לחם הקודש

לחם הקודשלטינית: hostia) הוא סקרמנטל נוצרי, הידוע גם בשמות: "פולחן הלחם" או "לחם האיחוד". לחם הקודש משמש בטקסים נוצריים שונים, והוא נדבך משמעותי בסקרמנט האויכריסטה (Eucharist) או סעודת האדון, הידוע בנצרות הקתולית כמיסה ובנצרות האורתודקסית כליטורגיה הקדושה. בתאולוגיה הנוצרית, לחם הקודש הוא התגלמות המהות של ישו בלחם, תופעה זאת נקראת בכנסייה הקתולית כ"טרנסובסטנציאציה" דהיינו המרת המהות. אמונה זאת נדחית על הסף בקרב הכנסיות הפרוטסטנטיות והייתה אחד התמריצים המרכזיים של הרפורמציה הפרוטסטנטית כנגד פולחן הלחם בנצרות הקתולית.

לחם הקודש באמונה הנוצרית

Juan de Juanes 002
ישו אוחז בלחם הקדוש (ציור של חואן דה חואנס מהמאה ה-16)

באמונה הנוצרית לחם הקודש הוא סקרמנטל המשמש את מערך הכנסייה לצורכי טקסים שונים ובעיקר לסעודת האדון המתקיימת בימי ראשון וחג, אך גם במועדים ואירועים שונים (ראו להלן). העדות הראשונה לחשיבות הלחם בתאולוגיה הנוצרית מגיעה מהברית החדשה עצמה. הלחם מופיע כאשר ישו מספר בזמן הסעודה האחרונה כי הלחם אשר ברך הוא גופו והיין הוא דמו:

וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֵךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי. וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֵךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם. וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים.

הבשורה על-פי מרקוס, פרק י"ד, פסוקים 22–24, בתרגום דליטש

בנצרות הקדומה ללחם הייתה חשיבות רבה במהלך טקס שיחזור הסעודה האחרונה, והוא שימש ביחד עם הטבילה והסמכה את שלושת הטקסים המשותפים לקהילה הנוצרית בראשית דרכה. עם השנים, ככל שגדלה הנצרות מכת קטנה ונרדפת לדת רשמית, משמעותו של לחם הקודש בפולחן הנוצרי התרחבה לאין שיעור. בעוד שבנצרות הקדומה ללחם לא הייתה משמעות תאולוגית יתרה, פרט על השימוש הטקסי שלו, הרי שבנצרות לאורך ימי הביניים נוספה ללחם הקודש גם משמעות תאולוגית אשר מסמלת את התגשמותו של ישו על רקיק הלחם הניתן למאמינים אשר מתייחדים עם מושיעם בזמן הסקרמנט, ובקרב נוצרים אדוקים אף סימלה את ישו עצמו.

לחם הקודש בפולחן הנוצרי

Ecce Agnus Dei
הצגת לחם הקודש לפני קהל המאמינים בכנסייה קתולית

השימוש בלחם הקודש בנצרות משתנה בין זרם אחד למשנהו. אומנם כל הזרמים משתמשים בלחם במהלך סקרמנט סעודת האדון, אשר מתקיים לעיתים תכופות ולפעמים יותר מפעם אחת ביום. הסקרמנט משמש לאחדות האל עם המאמינים ולרוב המאמינים נוטלים אותו בימי ראשון וחג, אך גם בימי זיכרון, לפני תחילת תענית ובשבירתה. בנוסף רקיק לחם הקודש ניתן לנוצרים בטקסים שלפני המוות.

לחם הקודש בכנסיות השונות

בנצרות הקתולית

בנצרות הקתולית השימוש בלחם הקודש הוא תדיר ביותר, לא רק בזמן עברת סקרמנט סעודת האדון אלא גם בטקסי אשכבה, קונפירמציה וטקסי מעבר שונים. פולחן הלחם בנצרות הקתולית התפתח מאוד במהלך ימי הביניים וקיבל מעמד מיסטי חשוב ביותר. נקבעו תקנות שונות כיצד לאפות את הלחם, היו בישופויות שהכינו לחם דגים, אחרות השתמשו בלחם ללא חמץ (בדומה למצה). עם הזמן התקבלה שיטה אחידה לאפיית לחם הקודש באמצעות הטבעה, דהיינו רמיסת הלחם והטבעת צלב או כל דמות אחרת ללחם בהקשר הליטורגי שלו תשמש אפיית הלחם. עד ועידת הוותיקן השנייה היה נהוג להסתיר את מהלך בציעת הלחם מפני קהל המאמינים, ולהעניק להם רק מרקיק הלחם ללא יין הקודש. אולם לאחר ועידת הוותיקן השנייה המאמינים חוזים בכנסייה בבציעת הלחם ומקבלים רקיק מהול ביין.

בנצרות האורתודקסית ובכנסיות האורינטליות

בנצרות האורתודקסית, לחם הקודש משומש בעיקר לטקס הליטורגיה הקדושה. אולם לרוב בפולחן הביזנטי אין נהוג שהמאמינים יכולים ליטול את לחם הקודש במהלך השתתפותם בטקס ואף לא לחזות בזמן בציעת הלחם.

בכנסייה הפרוטסטנטית

עוד לפני הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, נשמעו קולות חוזרים ונשנים בכנסייה הקתולית על פולחן הלחם. יאן הוס למשל ומסדר הלולרדים כולם בכללותם התנגדו לעקרון הטרנסובסטנציאציה בהמרת לחם הקודש לדמותו של ישו הנוצרי. במאה ה-16, עם הקמתן של התנועות הפרוטסנטניות הן הלותרניות והן הקלווניסטיות אחד מעקרונותיהם המרכזיים של הפרוטסנטים היה מלבד דחיית כס האפיפיורות גם ביטול פולחן הלחם בנצרות. הפרוטסטנטים על הזרמים השונים התנגדו לעקרון הטרנסובסטנציאציה דהיינו המרת הלחם לגופו של ישו. לפיכך הלחם נתפס כפשטו. ואילו קיום הטקס כשלעצמו (סעודת האדון), היא המצווה החשובה. ולפיכך בזרמים שונים בנצרות נהגו לדחות את קבלת לחם הקודש לאירועים מיוחדים או לימי ראשון וחג בלבד.

עלילות לחם הקודש

OHM - Hostienfrevel Bild 1
יהודים מחללים את לחם הקודש ציור משנת 1472.

באירופה של ימי הביניים, נפוצו בנוסף על עלילות הדם כלפי יהודים גם עלילות חילול לחם הקודש. על-פי העלילה, ביקשו היהודים לחלל את לחם הקודש שבכנסיות. לחם הקודש נחשב על ידי הנוצרים לסמל לגופו של ישו, והאדוקים שבהם מאמינים, כי בשעה שדוקרים את החלות הללו זב מהן דם (טרנסובסטנציאציה).

בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם הקודש עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשריפה. עלילה דומה לזו אירעה בעיר סוכצ'ב שבפולין בשנת 1556, ובגללה נידונו למיתה שלושה יהודים[דרוש מקור].

החמורה בעלילות לחם הקודש ארעה בעיר רויטיגן שבבוואריה בקיץ 1298. בכי תינוק שנשמע מבית יהודי ויוחס ליבבת לחם הביאה להתאספותם של כנופיות פורעים מוסתות בהנהגת האציל רינדפלייש. כנופיות אלו רצחו 56 מיהודי העיר ומשם יצאו למסע פרעות ורצח (פרעות רינדפלייש) ברחבי בוואריה, פרנקוניה ושוואביה. עד שוך הפרעות הושמדו 146 קהילות ונרצחו על פי הערכה קרוב ל 20,000 יהודים.

מקורות

  • משה סלוחובסקי, אורית רמון, יוכי פישר, אירופה על סף העת החדשה: אירופה 1350 - 1600, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ה 2014. כרך ד' וכרך ה'.
  • אהרון לירון, הנצרות וארץ ישראל, הוצאת צ'ריקובר, 1997.
  • Tony Begonja, Eucharistic Bread-Baking As Ministry, San Jose: Resource Publications, 1991, ISBN 0-89390-200-4.
אחימלך בן אחיטוב

אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב, דמות מקראית, שימש ככהן גדול בנוב. אחימלך הוא בנו של אחיטוב ונינו של עלי הכהן. נזכר בספר שמואל א', פרק כ"א-ספר שמואל א', פרק כ"ב.

כאשר ברח דוד משאול סיפק לו אחימלך מזון ואת חרב גָּלְיָת הפלישתי. בכך עורר עליו את זעמו של שאול. דואג האדומי, מאנשי שאול, שהיה נוכח במקום, סיפר לשאול על מפגשו של אחימלך עם דוד. שאול פקד להביא אליו את כהני נוב עם אחימלך ואביו ובאותו היום הוצאו להורג. בנו אביתר נמלט מהמקום וניצל. סיפורו של דוד ומפגשו עם אחימלך וסיפור הוצאתם של כהני נוב להורג כרוכים בקשר של סיבה ותוצאה. אחימלך מגיש עזרה לדוד וזו הסיבה להוצאתו להורג.

אמסטרדם

אמסטרדם (בהולנדית: Amsterdam, להאזנה (מידע • עזרה)) היא עיר הבירה של הולנד והעיר הגדולה ביותר בה. בעיר חיים כ-850 אלף תושבים (2016) ובמטרופולין כולה מתגוררים למעלה מ-2.3 מיליון בני אדם. אמסטרדם מושכת אליה מיליוני תיירים בכל שנה, והיא אחת מערי התיירות המובילות באירופה. מוטו העיר: Heldhaftig, Vastberaden, Barmhartig ("אמיצת-לב, החלטית, רחומה").

הכנסייה המתוקנת השווייצרית

הכנסייה המתוקנת או הכנסייה הרפורמית נוסדה על ידי אולריך צווינגלי, כומר מהמאה ה-16 שנולד בציריך שבשווייץ.

צווינגלי האמין בכל עקרונותיה של הכנסייה הלותרנית, שהוקמה במאה ה-16 גם כן. עם זאת, היה ויכוח בין הכנסייה המתוקנת של צווינגלי לכנסייה הלותרנית: צווינגלי האמין שברגע בליעת לחם הקודש אין הלחם הופך לבשרו של ישו אלא שזהו טקס סמלי בלבד.

בשנת 1920 נוסדה פדרציה המאחדת כיום 26 כנסיות שמשתייכות לכנסייה. בשנות ה-90 הכנסייה החלה לקבל באופן מלא הומוסקסואלים. כיום, 26.9% מאוכלוסיית שווייץ מגדירים עצמם כחלק מהזרם.

הליטורגיה הקדושה

הליטורגיה הקדושה (ביוונית: Θεία Λειτουργία) היא שמו של טקס האוכריסטיה כפי שהוא מתנהל במנהג ביזנטיון, המשמש את הכנסייה האורתודוקסית המזרחית ורבות מהכנסיות האוניאטיות. היא מקבילה למיסה בכנסייה הקתולית הלטינית וכנסיות מערביות אחרות. כמותה, הטקס בנוי על בציעת לחם הקודש לשם האכלת המשתתפים וגמיעה סמלית מהיין. על פי האמונה הנוצרית, הלחם והיין הופכים לבשרו ולדמו של ישו, אף על פי שלא משתנה צורתם, בטרנסובסטנציאציה. הטקס מאזכר את הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו, מפיצי בשורתו.

האזכור הקדום ביותר של הסעודה האחרונה מופיע ככל הנראה בתוך "האיגרת הראשונה אל הקורינתים", בדבריו של פאולוס: "כִּי־כֵן קִבַּלְתִּי אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּמָסַרְתִּי לָכֶם כִּי הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר־נִמְסַר בּוֹ לָקַח אֶת־הַלָּחֶם׃ וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה גוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק 11, פסוקים 24-23).

חגים ניידים (נצרות)

בנצרות חג נייד הוא יום חג או תענית שמועדו אינו קבוע לתאריך מסוים, אלא נקבע מדי שנה בהתאם למועד חג הפסחא (וראו שם לעניין דרך קביעת מועדו של חג זה). בדרך כלל התקופה בה חלים חגים אלה, או חלק ממנה, מכונה "עונת הפסחא" ולא כל החגים נחוגים על ידי כל הכנסיות. נוסף לחגים אלה, עשויים גם חגים נייחים משניים, כגון חגי קדושים, לנוע למועד אחר כתוצאה מחפיפה או מקרבת יתר לאחד מהחגים הניידים.

המונח הושאל גם לדתות אחרות וחל לעיתים גם על חגים לא דתיים. ביהדות ובחגיה הלא דתיים של מדינת ישראל קיימים מצבים בהם תאריכיהם של חגים משתנים אולם מסיבות אחרות (בדרך כלל כדי שלא יחולו בשבת או בימי שישי) ובאופן שונה (הזזה של יום או יומיים בלבד). בכל אופן, חגים אלה אינם ניידים בהוויתם והביטוי אינו נוהג לגביהם.

יאנסניזם

היאנסניזם (Jansenism) הוא זרם של המחשבה הקתולית המדגיש את החטא הקדמון, את שחיתותם המוסרית של בני אדם, ואת ההכרח שבחסד אלוהי ובפרדסטינציה (חריצת גורלה של הנפש לגיהנום או לגן עדן, לפי החלטה מראש של האל). תנועה זו, שנוסדה על ידי התאולוג הקתולי קורנליוס יאנסן, היוותה זרם מתבדל בקרב חלק מחסידי הכנסייה הרומית-קתולית מן המאה ה-16 ועד המאה ה-18.

בניגוד לתאולוגים הישועים של תקופתו, יאנסן קרא לשוב לעקרונותיו של אוגוסטינוס (מאבות הכנסייה). ספרו של יאנסן "אוגוסטינוס" שיצא לאור ב-1640, שנתיים אחרי מותו, גרם לכך שרבים הפכו לחסידי היאנסניזם, ובהם המחזאי ז'אן רסין והפילוסוף והמדען בלז פסקל. בצרפת, היאנסניזם היה קשור בשמו של מנזר פור רויאל שאנשיו אמצו לעצמם את תורת יאנסן.

היאנסניזם גרס כי בני אדם נולדו חוטאים, וכי לא יוכלו להפוך לישרים אלא בעזרתו של אלוהים. לפיכך, הודגש הצורך באדיקות דתית וברמה מוסרית גבוהה כדי להתכונן לטקס אכילת לחם הקודש באמצעות תפילה והתוודות. הפרדסטינציה, שהתבססה על תורתו של אוגוסטינוס ושהייתה קרובה לזו של הקלוויניזם, נחשבה לדרך היחידה שבה "הנבחרים" המעטים יזכו לגאולה.

היאנסניזם גונה ככפירה מספר פעמים באמצעות "בולה" (מכתב פומבי של האפיפיור בעל תוקף של צו), ובמיוחד על ידי האפיפיורים אינוקנטיוס העשירי, אלכסנדר השביעי וקלמנס האחד עשר. מפני שספרו של קורנליוס יאנסן "אוגוסטינוס" הכיל הצהרות אמונים לכנסייה הרומית-קתולית, יאנסן עצמו מעולם לא הואשם בכפירה. הגינוי האחרון של היאנסניזם נעשה בידי האפיפיור פיוס העשירי שציווה לקיים יום יום את טקס אכילת לחם הקודש ולשתף בו גם ילדים, בניגוד ליאנסניזם שהורה להימנע מלקיים טקס זה לעיתים כה קרובות.

בצרפת, המלך לואי הארבעה עשר, שבהשפעת הישועים גמר אומר בנפשו לחסל את היאנסניזם, הציב לעצמו כמטרה את מנזר פור רויאל שהוחרב עד היסוד ב-1710, אחרי שהנזירות האחרונות גורשו ממנו בכוח. בשנת 1712 היאנסניזם הוכרז באופן סופי כבלתי חוקי על ידי הכנסייה הרומית-קתולית.

יהודי חסות

יהודי חסות (בגרמנית: Schutzjude, מילולית: יהודי מוגן) היה מעמד משפטי בגרמניה של יהודים שקיבלו מאת השלטונות כתב חסות לאחר שהעלו בעבור זאת מס מיוחד. מעמד זה ניתן לעיתים לבודדים ולעיתים לקבוצה. תמורת התשלום אותו העבירו לחצר השליט, קיבלו היהודים "כתב קיום" Schutzbrief והודות לו נהנו יהודי החסות מזכויות שהיו שמורות על פי דין לנוצרים בלבד. מעמד יהודי החסות ניתן ליהודים על ידי אחד השליטים המקומיים במדינות גרמניה השונות של אותה תקופה. מעמד החסות ודרגתו עברו בירושה מהורים לבניהם.

כתב החסות שנתן השליט ליהודיו קבע מה מותר להם לעשות, התיר והגביל את זכותם לנוע ממקום למקום וקבע את גבולות חופש הדת מהם נהנו היהודים. לרוב אישר כתב החסות ליהודים לעסוק במסחר וקבע את סוג המסחר המותר, התיר להם לעסוק במתן הלוואות ואף כלל התר לקיום מצוות הדת ולעיתים אף אישר ליהודים להקים לעצמם בית כנסת.

עוד מתקופת ימי הביניים נחשבו היהודים כזרים, הוגבלו בתעסוקתם ובמגוריהם ושילמו מס מיוחד עוד בתקופה הרומית על מנת לזכות בהגנה. מסעי הצלב העמידו את יהודי גרמניה (ושאר אירופה) במצבי סכנה ושמד שכתבי הפריבילגיות לא עזרו למניעתם. ב-1103 קבע היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את תקנות שלום הארץ, לפיהן, הועמדו יהודים לראשונה בתולדות גרמניה תחת הגנה מיוחדת.

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אחרי עלילת הדם בפולדה, הגדיר ב-1236 את כל יהודי גרמניה כעבדי לשכת האוצר, אסר עליהם לשאת נשק, שלל את חופש התנועה שלהם וחייב אותם בתשלום מיסים לאוצר הקיסר. במקביל ועידת לטראנו הרביעית חייבה את היהודים להזדהות על ידי לבוש מיוחד. אלברכט הראשון העניק ב-1298 את היהודים של דורטמונד ואת ההכנסות מהם לארכיבישוף של קלן. באותה שנה התקיימו פרעות ביהודי ויקצבורג, נירנברג, באמברג, רוטנבורג והיילברן. פרעות על רקע האשמה בחילול לחם הקודש. (פרעות ריינטפלייש), 1315-1317 פרעות "מלקי היהודים" בהנהגת "המלך ארמלדר". 1342 מס של גולדן אחד על כל יהודי מעל גיל 12. 1348-1350 פרעות המגפה השחורה. האשמת היהודים בהרעלת בארות.

בשנת 1750 קבע פרידריך השני, מלך פרוסיה מעמד נוסף ליהודים מעמד בשם יהודים נסבלים. יהודים אלה לא נהנו מכל הזכויות שקיבלו יהודי החסות והיו מוגנים פחות מהם. עם היהודים הנסבלים נמנו רבנים, חזנים, שוחטים ושאר משרתי הקהילה שמעבודתם לא הפיקו השליטים דבר. את היהודים שמהם הפיקו השליטים התועלת רבה הם העלו מדרגת יהודי חסות לדרגת יהודי חצר. יהודי החצר עסקו בחצרו של השליט בתפקידי מפתח כבנקאים.

כומר

כומר הוא איש דת המופקד על קיום טקסים דתיים, המשמש לעיתים גם מנהיגה הרוחני של קהילה. המונח מתייחס בעיקר לכמרים נוצרים, אך הוא משמש גם לכהני דת בדתות אחרות, ומשום כך ניתן לכנות גם אנשי דת סיקים או זורואסטרים בשם "כמרים".

מוזיקה ליטורגית

מוזיקה ליטורגית הייתה במקור חלק מטקסי דת, והיא כוללת מספר רב של מסורות, הן עתיקות והן בנות ימינו. מוזיקה ליטורגית מוכרת כחלק מן המיסה הקתולית, טקס אכילת לחם הקודש האנגליקני, הליטורגיה האורתודוקסית ושאר טקסי דת נוצריים. ראשית המוזיקה היהודית מקורה בעבודת הקודש העברית, תחילה בבית המקדש ובהמשך, בבית הכנסת.

התכונות היוצרות את אופייה הייחודי של המוזיקה הליטורגית מבוססות על הרעיון, שמוזיקה ליטורגית מתהווה ונכתבת בהתאם לנורמות ולצרכים של הליטורגיות ההיסטוריות השונות של עדות דתיות מסוימות.

על אף המחלוקות ההיסטוריות שעוררה הביקורת על מוזיקה מורכבת ומשוכללת בחוגי הכנסייה, נעשה ביצירות תקופתיות רבות משל אורלנדו לאסוס, גרגוריו אלגרי ותומאס לואיס דה ויקטוריה שימוש רב באמצעי ביטוי מסובכים ומשוכללים ביותר במוזיקה הליטורגית, אלא שיצירות אלה מצייתות לכל דרישה ליטורגית גם כשהן נשמעות כהשתפכויות ספונטניות של אהבת האל, בנאמנות קפדנית לחוקי הקונטרפונקט או פוליפוניה. לצד קנטוס פלאנוס והסגנון הפוליפוני, הכנסייה הקתולית מתירה גם יצירות הומופוניות או ממוספרות, עם או בלי ליווי אינסטרומנטאלי, הכתובות או במודוסים כנסייתיים או בסולמות מז'ור ומינור מודרניים. הכנסייה הקתולית ממליצה בחום על מזמור גרגוריאני, הן כמוזיקה פוליפונית והן כשירת אוניסונו לעדת המתפללים.

עד למועצת הוותיקן השנייה, לפי ה- Motu proprio ("על דעתו הוא") של פיוס העשירי (22 בנובמבר 1903), נהגה הכנסייה לפי העקרונות המנחים הכלליים הבאים: "מוזיקת קודש צריכה להצטיין, ברמה הגבוהה ביותר, בתכונות המתאימות לליטורגיה, או, ליתר דיוק, קדושה וטוהר הצורה, שיהיו המקור הטבעי לאופייה ולאוניברסליות שלה מכל יתר הבחינות. שומה עליה להיות קדושה, ומשום כך אסור שתכיל איזה שהם דברי תועבה או חילול קודש, לא רק בה עצמה אלא גם באופן הגשתה על ידי המבצעים אותה. הכרחי שתהיה זו אמנות אמיתית, שאם לא כן לא תוכל להשפיע על רוח השומעים באופן שלו שואפת הכנסייה, כשהיא מקדמת בברכה את אמנות המוזיקה אל הליטורגיה שלה. אבל הכרחי גם שתהיה אוניברסלית במובן זה, שאף כי כל אומה רשאית להכניס אל חיבוריה הכנסייתיים אותן צורות מיוחדות, המהוות אולי את המוזיקה הטבעית והמקומית שלה, הרי צורות אלה חייבות להכפיף עצמן למאפייניה הכלליים של מוזיקת הקודש, באופן שימנע כל חשש שמי מן המאזינים בכל אומה שהיא יתרשם ממנה אלא ואך ורק לטובה." האפיפיור פיוס השנים-עשר הוסיף והרחיב בנושא בדבריו ב-Motu proprio שלו בנושא "מוזיקה סאקרה".

מורמונים

כנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים (באנגלית: The Church of Jesus Christ of Latter-day Saints), הידועה כאחת מתוך כנסיות המורמונים, היא זרם בנצרות הקורא לחידוש דרכיהם המקוריות של מייסדי הכנסייה הנוצרית. הכנסייה המורמונית (Mormon Church) היא למעשה הגדולה ביותר ב"תנועת קדושי אחרית הימים" (LDS Church), והתנועה הנוצרית הרביעית הגדולה בארצות הברית. יש הסבורים שהיא הכנסייה הלגיטימית היחידה הראויה להיקרא "מורמונית", אך ישנם זרמים ותנועות אשר מתקיימים בנפרד מן הגוף העיקרי.

מנהגיהם העיקריים של המורמונים כוללים:

הטפה מיסיונרית פעילה.

אמונה בנביאים מודרניים, החל מג'וזף סמית וכלה בנשיאה הנוכחי של הכנסייה.

קבלת התנ"ך עם הברית החדשה וספר מורמון כספרי קודש.

קבלת עקרונות תזונה המכונים "דבר החוכמה", הדורשים להימנע מאלכוהול, טבק, קפה ותה.

אמונה באל כאב, בישו כבנו וברוח הקודש כמהווים שלוש ישויות נפרדות.

אמונה בסוג של תאוסיס (האלה) הקרויה "אקסאלטציה" (exaltation) לפיה יכולה הנפש האנושית להפוך לשווה במהותה לאלוהי.

לבישת מלבושי קודש מתחת לבגדי היום יום.

עריכת טקסי הטבלה סמליים בעבור המתים, ומחקר גנאלוגי הנועד לסייע בידם בכך.חברי הכנסייה מכנים עצמם "נוצרים" אך אינם שייכים לנצרות האורתודוקסית, לנצרות הקתולית או לנצרות הפרוטסטנטית. לדעת חבריה מהווה הכנסייה חזרה לכנסייה אותה ייסד ישו. זרם הקרוי "פונדמנטליסטים מורמונים" פרש מהכנסייה ומקיים מנהגים קיצוניים אותם נטשו זה מכבר חברי הזרם המרכזי, כגון פוליגמיה. יש נוצרים רבים שאינם רואים במורמונים כנסייה נוצרית[דרוש מקור].

את הכנסייה ייסדו ג'וזף סמית וחמשת רעיו ב-6 באפריל 1830 בחברת 56 נשים וגברים בעיר פאייט במדינת ניו יורק. לאחר רדיפת הכנסייה וגירוש מאמיניה ממיזורי, ולאחר רציחתו של סמית' בידי המון במדינת אילינוי, החליף את סמית' בריגהם יאנג, שהוביל את המורמונים למרכזם החדש במדינת יוטה. המאמינים המורמונים מרוכזים כיום גם בחלקים של אריזונה, קליפורניה, נבדה, איידהו וויומינג.

בעולם חיים כיום מעל 15 מיליון מורמונים, מתוכם כחמישה מיליון וחצי בארצות הברית. בספירה זו נכלל כל מי שעבר את טקס הטבילה, מבוגרים ובני נוער, כחבר בכנסייה, אף אם אינו מחשיב עצמו עוד לחבר, וכן הערכה של מספר ילדי המורמונים בגילאים שמתחת ל-8. כפי הנראה מספר המורמונים הבגירים בארצות הברית מגיע ל-2.8 מיליון. על פי נתוני הכנסייה חיים 47% מן המורמונים בארצות הברית וקנדה, 17% באמריקה הלטינית, והיתר פזורים ביתר מדינות העולם.

מתודיזם

מתודיזם או התנועה המתודיסטית היא קבוצת קהילות נוצריות אוונגליסטיות הקשורות זו לזו. ההתחדשות המתודיסטית החלה באנגליה במאה ה-18. מקורה בקבוצת גברים, בהם ג'ון וסלי ואחיו הצעיר צ'ארלס, כתנועה בתוך הכנסייה האנגליקנית. הודות לפעילות מיסיונרית נמרצת היא התפשטה ברחבי האימפריה הבריטית, ארצות הברית ומעבר לכך. מלכתחילה פנתה התנועה לפועלים, לאיכרים עניים ולעבדים. מבחינה תאולוגית מאמינים המתודיסטים כי כל בני האדם יכולים להיגאל, בתנאי שיאמינו בישו ובהתאם לרצונו של האל. לדברי הכנסייה בשנת 2006 היא מנתה 75 מיליון חברים.

נצרות קתולית

נצרות קתולית (מיוונית [καθολικός] – כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית, להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" – הקהילה הגדולה בנצרות אשר מרכזה בקריית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית. מספר הנוצרים הקתוליים בעולם מוערך בכ-1.1 מיליארד מאמינים.

סאוורד, מלך אסקס

סאוורד (באנגלית: Sæward) היה מלך ממלכת אסקס בין השנים 616–617.

סאוורד היה בנו של קודמו, המלך סאברט. במותו של אביו ירש אותו יחד עם אחיו, סיקסרד ומלך לצידו.

ייתכן שמלך לצידם אח נוסף בשם סיקסבולד.

בעוד שאביהם התנצר בשנת 604 וניסה לנצר את הממלכה, בניו נותרו פגנים באמונתם. במותו השיבו סיקסרד וסאוורד את דת המדינה לדת הקלטית הפגנית, וגירשו את מילטוס הקדוש - ההגמון של לונדון מהממלכה לאחר שעל פי הנוהג סירב לתת להם את לחם הקודש המיועד לנוצרים בלבד.

בשנת 617 פלש צבא ממלכת וסקס לאסקס, ושני האחים נהרגו בקרב למול הצבא הפולש.

סיקסרד, מלך אסקס

סיקסרד (באנגלית: Seaxred) היה מלך ממלכת אסקס בין השנים 616–617.

סיקסרד היה בנו של קודמו, המלך סאברט. במותו של אביו ירש אותו יחד שני אחיו סאוורד, ומלך לצידו. ייתכן שמלך לצידם אח נוסף בשם סיקסבולד.

בעוד שאביהם התנצר בשנת 604 וניסה לנצר את הממלכה, בניו נותרו פגנים באמונתם. במותו השיבו סיקסרד וסאוורד את דת המדינה לדת הקלטית הפגנית, וגירשו את מילטוס הקודש -ההגמון של לונדון מהממלכה לאחר שהוא סירב לתת להם את לחם הקודש.

בשנת 617 פלש צבא ממלכת וסקס לאסקס, ושני האחים נהרגו בקרב למול הצבא הפולש.

סמל גליסיה

סמל גליסיה הוא סמלה הרשמי של הקהילה האוטונומית גליסיה שבספרד.

המגן מעוצב כשדה כחול שבו מוטען גביע כסף המסמל את הגביע הקדוש. מעל הגביע מופיע עיגול לבן המסמל את לחם הקודש המסמל את מעמדה המיוחד של הקתדרלה בלוגו שבה מוצג כל העת לחם הקודש (ולא רק בזמן הסקרמנט). מסביב נמצאים שבעה צלבים כסופים, שלושה בכל צד ואחד למעלה והם מסמלים את שבעת המחוזות ההיסטוריים שהרכיבו את גליסיה.

מעל המגן מותקן כתר ממלכת ספרד.

סקרמנט

סקרמנט (בעברית מַקְדש) הוא טקס בדת הנוצרית, הניתן בדרך כלל למאמינים ולכל שאר הנוצרים בידי הכומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum, שבמובנה הרחב מייצגת משהו קדוש ומסתורי (המונח המקביל ביוונית הוא mysterion, שפירושו מסתורין).

סקרמנטלים

סקרמנטלים הוא שם כולל לחפצי קודש, טקסים דתיים וסמלים ליטורגיים, שקיימים בכנסייה כחלק מהפולחן הרומי בכנסייה הקתולית. הסקרמנטל הוא פעולה טקסית, שבניגוד לסקרמנט, איננה מזכה את המאמין "בחסד אלוהי" אלא רק מגבירה את תחושת הקרבה שלו לאל, ולכן הוא אינו חייב להיות מתֻווך על ידי איש הכמורה. לפי אמונת הכנסייה הקתולית החסד האלוהי מועבר רק דרך הכמורה והיא היחידה שביכולתה לערוך את הסקרמנטים הנוצריים.

עלילת דם

עלילת דם היא האשמה שקרית כלפי יהודים, בעלת מאפיינים אנטישמיים, על ביצוע רצח לצורכי פולחן דתי. לאורך ההיסטוריה שימשו עלילות הדם כמניע לביצוע פוגרומים, רציחות, שריפות תלמוד והתנכלות ליהודים.

עלילות הדם החלו להופיע בעת העתיקה ונעשו נפוצות בשלהי ימי הביניים. העלילות הראשונות צמחו על רקע דתי, אולם מעבר לקנאות הדתית, ביקשו המעלילים להיפטר מן היהודים על מנת לזכות ברכושם או להוציא מהם פיצויים. בעת החדשה התווספו גם השנאה הגזעית והתחרות הכלכלית כמניעים להפצת עלילות השווא על היהודים.

קדושה (דת)

קדושה הוא מונח המתאר יחס מיוחד לחפץ, מקום, אירוע, טקסט או מושג בגלל קישורו לאלוהות או כוח רוחני אחר, או היותו ראוי לפולחן והערצה.הקדושה אינה נובעת מתכונה פיזית, אלא מוגדרת בהתאם לסט האמונות של המתבונן.

היפוכה של הקדושה הוא החול.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.