לוח התקופות בארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל - טבלה זו מסכמת את התקופות העיקריות בהיסטוריה של ארץ ישראל, ומציינת את האירועים המרכזיים בכל תקופה (בתקופות העתיקות יותר, התאריכים משוערים בלבד)

לתיאור מפורט של ההיסטוריה, התקופות והאירועים ראה בהיסטוריה של ארץ ישראל.

תקופה שם התקופה המשטר השליט אירועים מרכזיים
4500-3800

לפנה"ס

התקופה הכלקוליתית  
3800 - 1200 לפנה"ס תקופת הברונזה  
1200 - 586 לפנה"ס תקופת הברזל
(התקופה הישראלית)
ממלכת ישראל וממלכת יהודה

האימפריות האשורית, הבבלית, והמצרית.

586 - 332 לפנה"ס התקופה הפרסית האימפריה הפרסית
332167 לפנה"ס התקופה ההלניסטית מצרים התלמיית והאימפריה הסלאוקית
16737 לפנה"ס התקופה החשמונאית החשמונאים
37 לפנה"ס - 324 לספירה התקופה הרומית האימפריה הרומית
  • 37 לפנה"ס: הורדוס תופס את השלטון ביהודה בעזרתם של הרומאים ומתתיהו אנטיגונוס השני מוצא להורג.
  • 10 לפנה"ס: חניכת בית המקדש המחודש.
  • 4 לפנה"ס לערך: לידת ישו.
  • 4 לפנה"ס: מות הורדוס.
  • 6 לספירה: הקיסר הרומי טיבריוס בוחר לספח את יהודה כפרובינקיה (פרובינקיית "יהודה").
  • 66-73 לספירה: מתקיים המרד הגדול, המרד הראשון של יהודי פרובינקיית "יהודה" כנגד שלטון האימפריה הרומית אשר נכשל כישלון חרוץ.
  • 70 לספירה: האימפריה הרומית כובשת את ירושלים ומחריבה את בית המקדש השני.
  • 73 לספירה: כיבוש מצדה על ידי האימפריה הרומית וסיומו של המרד הגדול.
  • 130 לספירה: הקיסר הרומי אדריאנוס מקים על חורבות ירושלים מושבה רומית אותה כינה "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina).
  • 132-136 לספירה: מרד בר כוכבא כנגד שלטון האימפריה הרומית. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בפרובינקיית יהודה (Iudaea) כמעט וחרב. לאחר המרד הקיסר הרומי אדריאנוס משנה את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae).
324638 התקופה הביזנטית האימפריה הביזנטית
6381099 התקופה הערבית המוקדמת האימפריה המוסלמית
10991260 התקופה הצלבנית הצלבנים והאיובים
12601517 התקופה הממלוכית הממלוכים
15171917 התקופה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
19171948 תקופת המנדט הבריטי האימפריה הבריטית
1948 ואילך התקופה הציונית:

מדינת ישראל

ישראל, לבנון, סוריה, ירדן, הרשות הפלסטינית

ראו גם

  • פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/התקופה הנאוליתית עד תקופת הברונזה הקדומה
  • פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/תקופת הברונזה הביניימית עד התקופה הפרסית
  • פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/התקופה ההלניסטית עד התקופה הביזנטית
  • פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/לוח כרונולוגי - תרבויות המזרח הקרוב/התקופה הערבית עד התקופה העות'מאנית
  • ארץ ישראל בעת העתיקה
  • התקופה הפרהיסטורית באזור הלבנט
  • היסטוריה של ארץ ישראל
  • היסטוריה של עם ישראל

קישורים חיצוניים

ארץ ישראל

ארץ ישראל (מכונה לרוב בערבית فلسطين, בתעתיק לעברית: פלסטין) היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, באגן הים התיכון ובחלק של המזרח התיכון המכונה לבנט. כיום בשטחי מדינות ישראל, ירדן, לבנון וסוריה, ויש המרחיבים את ההגדרה גם לחלקים נוספים הנשלטים כיום על ידי מצרים. ארץ ישראל המערבית חופפת בקירוב לשטחי פלשתינה א"י המנדטורית, כיום במדינת ישראל.

לארץ ישראל, השוכנת במיקום אסטרטגי בין מצרים, סוריה וחצי האי ערב, נודעה חשיבות רבה מבחינה דתית, תרבותית, מסחרית ופוליטית. האזור אוכלס ונשלט בידי עמים רבים, ובהם המצרים הקדמונים, כנענים, עברים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, פרתיים, ערבים-מוסלמיים, צלבנים, ממלוכים, עותמאנים, בריטים, ישראלים, ירדנים, מצריים ופלסטינים. כיום, באזור ארץ ישראל חיים מספר כמעט שווה של יהודים-ישראלים וערבים-מוסלמיים.

בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה היהודית, ועל פי התנ"ך היא הארץ אותה הבטיח אלוהים לזרעם של אברהם ויצחק, ולאחר מכן לזרעו של יעקב הקרוי בתנ"ך גם בשם "ישראל". לכן העם היהודי, "בני ישראל", רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, מוסלמים ונוצרים רבים רואים בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה האזור מקום לסכסוך לאומי, בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. כיום, למעט רצועת עזה, כל שטחה של הארץ, שהיה לפני קום המדינה תחת שלטון המנדט הבריטי, נשלט על ידי מדינת ישראל. גבולותיה של ישראל מוכרים בינלאומית כקו הירוק. יהודה ושומרון, השוכנים בליבה של הארץ, מוחזקים צבאית על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבים חלקית בישראלים שהתנחלו באזור. המחלוקת על מעמדו של שטח זה מהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

היישוב

היישוב הוא כינוי לישות היהודית שקמה בארץ ישראל החל מהרבע האחרון של המאה ה-19, עם יציאתם של אנשי היישוב הישן מבין חומות העיר העתיקה בירושלים וייסודן של מקווה ישראל ופתח תקווה, ונמשכה בעלייה הראשונה בשנת 1881 וייסוד המושבות, וברצף היסטורי עד ליום הכרזת מדינת ישראל.ישות זו נקראה גם "היישוב העברי" ובשם זה היא נזכרת במגילת העצמאות.

לביטוי "היישוב" יש צורות נוספות, "היישוב היהודי" או "היישוב היהודי בארץ ישראל" - לשם הבדלה בין היהודים בארץ ישראל לבין ערביי הארץ, "היישוב החדש" - להבדלה בין מתיישבי הארץ הציונים לבין תושבי הארץ היהודיים זה מכבר בני "היישוב הישן", ו"היישוב המאורגן" - להבדלה בין הסרים למרות הנהגת היישוב לבין אלו שלא סרו למרותה.

היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. ארץ-ישראל שימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע - כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם. בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה החקלאות, ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.

העלייה החמישית

העלייה החמישית היא גל העלייה הגדול שבא לאחר העלייה הרביעית. העולים הגיעו מאירופה ומאסיה לארץ ישראל בין השנים 1932–1939.העלייה החלה בממדים צנועים והתגברה בשנים 1932–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי.

סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-250,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכרבע מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה.

העלייה הרביעית

העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 1924–1931 לארץ ישראל. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.

העלייה השלישית

העלייה השלישית היא גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה. החל משנת 1918 ועד 1923 בסיום המשבר הכלכלי.

רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.

העלייה השנייה

העלייה השנייה היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה.

בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש. מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. המסגרות הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".

התנ"ך האבוד

"התנ"ך האבוד" הוא ספרו של הארכאולוג החובב יהושע עציון. בספר זה משרטט עציון תפיסה ארכאולוגית חלופית, השונה מאוד מתפיסת הארכאולוגיה הקלאסית. עציון דן בקורות העת העתיקה בארץ ישראל, בוחן לעומקה את הארכאולוגיה של ארץ ישראל, ומראה כיצד ממצאים ארכאולוגיים רבים, שיוחסו על ידי החוקרים לתקופות שונות, שייכים בעצם לתקופות אחרות. בכך מוצא "התנ"ך האבוד" הקבלה והתאמה משמעותיות בין הממצאים שבשטח לבין הנאמר בתנ"ך.

עציון צעד בספרו בעקבות ההיסטוריון השנוי במחלוקת עמנואל וליקובסקי. כמוהו סבור גם עציון, שיש פגם מהותי בהסתמכות הארכאולוגים וההיסטוריונים על הכרונולוגיה המצרית, ולדעתו קיים פער של כשש מאות שנה בין מפת הזמן המתבססת עליה, לבין המאורעות ההיסטוריים כפי שאירעו באמת. עציון אינו מקבל את רעיונותיו האפוקליפטיים של וליקובסקי, אינו מאמין בכוח עליון כלשהו, ונקודת המוצא שלו היא אחת: בחינה ביקורתית של האמור בתנ"ך ובמסמכים עתיקים נוספים, למול העדויות הארכאולוגיות שאותן יש לתארך ולהתאים לתקופות השונות. אף כי בספרו האחר - "ספר הכפירה", הוא מייחס ניסים תנ"כיים לפעולותיהם של חייזרים ויישויות חוצניות אחרות, אין בספרו "התנ"ך האבוד" כל רמז לאמונות או לתפיסות פסבדו מדעיות מסוג זה.

עציון נעזר רבות בארכאולוג פרופ' אברהם נגב, שאף כתב הקדמה לספר. בין השאר מעיד נגב על עבודתו של עציון: "שלא כתמונה המתקבלת מעבודתם של הארכאולוגים המסורתיים, שבה, לכאורה, יש ניגוד בין הממצא והמקרא (החומות שנפלו לפני יהושע בן נון ביריחו וכיבוש העי, הן מן הדוגמאות הבולטות ביותר לעניין זה), מציג עציון תמונה שלמה, שאין בה חריגים".

למרות שהקונצנזוס המדעי אינו מקבל את רעיונותיו של עציון, טרם נערכה עד כה עבודה מסודרת המתמודדת עם טענותיו או דוחה את מסכת ההתאמות וההקבלות עליהן הצביע בספרו.

"התנ"ך האבוד" יצא לאור בהוצאת שוקן, בשנת 1992.

התקופה הביזנטית בארץ ישראל

התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 (או 395) ו-638, בה נשלטה הארץ על ידי האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.

סופה של התקופה הרומית המאוחרת ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל איננו מוגדר בנקודת ציון ברורה וחד משמעית. מבחינה תרבותית ודתית, ניתן לתקף את המעבר בין התקופות הללו בעלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, המהווה את ראשית הפיכת הקיסרות לנוצרית. תחת קיסר זה, כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית. אולם מבחינה מדינית, ניתן לתקף את ראשיתה של התקופה הביזנטית רק במותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון בשנת 395, תאריך המציין את התפלגות הקיסרות הרומית לקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית.

התקופה הישראלית

התקופה הישראלית הוא כינוי שבו נהגו הארכאולוגים להשתמש בעבר כדי לציין תקופה שהחלה בארץ ישראל עם ראשית התנחלות השבטים של בני ישראל והסתיימה בחורבן בית ראשון וגלות בבל. כיום מעדיפים לכנות אותה בשם "תקופת הברזל", כינוי המתייחס לתרבות החומרית שלה.

התקופה הממלוכית בארץ ישראל

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260–1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל.

הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא שאיננו ערבי, שמרכז שלטונם היה בקהיר. ארץ ישראל לא הייתה יחידה מדינית נבדלת, ורוב שטחה (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באזור החוף כגון עכו) נכלל בפרובינציה (וָלָאיָה) "אָ-שָאם" ("סוריה הגדולה"), שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית בדמשק, ולחזית אל מול איום הפלישה המונגולית, ובה עברה דרך הדואר הראשית בין שני המרכזים. בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים בקוראן, כדוגמת סיפורי האבות.

בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי הייתה עזה. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (בעמק חפר) וירושלים. ירושלים הממלוכית מהווה מקרה מיוחד של עיר, שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה, אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי. תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.

250 שנות השלטון הממלוכי בארץ נחלקות לתקופה קצרה של כיבוש והתבססות (תקופת בייברס), כמאה שנות שלטון מרכזי חזק וכמאה שנות התפוררות. זוהי חלוקה סכמטית, שכן גם בתקופת השלטון המרכזי החזק היו שנים של רפיון, וגם בתקופת ההתפוררות היו שנים של פריחה ושגשוג. בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק - רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות. עם זאת, באותן שנים עול המסים (הג'יזיה) היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה, וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה. מאידך גיסא, בשנות הרפיון וההתפוררות, התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות בדואים ושודדי דרכים, הטילו את אימתם על תושבי הארץ.

ממלכת יהודה

ממלכת יהודה הייתה הממלכה הדרומית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל השנייה, החל מהשליש האחרון של המאה ה-10 לפנה"ס ועד לחורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית בשנת 586 לפני הספירה.

לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד - ג'של"ח (796 לפנה"ס - 422 לפנה"ס).

על פי המקרא, הוקמה הממלכה לאחר התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל בצפון, וממלכת יהודה בדרום. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שבמהלך תקופת הברזל הראשונה (מאות 12-10 לפנה"ס) החלו להיווצר באזור מקומות יישוב, ובמהלך תקופת הברזל השנייה התגבשה ממלכת יהודה.

ממלכת יהודה לעיתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל). מלכי ממלכת יהודה השתייכו כולם (למעט עתליה) לשושלת בית דוד. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים, בה ניצב בית המקדש.

ממלכת ישראל

ממלכת ישראל הוא שמה של הממלכה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות, שלפי המקרא התקיימו בימי בית ראשון, בתקופה החופפת למחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, או תקופת הברזל השנייה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים, כאשר שני השבטים הנותרים הרכיבו את ממלכת יהודה.

לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד - ג'ר"ה (796 לפנה"ס - 554 לפנה"ס).

במקרא מכונה ממלכת ישראל בשמות נוספים, כמו ממלכת שומרון, על-שם בירתה, או אפרים, על שם השבט המקראי הגדול שבה ומייסדה.

ממלכת ישראל המאוחדת

ממלכת ישראל המאוחדת הייתה, על פי המקרא, ממלכה בה היו מאוגדים שנים עשר שבטי ישראל תחת שלטון אחד בארץ ישראל, והתקיימה כמאה שנה, משנת 1030 לפנה"ס לערך עד פטירת שלמה בשנת 928 לפנה"ס לערך והתפלגותה לשתי ממלכות נפרדות - ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

לפי הכרונולוגיה המסורתית היהודית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתפ"א - ב'תתקס"ד (879 לפנה"ס - 796 לפנה"ס).

התשובה לשאלה האם נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיומה של ממלכה מאוחדת זו נתונה במחלוקת בין ארכאולוגים.

עליית החסידים

עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו באותה תקופה.

השיירה הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן. רוב רובם של העולים בעלייה זו לא היו חסידים, אלא כאלו שהצטרפו לקבוצה החסידית בדרך לארץ. בזכות עלייה זו והתשתית שיצרה חוזקו קהילות יהודיות שונות בארץ והתחזקו קשרים בין יהודי אשכנז החסידים לבין חכמי הנסתר תלמידי קבלת האר"י הספרדיים.

עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה.

עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו.

עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים.

אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

תיקוף

תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.

תקופת הברונזה

תקופת הברונזה היא תקופה בתולדות הציוויליזציה האנושית שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מברונזה. תקופת הברונזה היא השנייה מבין מערכת שלוש התקופות, המחלקת את תולדות האנושות לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. תקופות אלה לא התקיימו בו זמנית בכל העולם, ולמשל ביבשת אפריקה לא התקיימה תקופה זו והציוויליזציה התפתחה מהתקופה הנאוליתית ישירות לתקופת הברזל.

תקופת הברזל

תקופת הברזל היא תקופה בתולדות האנושות שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מברזל. עמידותו של הברזל, טמפרטורת ההתכה הגבוהה שלו ושכיחותן של עפרות הברזל הפכה אותו לנפוץ וזול יותר מאשר הברונזה. תקופת הברזל היא האחרונה במערכת שלוש התקופות, המחלקת את ההיסטוריה האנושית לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.