לשון הקודש

ביהדות, לשון הקודש הוא כינוי לשפה העברית, שבה נכתבו כתבי הקודש, וששימשה, בזמן תקופת הביניים של העברית, לצורכי ענייני הדת, הליטורגיה וההלכה - בניגוד ללשון החול ששימשה לצורכי יום-יום, כגון יידיש. בקרב יהדות אשכנז, כולל בדברי האחרונים, מלבד העברית כונתה גם הארמית "לשון הקודש"[1].

Torah Reading Sephardic custom
קריאה בתורה

מקור הכינוי

הביטוי "לשון הקודש" מופיע כבר במשנה (משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה א'): "אלו נאמרין בכל לשון - פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקריית שמע, ותפילה (...) אלו נאמרין בלשון הקודש - מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כוהנים (...)". במשמעות מצומצמת, מתייחס הביטוי "לשון הקודש" לא לעברית כולה, אלא לעברית המקראית בלבד. במשמעותו המורחבת הוא משמש לשילוב של העברית והארמית התלמודית בתוך העברית הרבנית ששימשה לכתיבת הספרות התורנית של ימי הביניים והעת החדשה.

משמעותו המדויקת של המושג "לשון הקודש" מתבארת גם על פי המושג המנוגד לו. במשנה ובתלמוד בא המושג להוציא את הלשונות הלועזיות שהיו מדוברות בסביבת היהודים: "אמר רבי, בארץ ישראל לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד ב'). בתפיסתם של הראשונים הייתה לשון המקרא לשון הקודש, לעומת לשון חז"ל; ביידיש משמש הביטוי "לשון הקודש" לתאר את המרכיב העברי-ארמי שלה, לעומת המילים שמקורן בגרמנית או בשפות הסלאביות. אצל זרמים חרדיים משמש הביטוי "לשון הקודש" לעברית הישנה, לעומת העברית המודרנית. זרמים קיצוניים בדוגמת העדה החרדית אף נמנעים מלהשתמש במילים שהתחדשו מאז תחיית השפה העברית.

הוגי דעות יהודיים הציעו נימוקים שונים לכך שדווקא העברית היא "לשון הקודש". הרמב"ן הציע נימוק המבוסס על השימוש שנעשה בשפה זו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, "אנכי" ו"לא יהיה לך" ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם.

פירוש הרמב"ן לספר שמות, ל, יג

הרמב"ם נימק את העדפת העברית בתכונות פנימיות המאפיינות אותה (בספרו מורה נבוכים שנכתב בערבית יהודית):

יש לי גם הנמקה מדוע נקראת לשוננו זאת בשם לשון הקודש. ואל נא יחשבו שאלה דברים בטלים מצדנו או טעות. אלא זאת אמת, כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעו כלל בשׂפה העברית מילים המציינות אותם במשמעותן הראשונה, אלא מביעים אותם בשמות מושאלים וברמזים. הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשות דברים אלה עושׂים כל מאמץ לעשׂותם בסתר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו רש"י, מגילה, יח: ד"ה סמא: "זרניך בלשון קודש"; אגודה פסחים, פרק א, אות ח (על דף ג:): "יאמר כל חמירא וחמיעא ... ואם אינו יודע לומר בלשון הקודש יאמר בלשון אשכנז או בכל לשון שמבין"; שו"ת הרמ"א, סימן קכו, אות א (מדברי המהרשי"ק. הובא גם בשו"ת מהרשי"ק, הוצאת זיכרון אהרן, סימן א. וראה שם בהערות): "הארמית לא יחשב לשון אחר כי הוא לשון הקדש משובש"; אליה רבה סימן תלד, ס"ק ח; חק יעקב, או"ח, סימן תלד, ס"ק יא; אגרות הפרי מגדים, אגרת ג', א-ב שלישי, אות א; הגהות מהרי"ש נתנזון, בסוף השו"ע; האדר"ת, הגהות מכתב יד על או"ח סימן ש"ז סעיף ט"ז, מדור "עובר אורח", גיליון "אליבא דהלכתא" נה (תשרי - חשון, תשע"ב), עמ' ג; ראו עוד להרחבה: ימי שמֹנה, ר' מנשה קליין, תשס"א, עמ' תמה ואילך; אוצר ההלכות, ר' יהודה אריה טאוב, ירושלים, תשמ"ג, חלק שני, עמ' יז.
וילהלם גזניוס

היינריך פרידריך וילהלם גֵּזֶנִיּוּס (בגרמנית: Heinrich Friedrich Wilhelm Gesenius;‏ 3 בפברואר 1786, נורדהאוזן – 23 באוקטובר 1842, האלה) היה תאולוג, חוקר לשונות שמיות וחוקר מקרא גרמני.

אף על פי שהיה נוצרי מאמין, גזניוס היה בין ראשוני אסכולת ביקורת המקרא. הוא דגל בגישה מדעית רציונליסטית לחקר המקרא ולשונו – הוא שחרר את התחום הזה מגישות דתיות מיושנות והתייחס אל העברית לא כאל "לשון הקודש", אלא כאל שפה אנושית שיש לחקור בכלים מדעיים שבאמצעותם חוקרים את כל השפות. ספריו על העברית והארמית של המקרא – ובראשם דקדוקים ומילונים לשפות הללו – מוסיפים לשמש את העוסקים בתחום גם במאה ה-21.

חדר מתוקן

חדר מתוקן היה חדר (תלמוד תורה) שנוסד במזרח אירופה על ידי תנועת ההשכלה היהודית.

יהדות אשכנז

יהדות אשכנז הוא שם כולל למספר עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת-גרמניה הנוכחי, כשחבל ארץ זה היה מזוהה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה וארחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19 – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון.

יהודה רצהבי

פרופסור יהודה רצהבי (15 במאי 1916 - 24 בפברואר 2009) היה חוקר לשון וספרות עברית, מומחה לשירת תימן ויהדות המזרח. חתן פרס ישראל לחקר לשונות היהודים, פרס ביאליק לחכמת ישראל ופרס הרב קוק לספרות תורנית.

ליטאים (זרם)

ליטאים הוא כינויה הנפוץ של תת-קבוצה ביהדות החרדית, הכוללת חרדים אשכנזים שאינם חסידים או "ירושלמים" צאצאי בני היישוב הישן.

הליטאים מכונים כך בשל היותם משמרים במידה רבה את המסורת של ישיבות ליטא. הם מכונים לעיתים גם מתנגדים, בשל התנגדותם לחסידות. ראשיתה של התנגדות זו במערכה שניהלו הגאון מווילנה ותומכיו נגד תנועת החסידות המתעוררת בשלהי המאה ה-18. מאוחר יותר הוקמו במרחב הליטאי מוסד הישיבה המודרני ותנועת המוסר, שנעשו גם הם מזוהים עם ה"ליטאים". המאבקים בתנועת ההשכלה ובציונות החלישו את העימות בינם לחסידים.

לשון קודש

לשון קודש היא שפה, לעיתים שפה מתה, המשמשת לצרכים דתיים, ואינה משמשת כשפת דיבור יומיומית.

מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם שורה של מלומדים יהודים, החל מרב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית, אשר חקרו את הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית. רבים מן המונחים והרעיונות שפיתחו משמשים את חוקרי העברית עד היום. תחום דקדוק העברית פעל תוך מגע הדוק לשני תחומים אחרים - פרשנות המקרא שנתחברה בתקופת הראשונים, ועולם הפיוט והשירה ששגשג בעיקר על רקע תור הזהב של יהדות ספרד.

עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. בן סרוק חיבר את "מחברת מנחם" - מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המחברת נפוצה במהירות אצל הרבנים ופרשני המקרא; בין השאר מצטט אותה רש"י בפירושיו למקרא, כאשר הוא מבאר מילים קשות: "מנחם חיברו בחלק...". דונש בן לברט חיבר ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק; הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. ספרו נקרא "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), מהדורת לונדון היא המהדורה הישנה. המהדורה החדשה יותר היא של רובלס, גראנדה. בנוסף על כך, כתב דונש גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". דונש היה גם המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.

המחלוקת בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשכה עוד דורות רבים. על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש. רבנו תם, נכדו של רש"י, כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק, צידד בדונש.

רבי יהודה חיוג' חידש את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. תפיסת השורש השלשי אומצה במהירות רבה על ידי חכמי ספרד, אבל התעכבה מלהגיע לצרפת ולאשכנז; העיונים הדקדוקיים של רש"י בפירושו לתורה מבוססים עדיין על התפיסה הישנה של מהות השורש. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור.

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י. אחד מן החריגים הבודדים להעדפת העיסוק בלשון המקרא הוא ספר "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוא מילון ללשון התלמוד.

מסכת סוטה

מַסֶּכֶת סוֹטָה (או שׂוֹטָה) היא המסכת החמישית בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. בתלמוד הירושלמי מסכת זו היא האחרונה מסדר נשים. במסכת זו תשעה פרקים ובתלמוד הבבלי יש במסכת זו 48 דפים. קיים מנהג ללמוד מסכת זו בימי ספירת העומר, דף אחד ביום.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

פשקוויל

פַּשְׂקֶוויל (נכתב גם: פסקוויל; בכתיב יידי: פּאַשקעוויל) הוא כרזת קיר או כרוז ברחוב החרדי הנושאים מסר לוחמני כלפי רעיון או אדם כלשהו. הם כתובים לעיתים בעברית ארכאית ("לשון הקודש"), מליצית או דרמטית מאוד.

מקור המונח בפסקוינו (Pasquino), פסל קטוע גפיים קדום המוצב ברומא. החל מהמאה ה-16 נהגו תושבי העיר לתלות עליו מודעות היתוליות בגנות האפיפיור ומוסד הכנסייה. המילה התגלגלה לשפות אירופאיות רבות וייתכן שהגיעה ליידיש דרך הגרמנית או הפולנית. האטימולוגיה העממית היהודית במזרח אירופה פירשה את המילה כגלגול של הביטוי 'פתקי אוויל' הנהגה בהברה אשכנזית "פיסקיאוויל".

קודש

האם התכוונתם ל...

קודש וחול ביהדות

ביהדות, התואר קדוש (מילה נרדפת למובדל), הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. שיא הקדושה הוא האל שהוא נבדל במהותו מכל העולם הזה, והוא בדרגת הבדלה שאין שני לה. פן נוסף של קדושה הוא דבר שהובדל על ידי האל או לשם האל. הדבר המובדל יכול שיהיה קבוצה אתנית (עם ישראל), גזעי (כהנים), אדם (בכור), בעל חיים (בכור בהמה טהורה), זמן (שבתות וחגים), מעשה (תפילה, תלמוד תורה), מקום (בית המקדש) או חפץ (ספר תורה).

רב האי גאון

רב האי גאון (939, ד'תרצ"ט – 1038, ד'תשצ"ח) אחרון גאוני בבל, ראש ישיבת פומבדיתא. בנו של רב שרירא גאון. ענה אלפי תשובות על שאלות שנשלחו אליו על ידי יהודים ברחבי אסיה, אירופה וצפון אפריקה, בכל תחומי היהדות.

שלמה אהרן ורטהיימר

הרב שלמה אהרן ורטהיימר (י' בכסלו תרכ"ז, 18 בנובמבר 1866 בהונגריה – י' בתמוז תרצ"ה, יולי 1935 בירושלים) היה דיין ומחבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, הלכה, אגדה, דרוש, דקדוק לשון הקודש, ועוד. עמד בראש ישיבת אור המאיר שעל יד כולל שומרי החומות. ראשון מפרסמי כתבי גניזת קהיר.

שמואל גוטמן

שמואל גוטמן (1925, רייצא, סלובקיה - 2006, ירושלים) היה מעצב גרפי ישראלי, אחראי על עיצוב מרבית הגופנים העבריים הנמכרים עם מערכת חלונות ותוכנת אופיס של מיקרוסופט.

נולד בעיירה רייצא הסמוכה לפרשבורג, צ'כוסלובקיה. מגיל צעיר עסק בשרטוט אותיות ובעיצוב גופנים. בתקופת השואה עסק בזיוף מסמכים לצורך הצלת יהודים. בין היתר זייף לעצמו ולעוד קבוצת יהודים תעודות המורות כי הם חברי המשטרה הלאומית ההונגרית, ועם תעודות אלו הגיעו לבודפשט. בתום המלחמה עלה לארץ ישראל כמעפיל והחל לעבוד במחלקה הגרפית של קק"ל.

בשנת 1964 הקים בירושלים את המסדרה העברית הראשונה לצורך מחשבים. מאוחר יותר היה אחראי לעיצוב הגופן הראשון של התנ"ך בהוצאת ידיעות אחרונות. גוטמן אחראי למרבית הגופנים העבריים הנמכרים עם מערכת חלונות ותוכנת אופיס של מיקרוסופט. כמו כן היו ברשותו יותר מ-400 גופנים שיצר. רוב הגופנים היו תעתיק של גופנים או של "הקו האמנותי" של גופנים קיימים בעברית או באותיות לועזיות (בעיקר אנגלית). גוטמן הוציא מספר מהדורות של הגדה של פסח וכן חומש עם פירוש רש"י בהוצאת ידיעות אחרונות.

גוטמן ראה בעבודתו שליחות דתית, בטוענו כי נולד עם "נשמה מתאימה לפיתוח האותיות של לשון הקודש".

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.