מאורעות תר"פ

מאורעות תר"פ הוא כינוי להתקפות מצד ערבים על יישובים עבריים בגליל - מאורעות תל חי ועל שכונות של יהודים בירושלים שאירעו בסתיו ובאביב של שנת תר"פ, 1921-1920.

Jerusalem-nabi-moussa-april-1920
חגיגות נבי מוסא בירושלים בתחילת חודש אפריל 1920, שבהן התרכז ההמון שיצא לאחר מכן לביצוע המאורעות
פרעות תרפ תורת חיים
הפוגרום בבית המדרש של ישיבת תורת חיים.
פרעות תרפ
דו"ח על הנרצחים בפרעות בירושלים
First Casualties 1920
רשימת הנפצעים הראשונים במאורעות תר"פ
Nebi Musa riots, The Times, Thursday, Apr 08, 1920
דיווח של "הטיימס" הבריטי, 8 באפריל 1920
Letter for the Sons of Ishmael
מכתב לבני ישמעאל, לגנות את הפרעות
Support for Palestine as part of Syria by Arabs in Jerusalem March 1920
הפגנה של ערבים בשער שכם בירושלים ב-8 במרץ 1920. המלל בכרזות תומך בסיפוחה של ארץ ישראל, באותה העת רובה תחת משטר צבאי בריטי וחלקה הצפוני בשליטה צבאית צרפתית, לממלכה הערבית של סוריה שזה עתה קמה בראשותו של המלך פייסל

רקע

עם נסיגת הצבא העות'מאני בסופה של המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ולמרות שבאופן רשמי השטח היה נתון תחת מנהלת שטחי האויב הכבושים המשותפת לבריטים ולצרפתים שהוקמה באוקטובר 1918 נותרה אי בהירות לעתיד צפונה של ארץ ישראל בכלל ואזור הגליל העליון המזרחי בפרט והתהווה שטח ההפקר ללא כוח אכיפה בו נלחמו הלאומנים הערבים מצדדי תקומת סוריה הגדולה בצרפתים ובבריטים - התקפת הבדואים על צמח ב-24 באפריל 1920, שנועדה לרתק כוחות בריטיים למשימות הגנה ולמנוע מהם לסייע לכוחות הצרפתיים במאבקם בלאומנים בסוריה ולבנון.

המורדים הערבים התקיפו את מטולה, איילת השחר, דגניה ב' ומנחמיה. בא הקץ למושבה בני יהודה שממזרח לכנרת. מאורעות תל חי, ובכלל זה הקרב שבו נפלו יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו, היו לחלק מהמורשת הציונית.

יש הרואים בפרעות תר"פ את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל.[1] אחרים מפרידים בין מאבקם של הלאומנים הערבים נגד חלוקת צפון ארץ ישראל בין צרפת לבריטניה, לבין מאורעות תר"פ עצמם, כחודש לאחר מכן, בירושלים וסביבתה. אולם, גם האירועים בירושלים נבעו בראש וראשונה מהרצון לצרף את ארץ ישראל - סוריה הדרומית בראייתם, אל הממלכה הערבית של סוריה של פייסל, ליצירתה של 'סוריה הגדולה', כך שמקובל יותר לראות באירועים בגליל ובירושלים רצף אחד ולכנותם בשם אחד - מאורעות תר"פ.

ערב המאורעות

בחורף 1920 ארגנה המנהיגות הערבית הפגנות של אלפי אנשים בעד עצמאות ונגד הציונות והבריטים. לרוב הן עברו בשקט, אולם היו מקרים של קטטות עם עוברי אורח יהודים.[2] מלבד השבתת חנויות והגשת עצומות, הופצו כרוזי "הלאה הציונות!" ו"מוות ליהודים!". ב-8 במרץ היה גל מחאה נוסף, שבמהלכו הותקפו יהודים אחדים בערי הארץ. המפגינים שהיו נלהבים מהידיעות על פינוי אצבע הגליל, צעקו "פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו" ו"איטבח אל יהוד!" ("טבחו ביהודים").[3]

לקראת מועד חגיגות נבי מוסא, הזהיר ועד הצירים את השלטונות הבריטים, כפי שעשה גם לפני החגיגות של 1919 (שעברו ללא תקלות), שיש לצפות להתפרעויות, אולם הגנרל לואי ג'ין בולס, המושל הצבאי (קצין המנהלה הראשי על פי תיאור התפקיד הבריטי) של מנהלת שטחי האויב הכבושים - דרום, לימים פלשתינה-א"י, הבטיח שכוחותיו ערוכים. ועד העיר ירושלים פנה בעניין אל המושל רונלד סטורס וזה הבטיח שעשה הכל כדי למנוע התדרדרות למהומות. הוא הזהיר מספר ימים קודם לכן את ראשי הציבור הערבי. ערב המאורעות, כתב זאב ז'בוטינסקי לחיים ויצמן, שהיה בדרכו ממצרים, כי "הפוגרום עלול לפרוץ עכשיו בכל יום". כשהגיע ויצמן לירושלים, ביקר אצל הגנרל אלנבי במצודת אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים, שם היו איתו גם הרברט סמואל, שהגיע לארץ כדי לבחון את המצב בה לקראת ההכרעה על עתידה, והגנרל בולס. ויצמן הזהיר אותם שיש מתיחות בעיר והוא מזהה אוירה של פוגרום, אולם בולס ואלנבי הבטיחו לו כי הצבא שולט במצב.[2]

הפרעות בירושלים

ב-1920 חגיגות נבי מוסא חלו ב-4 באפריל, במקביל לחג הפסח ולחג הפסחא של היוונים האורתודוקסים. אמין אל חוסייני, שהיה אז בתחילת דרכו, ועארף אל-עארף התסיסו באותו יום בנאומי שטנה משולהבים את קהל החוגגים. כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה, 20 קילומטר מירושלים, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), וקריאה שהתבררה בהמשך כנכונה - "א-דאולה מענא"[4] ("הממשלה איתנו").

בשעות הבוקר התקהלו כ-60–70 אלף איש ברחבת העירייה. הם נשאו כרזות והניפו דגלים והונפה גם תמונתו של המלך פייסל. על מרפסת "המועדון הערבי" נישאו נאומים על ידי נכבדים ערבים, שהרבו לדבר בגנות הציונות. ראש העירייה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, נאם מעל מרפסת העירייה. הוא השביע את ההמונים לשפוך את דמם למען פלסטין. עארף אל-עארף, עורך העיתון "סוריא אל-ג'נוביה", נאם מעל סוסו. הוא הכריז: "אם לא נשתמש בכוח נגד הציונים ונגד היהודים, לעולם לא ניפטר מהם". ההמון חזר על הסיסמה: "נשרוב דם אל-יהוד!" ("נשתה את דם היהודים"). ההתקהלות הייתה מעורבת, של מוסלמים ונוצרים. על כרזה אחת נכתב: "הנסגיר את ארצנו לצולבי אלוהינו ישו?". הקהל צעק "עצמאות עצמאות" ושר: "פלסטין ארצנו - היהודים כלבינו".[5][6] בכל הזמן הזה השתוללו בריונים ערבים ברובע היהודי, הכו עוברי אורח, פרצו לחנויות של יהודים ובזזו אותן.[5] לקראת סיום ההפגנה, מי שעמד בראש קבוצה של 600 עולי רגל מחברון צעק "איטבח אל יהוד". ההמון החל להתפרע ונע לכיוון ירושלים המערבית. ברחוב יפו נסקלו יהודים וחנויות יהודיות נבזזו.[6] המחנך הערבי-הנוצרי ח'ליל א-סכאכיני, שהיה עד למאורעות, סיפר שאנשים הניפו מקלות וסכינים:

"האנשים החלו מתרוצצים ואבנים נזרקו על היהודים... ראיתי חייל ציוני [כלומר, יהודי-בריטי] מאובק בעפר ומגואל בדם... אחר כך ראיתי חברוני אחד ניגש אל מצחצח נעליים יהודי, אשר התחבא מאחורי שק באחת מפינות החומה ליד שער יפו, לוקח את התיבה שלו ומכה בה בראשו. הוא צעק והחל לרוץ, ראשו נוטף דם, והחברוני עזב אותו וחזר אל התהלוכה... כולם צעקו 'דת מוחמד קמה בחרב'".[6]

יחידות הצבא הבריטי, שהיו ביישוב היהודי דאז, שקיוו שיגן עליהם, יצאו את העיר כמה ימים לפני כן. שוטרים ערבים חברו במקרים רבים לפורעים. טייס צבאי בריטי שנקלע למקום, ניסה לעצור את ההמון והוכה למוות. התהלוכה שבה בחזרה מרחוב יפו אל העיר העתיקה, שם הסתערו עולי רגל על חנויות היהודים ועוברי אורח יהודים, באלות, סכינים ואבנים. השוטרים הערבים מהיחידה האחראית על העיר העתיקה לא עזרו וגם מהם היו שהצטרפו לפורעים. ארגון ההגנה העצמית, ה"הגנה", שלח שתי חוליות מצוידות באלות עץ ומתכת אל העיר העתיקה, אך חיילים בריטים חסמו בפניהם את הדרך. הבריטים שלחו יחידות של חיילים הודים להגן על הרובע היהודי, אולם הדבר נעשה מאוחר מדי ובאותו לילה הורה המושל הצבאי סטורס ליחידה ההודית לצאת מהעיר העתיקה.[4] בעיר הוטל עוצר לילה וכמה עשרות מתפרעים ערבים שנעצרו, שוחררו למחרת.[7]

בבוקר היום השני (5 באפריל) התחדשו המהומות. גם הפעם מנעו חיילים בריטים שהוצבו בשער יפו את כניסת יחידת התגבורת היהודית לעיר העתיקה, אולם כמה יהודים חמושים במדי אנשי רפואה חדרו פנימה באמבולנסים.[4] בריונים תקפו בסכינים יהודים ואף חדרו לבתי יהודים, בעיקר בחצרות שרוב דייריהן ערבים. בין היתר, בזזו את ישיבת "תורת חיים", קרעו את ספרי התורה והציתו אש. באותו בוקר נרצחו שני עוברי אורח בדקירות סכין. העיר העתיקה נסגרה ויהודים שרצו לברוח, לא הורשו לצאת. אחר הצהריים הוכרז מצב חירום. בניגוד למקובל, נערך חיפוש גם על גופן של הנשים הערביות והתברר שרוב כלי הנשק האסורים הוסתרו אצלן. בתים הוצתו באש ובבית הקברות היהודי בהר הזיתים נופצו מצבות. בערב פונו החיילים מהעיר העתיקה.[7]

בבוקר של היום השלישי (6 באפריל), תקפו בריונים את החצר של חנה יפה, סמוך ל"שער החטא" של הר הבית, ברובע המוסלמי, בו התגוררו שלוש משפחות יהודיות, שמתחילת המהומות היו נתונות במצור. התוקפים פרצו את דלתות החצר והדיירים ברחו אל הקומה העליונה. הפורעים שברו רהיטים ובזזו את הבית ואז עלו אל הקומה השנייה והכו את הדיירים, גם את הילדים. משה ליפשיץ הוכה בראשו במוט ברזל ונפצע קשה. אחר כך אנסו התוקפים בזה אחר זה את אחיותיו. אחת נשואה בת 25 והאחרת בת 15.[7]

ה"הגנה" הצליחה לפנות מהעיר העתיקה כ-300 יהודים שהתגוררו בבתים מבודדים מחוץ לרובע היהודי.[4] היהודים אמנם שיערו את התחוללות המהומות, וזאב ז'בוטינסקי אף ארגן מבעוד מועד קבוצת לוחמים, אך המעט שהוכן לא הספיק. בפרעות נרצחו חמישה יהודים תושבי העיר העתיקה, וכמאתיים נפצעו. שני יהודים נוספים מתו בהמשך מפצעיהם, בהם הרב מרדכי טברסקי, האדמו"ר מרחמסטריווקה. נשים שנתפשו על ידי הפורעים, נאנסו, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים, ובעקבותיהן נאסרו על ידי הבריטים דווקא זאב ז'בוטינסקי ולוחמי ההגנה שעמו. הם הואשמו בכך שהם שגרמו למהומות בכך שנשתלו בקהל וניסו לגנוב את הדגלים של עולי הרגל. העצורים (ובהם ז'בוטינסקי) נידונו למאסר בכלא עכו, אך הוענקה להם חנינה לאחר 3 חודשי מאסר.[8]

מלבד ההרוגים, נפצעו גם 216 יהודים, בהם 18 קשה. במהומות נהרגו 4 ערבים ונפצעו 23. יותר מ-200 איש הועמדו למשפט, בהם 39 יהודים. אחד האנסים שתקף את שתי האחיות ליפשיץ נידון ל-15 שנות מאסר. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף נידונו ל-10 שנות מאסר, אך כבר נמלטו מהעיר. ראש העיר אל-חוסייני הודח ובמקומו מונה ראע'ב נשאשיבי, ממשפחת נשאשיבי היריבה.[9] זאב ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך.[4] למעלה מתריסר חברי "הגנה" נשפטו ל-3 שנות מאסר עם עבודת פרך. לעומתם, רוב הפורעים הערבים שהועמדו לדין יצאו בעונשים קלים.[10]

ההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב באותם ימים בעיתון הארץ:

"בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה... ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".

ועדת חקירה

כעבור חודשים רבים, נכתב דוח ועדת החקירה הבריטית של פלין.[10] חברי ועדת החקירה היו שני גנרלים, קולונל ויועץ משפטי, והופיעו בפניהם 152 עדים.[11] לוועדת החקירה נמסרו עדויות שונות לגבי מה שהצית את המהומות. רבים העידו על ערבים שתקפו יהודי זקן בכניסה למלון אמדורסקי. הם הכו אותו בראשו עם מקלות. מישהו ניסה לעזור לו ונדקר בסכין.[5] בדוח נכתב: "כל העדויות מלמדות, שהתקפות אלה נשאו אופי פחדני ובוגדני. רובן היו נגד זקנים, נשים וילדים - הרוב נפגעו בעורפם".[4]

אחד העדים שהעידו לפני הוועדה היה קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, שכיהן מאז ספטמבר 1919 כקצין המדיני הראשי של הממשל הצבאי. הוא טען כי במהלך הפרעות התייצבה הפקידות הבריטית לצד הערבים. הוא אף האשים את בולס וקצינים אחרים בגרימת הפרעות. ביומנו רשם: "אני מוצא את עצמי בודד פה, בין הלא-יהודים, בתמיכתי ביהודים". הוא הודח זמן-מה לאחר מכן.[10]

הדוח תמך בטענות היהודיות לגבי אחריות הערבים למהומות ואף האשים בעצם את הבריטים בקנוניה עם הערבים.[10] הוועדה הגיעה למסקנה שהמושל סטורס נכשל בשל "ביטחון עצמי מופרז", שהמשטרה תוכל לשמור על הסדר בחגיגות נבי מוסא, כפי שעשתה בהפגנות שקדמו לחגיגות. הוועדה מצאה שכוחות הביטחון לא היו ערוכים כיאות ושהקורבנות העיקריים היו היהודים. לעומת זאת, הם קבעו כי כל הצרות החלו עם פרסום הצהרת בלפור, והעריכו שהתנועה הציונית יצאה משליטתו של חיים ויצמן המתון ועברה לשליטת גורמים קיצוניים. הם תיארו את הציונות כתנועה לאומנית ורודנית, שמתכוונת לגרש את הערבים מהארץ, ועל כן הגיעו למסקנה שיש סיבה לחששותיהם של הערבים. חברי הוועדה כתבו גם לא מעט דברים מופרכים: הם ערכו סקירה היסטורית, בה ציינו כי הריבונות היהודית בארץ ישראל הקדומה נמשכה 300 שנה בלבד; הם כתבו שבלבה של התנועה הציונית זורם הבולשביזם ושרבים מהיהודים העולים לארץ ישראל מביאים איתם השקפות בולשביקיות. אחד כזה הוא "לוטננט ז'בוטינסקי", שאומרים שייסד מועדון בולשביקי בשם "פועלי ציון"; הם ציינו שהעדים שהופיעו בפני הוועדה דיברו בשמונה לשונות, ביניהן "יידיש" ו"ז'רגון", מבלי לדעת שז'רגון הוא כינוי ליידיש. "דוח פלין" לא פורסם מעולם. הוא נחתם ביולי 1920, אבל אז כבר הוחלף הממשל הצבאי בממשל האזרחי.[11]

מרגע פרוץ המהומות, עצר הממשל הבריטי את העלייה היהודית לארץ ישראל.[10] ב-1 ביולי החל הרברט סמואל בתפקידו כנציב העליון ומיד שחרר את כל הפעילים היהודים שנעצרו בימי המאורעות ופתח את שערי הארץ לעלייה יהודית. ב-8 ביולי הוכרזה חנינה כללית וכל הערבים שהורשעו בעקבות הפרעות - שוחררו. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלתיות.[12] דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי. הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[13]

בין הנופלים בתקופה זו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נדב שרגאי, "כך הכל התחיל", "ישראל היום", 25 במרץ 2013
  2. ^ 2.0 2.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 111-110.
  3. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 96.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 בני מוריס, קורבנות, עמ' 98-97.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 109-108.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 97.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 114.
  8. ^ יהודה לפידות, העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, באתר "דעת"
  9. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 117.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 בני מוריס, קורבנות, עמ' 99.
  11. ^ 11.0 11.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 119-118.
  12. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 100.
  13. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13, 16.
  14. ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, עמודים 45-46
  15. ^ סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850
איילת השחר (קיבוץ)

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הוא קיבוץ בעמק החולה ליד חצור הגלילית השייך למועצה אזורית הגליל העליון.

לצד היישוב נחשף היישוב הקדום חצור, ובכניסה לקיבוץ הוקם בתכנון האדריכל דוד רזניק מבנה ייחודי לאצירת העתיקות שנחשפו במקום. בזכות מיקומו של היישוב ליד גבול הצפון הוא שימש כנקודת מעבר חשובה למעפילים מסוריה ולבנון לארץ ישראל. כמו כן, לאורך השנים קלט היישוב עולים רבים מרחבי אירופה.

בית ויטנברג

בית ויטנברג הוא מתחם יהודי הנמצא ברחוב הגיא המוביל משער שכם לכותל המערבי. חלק מן הבניין עומד מעל "קבה" - קמרון מעל רחוב הגיא וצופה אל רחובות הגיא וויה דולורוזה.

בני יהודה (מושבה)

בני יהודה הייתה מושבה בדרום רמת הגולן שהתקיימה בשנים 1886‏-1920. כיום שוכנים השרידים בתחום שמורת טבע סוסיתא.

בת שלמה

בַּת שְׁלֹמֹה היא מושבה ברמות מנשה בשוליו הדרומיים של הר הכרמל, בקרבת המושבות זכרון יעקב ובנימינה. המושבה הוקמה בשנת 1889 במימון הברון רוטשילד והיא קרויה על שם אמו של הברון רוטשילד, בטי דה רוטשילד, ואביה, סלומון (שלמה) מאיר רוטשילד – מי שהיה הדוד (מצד אביו) וגם הסבא (מצד אמו) של הברון רוטשילד. השם "בת שלמה" נוצר בעקבות בתו של שלמה המלך טפת, שנישאה ל"בן אבינדב" אשר היה נציב נפת עין דור ההיסטורית שבשטחה שוכנת כיום המושבה.

בת שלמה מרוחקת שבעה קילומטרים מזכרון יעקב וקבלה שירותים מוניציפליים ממנה.[דרושה הבהרה]בראשיתה התגוררו בה שלושה איכרים שעבדו במטעים וגידול צאן. הבדידות הביאה את איכרי המושבה לבקש מהברון בשנת 1905 להעביר אותם לשפיה או זכרון יעקב. המושבה לא ננטשה ולתושבים אף הוספו חלקות אדמה במזרח, אשר בגלל ריחוקם לא עובדו על ידי חקלאי בת שלמה.

בשנת 1920 התגוררו במושבה כ-10 משפחות. בעת מאורעות תר"פ הוצבו במקום שוטרים שמנעו התנפלות על המושבה.

בגלל מיקומה בתוך המשולש הקטן לא הצליחה המושבה להתפתח עד הקמת מדינת ישראל ובשנת 1949 היו בה רק 17 משפחות שמנו סך הכל 70 נפש. בשנת 1953 תוארה המושבה כמוזנחת וחסרת תשתיות בסיסיות.

כיום היישוב מורכב מהמושבה הוותיקה וממושב שהוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן, מפולין, הונגריה וטרנסילבניה. מושב בת שלמה משויך כיום למועצה האזורית חוף הכרמל וחלקו הדרומי (רחוב המושבה) מוכרז שטח לשימור. במושב, התושבים מתפרנסים מחקלאות מטעי נשירים, שסק ומרעה בקר, אך כיום רובם בעלי מקצועות חופשיים.

מסביב ליישוב נטועים מטעים בעמקים, גבעות עטורות חורש טבעי, נחלים ושטחי מרעה. מדרום לכביש ואדי מילק מצויים שרידי יער נטע של קק"ל ודרומית למושבה נמצא הר חורשן הפופולרי בקרב מטיילים, רוכבי אופניים ובעלי רכבי שטח.

בת שלמה נמצאת כ-50 מטר מעל פני הים.

דגניה ב'

דְּגַנְיָה ב' היא קבוצה הנמצאת בעמק הירדן, סמוך לדגניה א', בתחום המועצה האזורית עמק הירדן.

המאורעות

בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל, המאורעות הוא כינוי שניתן לסדרה של התקפות של ערביי ארץ ישראל על תושביה היהודים. המאורעות כונו על שם השנה (בלוח העברי) שבה התרחשו.

הרובע המוסלמי

הרובע המוסלמי (בערבית: الحي الإسلامي) הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים, בצד הרובע היהודי, הרובע הנוצרי, והרובע הארמני והגדול שבהם. שמו התקבל בספרות הנוסעים והחוקרים מאז ראשית המאה ה-19. שטחו הוא 300 דונם, ומספר תושביו נכון ל-2014 הוא 28,627. רוב תושבי הרובע המוסלמי הם מוסלמים וחלק ניכר מהם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. כן מתגוררים בו כאלף יהודים, ומאות נוצרים בני אומות שונות הגרים במבני מוסדות ציבור.

התומר

"התומר" (בכתיב חסר, שהיה מקובל בזמנו: התֹמר) הוא שמה של קבוצת אמנים שפעלה בשנת 1920 בתל אביב-יפו. חבריה היו מן הראשונים שתמכו באמנות מודרניסטית בארץ-ישראל.

הקבוצה הוקמה כקואופרטיב על ידי האספן יעקב פרמן וכללה את האמנים יצחק פרנקל, הפסל ליב הלפרין, מרים חד גדיא, יהודית ויוסף קונסטנטינובסקי (לימים קונסטנט). היא נתמכה על ידי "משרד העבודה של הפועל הצעיר" ביפו. הקואופרטיב ביקש להתפרנס מעיטור בנינים ומכירת יצירות אמנות אולם בעקבות מיעוט ההזמנות עסקו בעיקר בעיטור כלי קרמיקה ובהקמת בית ספר לאמנות ביפו.

הקבוצה הציגה מעבודותיה ב"תערוכה האמנותית הראשונה" שארגנו פרמן וקונסטנט בגימנסיה הרצליה. התערוכה הוצגה למשך שבוע ימים משום שבאותה עת פרצו מאורעות תר"פ.

חגיגות נבי מוסא

חגיגות נבי מוסא הן מנהג עלייה לרגל (בערבית: الموسم, אל-מַוַסִם) שבו פקדו מאמינים מוסלמים מאזור ארץ ישראל את המסגד במדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים, שבו לפי מסורתם קבור נבי מוסא (השם הערבי של הדמות התנ"כית משה רבנו). המוסם נחוג כל שנה באביב, באופן בלתי תלוי בלוח השנה המוסלמי. במשך הזמן התפתח לחג פן חברתי ופוליטי, ובתקופת היישוב נהפך החג למוקד הפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות (בהן מאורעות תר"פ), עד שהמשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל ב-1937. על בנייני נבי מוסא ועל קבלת פני החוגגים, היו ממונים בני משפחת אל-חוסייני. מאז היו ניסיונות רבים לחדש את מסורת העלייה לרגל לקבר, אבל החשש שלאומנים פלסטינים ינצלו את החג לשלהב את ההמון למטרות פוליטיות גרם לממשלות הבאות ששלטו במתחם הקבר להמשיך ולהגבילה.

ט"ז בניסן

ט"ז בניסן הוא היום השישה עשר בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישה עשר בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. ט"ז בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

מאורעות תל חי

מאורעות תל חי הם חלק מפרעות תר"פ - סדרה של התנכלויות והתנפלויות של כנופיות ערבים ובדואים, אשר החלו בסתיו תר"פ 1919, עם נסיגת הכוחות הבריטיים מהאזור, על ארבעת היישובים היהודיים: המושבה מטולה, קיבוץ כפר גלעדי, הקבוצה בתל חי, וקבוצת מייסדי המושב בחמארה, על כפרי הנוצרים, על יחידות הצבא הצרפתי באזור הגליל הצפוני, ויחידות הצבא הבריטי - התקפת הבדואים על צמח ב-24 באפריל 1920, וזאת כחלק ממלחמת הממלכה הערבית של סוריה-צרפת. בשיא המאורעות התחולל ב-1 במרץ 1920 קרב בתל חי שהפך לסמל, שהסתיים במותם של שמונה יהודים ובהם יוסף טרומפלדור. ההתקפות גרמו לנטישה זמנית של ארבעת היישובים, עד סתיו תרפ"א 1920.

מטולה

מטולה (מְטֻלָּה) היא מועצה מקומית ומושבה בגליל העליון והיישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-10,000 דונם והיא שוכנת על גבעה בגובה 530 מטרים המשקיפה על הרי הגליל, על החרמון, על עמק החולה ועל עמק עיון. מטולה מוקפת בגבול עם לבנון ממזרח, מצפון וממערב.

מנחמיה

מְנַחֶמְיָה היא מושבה בעמק הירדן, ממוקמת בקרבת כביש 90 בין צומת צמח לבית שאן, כ-5 קילומטר דרומית לצמח. בין השנים 1951–2005 המושבה הייתה מוכרת כמועצה מקומית.

מרדכי טברסקי (רחמסטריווקה)

רבי מרדכי טברסקי (ר' מאטאלע, תר"י, 1850 - י"ז באייר תר"פ 1920) היה אחד מאדמו"רי רחמסטריווקא בדור השני לחסידות.

נחמיה רבין

נחמיה רבין (רביצוב) (1886–1971) היה פעיל ציבור, חבר מועצת עיריית תל אביב, מועצת פועלי תל אביב, ופעיל מרכזי ב"הגנה". אביו של יצחק רבין.

נפגע פעולת איבה

בישראל, נפגע פעולת איבה הוא מי שנפגע כתוצאה מפעולת איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עוינת לישראל, או מפעולות איבה של ארגון עוין לישראל.

פעולות הטרור הערבי כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל החלו בשלהי המאה ה-19 ונמשכו ברצף ובגלים לפני הקמת המדינה (מאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי הגדול ובראשיתה של מלחמת העצמאות) וגם לאחר הקמת מדינת ישראל, משך למעלה מ-100 שנים.

בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל להוסיף ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל את הנצחת נפגעי פעולות האיבה, והוא נקרא מאז "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה"[דרוש מקור]. בשיקומם של נפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם עוסק המוסד לביטוח לאומי, והוא עוסק גם בהנצחתם של חללי פעולות האיבה. הטקס הממלכתי הרשמי להנצחת נפגעי פעולות האיבה מתקיים ברחבת אנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל בירושלים.

ביום הזיכרון ה'תשע"ג (2013) עמד מניין חללי פעולות האיבה על 4,932 חללים (כ-2,493 חללים משנת 1950 ואילך וכ-2,439 חללים משנת 1850 ועד תום מלחמת העצמאות) (לפי המוסד לביטוח לאומי )[1].

ביום הזיכרון ה'תשע"ו (2016) עמד מניין חללי פעולות האיבה מתום מלחמת העצמאות (1 בינואר 1950) על 2,576 חללים (לפי המוסד לביטוח לאומי )[2].

באתר ההנצחה באינטרנט "לעד" מובא סיפור חייהם ומותם של 4,117 תושבי ישראל ואזרחיה שנספו בפעולות איבה משנת 1851 ועד היום.

[3]

בשנת 2013 הוכרזו החללים של לוחמי האש ושל מגן דוד אדום כנפגעי פעולות איבה.

סילואן

סילְוָאן (בערבית: سلوان) או כפר השילוח היא שכונה בדרום-מזרח ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה, ומשני צדי נחל קדרון בסמיכות לאזור שמכונה "האגן הקדוש".

השכונה גובלת בחומות העיר העתיקה ובשולי הר הזיתים מצפון, בהר ציון ובאבו תור (א-ת'ורי) מדרום מערב ובג'בל מוכבר מדרום. הגבול המזרחי של השכונה, עם אזור ראס אל-עמוד, הוא גבול שאינו מוגדר באופן חד משמעי. סילוואן מורכבת ממספר שכונות-מישנה: סילוואן אל-ווסטא (התיכונה), ואדי חילווה, אל-בוסתן ובטן אל-הווא. בתי השכונה בנויים בצפיפות על מדרון תלול.

השטח היה בעבר כפר נפרד משטחה של ירושלים, אבל סופח בהדרגה לתחום שיפוטה המוניציפלי לאורך תקופות שונות. שטח הכפר נכבש על ידי ירדן ב-1948 ועל ידי ישראל ב-1967.

נכון לשנת 2012, אוכלוסיית סילוואן מונה כ-19,000 איש. רובם הגדול ערבים, וכן למעלה מ-500 יהודים. על פי נתוני עיריית ירושלים, ב-2017 האוכלוסייה מנתה 19,771 איש.

עארף אל-עארף

עארף אל-עארף (בערבית: عارف العارف, 1891 – 30 ביולי 1973) היה עיתונאי, היסטוריון, פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. שימש כמושל נפת באר שבע בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכראש עיריית מזרח ירושלים בשנות ה-50.

רוזה כהן

רוזה (ראסי רייזה) כהן (רבין) (תר"ן, 1890, מוהילב, תחום המושב של האימפריה הרוסית – ח' בכסלו תרצ"ח, 12 בנובמבר 1937, תל אביב) (כונתה גם רוזה האדומה, בעקבות רוזה לוקסמבורג) הייתה פעילת ציבור סוציאליסטית, חברת מועצת עיריית תל אביב, מועצת פועלי תל אביב, ועד ההורים המרכזי בתל אביב ופעילה מרכזית ב"הגנה". אמו של יצחק רבין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.