לודוויג ויטגנשטיין

לודוויג ויטגנשטייןגרמנית: Ludwig Wittgenstein;‏ 26 באפריל 188929 באפריל 1951) היה פילוסוף אוסטרי-בריטי ממוצא יהודי. הגותו העיקרית היא בנושאי פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הפסיכולוגיה ופילוסופיה של המדע. היה תלמידו של גוטלוב פרגה, ובקיימברידג' למד אצל ברטראנד ראסל.

ויטגנשטיין כתב שני חיבורים עיקריים: "מאמר לוגי פילוסופי" (טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס) ו"חקירות פילוסופיות" (שראה אור רק לאחר מותו). שני הספרים הוכרו כיצירות פילוסופיות מרכזיות ופורצות דרך במאה ה-20. רבים מצביעים על תהליך פילוסופי שעבר ויטגנשטיין במהלך חייו בין כתיבת הספרים, ולכן מבחינים בין "ויטגנשטיין המוקדם" לבין "ויטגנשטיין המאוחר".

לודוויג ויטגנשטיין
Ludwig Wittgenstein
Ludwig Wittgenstein (cropped)
לודוויג ויטגנשטיין ב-1930.
לידה 26 באפריל 1889
האימפריה האוסטרו-הונגרית וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 29 באפריל 1951 (בגיל 62)
הממלכה המאוחדת קיימברידג', הממלכה המאוחדת
זרם פילוסופיה אנליטית
תחומי עניין תורת ההכרה, לוגיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה
הושפע מ עמנואל קאנט, גוטלוב פרגה, סרן קירקגור, ארתור שופנהאואר, ברטראנד ראסל, פרנק רמזי, אוגוסטינוס
השפיע על ברטרנד ראסל, ג.א.מ. אנסקומב, מוריץ שליק, החוג הוינאי, רודולף קרנפ, פרידריך וייסמן, סול קריפקה, ז'אן פרנסואה ליוטר,הילרי פטנאם, ישעיהו ליבוביץ, הרב שג"ר, עדי צמח ועוד

www.wittgen-cam.ac.uk

Ludwig Wittgenstein signature

חייו

Ludwig Wittgenstein 1910
ויטגנשטיין בצעירותו, 1910
50. Wittgenstein in Swansea (taken by Ben Richards)
ויטגנשטיין ב-1947
Wittgenstein Gravestone
קברו של ויטגנשטיין, ועליו סולם כמחווה לסעיף 6.54 במאמר לוגי-פילוסופי.

לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין נולד בווינה ב-26 באפריל 1889. ההורים של סביו המירו דתם מיהדות לנצרות פרוטסטנטית, והגיעו לווינה מחבל סקסוניה שבגרמניה. אביו, קארל ויטגנשטיין, היה איש עסקים מצליח בעסקי ברזל ופלדה. אמו של לודוויג, ליאופולדין, הייתה קתולית, אך גם אביה היה ממוצא יהודי. אחיו הבוגר היה הפסנתרן פאול ויטגנשטיין. לודוויג הוטבל בכנסייה קתולית ולאחר מותו נקבר כקתולי, אך בחייו הבוגרים לא עסק בפעילות דתית ממוסדת. על אף שהדבר לא התפרסם ברבים, היה לודוויג הומוסקסואל. בין מאהביו נמנו חברים בחוג הווינאי[דרוש מקור].

ויטגנשטיין החל את דרכו האקדמית בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטה הטכנית של ברלין ב-1906. ב-1908 עבר לאוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה והחל ללמוד לקראת דוקטורט בהנדסה. במנצ'סטר החל לגלות עניין גובר ביסודות המתמטיקה, בהשפעת כתבי גוטלוב פרגה וברטראנד ראסל, וב-1911 עבר לאוניברסיטת קיימברידג' שבה עסק בפילוסופיה וביסודות המתמטיקה בהדרכת ראסל. ב-1913 ירש ויטגנשטיין הון נכבד כאשר נפטר אביו. באותה שנה עזב את קיימברידג', עבר לחיות בבדידות יחסית בנורווגיה, ועבד על ספרו הראשון, שנקרא לימים "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס" (מאמר לוגי פילוסופי). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, ושירת כתותחן בחזית הרוסית (שבה זכה במספר אותות הצטיינות על גבורה) ואחר כך בחזית האיטלקית (ע"פ ויטגנשטיין גבורה זו נבעה מרצונו באותה תקופה למות[1][דרוש מקור]). באוקטובר 1918, לקראת סוף המלחמה, נפל בשבי האיטלקי.

ויטגנשטיין השלים את כתיבת טרקטטוס כשהיה בשבי, והוא יצא לאור ב-1921. החיבור הוכר לצורך הענקת תואר דוקטור לפילוסופיה לוויטגנשטיין שנים לאחר פרסומו, אך עוד בזמן פרסומו הוא הוכר כעבודה מבריקה, ויצר הדים רבים. ויטגנשטיין הוזמן להרצות במקומות רבים ושונים ובהם בפני החוג הווינאי.

כמעט מיד לאחר פרסום הטרקטטוס, הגיע ויטגנשטיין לכדי הבנה שהוא חייב ליישם את תורתו - שלא באמת ניתן לדבר על פילוסופיה, ולמרות הערצה רחבה אליו (מחוגים מסוימים באירופה), פרש מהעולם האקדמי והפך למורה בתיכון כפרי נידח.

לאחר שפרש מהוראה, בעקבות הכאת אחת מתלמידותיו[דרוש מקור], מצא את דרכו בחזרה לעולם האקדמי. הוא חזר לקיימברידג', ועבד עם פרנק רמזי (רשמית, מאחר שלא השלים מעולם את חובות הלימוד שלו, היה ויטגנשטיין תלמידו של רמזי).

שנים אלו היו חשובות מאוד להמשך הגותו. שוב ושוב תהה ויטגנשטיין על תורתו ודרכו בטרקטטוס, ואמונתו בו התערערה. בשנים אלה שינה תכופות את דעתו, עד שלבסוף החל לכתוב את מה שברבות הימים יתפתח לספר "חקירות פילוסופיות".

ספר זה לא יצא לאור בימי חייו. למעשה לא פרסם ויטגנשטיין חיבור פילוסופי בימי חייו פרט לטרקטטוס (הוא פרסם מילון גרמני לשירותם של מורים בבתי ספר יסודיים בזמן שהיה מורה). הוא ישב ועיבד שוב ושוב את הספר, ואף על פי שכמעט והוציאו לאור, תמיד החזירו מהדפוס על מנת לשפר אותו עוד ועוד.

ויטגשנטיין שימש כפרופסור לפילוסופיה בקיימברידג' ולימד שם במשך כעשר שנים. הוא כתב כמעט עד יומו האחרון.

לאחר מותו נאספו ונערכו דפי הספר מעיזבונו ופורסמו כספר בשנת 1953. ספרים נוספים נערכו מתוך עיזבונו, אשר מכילים גם סיכומים לשיעורים שהעביר לתלמידים וכדומה.

הגותו

"מאמר לוגי-פילוסופי"

ספרו הראשון של ויטגנשטיין, והיחידי שפורסם בימי חייו, "מאמר לוגי-פילוסופי" (במקור הגרמני: Logisch-Philosophische Abhandlung; או בגרסה הלטינית לכותרת הספר, שהוצעה כמחווה לספר Tractatus Theologico-Politicus של שפינוזה: Tractatus Logico-Philosophicus, מבוטא "טְרַקְטַטוּס לוֹגִיקוֹ-פִילוֹסוֹפִיקוּס") יצא לאור בשנת 1921 ועורר סערה גדולה. הטרקטטוס עוסק כמעט בכל תחומי הפילוסופיה, אך אחת מהשפעותיו העיקריות הייתה על הפילוסופיה של המדע.

הספר כתוב בצורה מאוד שיטתית ותמציתית, מעין רשימת עובדות לוגיות והמסקנות הנגזרות מהן. הספר מגדיר את מהותה של הפילוסופיה כעיסוק בעובדות לוגיות, שהן מטיבן עובדות הכרחיות, ולא בטבע שהוא מה שישנו, והוא קונטינגנטי מטיבו.

מבנהו של הטרקטטוס ואופן כתיבתו אינם ניתנים להפרדה מתוכנו - ממה שעל הקורא להבין. הוא בנוי במבנה של יהלום - מבנה של תאוריה אידיאלית - והוא עשוי שבעה משפטי יסוד, שלהם משפטים משניים.

הספר עיצב את תפיסת הפוזיטיביזם הלוגי ונחשב כבר בזמנו לשיאה. תפיסה זו מנסה להציע תאוריה פילוסופית שבאמצעותה ניתן לאתר עובדות אטומיות שעל בסיסן בונים את כל העולם הנחשב והנתפס - הן מבחינה מדעית והן מבחינת התפישה והמחשבה האפשרית של האדם.

אין מדובר בעובדות פיזיקליות, אלא ב"עובדות" לוגיות. הפילוסופיה אינה עוסקת במה שישנו, בקונטינגנטי, אלא במה שאפשרי לוגית, קרי, בהכרחי. היות שפילוסופיה היא דבר אשר אינו נבנה על עובדות טבע, אזי, במובן זה, לא ניתן לדבר על תזה פילוסופית כעל דבר שניתן להוכחה מדעית.

ויטגנשטיין עצמו הרחיק עצמו מן הפוזיטיביסטים, וחשב שמרביתם, איתם היה בקשרים קרובים, לא הבינו את הפילוסופיה שלו. יש פרשנים הסבורים שוויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה כלשהי בטרקטטוס, אלא להביא את היומרה הפילוסופית התאורטית של הפוזיטיביזם לכדי אבסורד. זאת, על ידי ניסוח תורה מושלמת, והמחשה כיצד היא קורסת משהיא מושלמת: משפטי התאוריה הם חסרי מובן, וזאת על פי הקריטריונים הקשיחים שמנסחת התאוריה עצמה.

היום יש פרשנים הסבורים, כמו הפוזיטיביסטים בזמנו, שהטרקטטוס שייך לתקופה המודרנית. פרשנים אלו סבורים שהטרקטטוס אכן מציע תאוריה פילוסופית, ולראיה הם מציגים, למשל, את מבנהו היהלומי. פרשנים אחרים סבורים שהטרקטטוס רחוק מהמודרנה, ואף נותן כלים להתנגד לה על ידי הבאתה לכדי אבסורד. מבנהו של הטרקטט, בחירתו של ויטגנשטיין בסגנון כתיבה זה, נועד להמחיש כיצד יהלום פילוסופי הוא בבחינת פנטזיה ותו לא. במידה רבה הספר, על פי השקפת פרשנים אלו, הוא ספר אירוני.

על פי התאוריה שהטרקטטוס מציע (או נראה כמציע), ישנם שני צדדים לאותו מטבע - העולם והחושב על העולם. המחשבה מגיעה עד העולם - בכך היא מחשבה על אודות העולם - ואינה מפספסת אותו. (אין פירושו שלא ניתן לטעות, לחשוב מחשבות שגויות, אך לא ניתן לטעות במחשבה שתוכן המחשבה שלנו הוא שכך וכך הם הדברים. כלומר, אם אנחנו בכלל חושבים, אזי נושא המחשבות שלנו הוא העולם - יהיו אלה מחשבות שגויות או נכונות) המחשבה אינה יכולה לחצות את גבולות הלוגיקה, שכן מחשבה היא יציר לוגי. אין לחשוב באופן לא לוגי.

הטרקטטוס מסתיים במשפט השביעי המפורסם: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". מעבר להבחנה החמורה בין מדעי הטבע לפילוסופיה, ולשקט המדעי שויטגנשטיין גוזר בכך על הפילוסופים, ניתן לפרש את המשפט השביעי בכמה דרכים. דרך אחת של אלו הסוברים שהטרקטטוס מנסח תאוריה מפרשת משפט זה כאילו הוא מוכיח את טענתו שאין מחשבה מחוץ ללוגיקה - שגבולות השפה (הגבול בין מה שהוא בעל מובן לבין מה שהוא חסר מובן) שורטטו מתוך השפה, ולא מחוצה לה. דרך אחרת לפרש משפט זה היא דרכם של החוקרים הסבורים שויטגנטשטיין לא ניסה להציע תאוריה. חוקרים אלו סבורים שמשפט זה אומר שפילוסופיה היא דבר שלא ניתן לדבר עליו כלל (כלומר הוא תחום ריק מתוכן, ולמעשה אינו תחום כלל, אלא רק אשליה של תחום).

ב"חקירות פילוסופיות"

Kaninchen und Ente
אשליית הארנברווז בה דן ויטגנשטיין בסעיף XI חלק ב' של חקירות פילוסופיות (שלא תורגם לעברית)

כמו הטרקטטוס, גם "חקירות פילוסופיות" הוא אחד מיצירות המופת הפילוסופיות הגדולות ביותר של כל הזמנים ואחד המשפיעים ביותר על ההגות של המאה העשרים כפי שאנו מכירים אותה כיום, אך בשונה מהטרקטטוס, הוא ספר רחב יריעה. הוא יצר תפיסה חדשה וחשובה ביותר בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית עצומה הניכרת גם היום.

בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך עמידה על השימוש, בפועל, שנעשה בו - "משחק הלשון" שבו הוא מתפקד. אנחנו נותנים משמעות למילים בכך שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ולא אחרים. אם נשתמש בהן אחרת הן יהיו בעלות משמעות אחרת. כך, למשל, נוכל להשתמש במילה 'אריה' כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וכדי לכנות אדם בשם. כלומר, בהרבה מקרים אין אנו בונים את שפתנו, את המשמעות של מילותינו, (למעשה גם את המדע ואת התאוריות שאנו מנסחים בו) מתוך הכרח הקשור למציאות, אלא מתוך השימוש המעשי והפרקטי. ניתן לנסח עמדה זו בביטוי "בשימוש ניתן לשפה חיים". רעיונות אלו באים לידי ביטוי בטיעון השפה הפרטית, אותו הוא מציג בספר.

על פי ויטגנשטיין, כאשר מנתחים משמעות של מילים על פי משחקי הלשון וההקשרים בהם הן משומשות, שהם ורק הם נותנים למילה משמעות ומובן, רוב השאלות הפילוסופיות הגדולות נפתרות או נעשות חסרות-מובן ("Nonsense") כיוון שהן תלושות ממשחק הלשון הקונקרטי שלהן. ניתוח שכזה, לדעת ויטגנשטיין, הוא תפקידו של הפילוסוף.

שלא כמו הטרקטטוס, ה'חקירות' אינו בנוי כיהלום. על פי חלק מן הפרשנים, השינוי באופן הכתיבה והוויתור על המבנה היהלומי לטובת מבנה חופשי יותר מציין שינוי קוטבי בעמדתו של ויטגנשטיין ביחס לקשר בין העולם לבין המחשבה על אודותיו. העולם אינו מין דבר אובייקטיבי לחלוטין שקיים אי שם, וזמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות. משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם. אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהוא אוטונומי יחסית (ביחס לעולם). משמעותן של מילים מוקנית להן מתוך התפקיד שלהן, כלומר, האופן שבו משתמשים בהן. לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים. לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו. השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד, חסרת מובן.

פרשנים אחרים מסבירים את השינוי בצורת הכתיבה באופן אחר: בניגוד לטרקטטוס, 'חקירות' אינו מנסה להתגבר על השאלות הפילוסופיות במהלך אחד. ויטגנשטיין מדמה שאלה פילוסופית למחלה ולאובדן דרך. שאלה פילוסופית אינה דורשת תשובה ישירה, אלא כזו שתאפשר לשואל להסתכל בדברים באופן שלא ייראו לו מפתיעים או חידתיים. ניתן לאבד את הדרך ביותר מאופן אחד, והחזרה לדרך המלך עשויה לדרוש שיטות ומתודות שונות. לפי פרשנים אלו, ויטגנשטיין אינו מציע תאוריה אלטרנטיבית לזו שהציע בטרקטטוס (שכן כלל לא הוצעה תאוריה בטרקטטוס). עם זאת, על אף שהטרקטטוס אינו מציע תאוריה, הוא עדיין שבוי בתפיסה כוללנית לגבי תפקידה של הפילוסופיה. הטרקטטוס מנסה, כביכול, לקעקע כל יומרה פילוסופית תאורטית שהיא במכה אחת, במהלך אחד; לחשוף את האשליה הפילוסופית פעם אחת ולתמיד. 'חקירות' מציג תפיסה שונה לגבי תפקידו של הפילוסוף - תפקיד סבוך יותר, מסורבל יותר, שיטתי פחות. על הפילוסוף לעקוב אחר הבלבולים שלו ושל אחרים, לאתר את מקורותיו של כל אחד מהם, ולנסות לפתור אותם באופן פרטני.

ב'חקירות' אין ויטגנשטיין מנסה להציע תאוריה (לא באופן ישיר, ולא באופן אירוני), אך הוא בוחן ומציע בעצמו שלל תאוריות פילוסופיות ובלבולים פילוסופיים על מנת לעמוד על מוקדי המשיכה השונים שלהם ועל הדרכים השונות להתגבר עליהם. ויטגנשטיין מצביע על השפה הטבעית כמדיום הטבעי למחשבה - שבו טבעי לחשוב, שבו אנחנו איננו מאבדים את דרכנו בדרך כלל - אך גם כמקור לשאלות פילוסופיות.

טיעון השפה הפרטית

בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת ב"חקירות פילוסופיות". לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד - קרי, שפה פרטית - הוא רעיון חסר משמעות (גם שפה שהיא "סודית", במובן זה שרק אדם אחד יודע כיצד לפרש אותה, כוללת את הפוטנציאל להיות מובנת על ידי יותר מאדם אחד). ויטגנשטיין הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. אם רעיון השפה הפרטית הוא חסר משמעות, אזי השפה בבסיסה היא משותפת, כלומר, היא תופעה פומבית-חברתית. למסקנה זו ישנן השלכות משמעותיות על תחומים אחרים בפילוסופיה: כך, למשל, אם שפה פרטית אינה אפשרית, אז הניסיון לתאר תחושות פרטיות, התנסויות פרטיות המתארות קווליה הוא ניסיון כושל. כך גם כל רעיון הבא לתאר מצב פרטי הוא ניסיון חסר תועלת, משום שכל מה שיש לו משמעות לשונית הוא כבר פומבי-חברתי. הדבר מעלה בעיות רבות ביחס לייחודו של האינדיווידואל ביחס לחברה, שכן, כל דבר שניתן לומר על אותו אינדיווידואל הוא פומבי ולא ייחודי (בעיות עמן ניסה להתמודד זרם האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה).

תקרית הדוקרן

"תקרית הדוקרן" הוא כינוי לוויכוח בין ויטגנשטיין וקרל פופר, שהתרחש בבריטניה בשנת 1946. לתקרית גרסאות שונות, זו של פופר וזו של חסידי ויטגנשטיין. פופר הוזמן כמרצה אורח למועדון למדעי המוסר שוויטגנשטיין היה היושב ראש שלו. זמן קצר לאחר תחילת ההרצאה התפרץ ויטגנשטיין והתחיל ויכוח סוער בין השניים, למרות מאמצי ההרגעה של ברטראנד ראסל. במהלך הוויכוח נופף ויטגנשטיין בצורה מאיימת בדוקרן פחמים מהאח, ולאחר זמן מה יצא בטריקת דלת מהחדר. פופר אמר באותו ויכוח, כשהתבקש לתת דוגמה לעיקרון מוסרי, כי דוגמה לעיקרון כזה היא "לא לאיים בדוקרן על מרצה אורח". הגרסאות השונות לוויכוח נסובות סביב השאלה האם העיר פופר את הערתו בשעה שוויטגנשטיין נכח בחדר והאם הובילה הערתו זו של פופר לכך שוויטגנשטיין נטש את הוויכוח בטרם מוצה. העיתונאים דייוויד אדמונדס וג'ון איידינאו פרסמו את הספר "הדוקרן של ויטגנשטיין" העוסק בתקרית זו.

ויטגנשטיין וארכיטקטורה

Wittgenstein haus
בית ויטגנשטיין בווינה.

בשנת 1926 חנך ויטגנשטיין את בית מגוריה של אחותו בעיר וינה. בית זה אותו תיכנן יחד עם האדריכל פאול אנגלמן, ביטא באופן המוחשי ביותר את תפיסותיו של ויטגנשטיין, והיה בר השפעה בקרב קהילת האדריכלים הוינאית וכן מחוצה לה. צורתו הכללית של הבניין היא קומפוזיציה של קוביות המשתלבות זו בזו, ובאה בעקבות הרעיונות אותם גיבש והעלה על הכתב בספרו "הטרקטטוס". בהירות החללים במבנה, נותנת את ביטויה אף בחזית הבניין הנקיה מקישוטים ומטויחת בטיח לבן נקי.

ויטגנשטיין ומתמטיקה

בעקבות משפטי אי השלמות של גדל (1931) יזם ויטגנשטיין בשנת 1939 סמינר באוניברסיטת קיימברידג' בנושא "יסודות המתמטיקה". הוא שאף לבחון מחדש את יסודות המתמטיקה כתוצאה מהזעזוע כביכול של משפטי גדל. הוא טען למשל שהמתמטיקה היא המצאה ולא תגלית.

תרגומים לעברית

  • מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום וביאורים: משה קרוי, ספרית פועלים, תל אביב, 1973[2]
    • תרגום נוסף: עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1994
  • חקירות פילוסופיות, תרגמה והקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1995
  • על הוודאות, תרגמה: עדנה אולמן-מרגלית, מסת-מבוא אבישי מרגלית, כתר, ירושלים, 1986
  • המחברת הכחולה והמחברת החומה, תרגום דבי אילון, עריכה מדעית: ענת מטר, אחרית דבר: נמרוד מתן, רסלינג, תל אביב 2006
  • פרקים באסתטיקה, תרגום: דפנה לוי ועדי צמח, עריכה מדעית - עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ד 1984
  • "מהי מחשבה? הכתבה עבור שליק", תרגום: עדי צמח ומרים רון, כתב העת 'עיון' כרך מ"ד תשנ"ה
  • "הרצאה על האתיקה", תרגום: אביעד שטיר, עורך מדעי: יקיר לוין, בתוך תכלת 41, סתיו תשע"א. התפרסם גם בספר חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
  • נורמאן מאלקולם, לודוויג ויטגנשטיין-ממואר, כולל סקירה ביוגרפית מאת ג.ה. פון-רייט ומכתבים של ויטגנשטיין למאלקולם, עברית: א. סנד, תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1988. ‬

לקריאה נוספת

  • פיטר האקר, הפילוסופים הגדולים - ויטגנשטיין: על טבע האדם, מאנגלית: אורה גרינגרד, ספרי עליית הגג, 2001.
  • דייוויד אדמונדס וג’ון איידינאו, הדוקרן של ויטגנשטיין, מאנגלית: יובל אילון, ‬ספרי עליית הגג, 2005
  • Wittgenstein (movie), producer: Tariq Ali, director: Derek Jarman, Great Britain, 1993
  • אנטואן ביו, נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין, מצרפתית: אילה בן פורת, תל אביב: חרגול, 2005. ‬
  • תומאס ברנהארד, אחיינו של ויטגנשטיין: סיפורה של ידידות, תרגמה מגרמנית: נילי מירסקי, תל אביב: עם עובד, 1996. ‬
  • פול סטראת'רן, שעה קלה עם ויטגנשטיין, הוצאת מודן, 2000
  • פרנסואז דבואן, שגעון ויטגנשטיין, עורך, מתרגם ומוסיף הערות ומבוא: אריאל אולמרט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
  • רחל אבן, אוטופילוסופיה - המקרה של ויטגנשטיין, הוצאת רסלינג, 2014
  • אליעזר מלכיאל, ממשמעות לשימוש: פירוש לסעיפים 1 - 315 ב"חקירות פילוסופיות" של ויטגנשטיין, הוצאת כרמל ומכללת הרצוג, 2017
  • יואב אשכנזי, מראות סדוקות, ראייה, דמיון והבנה עצמית בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013

ויטגנשטיין ויהדות

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הוא לא הצליח לגרום לעצמו להתאבד, ולכן התגייס לצבא בתקווה שזה יקרה לבד
  2. ^ סקירה מאת יורם ברונובסקי, הפסיון של ויטגנשטיין, דבר, 29 במרץ 1974
29 באפריל

29 באפריל הוא היום ה-119 בשנה (120 בשנה מעוברת), בשבוע ה-18 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 246 ימים.

ג. א. מור

ג'ורג' אדוארד מוּר (באנגלית: George Edward Moore;‏ 4 בנובמבר 1873 - 24 באוקטובר 1958) היה פילוסוף בריטי, ממייסדי הפילוסופיה האנליטית (לצידם של לודוויג ויטגנשטיין, ברטראנד ראסל וגוטלוב פרגה). תרם רבות לאתיקה, אפיסטמולוגיה ומטאפיזיקה.

דמיון משפחתי

דמיון משפחתי הוא מושג שהגה הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין במטרה לנמק מיון של עצמים לקבוצות במקרים בהם אין לעצמים הגדרה משותפת. על פי הסיווג לקבוצות בעזרת דמיון משפחתי, שני עצמים שאין להם לכאורה דבר במשותף יכולים להתמיין לאותה קבוצה בזכות העובדה שלכל אחד מהם יש מן המשותף עם עצם שלישי בקבוצה.

דוגמאות:

אנו מכנים הן את הכדורגל המקצועני והן את משחק הקלפים החובבני ברידג' בשם משחק למרות שלכאורה אין שום דבר דומה ביניהם. זאת משום שיש לשניהם הרבה מן המשותף עם אחרים בקבוצת המשחקים, כגון טניס זוגות.

לארבעת הפרופילים השונים של מחלת הסכיזופרניה יש לכאורה מעט מאוד מן המשותף. אולם, העובדה שרבים מן החולים בסכיזופרניה הם במצב ביניים בין שניים עד ארבעה מהפרופילים האלה מאפשרת לסווג את כל הארבעה לאותה קבוצה.

הדמיון בין תסמונת רט לתסמונת אספרגר הוא דל ביותר. במשך שנים רבות נהוג היה לסווג את שתי התופעות כתסמונות הקשת האוטיסטית, משום שהדמיון בין תסמיני כל אחת מהן לבין תסמיני האוטיזם הקלאסי הוא דמיון ניכר. (כיום זה לא נהוג, משום שמבינים טוב יותר את הגנטיקה של תסמונת רט וברור, שגנטית, היא שונה מהאוטיזם. כמו כן, הניסיון הטיפולי שהצטבר לא מראה דמיון בין הטיפול הרצוי בתסמונת רט לבין הטיפול הרצוי בסוגי האוטיזם).ויטגנשטיין כינה מושג זה בשם "דמיון משפחתי" בטענה שאנו אומרים על שני קרובי משפחה שהם דומים כאשר הם מזכירים לנו בן משפחה שלישי. לבד מהיותו של מושג הדמיון המשפחתי חשוב בתורתו של ויטגנשטיין, מושג זה חשוב גם להסברת תהליכי ההמשגה עצמם בפסיכולוגיה קוגניטיבית. מעבר לזאת, ניתן להבחין במושגים רבים שמוגדרים בעזרת דמיון משפחתי בדיסיפלינות מדעיות שונות, במיוחד במדעי החברה.

ודאות

ניתן להגדיר ודאות בשלוש דרכים:

ידע מושלם, חסין באופן מוחלט מפני טעויות

מצב נפשי של היעדר ספק

תחושת ביטחון המאפשרת להכריע בשאלות מעשיותאי-ודאות הוא מושג שמציין את היעדרה של הוודאות המלאה.

טאוטולוגיה (לוגיקה)

בלוגיקה, טָאוּטוֹלוֹגְיָה (מיוונית: ταυτολογία) היא פסוק שהוא תמיד אמת (נכון) בכל מבנה. פסוק שהוא תמיד שקר (לא נכון / שגוי) נקרא סתירה. כך, שלילתה של טאוטולוגיה היא סתירה, ולהפך.

בתחשיב הפסוקים, פסוק הוא טאוטולוגיה, אם הוא תמיד אמיתי, ללא תלות בערכי האמת של תת-פסוקיו. לדוגמה, המשפט "או שכל הבתים לבנים או שיש לפחות בית אחד שאינו לבן" הוא טאוטולוגיה לוגית, שכן הוא אמיתי תמיד, בלי תלות בצבע הבתים (על פי כלל השלישי מן הנמנע). בצורה פורמלית, כאשר מייצג את הביטוי "כל הבתים לבנים", יתקבל הפסוק , שיהיה אמיתי תמיד וללא תלות בערך האמת של – הביטוי מכסה את כל המצבים האפשריים, ולכן, לא ייתכן שיהיה שקר.

הסימן המתמטי לייצוג טאוטולוגיה הוא: . מסמנים φ כדי לומר ש-φ טאוטולוגיה.

לודוויג ויטגנשטיין, בספרו "מאמר לוגי פילוסופי", מציג את המשפטים המתארים טאוטולוגיות וסתירות כמשפטים "ללא-מובן", המייצגות את גבול הטענות שעל אודותיהן, לדעתו, ניתן לדבר. מעבר להן, נמצאות הטענות "חסרות המובן" (שלא ניתן להצמיד להן ערך אמת או שקר כלל, מאחר שאינן מייצגות תמונה לוגית בעולמנו) שעל אודותיהן, על פיו, עדיף לשתוק.

טבלת אמת

טבלת אמת היא טבלה שמשמשת בלוגיקה בוליאנית ובתחשיב הפסוקים כדי להציג את כל הערכים האפשריים שביטוי מסוים יכול לקבל, בהתאם לערכים האפשריים של מרכיבי הביטוי, והיא מאפשרת לדעת מתי טיעון הוא תקף.

טבלאות אמת מראות את הערכים שמתקבלים כאשר מבצעים פעולות בוליאניות על ביטויים לוגיים, כלומר כאשר הקשרים הלוגיים נתפסים כפונקציות של ערכי האמת של הפסוקים שהם מקשרים. הפעולות הלוגיות הנחשבות סטנדרטיות הן השלילה, הקוניונקציה "וגם", הדיסיונקציה "או", פעולת התנאי או הגרירה ("אם-אז"), ופעולת התנאי הכפול ("אם ורק אם").

טבלאות האמת הופיעו לראשונה בעבודותיהם של גוטלוב פרגה, צ'ארלס פירס ואחרים משנות ה-80 של המאה ה-19. הן הגיעו לצורתן הנוכחית ב-1922 בעבודתם של אמיל פוסט ולודוויג ויטגנשטיין.

הן שימושיות במיוחד הן לשם חישוב תוצאותיהם של ביטויים בוליאנים, הן ככלי סמנטי עבור תחשיב הפסוקים, הן ככלי להוכחת תקפותם של טיעונים בתחשיב זה.

טיעון השפה הפרטית

טיעון השפה הפרטית הוא טיעון פילוסופי שהציג לודוויג ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת, בספרו חקירות פילוסופיות. לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד, הוא רעיון חסר משמעות. הטיעון עצמו מבוסס על תשובתו של ויטגנשטיין לטיעון הנפש הפרטית.

ויטגנשטיין מעולם לא הציג את הטיעון בספרו מחקרים פילוסופיים בצורה ליניארית ותמציתית כפי שמקובל. במקום זאת, הוא הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. כתוצאה מכך, ישנו ויכוח ממושך הן בנוגע לטבעו של הטיעון והן ביחס לחשיבותו. בנוסף לכך, בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין.

היסטוריונים של הפילוסופיה מוצאים שורשים לטיעון השפה הפרטית כבר אצל הפילוסופים ג'ון לוק וגוטלוב פרגה. ג'ון לוק הוא גם מייצג בולט של הרעיון שבטיעון דרך תפיסתו כי המילים הן ייצוגים של אידאות.

טריניטי קולג' (קיימברידג')

טריניטי קולג' (Trinity College, שם מלא: המאסטר, עמיתים ומלומדים של הקולג' של השילוש הקדוש והבלתי-מחולק בעיר ואוניברסיטת קיימברידג') הוא קולג' של אוניברסיטת קיימברידג' הנמצא בעיר קיימברידג' באנגליה. טריניטי הוא אחד משלושת הקולג'ים המלכותיים באוניברסיטת קיימברידג' ביחד עם קינג קולג' וסיינט ג'ון קולג'. בטריניטי יש כ-700 סטודנטים לתואר ראשון, 430 סטודנטים לתואר שני וכ-190 עמיתים[דרושה הבהרה], והוא הקולג' הגדול ביותר באוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד. במספר הסטודנטים הוא שני להומרטון קולג' בקיימברידג'.

במהלך המאה ה-20 זכו חברי טריניטי ב-31 פרסי נובל מתוך 89 פרסי נובל בהם זכו חברי אוניברסיטת קיימברידג', המספר הגבוה ביותר של פרסי נובל בהם זכה קולג' בודד באוניברסיטת קיימברידג'. חברי הקולג' זכו ב-5 מדליות פילדס מתוך 6 שהוענקו למתמטיקאים בריטים.

בין בוגרי טריניטי ניתן למנות שישה ראשי ממשלה בריטים, הפיזיקאים אייזיק ניוטון ונילס בוהר, הפילוסופים לודוויג ויטגנשטיין וברטרנד ראסל והמרגלים קים פילבי, גאי ברג'ס ואנתוני בלאנט שנודעו כרשת קיימברידג'.

שניים מן המשפחה המלכותית בבריטניה הם בוגרי טריניטי: הנסיך ויליאם, דוכס גלוסטר ואדינבורו וצ'ארלס, נסיך ויילס. חברי המשפחה המלכותית נוספים שלמדו בטריניטי ולא סיימו בו תואר אקדמי הם אדוארד השביעי, ג'ורג' השישי והנסיך הנרי, דוכס גלוסטר.

לטריניטי יש אגודות רבות ובכללן האגודה המתמטית של טריניטי שהיא האגודה המתמטית הוותיקה ביותר בממלכה המאוחדת, מועדון הסירות הראשון והשלישי שהעניק לנשף מאי את שמו.

טריניטי קולג' נוסד על ידי הנרי השמיני.

טרקטט לוגי-פילוסופי

טְרַקְטָט לוגי-פילוסופי (נקרא בעברית גם מאמר לוגי-פילוסופי או טְרַקְטָטוּס לוגי-פילוסופי; במקור (לטינית): Tractatus logico-philosophicus, טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס; הכותרת המקורית בגרמנית: Logisch-philosophische Abhandlung), ובקיצור הטְרַקְטָט, הוא ספר עיון פילוסופי מאת לודוויג ויטגנשטיין, מאבות הפילוסופיה האנליטית.

מהותנות

מַהוּתָנוּת, או אֵסֶנְצִיָּאלִיזְם, היא עמדה פילוסופית בתחום האונטולוגיה הגורסת כי לכל דבר בעולם יש מהות. מהות, במובן של הדיון האונטולוגי, היא אוסף אותן התכונות ההופכות את הדבר למה שהוא, בניגוד לתכונות אחרות, שהן מקריות.

מהותנות היא למעשה גישה מוקדמת לתפיסה של סדר כפי שבא לידי ביטוי בעולם, כך יוצא שמה שמגדיר את העצם או התופעה היא המהות של הדבר, המהות בין היתר באה לידי ביטוי בפונקציונליות של הדבר, בהכרח שלו, מכאן נחיצותו ומקומו. עוד ניתן לומר כי המהות היא בעלת מבנה אקסיומי קיומי ראשוני שטבעה מובנה בה, בניגוד לגישה הגורסת להבניה, הבניה המאופינת בתהליכיות מתמשכת המוטמעת ממקורות חיצוניים בעוד שהמהות תמציתה פנימית, קבועה, ידועה מראש ולא ניתנת לשינוי.

לדוגמה: השאלה האם לאדם צבע עור שחום או לא אינה מהותית להיותו אדם - גם אילו צבע עורו היה אחר עדיין היינו מגדירים אותו כאדם. תכונת היותו בעל צבע עור כלשהו, לעומת זאת, מהותית - לוּ לא היה לו עור, לדוגמה, לא היינו מגדירים אותו כאדם.

המהות נדונה בפילוסופיה מאז העת העתיקה, מיוון העתיקה ועד התקופה המודרנית. להדגמת תאוריה מהותנית, נתבונן בתורת האידיאות של אפלטון: לפי תורה זו, לכל סוג של עצם יש אידיאה, הנמצאת בעולם האידיאות, וממנה שואבים העצמים את תכונותיהם. גישה זו היא מהותנית, מכיוון שלכל אובייקט יש מהות - זו המיוצגת על ידי האידיאה.

אחת הביקורות המכריעות כנגד המהותנות באה מצדו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. ויטגנשטיין הציג את המושג דמיון משפחתי כדרך לקשר בין עצמים שונים השייכים לאותה קטגוריה. כלומר - אין בהכרח אוסף של תכונות המשותפות לכל העצמים בקטגוריה, והדמיון ביניהם עובר דרך עצמים אחרים.ויטגנשטיין השתמש בדוגמה של משחק - בין שחמט לבין יחיד המשחק לבדו בכדור קשה למצוא נקודות דמיון, אך הדמיון ברור אם נעבור בדרך דרך משחק הכדורסל.

בגישת המהותנות האדם נתפס כבעל תכונות קבועות שאינן משתנות ואינן נפרדות, שהן "עצמיותו". בשיח הפמיניסטי המונח הרווח בנוגע להגדרת הסובייקט הנשי ניתן להסביר אתו את סוגיית המהותנות בכללותה. השיח המהותי הפמיניסטי מנסה לגלות את התכונות הביולוגיות, הפסיכולוגיות והחברתיות הייחודיות והמהותיות להגדרת "הנשיות" כדי להגן עליה מפני האימפריאליזם הפוליטי והסימבולי של הפטריארכיה הגברית.

מטאפילוסופיה

מטא-פילוסופיה היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר הפילוסופיה עצמה אשר מנסה לעמוד על טיבה ולדון בהנחות היסוד שלה, בשיטותיה ובמטרותיה.

בענף זה אין הסכמה על מהות הפילוסופיה, אך ניתן להבחין בכמה אסכולות עיקריות לנושא זה. האחת, אשר לה נטו יותר הרציונליסטים מתורת ההכרה, גורסת שהפילוסופיה חוקרת את משמעות החיים, ומחפשת מהם חיים טובים. זוהי השאלה שפותחת את ה"פוליטיאה" של אפלטון, וגם את "המאמר הקצר על אלוהים, האדם ואושרו" של שפינוזה. אלו גורסים שהפילוסופיה עוסקת בדבר מסוים אשר מספק לאדם צורך גדול יותר מאשר הצרכים החומריים או הכבוד והתהילה. העיסוק בפילוסופיה נעשה דרך התבונה, ומקנה לאדם דרך טובה לחיות, אשר אינה תלויה בדבר. מהבחינה הזו, פילוסופיה היא מדע הומניסטי. היא אינה רק מחפשת לתאר את העולם, אלא גם למצוא מתוכו דרך טובה יותר לחיות. מכאן גם חשיבותה.

אסכולה אחרת טוענת כי דברים אלה לוקים בבעיית הראוי-מצוי. הם גוזרים כי אין למצוא טענה נורמטיבית (טענה העוסקת במה שרצוי) מתוך תיאור המצב הקיים. דבר זה מאלצם לגזור מסקנות אחרות על הפילוסופיה.

התשובה שנוטה אסכולה זו להציג, היא שפילוסופיה היא מדע השאלות. לודוויג ויטגנשטיין, לדוגמה, טוען שהפילוסופיה של הרציונליסטים עוסקת במשחקי הגדרות ושפה, שהם חסרי משמעות. ויטגנשטיין טוען שמשמעות החיים והעולם חייבת להימצא מחוץ לו, שכן העולם עצמו הוא משולל ערכים. אין הדבר אומר שאין משמעות לחיים. הדבר רק אומר שמן הנמנע לדון בה. היא דבר שלא ניתן להביעו במלים.

"6.522) הלא ייאמר, לבטח ישנו. הוא מראה את עצמו. הוא הוא המיסטי...7) מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק" (מאמר לוגי-פילוסופי). על פי הנחה זו, הדבר היחיד אשר יכולה הפילוסופיה לספק, זה את ההבנה שהיא חסרת מובן.

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה אנליטית

פילוסופיה אנליטית היא זרם של הפילוסופיה שהתפתח החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ועיסוקה בראשיתה היה בעיקר בניתוח (אנליזה) של השפה ובניתוח משמעותם של מושגים ומילים, והיחסים הלוגיים ביניהם. הפילוסופיה האנליטית בראשיתה תפסה כתנאי בל-יעבר לדיון פילוסופי שללא האפשרות לבטא, באופן חד משמעי, עמדות בנוגע לנושא מסוים, לא ניתן לקבל נושא זה כשייך לפילוסופיה. האירוע המכונן של הפילוסופיה האנליטית מכונה המהפך הלשוני, מהפך שהציב את השפה במרכז העיסוק הפילוסופי למשך מרבית המאה ה-20. מאפיינים חשובים של הפילוסופיה האנליטית הם השימוש הנרחב בלוגיקה ככלי מרכזי במחקר הפילוסופי, וכן עיסוק בפילוסופיה של השפה, פילוסופיה של המתמטיקה ופילוסופיה של המדע. הלוגיקה והמתמטיקה משמשות בפילוסופיה האנליטית הן ככלים וכמודלים לחשיבה פילוסופית נכונה והן כמושא מחקר בפני עצמן.

אבות הפילוסופיה האנליטית הם גוטלוב פרגה, ברטראנד ראסל, ג'ורג' אדוארד מור, לודוויג ויטגנשטיין והוגי החוג הווינאי. פילוסופים בולטים נוספים הם קוויין, אוסטין, דונלד דייווידסון, קריפקי, פאטנם ורורטי.

ההוגים האנליטיים חלוקים ביניהם בנקודות מגוונות. מאפיינים משותפים להגותם הם העיסוק בלשון ובשפה, השאיפה לאובייקטיביות ולשחרור מהמגמות הפסיכולוגיסטיות בפילוסופיה (ובעיקר מהמסקנות של קאנט בדבר התנאים הסינתטים-אפריורים להכרה), ועיסוק בבעיות התיחום של הפילוסופיה ושל המדע. ההוגים האנליטיים לא קיבלו את עמדותיהם של הגל, ניטשה, מרקס או פרויד ואף התנגדו להן במפורש.

ניתן לומר שהמקור לשאיפותיה של הפילוסופיה האנליטית הוא הרצון להסיר את הבלבול והמבוכה מתוך הפילוסופיה ולעשות זאת על ידי בירור מדוקדק ומפריד (אנליזה לוגית) של טענות פילוסופיות. בראשית דרכה ניסתה הפילוסופיה האנליטית למצוא קריטריונים לפיהם ניתן לנתח כל אמירה פילוסופית ולקבוע לאילו מהן יש משמעות ומובן ואילו אמירות הם נעדרות משמעות ונוצרו בגלל שימוש לא נכון בשפה.

על אף שורשיה הגרמניים הפכה הפילוסופיה האנליטית לזרם הפילוסופי המרכזי במדינות דוברות האנגלית ולעיתים היא אף מוגדרת כפילוסופיה של העולם האנגלו-אמריקני במאה העשרים. מקובל לראות בפילוסופיה הקונטיננטלית זרם מנוגד לפילוסופיה האנליטית.

פילוסופיה קונטיננטלית

פילוסופיה קונטיננטלית הנה מונח שניתן במקורו על ידי פילוסופים מהעולם דובר האנגלית, בעיקר אלו שעסקו בפילוסופיה אנליטית, כדי לתאר מגוון מסורות פילוסופיות שמקורן באירופה היבשתית (כלומר, שאינה כוללת את בריטניה). מקורן של רוב מסורות אלו הוא בגרמניה ובצרפת.

המונח כללי ומעורפל למדי, והוא כולל למעשה את רוב זרמי המחשבה הפילוסופית מהמאה ה-20 שאינם חלק מהפילוסופיה האנליטית. בין השאר, המונח כולל את זרמי המחשבה הבאים:

פנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ומוריס מרלו-פונטי

אונטולוגיה פונדמנטאלית של מרטין היידגר

ביקורת גנאלוגית של פרידריך ניטשה ומישל פוקו

פסיכואנליזה של זיגמונד פרויד וז'אק לאקאן

אקזיסטנציאליזם של מרטין היידגר, אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר

הזרמים השונים של המרקסיזם (קרל מרקס, לואי אלתוסר, אסכולת פרנקפורט, יורגן הברמאס)

הסטרוקטורליזם של מדעי החברה שפתחו קלוד לוי-שטראוס, לואי אלתוסר, פייר בורדייה, ז'ורז' דומזיל ומישל סר

ביטויים שונים של הגות פוסט-מודרניסטית (ז'אן-פרנסואה ליוטר, מישל פוקו, ז'אק דרידה)

פוסט-סטרוקטורליזם (ז'יל דלז, ז'אק דרידה, מישל פוקו, עמנואל לוינס, ז'וליה קריסטבה)

הסוציולוגיה של פייר בורדייה

הרמנויטיקה מבית מדרשם של הנס גאורג גדמר ופול ריקר

דקונסטרוקציה של ז'אק דרידה ובעקבותיו פול דה מאן

סמיולוגיה וסמיוטיקה שפתחו פרדינן דה סוסיר ואחריו רולאן בארת

ביקורת הספרות

ביקורת תרבות

תאוריות פמיניסטיותהמונח נמצא בשימוש בעיקר אצל פילוסופים לא-אירופאים או במחלקות ללימודים הומאניים לשם תיאור פעילות הנבדלת מהפילוסופיה האנליטית, ומההגות אשר עוסקת במדעים מדויקים, כגון מדעי-האדם, מדעי החברה,אסתטיקה, ספרות, או בתאוריות באדריכלות, קולנוע ותקשורת.

הבחנה "אנליטי/קונטיננטלי" מקורה יותר בהבדל סוציו-תרבותי בין היבשת האירופאית והארצות דוברות האנגלית, ולאו דווקא בהבדלים במסורת הפילוסופיות, שהרי פילוסופים חשובים רבים מהמסורת האנליטית היו אירופאים דוברי גרמנית (איתם ניתן למנות את לודוויג ויטגנשטיין, קרל פופר, הנס רייכנבך, קרל המפל וכן את מי שנחשב למייסד הזרם האנליטי, גוטלוב פרגה).

באופן כללי, הפילוסופים הקונטיננטליים טוענים נגד הפילוסופים האנליטיים כי הם מקבלים ומשתמשים באופן נאיבי בנקודת מבט מדעית ופורמליסטית, מבלי לחקור בצורה מספקת את הנחותיה המקדימות. הפילוסופים האנליטיים מאשימים את הפילוסופים הקונטיננטליים בעיסוק בפרשנות במקום בהבהרת בעיות פילוסופיות.

פילוסופיה של הלשון

פילוסופיה של הלשון או פילוסופיה של השפה היא תחום בפילוסופיה החוקר את השפה על היבטיה השונים, כולל היחס בין מבנה לוגי לביטוי הלשוני, יכולתה של השפה להביע אמת, משמעותם של משפטים ומילים, אפשרות ותנאי התרגום הנאות, מקורם של פרדוקסים, היחס בין מובן לשימוש, החפיפה בין שפה ומחשבה ועוד. התנועה הפילוסופית המכונה פילוסופיה האנליטית התמקדה בתחילתה בעיסוק בשאלות הנוגעות לשפה ותפסה כתנאי בל יעבר שללא האפשרות לבטא, באופן חד-משמעי, עמדות בנוגע לנושא מסוים, לא ניתן לקבל נושא זה כחלק מן הדיון הפילוסופי.

פילוסופים בולטים שעסקו בפילוסופיה של השפה הם גוטלב פרגה, ברטראנד ראסל, לודוויג ויטגנשטיין, וילארד ואן אורמאן קוויין, מייקל דאמט, ג'ון סירל, דונלד דייווידסון, סול קריפקי וסטיבן ניל.

פילוסופיה של הפסיכולוגיה

פילוסופיה של הפסיכולוגיה היא תחום חקירה בפילוסופיה, שמטרתו דיון פילוסופי במושגים פסיכולוגיים.

למושג הנפש מקום מרכזי בפילוסופיה של הנאורות שמיפתה את סוגי הישים בעולם. פילוסוף מרכזי בעניין זה, רנה דקארט, קבע כי הנפש היא יש עצמאי ונפרד, קטגוריה ישית שאיננה פיזית, ויש לה כשרים משלה. הדיון הפילוסופי המודרני דן בכשרים אלו באמצעות דיון במושגים פסיכולוגיים כגון חשיבה, דמיון, רגשות, הבנה, ידיעה, וכיוצא בזה.

תרומה משמעותית לדיון בפילוסופיה של הפסיכולוגיה סיפק הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שהציע שיטה פילוסופית של בירור דקדוקי שבה הוא מתאר את המאפיינים ההכרחיים למושגים בכלל ולמושגים פסיכולוגיים בפרט. מיפוי של סוגי המושגים, הקשר ביניהם, המאפיינים הייחודיים לכל מושג וכיוצא בזה היא מתרומתו החשובה של ויטגנשטיין. לומר כי ראייה ושמיעה יכולים להיות מופרעים ומוסחים אך הבנה וידיעה לא, היא הערה על המושגים הללו ועל המאפיין הכללי שיש למושגי חושים מול מושגים שניתן לקרוא להם קוגניטיביים, כגון ידיעה והבנה (אין מובן לאמירה "אתה מפריע לי לדעת היכן אני גר").

רלטיביזם

רֵלָטִיבִיזם (Relativism; מלשון 'relative', "יחסי") היא תפיסה הגורסת כי לנקודת מבט אין תוקף או אמת מוחלטת, אלא ערך יחסי בלבד הנקבע על-פי הבדלים בתפיסה ובשיקול דעת.

תקרית הדוקרן

"תקרית הדוקרן" הוא כינוי לוויכוח בין שני פילוסופים גדולים של המאה ה-20 - לודוויג ויטגנשטיין וקרל פופר, שהתרחש בבריטניה בשנת 1946.

הוויכוח נסב סביב הגדרתה של הפילוסופיה. באופן פשטני ניתן להגיד שוויטגנשטיין הגדיר את הפילוסופיה בעיקר באופן לשוני וטען (כמו החוג הווינאי) שרבות מהסתירות בפילוסופיה אינן בעיות אמיתיות אלא אינן משפטים אמיתיים ובהיותם כאלה אין להם משמעות. פופר לעומתו, החזיק בדעה שאותם "משפטים לא אמיתיים" הם אכן משפטים תקינים המהווים בעיה פילוסופית.

פופר הוזמן כמרצה אורח ל"מועדון למדעי המוסר" שוויטגנשטיין עמד בראשו. זמן קצר לאחר תחילת ההרצאה ויטגנשטיין התפרץ והתחיל ויכוח סוער בין השניים, למרות מאמצי ההרגעה של ברטראנד ראסל. במהלך הוויכוח, נופף ויטגנשטיין בצורה מאיימת בדקר פחמים מהאח ולאחר זמן מה יצא בטריקת דלת מהחדר. פופר אמר באותו ויכוח, לאחר שנדרש לתת דוגמה לעקרון מוסרי, "לא לאיים בדקר על מרצה אורח".

קשה לומר אם היה מנצח בסוף התקרית. פופר סבר שהוא זה שניצח את ויטגנשטיין ואילו ויטגנשטיין מעולם לא ייחס לפופר חשיבות יתרה.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפ • לודוויג ויטגנשטיין • קרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.