ליל הבדולח

ליל הבדולחגרמנית: Kristallnacht, נהגה: קריסטלנאכט) הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.

The day after Kristallnacht
זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס. צולם ב-10 בנובמבר 1938

הרקע

Herschel Grynszpan nov 7 1938
הרשל גרינשפן לאחר מעצרו ב-7 בנובמבר 1938

התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי שבו התנהלה ההגירה היהודית מגרמניה, ותהליך דחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הרצון בהסלמת המדיניות האנטי-יהודית ברייך.

ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם, ופצעו. המניע של גרינשפן, שמטרתו המקורית הייתה לפגוע בשגריר ובטעות פגע במזכירו של השגריר, היה מכתב שקיבל ממשפחתו, שבו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם למעלה מ-12,000 מיהודי גרמניה שמוצאם פולני. המכתב לגרינשפן תיאר את כל המאורעות הקשים שקרו לבני משפחתו במהלך הגליה זו, שהייתה הראשונה בסדרה של פעולות להגליית יהודים מגרמניה.

ניסיון ההתנקשות (בשלב זה) עורר זעם בחוגים נאציים. למחרתו, ב-8 בנובמבר, עיתוני המפלגה (בהכוונתו של שר התעמולה יוזף גבלס) תקפו באכזריות את היהודים על המעשה. באותו לילה היו מספר התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים נאצים אשר שרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם.

למחרת מת פום ראט מפצעיו, ובכך למעשה נשלמה האמתלה הדרושה וניתן האות לפוגרום.

על פי פרופ' מאיר שורץ, מספר דברים מעידים שהפוגרום תוכנן מראש: עדויות כי שוטרים הזהירו את חבריהם היהודים מראש עוד לפני ההתנקשות, מהתרחשות פוגרום, ודפוס פעולה דומה בכל המקומות, שכלל אספה מקומית של כל חברי המפלגה הנאצית ולאחר דברי הסתה מהמפקד המקומי, צעידה משותפת לכיוון בתי עסק ובתים בבעלות יהודית לביצוע הפוגרום, וכן התזמון ה"מקרי" של הפוגרום ליום השנה לפוטש במרתף הבירה.

בנאום לציון ניסיון הפוטש ב-1923, נמנע היטלר מכל אזכור של המאורע בפריז, וב-9 בנובמבר לא כתב גבלס אפילו מילה אחת ביומנו על ההתנקשות בפריס יום קודם לכן, אף על פי שמאוחר בערב נועד עם היטלר. ההיסטוריון שאול פרידלנדר טוען כי שתיקתם יוצאת הדופן הפומבית והפרטית של היטלר וגבלס לגבי אירועי ה-7 וה-8 בנובמבר הייתה אות ברור לתוכניות ל"התפרצות ספונטנית של זעם עממי", שנועדה להתרחש ללא כל סימן למעורבות מצד היטלר. לאחר שנודע על מותו של ראט, אמר גבלס בנאומו באותו ערב: "הפיהרר החליט שהמפלגה אינה צריכה להכין או לארגן הפגנות שכאלה, אבל אם הן פורצות מאליהן, לא צריך להפריע להן".[1]

אירועי הלילה

Burning Synagoge Kristallnacht 1938
בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח
Eisenach Synagogue; November Pogroms (4408567247)
שריפת בית הכנסת באייזנך
Interior view of the destroyed Fasanenstrasse Synagogue, Berlin
צילום מפנים בית הכנסת בפאסאנן שטראסה ברלין לאחר ליל הבדולח

ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ומהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. היטלר ובכירי המפלגה הגיעו למינכן, עיר המוצא של התנועה הנאצית והתכנסו בבניין העירייה הישן.

לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת אחר חצות.[דרוש מקור] במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.

ב-10 בנובמבר כתב גבלס ביומנו על שיחתו עם היטלר ערב קודם לכן: "הוא [היטלר] מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי. הצדק איתו. מיד נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה...עכשיו העם יפעל".[2]

בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעיתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. בליל הפרעות נרצחו כ-400 נפש. בימים שלאחר הפרעות איבדו 400 נפש נוספים את חייהם. במחנה הריכוז בוכנוולד נרצחו 207 יהודים; בדכאו כ-185 נפש; מספר הנרצחים במחנה הריכוז זקסנהאוזן אינו ידוע. לא ניתן, אפוא, לקבוע את מספרם המדויק של קורבנות ליל הפרעות. ההשערה לפי מחקרים מדוקדקים היא שמספרם נע בין 1,400 ל-1,500. גרמנים אחדים בעלי "חזות יהודית" נרצחו אף הם.[דרוש מקור]

בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו, ואנשי מכבי אש נמנעו מלכבות את השרפות, ואף ליבו אותן. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.

גבלס כתב ביומנו שנתן פקודות לוודא שבית הכנסת הראשי בברלין ייהרס ותיאר את הרס בתי הכנסת במינכן: "אני רוצה לחזור למלון ואני רואה זוהר אדום כדם. בית הכנסת בוער. ... אנחנו מכבים שרפות רק אם הן מסכנות את הבניינים השכנים. ולא, יש לשרוף עד היסוד. ... הפיהרר הורה לאסור מיד 20–30 אלף יהודים. ... הזעם העממי משתולל עכשיו. ... יש לתת לו פורקן. ... שמשות מתנפצות. בראוו! בראוו! בתי הכנסת עולים באש כמו בקתות גדולות וישנות". באותו לילה כתב הימלר על האירועים: "אני משער ששגעון הגדלות של גבלס - שעליו ידוע לי זמן רב - וטיפשותו הן האחראיות לפתיחה במבצע הזה עכשיו, במצב דיפלומטי קשה ביותר".[2] ב-11 בנובמבר הוסיף גבלס לכתוב על היום הקודם: "ברלין. שם הכל מתנהל פנטסטי. דלֵקה אחרי דלֵקה. ככה זה צריך להיות".[3]

הקונסול האמריקני בלייפציג דיווח: "לאחר שהרסו בתי מגורים וזרקו את רוב החפצים המיטלטלים לרחובות, זרקו הפורעים הסדיסטים שאינם יודעים שבעה רבים מן הדיירים הרועדים אל פלג קטן שזורם בגן הזואולוגי, וציוו על הצופים המבועתים לירוק עליהם, להכפישם בבוץ וללעוג לאסונם... מעשים אלה נעשו כל בוקרו של 10 בנובמבר בלי התערבות המשטרה, והם נעשו בגברים, בנשים ובילדים". הקונסול של שווייץ דיווח ב-13 בנובמבר: "קבוצות מאורגנות עברו בקלן מדירה יהודית לדירה יהודית, המשפחות הצטוו לעזוב את הדירה, או שהיה עליהן לעמוד בפינת החדר בזמן שחפציהן הושלכו מן החלונות. גרמופונים, מכונות תפירה ומכונות כתיבה התגלגלו לרחובות. אחד מעמיתי אפילו ראה פסנתר שנזרק מחלון קומה שנייה. עד היום אפשר לראות כלי מיטה משתלשלים מעצים ושיחים". בעיירה הקטנה ויטליך במערב גרמניה נהרס תחילה בית הכנסת. איש ס"א טיפס אל הגג ונפנף בגלילי ספר תורה. הוא צווח "תנגבו בזה את התחת, יהודים" והשליך אותם כמו סרטי קונפטי. גברים יהודים הוכו ונלקחו. בעל האטליז כבר היה במשאית כאשר אנשי הס"א צחקו למראה אשתו שעמדה לפני חלון הזכוכית המנופץ ויללה אל הפרצופים השותקים בחלונות, שכניה כל ימי חייה: "למה אתם עושים לנו את זה? מה עשינו לכם?".[4] יועץ שגרירות בריטניה דיווח לשר החוץ שלו על הפרעות בברלין שנמשכו עד אמצע הלילה של ה-10 בנובמבר: "כנופיות צעירים, לבושים בבגדים אזרחיים וחמושים באלות, בפטישים ובשאר כלי נשק הולמים, פקדו חנויות של יהודים והשלימו את מלאכת ההרס שנעשתה בשעות הבוקר המוקדמות. במקרים אחדים החנויות נבזזו כליל, באחרים הסחורה רק פוזרה בגסות. ובמקום אחד או שניים עמדו אנשים פעורי פה והביטו בסקרנות שקטה אל הבעלים המתאמצים לנקות את ההריסות. בייחוד שמתי לב להתנהגות של הקבוצות שהלכו אחרי כל חבורה של פושטים. לא שמעתי שום ביטוי של בושה או שאט־נפש, אבל למרות הפסיביות הגמורה של רבים מן הצופים, שמתי לב לחיוך הטיפשי שמעיד פעמים רבות בלי משים על מצפון לא־נקי". בדוח SOPADE מדצמבר, נכתב על גישת האוכלוסייה בברלין לאירועים: "כשנשרף בית הכנסת היהודי... יכולת לשמוע מספר רב של נשים אומרות: 'זאת הדרך לעשות את זה - חבל שאין כבר יהודים בפנים, ככה היינו שורפים את כל הכינים האלה'. איש לא העז לקום נגד הדברים האלה".[5]

התקופה שלאחר ליל הבדולח ותוצאותיו

הימים הבאים הביאו עימם גינויים חריפים של הפרעות מכל רחבי העולם. בגרמניה, לעומת זאת, עמדו ימים אלה בסימן של האשמת הקורבנות היהודיים באחריות לפשע שבוצע נגדם ונקיטת שורה של צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה.

ב-12 בנובמבר סיכם גבלס את האירועים בעיתון ה"פולקישר ביאובכטר": "היהודי גרינשפן היה נציג היהדות. הגרמני פום ראט היה נציג העם הגרמני. בפריס ירתה אפוא היהדות בעם הגרמני. ממשלת גרמניה תגיב בדרך חוקית אבל בחומרה".[6] על פי יומנו של גבלס, כבר ב-10 בנובמבר החליט היטלר על הפקודות שייתן גרינג יומיים לאחר מכן: "הפיהרר מבקש לנקוט אמצעים חריפים ביותר נגד היהודים. הם עצמם צריכים לתקן את עסקיהם. חברות הביטוח לא ישלמו להם כלום".[3]

ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. בישיבה במטה של גרינג, בה השתתפו בכירי השלטון הנאצי ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך, התחולל ויכוח סוער כשהתחוור גובה הנזקים שנגרמו בליל הבדולח. נציג חברות הביטוח הגרמניות זומן לישיבה. זגוגיות החלונות בלבד בחנויות היהודים בוטחו ב-6 מיליון דולרים, מה שגרם לגרינג להעיר להיידריך: "חבל שלא הרגת מאתיים יהודים במקום להרוס כל־כך הרבה רכוש". גרינג הוציא את הפקודות החשאיות שנתן היטלר יומיים קודם לכן: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק.[7]

נזקי הרכוש נאמדו במאות מיליוני מארקים. בישיבה זו הוחלט על מספר רב של צעדים שינקטו כנגד היהודים. הוצא צו שאסר על היהודים את ההשתתפות בכלכלה החל מ-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם. שורת צווים קבעה איסורים ומגבלות על יכולת התנועה של יהודים: איסור כניסה למקומות ציבוריים, איסור נסיעה ברכבות ועוד. הוצאו צווים שסגרו לחלוטין את בתי הספר היהודיים. נאסרה הכניסה למוסדות תרבות ונאסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-3 בדצמבר נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם.[8] כל הצווים עליהם הוחלט בישיבה הוצאו לפועל במהלך החודשים דצמבר 1938, והחריפו מאד את תנאי המחיה של יהודי גרמניה.

במכתב סודי מ-19 בנובמבר 1938 לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "רק אם נעשו מסיבות אנוכיות".[9]

הכנסיות לא הוציאו שום ביקורת פומבית על הפוגרום וגם מן האוניברסיטאות לא באה שום ביקורת גלויה או אפילו מחאה עקיפה.[10]

ליל הבדולח סימן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית. מהתנכלויות, אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה - לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי. המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפריצת מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה-'אריזציה' - סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול. עם מנוסתם של היהודים מאדמת הרייך, נגזל רכושם על ידי הנאצים.

ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנו רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.

על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, לא נרתעו הגרמנים מהמשך המדיניות הגזענית כלפי היהודים. לא רק בתחום הפנימי אלא גם מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית הפכה תוקפנית יותר. בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. בכך נסללה הדרך למלחמת העולם השנייה ולהשמדת יהודי אירופה בשואה.

אומדן הנזקים שנגרמו בנפש וברכוש

ממדי ההרס וההרג המקובלים בספרי ההיסטוריה לקוחים מהנתונים שמסר היידריך ב-11 בנובמבר, כיום לאחר תום האירועים, ולפיהם נהרגו 36 יהודים, נהרסו 815 חנויות ונשרפו 267 בתי כנסת. דו"ח נאצי אחר מונה 91 הרוגים וכיום זוהי הסברה המקובלת.

המספרים האמיתיים הם בוודאי גבוהים בהרבה. לפי ההיסטוריון איאן קרשו.[11] עמד מספר החנויות שנהרסו על 8,000. פרופ' מאיר שוורץ מעמותת "בית אשכנז" העוסקת בתיעוד בתי הכנסת שנהרסו, מונה 1,406 בתי כנסת שנשרפו או נהרסו כליל. כמו כן הוא מעמיד את מספר היהודים שנהרגו בליל הפרעות על 400 ולאחר הכללת אלו שהתאבדו בימים שלאחר מכן כתוצאה מהן או נרצחו בשלושת מחנות הריכוז אליהם נשלחו (דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן) מגיע האומדן ל-1,300 עד 1,500 אבדות בנפש. על פי הערכות מוזיאון השואה האמריקאי - 2,000 עד 2,500.[12]

מעורבותו של גבלס

לכל אורך הדרך היה יוזף גבלס הכוח המניע העיקרי מאחורי ליל הבדולח. התנקשותו של גרינשפן בפום ראט ובייחוד תזמון מותו של האחרון, היוו עבור גבלס הזדמנות פז להחריף ולהקצין את הפעולות נגד היהודים ברייך כפי שרצה לעשות מזה חודשים. לפי קרשאו, גבלס הוא שיזם ותיאם את הפוגרום רחב ההיקף, בידיעתו ובהסכמתו הכללית של היטלר ובניגוד לדעתם של בכירים אחרים כגרינג והימלר.

בפעולותיו של גבלס היה גם אלמנט של פוליטיקה פנימית: הוא היה צריך לזכות מחדש באהדת הפיהרר, לאחר שהבעיות בחיי הנישואים שלו והרומן שניהל עם שחקנית הקולנוע הצ'כית לידה בארובה הביאו עליו את כעסו.[2]

הכינוי "ליל הבדולח"

DDR - Niemals wieder Kristallnacht
בול מזרח גרמני משנת 1963 לזכר ליל הבדולח

הכינוי "ליל הבדולח", או "ליל הבדולח של הרייך" (Reichskristallnacht), הוא בבחינת לשון נקייה ונטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה, להמעיט בנזקי הפוגרום (זכוכיות מנופצות ותו לא) ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.

על פי פרופ' מאיר שורץ, בניגוד לדעה הרווחת, לא היה זה כינוי רשמי של המשטר הנאצי, שכן המשטר השתמש במונחים מגוונים אחרים, כמו "מבצע היהודים" (Judenaktion), "מבצע נובמבר" (Novemberaktion), "מבצע נקמה" (Vergeltungsaktion), "מבצע מיוחד" (Sonderaktion) ו- "מפגן נקמה" (Protest-Kundgebungen). המונח "ליל הבדולח" היה יצירה של ההמונים, ונראה שנוצר על ידי תושבי ברלין בהשראת החלונות המנופצים, ובשל רסיסי הזכוכית הרבים שכיסו את הרחובות.[13]

חוקרים כפרופ' מאיר שוורץ סבורים על כן כי השימוש במונח "ליל הבדולח" אינו ראוי. ואכן, לפחות במקורות גרמניים רשמיים כיום הוא מכונה "ליל הפוגרום" או "פוגרום נובמבר", ונחשב ליום זיכרון.

ליל הבדולח בתרבות

המחזה "מבדולח לעשן"

ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. בישיבה השתתפו בכירי השלטון הנאצי, ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך. ארכיונים שנתגלו רק לפני שנים ספורות, חשפו לראשונה את תוכנה של אותה ישיבה, ובעקבותיה נכתב המחזה "מבדולח לעשן" בעיבודה ובימויה של אורי אגוז בתיאטרון הקאמרי בידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק אטלי, שהוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 2010. צעד אחר צעד חושף המחזה כיצד הוטל על היהודים קנס בגובה מיליארד מארק, בנוסף על הוצאות התיקונים והבנייה מחדש של רכושם. בעקבות המחזה הופק סרט הטלוויזיה "זרעי ההשמדה".

לקריאה נוספת

מקורות

  • יצחק ס' הרץ, "ליל הבדולח" בבית היתומים בדינסלאקן : מזכרונותי, יד ושם, י"א, תשל"ו, עמ' 264–280.

מחקרים

  • מרטין גילברט, ליל הבדולח, כרוניקה של חורבן, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
  • שטפן קליי, היטלר והפוגרום של 9–10 בנובמבר 1938, יד ושם, כ"ח, תש"ס-2000, עמ' 73–92.
  • דניאל פרנקל, בין הלם לתגובה : הציבור היהודי ומוסדותיו בעקבות פרעות נובמבר 1938, בשביל הזיכרון, 30, תשנ"ט-1998, עמ' 22–27.
  • חיים שמיר, הפוגרום של "ליל הבדולח" בזיקתו למדיניות הפנים והחוץ הנאצית בסוף 1938, ילקוט מורשת, נ', תשנ"א 1991, עמ' 111–118.
  • פרנציסקה בקר, אלימות והיזכרות : זיכרונות מקומיים מרדיפות היהודים ב"ליל הבדולח", יד ושם, כ', תש"ן-1990, עמ' 83–93.
  • עזריאל הילדסהימר, גורלם של בתי-כנסת ובתי-קברות יהודיים בגרמניה אחרי "ליל הבדולח", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 9, ב, 2, תשמ"ו, עמ' 169–172.
  • קורט יעקב בל-כדורי, ליל הבדולח ורשימות המקומות המיועדים להריסה, ילקוט מורשת, ט', תשכ"ט, עמ' 153–155.
  • קורט יעקב בל-כדורי, התכנון המוקדם של ליל הבדולח, ילקוט מורשת, ד, ו, תשכ"ז, עמ' 106–110.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 307.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 308.
  3. ^ 3.0 3.1 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 309.
  4. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 314-313.
  5. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 333-332.
  6. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 316.
  7. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; עמ' 317.
  8. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; עמ' 323-320.
  9. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; עמ' 312.
  10. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; עמ' 335-334.
  11. ^ איאן קרשו, היטלר – נמסיס 1936–1945, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2005.
  12. ^ ראו: אומדני אבדות.
  13. ^ ליל הבדולח, אתר בית אשכנז
12 בנובמבר

12 בנובמבר הוא היום ה־316 בשנה בלוח הגרגוריאני (317 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 49 ימים.

1938

שנת 1938 היא השנה ה-38 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1938 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1938 בגרמניה

1938 בגרמניה הייתה השנה בה ציינה גרמניה הנאצית 67 שנות לאום.

9 בנובמבר

9 בנובמבר הוא היום ה-313 בשנה בלוח הגרגוריאני (314 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 52 ימים.

אטאנאס פאנטב

אטאנאס פאנטב (בבולגרית: Атанac Пантeв;‏ 16 בפברואר 1892, בלוגראדצ'יק, נסיכות בולגריה - 3 במאי 1943, סופיה, ממלכת בולגריה) היה קולונל בולגרי, מפקד המשטרה הבולגרית בראשית מלחמת העולם השנייה ואחראי ליישום המסע לגירוש נתינים זרים, במסגרתו גורשו 4,022 מיהודי בולגריה.

בית הכנסת הישן (היילברון)

בית הכנסת הישן בהיילברון היה בית כנסת מרכזי בהיילברון והיה אחד מבתי הכנסת היפים ביותר בגרמניה בשלהי המאה ה-19.

בית הכנסת הוקם בין השנים 1873–1877, שאז נקרא "בית הכנסת החדש". המבנה תוכנן על ידי האדריכל אדולף וולף בסגנון מורי. סגנון הבנייה הזכיר את סגנון הבנייה הממלוכי או את ארמון האלהמברה. בית הכנסת שימש את קהילת יהודי היילברון עד החרבתו באירועי ליל הבדולח ב-1938.

הרב ד"ר מקס בארמן היה רב בצ'רניאחובסק ובהיילברון.

ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה

ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה (בגרמנית: Reichsvertretung der Deutschen Juden) הייתה ארגון מנהלתי שייסד השלטון הנאצי בגרמניה ביולי 1939 בתור ענף מנהלתי הכפוף לשלטונות. ההתאחדות נוסדה בצו משרד הפנים הגרמני וחויבה לפעול בפיקוח המשרד הראשי לביטחון הרייך.

ההתאחדות ירשה את משרדיה, אנשי צוותה ומתקניה של הנציגות הארצית של יהודי גרמניה שקדמה לה ופורקה על ידי הנאצים לאחר ליל הבדולח. לאו בק המשיך להיות ראש ההתאחדות. בסוף 1939 מינה המשרד הראשי לביטחון הרייך את אדולף אייכמן כממונה מיוחד לענייני היהודים (Sonderreferent für Judenangelegenheiten) אך ההשגחה על משרדי ההתאחדות ברמה המקומית נותרה בידי הגסטפו.

ההתאחדות בוטלה ופורקה ביולי 1943.

הטלאי הצהוב

הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

היילברון

היילברון (בגרמנית: Heilbronn (מידע • עזרה)) היא עיר בצפון מדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה, באזור פרנקוניה, על גדות נהר נקר. אוכלוסיית העיר מונה כ-120,000 תושבים, ובכך היא העיר השישית בגודלה בבאדן-וירטמברג. העיר משמשת כמרכז הכלכלי של צפון באדן-וירטמברג, ונודעת גם בזכות תעשיית היינות שלה. היא נחלקת לעשרה רבעים.

האזכור הכתוב הראשון של היילברון מתוארך לשנת 741. בעיר היה ארמון גדול שמקורו עוד במאה ה-10, הנקרא "קייזרפפאלץ", ואשר שימש בעבר את קיסרי בית זאליר הפרנקוניים. בשנת 1371 העניק הקיסר קרל הרביעי לעיר חוקה קיסרית והיילברון זכתה למעמד של עיר קיסרית. היא הייתה בעבר העיר היחידה בפרנקוניה, וכן עיר מגוריו של זיגפריד גומבל.

בהיילברון חיו במשך מאות שנים בנקאים יהודים ובהם אברהם גומבל ואוטו איגרסהיימר. הקהילה היהודית בהיילברון הייתה בין הנפגעות של פוגרומי ליל הבדולח. בפרעות אלו נחרבו בית אבות היילברון אשר שירת את יהודי וירטמברג ובית הכנסת היילברון. מקורו של שם המשפחה הלפרין משם העיר. בין השנים 2000–2001 הוקם בהיילברון "בית הכנסת החדש" שבו ד"ר יהודה פושקין (Jehuda Puschkin; נולד ב-1974) משמש כרב ואביטל תורן (Avital Toren; נולדה ב-1941) היא הפרנסה שעומדת בראש הציבור.

הרשל גרינשפן

הֶרְשֶל פייבל גְרִינְשְׁפַּן (Herschel Feibel Grynszpan‏; נולד ב-28 במרץ 1921 בהנובר; הוכרז כמת ב-1960) היה פליט יהודי שהתנקש בחיי דיפלומט גרמני נאצי בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה; התנקשות זו שימשה עילה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח".

גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות בארנסט פוֹם רָאט (vom Rath) – פקיד זוטר של גרמניה הנאצית בפריז. גרינשפן הסגיר את עצמו לשלטונות צרפת, ומאוחר יותר הועבר לידי הגרמנים, שהעבירוהו בין מתקני כליאה שונים. גורלו לאחר ספטמבר 1944 אינו ידוע, אך למרות שמועות ששרד את המלחמה, הכריז רשמית בית המשפט המערב גרמני ב-1960 על מותו בידי הנאצים בספטמבר 1944 או כמה חודשים לאחר מכן.

בעת ההתנקשות הכריז גרינשפן שהמעשה בוצע בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב שנשא בכיסו ובו הצהיר על מניעיו אלה. כך גם אמר לאסירים במחנה זקסנהאוזן ולקצינים גרמנים בעת חקירתו. בעת מעצרו הממושך בפריז הוצע לו לטעון כי ביצע זאת עקב סכסוך לאחר שקיים יחסי מין עם פוֹם רָאט, שהיה הומוסקסואל. סיפור זה הציל את חייו למשך זמן מה בכלא הגרמני, שם הוחזק לצורך משפט ראווה מתוכנן.

ט"ז בחשוון

ט"ז בחשוון הוא היום השישה עשר בחודש השני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישה עשר בחודש השמיני

למניין החודשים מניסן. ט"ז בחשוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בט"ז חשוון היא פרשת חיי שרה, אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת וירא אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או שבת.

יהודי גרמניה הנאצית

יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.

עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 החלה השואה, והורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. מזמן עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה הנאצית רוב היהודים שגרו בה, ועברו לארצות הברית, אמריקה הדרומית, ארץ ישראל ובריטניה. יהודים מצאו מקלט בארצות השונות. בסוף שנות ה-30 גבר זרם המבקשים לעזוב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית החמירה. מדינות העולם השונות הסכימו לקלוט רבים מהפליטים, אך לא הגדילו בדרך כלל את מכסות ההגירה מעבר למכסות שקבעו. בריטניה הסכימה להתיר לילדים יהודים מגרמניה עד גיל 17 להגר לתחומה במבצע הקינדרטרנספורט.

בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקלטו במדינות שונות בעולם כ-400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית (כולל אוסטריה לאחר האנשלוס). רוב היהודים שלא יצאו בזמן משטחי גרמניה הנאצית, כ-225,000 איש, הושמדו במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה.

יום האחדות הגרמנית

יום האחדות הגרמנית (גרמנית: Tag der Deutschen Einheit) הוא החג הלאומי של גרמניה, שנחגג מדי שנה ב־3 באוקטובר כחג ציבורי. יום זה מנציח את יום השנה לאיחוד גרמניה ב־1990.

בחירה אלטרנטיבית ליום זה הייתה יום נפילת חומת ברלין, ה־9 בנובמבר 1989, החופף ליום השנה של מהפכת נובמבר ב־1918 ולתבוסתו של היטלר בפוטש במרתף הבירה. נפילת החומה הייתה אירוע המסמל יותר מכל את נפילת המשטרים הקומוניסטיים באותן שנים, את האיחוד וחזרת ברלין המאוחדת להיות בירתה של גרמניה. עם זאת, בתשעה בנובמבר מציינים גם את ליל הבדולח, הטבח הראשון בקנה מידה גדול ביהודים בידי הנאצים, כך שבחירתו הייתה בלתי הולמת. לפיכך, נבחר יום האיחוד הרשמי שהתרחש ב־3 באוקטובר.

לפני איחוד גרמניה, יום האחדות הגרמנית בגרמניה המערבית היה ה־17 ביוני לזכר המרד המזרח-גרמני הכושל נגד הממשלה הסטאליניסטית. המרד דוכא בסיוע ברית המועצות; המספר המדויק של ההרוגים אינו ידוע, אך מוערך כגבוה מ־100. בגרמניה המזרחית, החג הלאומי נחוג ב־7 באוקטובר, "יום הרפובליקה" (Tag der Republik), לזכר ייסוד הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (גרמניה המזרחית) בשנת 1949.

יידישה רונדשאו

יידישֶה רוּנְדְשַאוּ (בגרמנית: Jüdische Rundschau) היה עיתון יהודי בשפה הגרמנית שהופיע בין 1902 עד סגירתו ב-1938 בברלין, והיה השבועון היהודי-גרמני בעל התפוצה הרחבה ביותר. הוא היה ביטאונה של התאחדות ציוני גרמניה.

העיתון התפתח מכתבי העת Berliner Vereinsbote ("ברלינר פראיינסבוטה", 1895–1901) ו-Israelitische Rundschau (איזראליטישֶה רונדשאו", 1901–1902).

המוציא לאור היה היינריך לֶוֶוה. העורכים הראשיים היו, במהלך השנים, יוליוס בֶּקֶר, פליקס אברהמס, הוגו הרמן, לאו הרמן, פריץ לוונשטיין (Löwenstein), האנס קלֶצֶל (Klötzel), רוברט וֶלְטְש והאנס בלוך.

היידישה רונדשאו החל לצאת ב-1902, בתחילה כשבועון ומ-1919 פעמיים בשבוע. מדי פעם הופיעו גם הוצאות מיוחדות, במיוחד אחרי 1925. משנת 1936 חזר העיתון למתכונת שבועית. אחרי ליל הבדולח בסוף שנת 1938 נאלץ העיתון להפסיק לצאת. ממשיכו היה "יידישה וֶלְטְרונדשאו" (Jüdische Weltrundschau).

קהל היעד של העיתון היה הנוער היהודי, ומטרתו הייתה להביא לידיעתו את המצע הפוליטי הציוני כפי שבוטא בתוכנית בזל (1897). העיתון דיווח לקוראיו על כל החדשות מהעולם היהודי בגרמניה ומחוצה לה. בשל מלחמתו באנטישמיות עלתה תפוצתו לקראת סוף רפובליקת ויימאר עד קרוב ל-40,000 עותקים.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

פוגרום

פוגרום (ברוסית: Погром, מילולית: השמדה, הרס, בעברית: פרעות) הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד קבוצה אתנית או דתית מובלת בידי ההמון (אך לעיתים בעידוד השלטונות), במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת, בדרך כלל יהודים.

במונח נעשה שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט שונה וזרה במזרח אירופה, על ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות. פעולות אלו נבעו מעידוד ציבורי של רעיונות אנטישמיים, וזכו לעיתים קרובות לעידוד השלטונות. המילה נעשתה נפוצה במשמעות זו לאחר הפוגרומים שנעשו בדרום האימפריה הרוסית בשנים 1881–1884 (הסופות בנגב) ופרעות קישינב.

צ'רניאחובסק

צ'רניאחובסק (ברוסית: Черняховск, עד שנת 1946 נקראה בשמה הגרמני "אינסטרבורג" Insterburg להאזנה (מידע • עזרה), בליטאית: Įsrutis, בפולנית: Wystruć) היא עיר במרכז המובלעת הרוסית קלינינגרד, ומשמשת כמרכז המנהלי של ראיון צ'רניאחובסקי. העיר שוכנת בנקודה בה נפגשים הנהרות אינסטרוץ' (Инструч) ואנגראפה (Анграпа), ויוצרות את נהר פרגוליה.

הקהילה היהודית ב"אינסטרבורג" (Insterburg) הייתה בין הנפגעות של פוגרומי ליל הבדולח. בפרעות אלו נחרב בית הכנסת אינסטרבורג.

רבי מקס בארמן היה רב באינסטרבורג .

ב-1946 הוחלף שמה לצ'רניאחובסק על שם הגנרל הסובייטי איוואן צ'רניאחובסקי שנהרג בקרבות במזרח פרוסיה בפברואר 1945.

קינדר-טרנספורט

קינדר-טרנספורט (מגרמנית: Kindertransport, "משלוח ילדים") הוא כינוי למשלוחי הצלה של 12,000 ילדים יהודים וילדים נוצרים לא-ארים משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, מתוכם 10,000 ילדים יהודים.

את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח.

שנות ה-30 של המאה ה-20

שנות ה-30 של המאה ה-20 היו העשור הרביעי של המאה ה-20, החלו ב-1 בינואר 1930 והסתיימו ב-31 בדצמבר 1939.

במהלך שנות השלושים, מדינות העולם ניסו להיחלץ מהמיתון הכלכלי העולמי, שפרץ בסוף שנות ה-20. באירופה התחזקו המשטרים הטוטליטריים, כמו הפשיזם והנאציזם. בארצות הברית הופעלה תוכנית הניו דיל שהשקיעה כספי מדינה בצמצום האבטלה, אך רק פריצת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, הובילה לסיום המיתון העולמי.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניה • ליל הבדולח • הסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.