, מיסקי ושאר הכפרים, הוחלט לעלות על יפו ולעזור שם לערבים ובדרך להשמיד את המושבות היהודיות. נציגי כפר סבא ועין חי דרשו מוועד ההגנה בפתח תקווה שישלחו להם עזרה אולם הם נענו כי הוחלט לא לפצל את כוחות ההגנה וכי עליהם להפקיר את רכושם ולהגיע במהירות לפתח תקווה כדי לעזור בהגנתה. בלית ברירה פונו יישובים אלה במהירות והערבים עטו עליהם, בזזו אותם ושרפו אותם עד היסוד.

אנדרטה לנופלים במאורעות תרפ"א בפתח תקוה
אנדרטה לנופלים במאורעות תרפ"א בפתח תקווה
PikiWiki Israel 4987 1921 riot memorial in petakh tikva
אנדרטה לנופלים במאורעות תרפ"א בפתח תקווה

בפתח תקווה התעורר ויכוח בין צעירי המושבה ובראשם אברהם שפירא ובין גורמים אחרים, בראשם אבשלום גיסין, שהיה קצין בצבא הטורקי, שנמנו על מגיני המושבה. האחרונים טענו כי הפרשים יהיו מטרה לכדורי הערבים שיתחפרו בשטח, ולכן יש להתבסס על הגנה נייחת סביב למושבה. תוכניתו של אברהם שפירא, שהיה מוותיקי השומרים והמפקד הדומיננטי בשטח, היא זו שהתקבלה.

עם שחר של יום ה-5 במאי 1921 גילו תצפיתנים כוח של כ-400 ערבים מערביי שבט אבו כישכ מתקרבים למושבה מצפון.[6] אברהם שפירא יצא בראש פלוגת פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה. תוכניתו של שפירא התבררה עד מהרה כמוטעית. הערבים החלו לצלוף על הרוכבים אשר היוו מטרה נוחה לכדוריהם. החלה נסיגה בלתי מסודרת לקו ההגנה השני. בנסיגה זו נהרג אבשלום גיסין. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן מצד מערב ויפרצו למושבה.

מאזן הכוחות השתנה כשמשוריין ובו חיילים הודים מצבא המנדט הבריטי, הגיע בעקבות קריאתם על ידי שליחים שהצליחו להגיע דרך הפרדסים לתחנת הרכבת ראש העין. החיילים ההודים פתחו באש מכונת ירייה על התוקפים ואלו החלו לסגת, כשהם משאירים במקום יותר מ-20 הרוגים.

באותו זמן גילה מטוס בריטי כ-400 ערבים מתקרבים למושבה מדרום, מיהודיה. באותו זמן הגיעה למקום מכונית משוריינת מיפו ופלוגת חיילים הודים והמטוס כיוון אותם לערבים. הצבא פתח עליהם באש. 7 ערבים נהרגו והשאר ברחו לכיוון יהודיה.

בהתקפה נהרגו 28 ערבים ו-4 יהודים. לזכרם של הנופלים היהודים הוקמה אנדרטה הנמצאת ליד בית העירייה. אנדרטה נוספת נמצאת בגן ליד יד לבנים.

עד לקביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בכל שנה, בכ"ז בניסן, היה יום חג בפתח תקווה[7]; יום בו התקימה עצרת זיכרון לחללי הקרב, היו תהלוכות ולא התקיימו לימודים בבתי הספר. קביעתו של יום זה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, גרמה לביטולו בפועל של יום החג העירוני.

יד לגיבורים, אנדרטה לחללי מאורעות 1921
חנוכת אנדרטה לחללי מאורעות תרפ"א 1921 במקומה הראשוני, צומת רחוב פינסקר פינת רחוב אבשלום גיסין. 1946

ההתקפה על חדרה

חדרה באותם הימים הייתה מושבה בת 600 נפש. בליל ה-6 במאי 1921 התאספו בטולכרם פלחים מזוינים מכל הסביבה והמסיתים סיפרו להם כי היהודים שוחטים נשים וטף ביפו. עם שחר יצא ההמון בדרך לחדרה. ועד ההגנה החל לרכז נשק וקבע עמדות הגנה חפורות בגבול המושבה. הערבים הגיעו למושבה מצד דרום -מזרח ומספר בתים נעזבו. המגינים ירו על הערבים ולא נתנו להם להתקרב למרכז המושבה. חלק מההמון פשט על הבתים שנעזבו והעלה מספר בתים באש, בהם בית פיינברג.

בינתיים הגיעו שליחים מהמושבה לתחנת הרכבת חדרה מזרח, שם חנה הצבא הבריטי והזעיקו עזרה. בשעה 11:00 הגיע למקום מטוס בריטי שהבחין ב-500 ערבים מתקדמים לעבר המושבה. הטייס זרק עליהם מספר פצצות ופתח עליהם באש מקלע. ב-12:30 הוא חזר שוב והבחין בערבים בוזזים בתים. הוא פתח עליהם באש והם נסו בבהלה כשהם סוחבים את שקי הביזה. איש מבני המושבה לא נפגע. 14 בתים נבזזו ושנים הועלו באש.

עומר אל-ביטאר, נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית ביפו, יצא עם נכבד נוסף מעירו לאזור טולכרםקלקיליה כדי לְהָזֵם את השמועות שנפוצו שם על כך שהיהודים ביפו הורגים ערבים.[4]

ההתקפה על רחובות

ב-6 במאי 1921 התאסף ברמלה המון חוגג לחגיגות נבי צאלח. השלטונות הבריטים הרשו את קיום החגיגה לאחר שנכבדים ערביים ערבו להתנהגותו של ההמון.

המושבה רחובות התכוננה להתקפה. חולק נשק למגינים ונבנו עמדות הגנה בנקודות השולטות על מבואות המושבה. אחת העמדות הייתה בבית סלוצקין, בנין קיצוני בצפון המושבה, ששלט על הדרך לרמלה.[8] המפקדה הייתה בביתו של משה סמילנסקי שהיה מפקד ההגנה ברחובות.

עם סיום החגיגה ברמלה החלו מסיתים לעורר את קהל החוגגים לפנות לעבר רחובות. בשעה 14:00 הגיעו המוני הערבים לצפון המושבה בצעקות "עליהום" ו-"איטבח אל יאהוד". בהגיעם למרחק של כמאה מטר מבית סמילנסקי, פתחו עליהם המגינים באש. כמה מהם נהרגו ונפצעו והשאר נמלטו בבהלה. מתושבי רחובות לא נפגע איש.

בעקבות המאורעות

היקף המהומות היה הגדול ביותר שידע היישוב עד אז. מודיעין ההגנה לא חזה את פריצתן ולא היה מוכן לכך. זה מסביר את הנפגעים הרבים ביפו. המושבות לעומת זאת נערכו להגנה והדפו את הערבים בנפגעים מעטים.

הצבא הבריטי מנע בפעילותו את הריסת המושבות חדרה ופתח תקווה. ביפו נעצרו אנשים רבים, שנשפטו על ידי בית משפט מיוחד שהוקם והיה מורכב משלושה שופטים. מספר אניות בריטיות הוזעקו לארץ ישראל, הראשונה הגיעה ליפו ב-5 במאי. בתחום יפו ותל אביב הוכרז על משפט צבאי ונאסרה נשיאת נשק. כוחות הצבא תוגברו על ידי יחידות ממצרים. קנסות קולקטיביים הוטלו על טולכרם, קאקון, כפר סאבא הערבית ושבטי ואדי אל-חוארת ואבו כישכ, בסך 6,000 לירות מצריות על כל כפר. הקנס הקיבוצי, המאסרים והחיפושים שנעשו על ידי הצבא הבריטי בנפת טולכרם, גרמו לירידה בהתלהבות הלאומית באזור.[4]

ב-14 במאי הורה הנציב העליון על הפסקה זמנית של העלייה היהודית ואף עיכב את בואם של 150 עולים שכבר היו בדרכם לארץ ישראל. ב-3 ביוני, יום הולדת המלך, נשא הנציב נאום, בו קבע כי מעתה ואילך תוגבל העלייה היהודית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, והבטיח כי התושבים ישתתפו בניהול ענייני הממשל. נאומו ביטא באופן רשמי את מדיניות ממשלת בריטניה ואושר על ידי הקבינט והפרלמנט הבריטי.[4]

בעקבות המאורעות הקימו הבריטים את ועדת הייקראפט במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. מסקנות הוועדה הובילו לפרסום הספר הלבן הראשון. כמו כן בעקבות מעורבות של חיילים יהודים מגדוד "הראשון ליהודה", בהגנת העיר תל אביב פרקו הבריטים את הגדוד, שהיה נצר לגדודים העבריים.

מאורעות ב' בנובמבר

המועד השנתי של הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר, היה למועד תהלוכת מחאה שנתית של התנועה הלאומית הפלסטינית. בתהלוכת המחאה השנתית של 1921, התפרעו ערבים חמושים בעיר העתיקה בירושלים, בדומה לפרעות תר"פ בפסח שבשנה הקודמת. הפורעים פרצו לבתי משפחות פגעו בהם ובזזו את בתיהם. בפעם זו נתקלו הפורעים בהתנגדות שכללה גם ירי לעברם והאירוע הסתיים לאחר מספר שעות. חמישה יהודים וערבי אחד נהרגו. בין ההרוגים היו יששכר דב זלטוביצקי, שמש בית הכנסת של ישיבת תורת חיים אשר נפגע מפצצה שהושלחה לחצר הישיבה ולאחר מכן נגרר ממנה ונדקר למוות. אברהם מסנר ואהרון אריה פריינד שנרצחו בפתח מלון אמדורסקי, דוד ישעיהו כהן דרעי שנרצח בביתו לעיני משפחתו. שמונה יהודים וארבעה ערבים נפצעו קשה. בשל משכו הקצר של האירוע, הוא לא זכה לתהודה רבה. גורמים שונים האשימו את היהודים בגרימת האירוע בשל שימוש בנשק לא חוקי מצידם כלפי המפגינים. כ-40 איש נעצרו חלקם נשפטו למאסר או קנסות והיתר שוחררו. שלושה מהנשפטים בהם שוטר יהודי שחש להגנת התושבים נשפטו ל-6, 10 ו-11 שנות מאסר. לאחר ערעור משפטי גזר דינם בוטל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מחקרים

הערות שוליים

  1. ^ קטע קול יובל מלחי, פרק 87: מאורעות תרפ"א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 בדצמבר 2013, החל מתזמון 07:00.
  2. ^ ב-29.9.1907 אירח יצחק בן צבי בדירתו ששכר במתחם את אספת היסוד של ארגון בר גיורא.
  3. ^ יעקב פניגשטיין, בתי וורשא, סיפורה של משפחת פניגשטיין ממתיישבי יפו בראשית המאה ה-20, רמת גן, הוצאה פרטית, 2000.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 106–107.
  5. ^ אריה סמסונוב. "כך נוסדה נוה שאנן", הקבלן והבונה, 1967, עמ' 140.
  6. ^ רועי מרום,"ההתיישבות הערבית המחודשת באזור רעננה", בתוך: יצחק שטייגמן, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 439.
  7. ^ כ"ז ניסן יום הגנת פתח תקווה, הצופה, 12 באפריל 1945
  8. ^ ישראלה קומפטון, "רחובות - אתרים ומסלולים", הוצאת עירית רחובות, מהדורה שנייה 1995
1 במאי

1 במאי הוא היום ה-121 בשנה (122 בשנה מעוברת), בשבוע ה-18 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 245 ימים.

בית החולים הדסה (תל אביב)

בית החולים הדסה תל אביב או בשמו הרשמי האחרון בית החולים העירוני-ממשלתי ע"ש ישראל רוקח היה בית חולים שהוקם ביפו בשנת 1918 ונדד לכמה מקומות בעיר, ביניהם רחוב גרוזנברג בתל אביב בשנת 1920 ולאחר מאורעות תרפ"א לרחוב נחלת בנימין, אך במרבית שנות פעילותו, משנת 1929 ועד סגירתו בשנת 1992 פעל ברחוב בלפור 8 בתל אביב.

דאגלס דאף

דאגלס דאף (באנגלית: Douglas Valder Duff; ‏ 1901–1978) היה קצין משטרה וסופר בריטי. דאף שירת במשטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל והיה מפקד משטרת ירושלים בימי מאורעות תרפ"ט. הוא מחברם של כמאה ספרים.

דוד תדהר

דוד תדהר (7 ביוני 1897 – 15 בדצמבר 1970) היה קצין משטרה יהודי-ישראלי, בלש פרטי וחוקר חלוצי היישוב. ערך את ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המאורעות

בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל, המאורעות הוא כינוי שניתן לסדרה של התקפות של ערביי ארץ ישראל על תושביה היהודים. המאורעות כונו על שם השנה (בלוח העברי) שבה התרחשו.

הנציב העליון

הנְציב העליון לפלשׂתינה (א"י) (באנגלית: High Commissioner of Palestine) הוא תואר שניתן, בין היתר, לממונה שמינה שר המושבות מטעם ממשלת בריטניה כדי להיות האחראי בפועל על ממשלת המנדט הבריטי (1920–1948) על ארץ ישראל.

ועדת הייקראפט

ועדת הייקראפט(באנגלית:Haycraft Commission of Inquiry) הייתה ועדת חקירה שהוקמה ביוזמת הבריטים ב-1921, בעקבות מאורעות תרפ"א, ומטרתה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. בראש הוועדה עמד השופט סר תומאס הייקראפט, שעמד בראש בית המשפט העליון של ארץ ישראל שתוארו Chief Justice (במינוח העברי של אותם ימים "זקן השופטים").

ז'נדרמריה

זַ'נדַרמֶריה (מצרפתית: Gendarmerie) הוא גוף צבאי העוסק בפעילות שיטור רגילה, אך לעיתים בפעילות "קרבית" יותר. האנשים בגוף זה נקראים "ז'נדרמים". הז'נדרמריה הוא גוף המחזק את המשטרה, ופועל איתה בשיתוף פעולה. בדרך כלל הז'נדרמריה קיימת בארצות שהיו תחת שלטון נפוליאון. זוהי צורה מכווצת של הביטוי הצרפתי "gens d'armes", שפירושו "אנשים-בנשק". במקורה משמעות המילה "שוטר רכוב".תפקידיה העיקריים של הז'נדרמריה הם:

אבטחה ושמירה על הביטחון

שמירה על הגבולות ואזורי הספר

לוחמה בטרור

שמירה על הסדר הציבורי

התמודדות עם הפרות סדר ודיכוי מהומות

שיטור כפרי ומאבק בפשיעה חקלאית

כוח עתודה משטרתי.

כ"ד בניסן

כ"ד בניסן הוא היום העשרים וארבעה בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים וארבעה בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. כ"ד בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

משטרת היישובים העבריים

משטרת היישובים העבריים (Jewish Settlement Police) הייתה כוח משטרה יהודי חוקי שפעל בחסות הבריטים בתקופת המנדט, והיה חלק ממערך הנוטרות בארץ ישראל.

משטרת המנדט

משטרת המנדט או "כוח המשטרה הפלשׂתינאי" (באנגלית: Palestine Police Force) היה כוח משטרה שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, וקדם למשטרת ישראל. כוח משטרה זה היה אחד ממספר כוחות שיטור ואכיפת חוק בתקופת המנדט הבריטי, חלקם משטרות מקומיות כמשטרת תל אביב וחלקם ז'נדרמריות כחיל הספר העבר-ירדני, אך להבדיל מהם, המשטרה וכוחות הנוטרים הנספחים אליה, היוו את הארגון המרכזי של שלטונות המנדט הבריטי לאכיפת החוק בתקופת שלטונם. ככזו, שימשה משטרת המנדט בתפקידים היסטוריים חשובים, הן בדיכוי מהומות ופרעות, כגון מאורעות תרפ"ט או המרד הערבי הגדול, והן באכיפת מדיניות הבריטים על היישוב, כולל מאבק נגד המחתרות היהודיות, וכל זאת בנוסף לפעולות שיטור ואכיפת חוק שוטפות על כלל האוכלוסייה. במשטרת המנדט שירת סגל מעורב, שכלל בריטים, ששימשו לרוב בתפקידי פיקוד, ערבים ויהודים. עם הקמת מדינת ישראל היוו 700 מהשוטרים הוותיקים של משטרת המנדט את הבסיס שממנו הוקמה משטרת ישראל.

נוטרות

נוטרות היא כינוי לכוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי שכונו בשם "נוטרים".

הם פעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית החל ממאורעות 1936–1939 ועד להקמת המדינה בהגנה על היישובים היהודיים, על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים. אנשי הכוחות נחשבו כ"שוטרים מוספים", דהיינו, אנשי כוח עזר למשטרה הבריטית, ששיתפה אותם עקב מחסור בכוח אדם וחשיבה שהדבר יביא ליותר שקט בארץ. למעשה, פיקד עליהם ארגון ההגנה, שניצל את הכוחות ואת נשקם לפעילויותיו השונות בהגנה ובהתיישבות.

נפגע פעולת איבה

בישראל, נפגע פעולת איבה הוא מי שנפגע כתוצאה מפעולת איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עוינת לישראל, או מפעולות איבה של ארגון עוין לישראל.

פעולות הטרור הערבי כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל החלו בשלהי המאה ה-19 ונמשכו ברצף ובגלים לפני הקמת המדינה (מאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי הגדול ובראשיתה של מלחמת העצמאות) וגם לאחר הקמת מדינת ישראל, משך למעלה מ-100 שנים.

בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל את הנצחת נפגעי פעולות האיבה, והוא נקרא מאז "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה"[דרוש מקור]. בשיקומם של נפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם עוסק המוסד לביטוח לאומי, והוא עוסק גם בהנצחתם של חללי פעולות האיבה. הטקס הממלכתי הרשמי להנצחת נפגעי פעולות האיבה מתקיים ברחבת אנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל בירושלים.

ביום הזיכרון ה'תשע"ג (2013) עמד מניין חללי פעולות האיבה על 4,932 חללים (כ-2,493 חללים משנת 1950 ואילך וכ-2,439 חללים משנת 1850 ועד תום מלחמת העצמאות) (לפי המוסד לביטוח לאומי )[1].

ביום הזיכרון ה'תשע"ו (2016) עמד מניין חללי פעולות האיבה מתום מלחמת העצמאות (1 בינואר 1950) על 2,576 חללים (לפי המוסד לביטוח לאומי )[2].

באתר ההנצחה באינטרנט "לעד" מובא סיפור חייהם ומותם של 4,117 תושבי ישראל ואזרחיה שנספו בפעולות איבה משנת 1851 ועד היום.

[3]

בשנת 2013 הוכרזו החללים של לוחמי האש ושל מגן דוד אדום כנפגעי פעולות איבה.

פרסי בראמלי

פרסי ברוק בראמלי (Percy Brooke Bramley)‏ (1867 - 19 בפברואר 1925), המפקד הראשון של משטרת המנדט. בראמלי נחשב עוין לציונות וליישוב.

רצח יוסף חיים ברנר וחבריו

רצח יוסף חיים ברנר וחבריו התרחש ב"בית יצקר" ביפו ב-2 במאי 1921, ביומם השני של מאורעות תרפ"א ורישומו האפיל על הטבח בבית החלוץ ביפו יום קודם לכן. במקום בית יצקר עומד כעת מבנה בשם "משכן ברנר וחבריו".

שדה התעופה רמלה

שדה התעופה רמלה (בתקופת המנדט: RAF Ramleh) היה שדה תעופה בעל מסלול אחד, דרום-מזרחית לעיר רמלה, במקום בו נמצאת כיום מפקדת פיקוד העורף. הוקם בשנת 1916, וכיום המקום איננו משמש יותר כשדה תעופה. כל קורסי הטיס במחלקת הטיס של הפלמ"ח נערכו בשדה תעופה זה.

שכונת פקידי אפ"ק

שכונת פקידי אַפָּ"ק היא מתחם מגורים שהוקם בתל אביב ב-1921 עבור פקידים בכירים באפ"ק, לימים בנק אנגלו-פלשתינה. המתחם הוקם כשביל ללא מוצא היוצא מרחוב שפ"ר, המחבר בין רחוב נחלת בנימין לשוק הכרמל וכרם התימנים.

האדמות שעליהן הוקמה השכונה נרכשו ב-1913, אך רק בעקבות מאורעות תרפ"א הואצו בנייתה ואכלוסה. את השכונה תכנן יוסף טישלר, ובתיה נבנו סביב שביל ללא מוצא שבקצהו כיכר קטנה. המתחם כלל עשרה בתים, כולם בני קומה אחת, מוקפים בגינות ובעלי גגות משוננים. הבתים נחשבו מפוארים יחסית לזמנם, וכללו אמבטיות, אריחי חרסינה וגגות שניתן לעלות אליהם. בכל הבתים השתכנו עובדי הבנק, למעט בית מספר 1, בו התגורר הסופר אשר ברש.

זמן קצר לאחר הקמת השכונה התברר כי בשל החיפזון שבבנייתה, לא נערכו כל בדיקות הקרקע הדרושות. בעיות ניקוז הובילו להצפות, חלק מהיסודות שקעו וסדקים הופיעו בחלק מקירות הבתים. ב-1923 נערכו התיקונים הנדרשים, בפיקוחם של האדריכל יוסף ברלין ושותפו המהנדס ריכרד פסובסקי. ב-1925 הורחבו חלק מהבתים, ולאחדים מהם נוספו קומות.

במשך השנים נהרס אחד מהבתים (בית מספר שמונה), ובמקומו נבנה בית בסגנון הבינלאומי. בבתים אחרים נוספו קומות, וחזיתות הגגות המשוננות שלהם נהרסו. השביל שסביבו הוקמו הבתים היה לכביש, המכונה סמטת שפ"ר, והכיכר הקטנה שבקצהו נהרסה כדי לאפשר תנועת כלי רכב.

תומאס הייקראפט

תומאס הייקראפט (באנגלית: Thomas Haycraft)‏ (1858–1936) היה שופט בריטי שעמד בראש בית המשפט העליון בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בתואר "Chief Justice" (התואר המקביל בעברית של אותה תקופה - "זקן השופטים").

תומאס הייקראפט נולד בפרוור של לונדון בשנת 1858. למד באוקספורד ובשנת 1885 הוסמך לעריכת דין. לאחר שעסק מספר שנים בפרקטיקה פרטית באזור השיפוט של דרום מזרח אנגליה, עבר ללונדון והצטרף ללשכה של בוררים וכן עסק במחקרים עבור בית המשפט הגבוה.

בשנת 1899 התמנה הייקראפט לנשיא בית המשפט המחוזי בעיר לרנקה שבקפריסין ובזאת החלה דרכו כשופט קולוניאלי. בתפקיד זה כיהן במשך 12 שנה עד שבשנת 1911 עבר לכהן במשרה שיפוטית בגיברלטר, שאותה מילא עד לשנת 1913, אז עבר לכהן כשופט באי מאוריציוס. בשנת 1916 עבר לאי גרנדה בים הקריבי כדי לשמש בו זקן השופטים.

עם כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל נקרא הייקראפט בשנת 1921 מן האי גרנדה לכהן כזקן השופטים הראשון בארץ ישראל.

כשופט קולוניאלי בעל ותק של למעלה מעשרים שנה הביא עמו הייקראפט גישה שמרנית ויחס מתנשא לאנשי ה"מזרח". הייקראפט דגל בגישה שאין לייבא לארץ ישראל את העקרונות הנעלים של המשפט המקובל האנגלי שאינם מתאימים לדעתו לתושבי הארץ.

לאחר מאורעות תרפ"א התמנה זקן השופטים הייקראפט לעמוד בראש ועדת חקירה שתפקידה היה לחקור את הסיבות שהביאו לפרוץ המאורעות. הוועדה נשאה את שמו ונקראה ועדת הייקראפט. מסקנות הוועדה בראשותו היו כי אמנם הערבים פתחו במאורעות, אך ההתפרצות נבעה כתוצאה מחשש אמיתי בקרב הערבים לפגיעה בפרנסתם וכי הם חששו משינוי האופי הערבי של ארץ ישראל, מהשתלטות היהודים על אדמותיהם ומאותם יהודים שהיו בעלי תפישה קומוניסטית, אשר על כן כל עוד הבריטים ימשיכו לעודד עלייה יהודית והתיישבות יהודית, תימשך אלימות הערבים. את היהודים האשימה הוועדה בכך שהם נתנו פרשנות קיצונית לכתב המנדט. מסקנות אלו חיזקו את הקיצונים שבקרב הערבים.

שש שנים כיהן הייקראפט כזקן השופטים בארץ ישראל, שהיה תפקידו האחרון בטרם פרישה. בשנת 1927 פרש לגמלאות ושב לאנגליה. את שארית חייו חי הייקראפט בסביבה כפרית במחוז דבון. הוא נפטר ב-1936 בגיל 78 שנים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.