לוד

לוד (לֹד[3], בערבית: اللد, תעתיק: אל-לִד) היא עיר במחוז המרכז בישראל, ואחת הערים העתיקות בישראל ובעולם.

באוקטובר 2009 כלל ה-World Monuments Fund, מלכ"ר שמושבו בניו יורק, את העיר העתיקה של לוד ברשימה של 93 אתרי מורשת עולמית בסיכון[4].

לוד
סמל העיר לוד
שכונת מגורים בלוד
צומת דרום העיר לוד
שם בערבית اللد
מחוז המרכז
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה יאיר רביבו
גובה ממוצע[1] ‎57 מטר
תאריך ייסוד התקופה הכלקוליתית
סוג יישוב עיר 50,000‏–99,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2018[1]
  - אוכלוסייה 75,726 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה 22
    - שינוי בגודל האוכלוסייה 1.5% בשנה עד סוף 2018
  - צפיפות אוכלוסייה 6,170 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות 23
תחום שיפוט[2] 12,090 דונם
    - דירוג שטח שיפוט 110
(למפת גוש דן רגילה)
Tel-aviv area
 
לוד
לוד
31°57′05″N 34°53′18″E / 31.951348362175°N 34.8882946473434°E
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2015[2]
3 מתוך 10
מדד ג'יני
לשנת 2016[2]
0.3597
    - דירוג מדד ג'יני 225
פרופיל לוד נכון לשנת 2017 באתר הלמ"ס
www.lod.muni.il
HPIM4882
המסגד הגדול, משרידיה האחרונים של לוד הממלוכית
לודלודלוד
הסמטה האחרונה שנותרה מלוד הממלוכית והצלבנית, ובה מצוי מסגד אל-עומרי וכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, יוני 2005

סמל העיר

סמלה של העיר עוצב על ידי האדריכל והמהנדס זאב פבזנר, והוא מכיל כמה מוטיבים:

גאוגרפיה

העיר לוד ממוקמת במרכזה של בקעה, הידועה כבקעת אונו או "שפלת לוד" בלשון המשנה[5]. רוב רובו של שטח הבקעה מישורי, וללא קפלי קרקע בולטים, אך יש בו הפרשי גובה זעירים המאפשרים את ניקוז מי הגשמים אל נחל איילון ונחל נטוף, הזורמים בקרבת העיר ומנקזים את מימי הבקעה ובכך מונעים היווצרות ביצות. נוסף על הנחלים הללו, לוד עשירה במי תהום מתוקים, הנמצאים בעומק לא רב.

לוד נמצאת באזור המהווה את הקצה המערבי של השפלה בעלת קרקעות סחף, וגובל בקרקעות כורכר. הקרקע באגן שפלת לוד היא אדמת סחף עמוקה, העשירה בסידן בחלקה המזרחי יותר, ועל כן מהווה אדמה פורייה. יחד עם האקלים הנוח של האזור, מהווה שפלת לוד בית גידול נוח מאד, והצמחייה הטבעית בה עשירה ומגוונת. האזור מתאים לרוב סוגי הגידולים האופייניים לארץ ישראל, גם סביבת לוד הייתה אזור חקלאי, שבו ענף גידול הדגנים היה ענף חשוב.[6]

לוד העתיקה שכנה סמוך לגדה הדרומית של נחל איילון, שרוב יובליו מתאחדים סמוך לעיר, בעוד לוד המודרנית מתפרשת דרומה יותר. נתונים טבעיים אלו סייעו להתפתחות יישוב בלוד כבר בתקופות קדומות מאד. מנגד, הימצאותה של לוד בבקעה נטולת אמצעי הגנה טבעיים, הפכו אותה לעיר הנוחה להיכבש.

היסטוריה

פרהיסטוריה

גילה של לוד נאמד בכ-8,000 שנה[7], וזוהי אחת הערים העתיקות בארץ והיחידה שהייתה מיושבת בכל אחת מהתקופות הארכאולוגיות וההיסטוריות. נמצאו בעיר שרידי יישוב מתקופת האבן החדשה. מן השרידים והממצאים נראה כי תושבי לוד הקדומים התגוררו בבתי טיט ועיבדו את הקרקע באמצעות כלי אבן. גידוליהם העיקריים היו חיטה, שעורה ועדשים. נוסף על כך, הם החזיקו בעדרי צאן. לא ידוע מה עלה בגורל יישוב זה, שכן בתקופה מאוחרת יותר נמצאו יישובים בעלי מאפיינים חומריים שונים.

תקופת הברונזה (3500-1150 לפנה"ס): העדות הכתובה הראשונה להתיישבות בלוד נמצאה ברשימה מן המאה ה-15 לפנה"ס, הסוקרת את ערי כנען שנכבשו על ידי פרעה תחותימס השלישי ומוזכרת בשם "רתן" המקביל על פי יוחנן אהרוני ל"לדן" בכנענית. ההתיישבות המצרית בתקופה הברונזה הקדומה בלוד נמשכה כ-300 שנה (בערך משנת 3,000 עד 2,700 לפנה"ס), באותה תקופה חייה במקום אוכלוסייה מעורבת של כנענים בני המקום ומצרים. על הנוכחות המצרית ביישוב מעידים שרידים רבים של כלי החרס האופייניים לתרבות מצרים העתיקה, בתקופה שבה הופיעה השושלת הראשונה של הפרעונים, שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בשנות ה-2000. בדיקות מעבדה הראו כי הם יוצרו מטין שמקורו במצרים[8].

בתקופה זו, לוד היה אחד היישובים הגדולים בסביבתו. תושביו עסקו בחקלאות, והחלו לגדל זיתים, שקדים, תאנים וקטניות. לעומת יישובי התקופה הכלקוליתית, יישובי תקופה זו היו מאורגנים בסדר חברתי ותרבותי מפותח יותר. דבר זה התבטא הן בגודל היישובים והן בהיותם מוקפים חומה לעיתים. ואמנם, לאחרונה[דרושה הבהרה] נתגלו בלוד שרידי חומות המתוארכים לתקופה הכנענית, ומתנהלות בעיר כמה וכמה חפירות של רשות העתיקות[דרוש מקור].

תקופת הברזל

ממצאים מתקופת הברזל מלמדים כי העיר הייתה מיושבת בתקופה זו. העיד מוזכרת במקרא בספר דברי הימים א (ח, יב) מוזכר כי: "... בני אלפעל עבר ומשעם ושמד, הוא בנה את אונו ואת לד ובנתיה". ככל הנראה ההתיישבות הישראלית ארעה בתקופת מלכותו של יאשיהו, עת התיישבו באזור בני שבט בנימין בעקבות הרחבת הממלכה הישראלית מערבה.

לפי מסורת חז"ל הייתה העיר לוד עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון: "לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" (תלמוד בבלי מסכת מגילה ד' א').

על פי ספר עזרא (ב' ל"ג) תושבי לוד גלו עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס, ושבו אליה עם שיבת ציון: "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ, שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" (הכוונה למספר העולים לארץ, מבני לוד, חדיד ואונו). גם בפרק י"א בספר נחמיה מובאת לוד כחלק מהערים שחודש יישובם בימי בית שני: "וּבְנֵי בִנְיָמִן, מִגָּבַע, מִכְמָשׂ וְעַיָּה, וּבֵית-אֵל וּבְנֹתֶיהָ. עֲנָתוֹת נֹב, עֲנָנְיָה. חָצוֹר רָמָה, גִּתָּיִם. חָדִיד צְבֹעִים, נְבַלָּט. לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים. וּמִן-הַלְוִיִּם--מַחְלְקוֹת יְהוּדָה, לְבִנְיָמִין. " (פסוקים כ"ב - ל"ו)מאוחר יותר, מופיעה לוד כאחת מהערים ששלחו מתושביהן לחזק את ירושלים בפקודת נחמיה: "וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים... לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים". עובדה זו מראה כי לוד הייתה חלק מפחוות יהודה בימיו של נחמיה.

בתקופה הפרסית, נכללה לוד דווקא בשומרון. גם לאחר כיבוש האזור בידי אלכסנדר מוקדון, בשנת 333 לפנה"ס, נותרה לוד במחוז שומרון.

שלטון יוון חשמונאים ורומי

במהלך מרד החשמונאים שהחל במודיעים הסמוכה, שיחרר יהונתן החשמונאי את לוד מידי היוונים, וסיפח אותה ליהודה. סיפוח זה קיבל אישור שלאחר מעשה מידי השליט הסלאוקי אלכסנדר באלאס ואחר כך זכה לאישור נוסף של דמטריוס השני. לוד נזכרת באיגרות שקיבל יהונתן החשמונאי מדמטריוס הראשון ומדמטריוס השני. מאותן איגרות משתמע כי לוד שימשה מחוז מנהלי המסופח ליהודה[9]. השגשוג הכלכלי במדינה החשמונאית, שגרר גידול אוכלוסין והתקדמות טכנולוגית, לא פסח על לוד. במהלך התקופה החשמונאית, עד לתקופת השלטון הרומאי, שמרה לוד על מעמדה כיישוב המרכזי בשפלת לוד, והיא אף נזכרת באיגרת ששלח יוליוס קיסר להורקנוס השני[10].

השלטון הרומאי על לוד החל בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס. בשנת 48 לפנה"ס קיבלה לוד מידי הרומאים מעמד של טופרכיה - עיר מחוז. בשנת 43 לפנה"ס, הטיל קאסיוס מיסים כבדים על האזור שנמצא בסוריה של ימינו, כדי לממן את מלחמתו הצפויה כנגד יורשיו של יוליוס קיסר. תושבי יהודה לא הצליחו לאסוף את סכומי הכסף שדרש מהם קאסיוס, וכעונש הוא מכר לעבדות תושבי ארבע ערים, אחת מהן לוד[11]. שנתיים מאוחר יותר, הורה שליט מזרח האימפריה דאז, מרקוס אנטוניוס לשחרר את העבדים, ונראה שרוב תושבי לוד שבו לעירם.

בימי הורדוס המשיכה לוד לשמש כעיר מחוז, ככל הנראה עד חורבן בית המקדש השני. העיר מוזכרת במעשי השליחים ט' ל"ב - ל"ה כמקום בו ריפא פטרוס, תלמידו של ישו, איש נכה ושמו אניס.

יוספוס פלביוס תיאר את לוד, ערב המרד הגדול, כ- "כפר שאינו נופל בגודלו מעיר"[12]. בימי המרד הגדול, עת הגיע קסטיוס גלוס ללוד לאחר השתלטו על הגליל, מצא אותה ריקה מתושבים - היות שכולם, פרט לחמישים איש - עלו לרגל לירושלים. גאלוס הורה להרוג את הנשארים והעלה את העיר באש[13]. תושבי לוד הצטרפו למורדים לאחר כשלונו של גאלוס בדיכוי המרד, והעיר לוד הוכפפה לפיקודו של יוחנן האיסיי. אספסיינוס כבש את לוד במהלך מסעות המלחמה שלו ביהודה, אולם מועד כיבושה אינו ברור, וייתכן שנכנעה ללא קרב. על כל פנים, באביב שנת 68 הייתה לוד מחוץ לאזורי הלחימה של המרד הגדול, ונראה שפליטים רבים נהרו אליה מאזורי הלחימה המתמשכת[14].

לאחר חורבן בית שני

בין המתיישבים בלוד בתקופה שלאחר החורבן היו גם מחז"ל. למעשה, רוב חכמי הדור שלאחר החורבן שמקום מגוריהם נזכר, התגוררו בלוד או בקרבתה[15]. בהם ניתן למנות את ר' אליעזר בן הורקנוס, רבן גמליאל, ר' טרפון, ר' אלעזר המודעי ור' עקיבא.

המדיניות הרומאית, שנקטה בגישה מעשית, אפשרה את שיקומה של לוד מתוצאות המלחמה. הרומאים, שהיו מעוניינים בשמירת הסדר והיציבות, הבינו שהשבת החיים למסלולם הרגיל יאפשרו להם להוסיף ולנהל את פרובינקיית יהודה ביעילות. אחד מהצעדים שננקטו על ידי אספסיאנוס היה השבת כל האדמות היהודיות שנלקחו במהלך המרד לבעליהן[16]. צעד נוסף בתהליך שיקומה של העיר, היה החזרתה למעמד טופרכיה.

בשני הדורות הראשונים שלאחר חורבן בית המקדש השני הייתה לוד שנייה במעמדה לעיר יבנה, ותקופה מסוימת, בין מותו של רבן גמליאל לבין מרד בר כוכבא, הייתה המרכזית והחשובה ביותר. בלוד פעלה קהילה יהודית גדולה וענפה, אשר שימשה כמרכז ליישוב היהודי בארץ ישראל במהלך תקופת יצירת המשנה והתלמוד. עקבות לכך ניתן למצוא בספרות חז"ל, שבה שרדו מאמרים רבים מאת חכמי לוד. בין חכמיה הידועים ניתן למצוא, נוסף על הנזכרים לעיל, את ר' יהודה בר אילעי, ר' אליעזר הקפר הוא בר קפרא, ר' חמא, ר' יוסי בן פטרס שהיה חותנו של ר' יהושע בן לוי שאף הוא התגורר ופעל בעיר לוד, ר' יהודה בן פזי ור' אחא שהעמידו תלמידים הרבה.

המעורבות הציבורית-לאומית של חז"ל בכלל וחכמי לוד בפרט, היא זו שגרמה להם להיות מעורבים בהכנות למרד בר כוכבא. רבים מחכמי התקופה שתמכו במרד התגוררו בלוד ובסביבתה, כמו ר' עקיבא ור' אלעזר המודעי. אחת ההכרעות המפורסמות שנתקבלה לפני פרוץ המרד[17], בשאלת יהרג ובל יעבור, נתקבלה בעלית בית נתזה שבלוד. יש בכך כדי להעיד על חשיבותה של לוד כמרכז הרוחני של הנהגת האומה ערב המרד.

מרד בר כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה, אך בשל מיעוט המקורות, רוב הפרטים לגביו לוטים בערפל. בין השאר, לא ברור היקפו הגאוגרפי של המרד. יש לשער כי לפחות בתחילת הקרבות, שלט בר כוכבא בלוד[18], שהיוותה אז אזור יהודי המיושב בצפיפות. עם זאת, לא סביר שלוד היוותה אחד ממוקדי המרד הן בשל מיקומה ליד דרך הראשית לירושלים והן בשל מחסור בהגנה טבעית.

לאחר המרד, שגרר את חורבנה של יהודה, הצליחה לוד להשתקם, ולחזור למעמד של עיר. היא נזכרת בספרו של קלאודיוס פטולמיאוס "הגאוגרפיה", שחובר סביב 150 לספירה, ברשימת ערי ארץ ישראל. אזכור זה מוכיח כי כבר זמן קצר לאחר המרד חזרה לוד למעמדה כטופרכיה. לעומת השיקום הפיזי המהיר, לא חזרה לוד למעמדה כמרכז הרוחני בארץ ישראל, והנהגת החכמים עברה לגליל.

בימי שלטון הקיסר הרומאי ספטימיוס סוורוס, בשנת 199 לספירה, קיבלה לוד מעמד של פוליס רומית ושמה שונה לדיוספוליס (עיר האלוהים). שם זה מופיע על מטבעות לוד שנטבעו במהלך התקופה הסוורית. ככל הנראה התקיימה בלוד טביעת מטבעות עירונית, זכות השמורה לפוליס. על המטבעות שהוטבעו מופיעים בעיקר סממנים פגניים, דבר המלמד על התחזקות האוכלוסייה הלא יהודית בעיר. נראה שיסוד דיוספוליס היה בהקמת רובע חדש, כמקובל אצל הרומאים, שמבני פוליס חדשה נבנו ליד העיר הוותיקה. המבנים החדשים כללו, ככל הנראה, מקדש אלילי, בנייני מנהל ומבני מגורים. כמו כן נראה כי בתקופת האנרכיה של האימפריה הרומית נבנתה חומה סביב העיר לוד, ועדות לכך ניתן למצוא במטבעות העיר. בימי מרד גאלוס הייתה לוד אחד ממוקדי המרד. העיר הועלתה באש ואלפיים יהודים נהרגו.

מתקופה זאת נותר בעיר פסיפס גדול ומרשים, הנקרא פסיפס לוד.

ימי הביניים

בתקופה הביזנטית הייתה לוד מרכז נוצרי חשוב. היא נודעה בזכות פעילותו של פטרוס וכמקום הולדתו של גאורגיוס הקדוש. לכבודו הוקמה כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. היא מוזכרת בשלושת שמותיה (לוד לודיא ודיוספוליס) במפת מידבא.

בשנת 636 לספירה, לאחר קרב הירמוך, כבשו המוסלמים את העיר מידי הביזנטים. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה להיות גֻ'נד פלשתינה. בירת המחוז עברה מקיסריה אל לוד. כעבור מספר שנים עברה הבירה לעיר חדשה שהוקמה בסמוך - רמלה. הדבר היה בימי מושל ג'נד פלשתינה סלימאן בן עבד אלמלכ, בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד ששלט מ-705 עד 715. חלק מהעיר נהרס ותושביה עברו לרמלה. במאה העשירית שוקמה העיר.

בתקופה הצלבנית נקראה העיר "סן ז'ורז' דה לידה" והוקמה בה הבישופות הקתולית (לטינית) הראשונה בארץ. כנסיית גאורגיוס הקדוש הוקמה מחדש. העיר נשארה צלבנית עד 1260.

Lod-Baibars-bridge-445
גשר ממלוכי מצפון לעיר, החוצה את נחל איילון, מזמנו של בייברס

העת החדשה

St.Georg Lydda
ציור מאת דייוויד רוברטס של כנסיית סנט ג'ורג' בלוד, סביבות 1840

בשנת 1834, במרד הפלאחים, פשטו אנשי הר שכם על לוד וצרו על רמלה ויפו. ב-1885 הגיעה ללוד קבוצת מתיישבים יהודים, עקב ביקורו בארץ ישראל של זאב קלונימוס ויסוצקי שקרא להתיישבות יהודים בערים הערביות. התיישבות זאת נכשלה כעבור זמן קצר והמשפחות היהודיות עזבו את העיר. אמנם בכך לא תמו ניסיונות ההתיישבות. בשנת 1890 הגיע לא"י יהודי בשם מרדכי סלמון, הוא התיישב בלוד והפך להיות הבעלים של טחנת קמח בעיר. כעבור זמן לא רב מדווח עיתון האור שבלוד גרות שש משפחות יהודיות ובכל יום מתקיים מנין בבית סלמון. אמנם הצלחה זאת לא נמשכה זמן רב ובשנת 1898 מדווח א"מ לונץ שבלוד לא גרות כלל משפחות יהודיות[19]. בפרעות תרפ"א נמלטו היהודים מהעיר ושבו אליה רק לאחר שנכבשה בידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.

ב-1872 נבנתה כנסייה חדשה על חורבותיה של כנסיית גאורגיוס הקדוש 'קוטל הדרקון' בעזרת שתי משפחות מהעיר, אל-מונייר ואל-חבש. שינוי משמעותי בעיר חל עם בנייתה של מסילת הרכבת לירושלים שקישרה בין יפו לירושלים והקמתה של תחנת הרכבת לוד שנחנכה בספטמבר 1892.

המנדט הבריטי

הבריטים שכבשו את הארץ ב-1917 הפכו את לוד לעיר מחוז ולמרכז התחבורה הארצי בעזרת שדרוג תחנת הרכבת ובניית שכונה לעובדיה, בניית מחנות הצבא הראשיים בקרבתה, ובניית שדה התעופה הבינלאומי. השגשוג התאפשר גם בזכות טיב האדמות החקלאיות מסביב לה. בתקופת המנדט הבריטי נזנחה העיר העתיקה לטובת שכונות חדשות מחוץ לה. ב-1920 היה מרבית השטח הבנוי בשכונה המזרחית של העיר שהייתה מוקפת בשטח חקלאי. הבניה הייתה צפופה ומרבית הבתים היו בני קומה אחת או שתיים מוקפים בפטיו בדומה לערים ערביות אחרות[20] . עם זאת, תצלומי אויר מגלים התחלת התפשטות עירונית מערבה ודרומה כבר ב-1918. גם בשכונות אלו הייתה הבניה נמוכה אך הרחובות רחבים יותר והבתים הוקפו בחומות ובגנים פרטיים. רוב אוכלוסיית רבעים אלו הייתה נוצרית. ב-1922 נמנו בלוד 8,103 תושבים והאוכלוסייה צמחה ל 16,780 ב 1944[20] . בתקופת המנדט נבנתה שכונת מגורים לעובדי הרכבת בקרבת צומת המסילות כ2 ק"מ דרומית-מערבית למרכז העיר העתיקה ומעבר למסילות. באזור זה השתכנו משפחות עובדי הרכבת הבריטיות, תחילה במחנה ובתחילת שנות ה-40 במבני אבן בתכנון האופייני לסגנון הקולוניאלי כ"עיר גנים". בעקבות נזקי רעידת האדמה בשנת 1927 וצמיחת האוכלוסייה שהגיעה ב-1931 ל-11,250 נפשות יזמו שלטונות המנדט תכנון מחודש לעיר[21]. המתכנן, קליפורד הולידיי Clifford Holliday ביצע גם תכנון עירוני עבור טבריה, יפו, רמלה ונתניה. הולידיי תכנן את צמיחת העיר בעיקר בשכונות הצפוניות והדרומיות בסגנון מערבי כששטחי המסחר פונים לדרכים הראשיות ובניינים ציבוריים כבתי ספר בקצה השכונה הדרומית. כמו כן התבצע פיתוח ניכר של מערכת הכבישים בעיר.

כיבוש לוד במלחמת העצמאות

War Memorial in Lod
אנדרטה בלוד לנופלים במערכות ישראל

ב־1947 הוחלט בתוכנית החלוקה של האו"ם שלוד תסופח למדינה הערבית, יחד עם נמל התעופה הבינלאומי וצומת הרכבות הראשי הסמוכים לה, כיוון שבתקופה ההיא לא היו יישובים יהודיים בסביבת לוד, פרט לכפר הנוער בן שמן. בנוסף, הכללת נמל התעופה וצומת הרכבות בשטח המדינה הערבית בא כפיצוי על סיפוח נמל חיפה למדינה העברית, והפיכת יפו על נמלה למובלעת.

משה דיין מדריך את חייליו (גדוד הקומנדו) לפני הפריצה ללוד
משה דיין מדריך את חייליו (גדוד הקומנדו) לפני הפריצה ללוד במבצע דני.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה לוד מרוחקת ומנותקת ממוקדי העימות (ניתן להשוות זאת למעורבותה של רמלה שכנתה). נראה שהפיקוד המקומי של העיר ביקש לבודד ככל הניתן את העיר מלחימה. לדוגמה, הודעה של מפקד אזור לוד ממרץ 1948 אסרה פתיחה באש על שיירות (לבן שמן הנצורה בעיקר) ללא רשות, וכן על פגיעה במסילות הברזל[22].

עם פרוץ קרבות, שימש אזור לוד כשטח התארגנות ובסיס יציאה ליחידות בפיקודו של חסן סלאמה. סלאמה קיבל מינוי מצבא ההצלה על אזור שפלת לוד. לעומתו, המפקד הצבאי של לוד, שחאדה חסונה, היה לוחמני הרבה פחות, וביקש לשמור על יחסי שכנות טובים עם יהודי בן שמן.

ב־1948, כחלק ממבצע דני, הגיעה חטיבת יפתח (בפיקודו של מולה כהן) אל כפר הנוער בן שמן הנצור, תוך כיבוש דאניאל וג'ימזו. בבוקרו של ה-11 ביולי, יצאו שתי פלוגות מהגדוד השלישי של החטיבה מכפר דניאל אל עבר לוד. הפעולה הוגדרה על ידי יגאל אלון כפטרול אלים[23] ואושרה ככל הנראה על סמך הנחת המודיעין כי לוד ורמלה הופקרו על ידי הלגיון הירדני. בנוסף, הניחו כי לוד אינה מבוצרת מכיוון מזרח, כיוון שמאזור זה לא ציפו תושבי העיר להתקפה. שתי הפלוגות נתקלו בהתנגדות חזקה, ונאלצו להוסיף ולהלחם במשך מספר שעות בפאתיה המזרחיים של העיר, מחוץ למערך העמדות העיקרי.

לאחר שמולה כהן ויגאל ידין נוכחו לדעת כי יש חשש ששתי הפלוגות יכותרו, פנו לגדוד הטנקים מס' 82 של חטיבה 8 לבקשת סיוע. בשל תקלה במכשירי הקשר, שמע את הבקשה מפקד גדוד 89 (מחטיבה 8), משה דיין, והחליט על דעת עצמו[24] לצאת לכיוון לוד. גדוד הקומנדו (ג'יפים משוריינים בלוחות פלדה) של משה דיין החל לעשות את דרכו מדיר טאריף, אל עבר לוד. בסביבות השעה 18:20 יצא שיירה שכללה שריונית שלל (שכונתה הנמר הנוראי) בראש, ואחריו שתי פלוגות זחל"מים וכעשרים ג'יפים. תוכנית הפעולה של דיין הייתה להיכנס בבליץ[25] אל העיר תוך ירי כבד, ולזרוע בלבול והרס כדי להכניע את מגיני העיר. הטור של דיין נכנס בסערה אל לוד, הגיע עד פאתי רמלה, סב על עקביו ויצא מלוד כלעומת שבא. כל המבצע כולו ארך כ-47 דקות, אשר במהלכן אנשי חטיבת יפתח הצליחו להבקיע את דרכם אל מזרחה של לוד העתיקה.

לפני הלחימה, במהלכה ואחריה גורשו באיומים כמעט כל התושבים הערבים את העיר. בני מוריס כתב כי "ההתקפות על שתי הערים נועדו מלכתחילה לזרוע בהלה בקרב אזרחיהן ולגרום להם לנוס על נפשם, כאמצעי להחיש את המפלה הצבאית ואולי גם כמטרה בפני עצמה"[26]. לעומתו, אלון קדיש ואברהם סלע סברו כי "כמקובל בפעולות צבאיות נגד יישובים ערביים, איפשר צה"ל ואף עודד בריחת תושבים בשלבי הכיתור והלחימה", אך לא הייתה מחשבה לגרש את כלל התושבים. רק לאחר תקריות הירי ב-12 ביולי "הוחלט במטה "דני" שיש להפעיל לחץ על האוכלוסייה לעזוב"[27]. גם לדעת יואב גלבר העדויות לא מצביעות על מדיניות של גירוש מכוון[28]. על קביעתו של מוריס כתב מרדכי בר און כי "אין לה אחיזה בתיעוד ובעדויות שעליהן הוא עצמו מסתמך"[27]. כשבפועל הערבים גורשו באיומים. ע"פ הפלמ"ח, במהלך כיבוש לוד נהרגו 8 לוחמים עבריים ו-250 ערבים, לוחמים ואזרחים[29]. ע"פ מקורות ערביים מספר ההרוגים נע בין 400 ל-1,700 בני-אדם[29][30].

כ-1,000 תושבים בלבד נותרו בעיר החרבה, רובם בשכונת הרכבת (כעובדי רכבת חיוניים) ומיעוטם בלוד העתיקה (מקום שזכה לשם "הגטו" או "גטו לוד"; כיום רמת אשכול). לאחר המלחמה עברו אליה יהודים מהמעברות הסמוכות (בעיקר מצריפין) והיא הוכרזה כעיר. במקביל התמידה "התגנבות יחידים" ערבית חזרה לעיר, וכן עברו או הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליישובים יהודים. בתקופה זו נעוץ גרעין הבעייתיות בעיר כ"מגנט" של אוכלוסייה חלשה. כאן הופיע העירוב האופייני לעיר של ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

מקום המדינה ועד היום

PikiWiki Israel 18920 Architecture of Israel
בנייה בלוד בשנות ה-50

במהלך השנים עלו טענות כי מדינת ישראל התייחסה אל העיר העתיקה כאל מפגע שיש לחסלו[31], ותרמה בכך לנתק ההיסטורי. ב-1955, בהתאם לתוכנית האב של האדריכל מיכאל בר, נהרסה העיר העתיקה עד היסוד. התושבים היהודים שוכנו בבתי שיכון מודרניים בצפון העיר בשכונה בשם "נווה זית", בעוד הערבים שוכנו בשכונה חדשה בשם "נווה ירק" במזרח. ההפרדה המובנית הזו קיימת עד היום. מפעלים חדשים בעיר פתרו חלקית את בעיית האבטלה, והעיר צמחה ל־25,000 איש.

בשנות השישים חודשה תוכנית המתאר בהתאם לצמיחה המהירה. כקודמתה, התוכנית התעלמה כליל ממרכז העיר הישן ומהריכוזים הערביים.[דרוש מקור] התוכנית העתיקה את המע"ר לעיר החדשה, ומיקמה בתי שיכון על חורבות העיר העתיקה.[דרוש מקור]

בתחילת מלחמת ששת הימים, לפני כניסת צה"ל לשומרון, הופגזה לוד בירי תותחים מקלקיליה[32].

באמצע שנות השמונים, ידעה העיר שקט יחסי ביחסים בין העדות השונות. בתקופה זו נפתחו בתי ספר חדישים, התפתח אזור תעשייה, וכן הוקמו מרכזי קניות ובתי קולנוע. במהלך שנות ה-90 התחזקה מגמת העזיבה של יהודים מבוססים, למרות ההתייצבות ביחסי העדות. היהודים החלו לחשוש פן יהפכו למיעוט, והדבר מהווה עד היום מוקד מתיחות בין אוכלוסיות העיר.

החל משנות ה-90 מתקיימת עזיבת תושבים מבוססים ליישובים הסמוכים מודיעין ושוהם. דלדול מקורות ההכנסה החל להעיק על קופת העירייה בתקופה זו, ולעיר מונתה ועדה קרואה מספר פעמים. לאחר הדחתו של ראש העירייה בני רגב ב-2007, מונה אילן הררי, שהיה קצין חינוך ראשי, לעמוד בראש הוועדה הממונה (שלמעשה מתפקדת כמועצת העירייה). ב-16 ביולי 2009 התפטר הררי[33]. כעבור שבוע חזר בו הררי מהתפטרותו[34]. הוא שימש בתפקיד עד פברואר 2011, אז הוחלף בראשות הוועדה הקרואה על ידי מאיר ניצן.

באוקטובר 2013, אחרי עשר שנים בהן לא יצאו תושבי לוד לקלפיות, ניצח יאיר רביבו, ששימש כמנכ"ל העירייה תחת מאיר ניצן, את יורם מרציאנו בהפרש ניכר ונבחר לראשות העיר.

באוקטובר 2018, זכה רביבו שוב בבחירות המקומיות ברוב גדול, מולו התמודדו משה בונפיל ופכרידין שראיעה.

אוכלוסיית העיר

Lod-06
מגדלי מגורים בשכונת "גני אביב", ינואר 2006

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2018, מתגוררים בלוד 75,726 תושבים (מקום 22 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.5%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, ללוד דירוג של 3 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 55.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 7,085 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח).[35]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

לוד היא עיר מעורבת בה גרים יהודים, מוסלמים ונוצרים. בסוף שנת 2006 מנתה אוכלוסיית העיר כ-66,800 נפשות ונחלקה לקבוצות הדתיות הבאות:

  • יהודים: 69.2%
  • ערבים: 23.6% (מוסלמים: 22.4%, נוצרים: 1.1%)
  • אחרים: 7.2%

אחוז הערבים בה היה 19.7% בשנת 2001 ו 22.0% בסוף שנת 2004. לעומת זאת, מקרב האוכלוסייה הצעירה (עד גיל 15) אחוז הערבים עומד על קרוב ל-50%[36]. ההפרדה האתנית הטבעית האופיינית לערים מעורבות אינה כה חזקה בלוד וקו התפר בין השכונות הערביות ליהודיות כולל אזורים מעורבים רבים. עזיבת תושבים יהודים יצרה היצע נרחב של דירות בשכונות היהודיות הוותיקות, מצוקת הדיור בשכונות הערביות יצרה ביקוש רב לדירות אלה, והכלכלה ניצחה את הסגרגציה. עם זאת, שכונות מעורבות אלה הן לא אחת מקור לאלימות ולביטויי גזענות.

אוכלוסיית לוד מונה כ־74,000 תושבים, מתוכם 72.5%יהודים, וכ־27.5% ערבים.

כ־33% מקרב אוכלוסיית העיר הם עולים חדשים, רובם מארצות חבר העמים ומקצתם מאתיופיה.

36.6% מכלל האוכלוסייה הם ילדים עד גיל-18, 12.4% בגיל 65 ומעלה. מקרב העולים, 11,860 הם יוצאי חבר העמים, 2,680 יוצאי אתיופיה, 10,380 מארצות אחרות. מס' הנפשות הממוצע למשק בית עומד על 4.3 (במגזר הערבי 7.1), כ־90% מקרב בני הנוער מתגייסים לצה"ל.

ניתן לחלק את השכונות בלוד לשלוש קבוצות: השכונות הערביות (שכונת הרכבת ופרדס שניר) המופרדות גאוגרפית על ידי מסילת הרכבת, השכונות היהודיות החדשות שנבנו לכיוון רמלה, ושכונות "גני אביב" ו"גני יער" המנותקות גאוגרפית מהעיר. אזור מרכז העיר, שהיה בעבר ערבי כולו, הפך ליהודי כולו בשנות ה-50, אם כי כיום מסתמנת חזרה איטית של האוכלוסייה הערבית לאזור זה.

האוכלוסייה הערבית

נכון לסוף שנת 2004, התגוררו בלוד 14,661 תושבים ערבים, כ-22.0% מאוכלוסיית העיר. גידול מסוף שנות ה-80, אז היוו התושבים הערבים 12% בלבד מאוכלוסיית העיר. רוב התושבים הערבים גרים בשלוש שכונות מצוקה, אם כי חלקם עבר עם הזמן לשכונות היהודיות, שהפכו להיות שכונות מעורבות. האוכלוסייה הערבית בלוד נמצאת ביחסים מתוחים בינה לבין עצמה ועם היהודים בעיר, עם משתפי פעולה שיושבו בעיר במהלך שנות האינתיפאדה, ועם רשויות החוק והעירייה בשל בעיית פשיעה, בעיית סמים ובנייה בלתי חוקית שנפוצה באוכלוסייה הערבית בעיר.

את האוכלוסייה הערבית ניתן לחלק לארבע קבוצות עיקריות:

ערביי לוד הוותיקים

הקבוצה הראשונה והשנייה, המכנות את עצמן "לודאים" הן מקרב ערביי לוד שנשארו בעיר מלפני תש"ח. הקבוצה הראשונה, המונה כיום כאלף איש היא ערביי לוד הנוצרים. בהתחשב בעובדה שבשנת 1922 התגוררו בעיר 920 נוצרים ניתן לומר שלא חל גידול בקבוצת אוכלוסייה זו. הקבוצה השנייה, המונה כ-6,000 איש היא ערביי לוד המוסלמים. שתי הקבוצות הללו, המהוות מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר, נמצאות במעמד סוציואקונומי גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה הערבית, ומתגוררות בעיקר בשכונות המזוהות כיהודיות. ילדי הקבוצות הללו אינם לומדים במסגרות החינוך הערבי בעיר, אלא בבתי ספר פרטיים ברמלה וביפו או בבתי הספר היהודיים שבעיר.

הבדואים

הקבוצה השלישית כוללת את האוכלוסייה הבדואית בעיר, שהחלה להגיע מסוף שנות השבעים, בעקבות הסכמי קמפ דייוויד. ככל הנראה זו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ערביי לוד. הבדואים מתגוררים בעיקר בשכונת הרכבת ובפרדס שניר - שתי שכונות המתאפיינות בבניה הבלתי חוקית הנרחבת הממלאת אותן.

משתפי הפעולה

הקבוצה הרביעית כוללת את אוכלוסיית המשת"פים שהגיעה לעיר החל מתחילת שנות התשעים. במהלך שנות האינתיפאדה הארוכות נוספו ללוד הערבית כמה מאות משפחות של משתפי פעולה, אשר התקשו להתאקלם חברתית הן בין היהודים והן בין הערבים. בשל חוסר לכידותה של האוכלוסייה הערבית בלוד יחסית לאוכלוסיות ערביות אחרות בישראל, ההתנגדות לקליטת המשת"פים בלוד הייתה עזה פחות מבמקומות אחרים בארץ. משתפי הפעולה יושבו בשכונת אל-ורדה, שנמצאת בתוך שכונת הרכבת, שם הם מוקפים בגדרות תיל ואמצעי אבטחה מחשש להתנכלות, ורק לאחרונה החלו להיטמע מעט בשכונות הערביות האחרות. כיום, המשת"פים מתגוררים גם באזור רמת אשכול ונווה שרת.

בתקשורת הכתובה המקומית מועלות מדי פעם טענות כי משתפי הפעולה נהנים לכאורה מחיסיון בפני החוק, כגמול על שירותם, והמשטרה מתעלמת מפעילויות בלתי חוקיות שנטען בתקשורת כי הם מבצעים.

בין הקבוצות הללו שוררת מתיחות ואף יחסי איבה - הן אינן באות בקשרי חיתון זו עם זו, וערביי לוד הוותיקים (בני הקבוצה הראשונה והשנייה) נוטים להאשים את הבדואים והמשת"פים במצבה הקשה של העיר. כאמור, ילדי הלודאים הוותיקים אינם לומדים יחד עם ילדי הבדואים והמשת"פים.

עולי חבר המדינות

15 אלף עולים חדשים מברית המועצות לשעבר נקלטו בלוד בשנות התשעים, והם מהווים כיום כ-23% מתושבי העיר. עם הזמן חלה ירידה בפופולריות של לוד למרות הדיור הזול יחסית לאזור המרכז בקרב עולי חבר המדינות, עקב אכזבה מאיכות החיים בעיר, ורבים מהם עזבו וממשיכים לעזוב את העיר.[דרוש מקור]

קהילת הסטודנטים

לאחר המחאה החברתית בקיץ 2011 הוקמה בעיר קהילת הסטודנטים של התאחדות הסטודנטים בישראל. 250 סטודנטים מלמעלה מ-23 מוסדות לימוד במרכז הארץ עברו להתגורר בלוד, לחיות בה ולפעול בתוכה. הסטודנטים פועלים בעיר בתחומי התרבות, החינוך הבלתי פורמלי וההעצמה האזרחית ובשיתוף פעולה עם עיריית לוד עמלים להפוך את העיר מסמל של הזנחה לסמל של שגשוג ופריחה. קהילת הסטודנטים יוצרת את התשתית להפיכת העיר לוד לעיר אטרקטיבית לצעירים ולסטודנטים במרכז הארץ.

דת

The square of Synagogue e church a Mosque (behind)
בית כנסת "שערי שמים", כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ומסגד אל-עומרי - במרכז אחד
HPIM4865
פנים מסגד דהמש

העיר לוד משופעת בכ-70 בתי כנסת, רובם קטנים ומשרתים את האוכלוסייה המזרחית. בשכונת נווה זית שבמרכז העיר קיימת תופעה ייחודית של שורה רציפה של כעשרה בתי כנסת המיועדים ליוצאי עדות שונות והשוכנים זה צמוד לזה. במקום הוקם פארק מפואר ובכוונת העירייה להפוך את המקום למוקד תיירותי הממחיש את סיפורם של קהילות ישראל השונות. בשל תופעת החזרה בתשובה, שהתעצמה בעשור האחרון, נפתחים מוסדות דת רבים במבנים ישנים ובדירות. מורגשת בעיר פעילות רבה של מפלגת ש"ס. בעיר נרשמו תקריות בין על רקע לבוש לא צנוע או מכירת מזון לא כשר.

מנגד, גורמים דתיים אחרים בעיר טוענים לקיפוח. יוצאי אתיופיה חנכו בית כנסת ראשון לעדתם לאחר מאבק בן עשר שנים. הערבים מנהלים מאבק עיקש לבניית מסגד גדול בפרדס שניר.

שיכון חב"ד

קהילת חב"ד, שהגיעה לעיר כבר בשנת 1949, בהוראתו של האדמו"ר הקודם של חסידות חב"ד ליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון, (שבעצמו ביקר בעיר בשנת 1939, בשעה שהרכבת בה נסע לירושלים, עצרה במקום וקיבל בה יהודים שבאו להתברך מיישובים סמוכים כמו רחובות ונס ציונה שהיו אז יישובים צעירים) מונה כיום יותר מ-800 משפחות המתגוררות ב"שיכון חב"ד" ולאור הגידול בקהילת חב"ד ומחוסר דיור בשכונה, חלקם עברו להתגורר בסמיכות ל"שיכון חב"ד" בשכונת נווה אורנים וברחובות הסמוכים, רמז פנקס ויוספטל. בסמיכות לשכונה נמצאת גם ישיבת תומכי תמימים ה'ישיבה קטנה' הגדולה ביותר של חב"ד בעולם.

לקהילת חב"ד יש בשכונה מוסדות חינוך לכל הגילאים החל ממעונות, גנים, תלמוד תורה, ישיבה קטנה. בית ספר יסודי ותיכון לבנות. רב הקהילה הוא הרב ברוך יורקוביץ. בשכונה חיים זה לצד זה יהודים אשכנזים, יהודים ספרדים, יהודים תימנים, יהודים גרוזינים ויהודים בוכרים. בית הכנסת הגדול הנמצא במרכז השכונה משמש מדי יום יותר מאלף מתפללים שמגיעים מרחבי העיר לוד ורמלה. כמו כן בשכונה ישנם עוד ארבעה בתי כנסת.

בפברואר 2019 אוכלסו הבניינים הראשונים בפרויקט מגורים "שער העיר - לוד"[37] שמהווה הרחבה לשכונת חב"ד, אך רק חלק מתושבי השכונה משתייכים לחסידות חב"ד.

גרעין תורני אלישיב

בשנת תשנ"ו (1996) הוקם בעיר גרעין תורני בשם "אלישיב"[38], הנחשב כיום לאחד הגדולים, הוותיקים והמצליחים בארץ. הגרעין מפעיל ישיבה תיכונית, אולפנה לבנות[39], מדרשה ללימודי יהדות המופעלת על ידי בנות שירות לאומי, בתי ספר יסודיים, מעונות לפעוטות וגני ילדים. עוד יסד הגרעין בעיר את המכינה הקדם-צבאית "מעוז", שראשיה הם הרב עוזיאל חובב והרב דודי אברמוביץ', בה מושם דגש על נתינה חברתית בעיר לוד. רב הגרעין מאז 2008 הוא הרב ישראל סמט. הגרעין הקים שכונה בצפון העיר בשם "רמת אלישיב", וכמו כן תושביהם של שכונות דתיות נוספות כמו "נוף נריה" ו"רמת החשמונאים" מזוהות עם הגרעין. קהילת הגרעין גדלה עם השנים בקצב מהיר במיוחד: בעוד בשנת 2010 מנה הגרעין כ-250 משפחות[40], בשנת 2013 הגיע מספר המשפחות בגרעין לכ-500 ובשנת 2018 מספר המשפחות המזוהות עם הגרעין היה מעל לאלף. בשנת 2009 הקים הגרעין סניף "בני עקיבא", אשר הפך לסניף תנועת הנוער הגדול בעיר עם 300 חניכים. בעיר קיימים שני סניפי בני עקיבא נוספים: סניף לוד נצח, שהוקם בשנת 2001 ורוב החניכים בו מהעדה האתיופית, הסניף מונה כ50 חניכים, וסניף לוד איתן שקם בסוף שנת התשע"ז (2017) ומונה כ-250 חניכים.

לוד העתיקה

בלוד העתיקה נמצאת כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, כנסייה יוונית אורתודוקסית בה על פי המסורת נקבר גאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג'). גאורגיוס הוא הקדוש החשוב בכנסייה האורתודוקסית ופטרונן של מספר מדינות בהן אנגליה. הכמרים בכנסייה הם ברובם יוונים. לצד הכנסייה ניצב מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים". מסבנת אל–פאר, הוא מבנה בית בד ומסבנה (מפעל לייצור סבון) השוכן בעיר העתיקה בלוד, מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. המבנה הוקם בתקופה העות'מאנית, ונעשה בו שימוש גם בימי המנדט הבריטי. חאן חילו, מבנה חאן השוכן מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. החאן הוקם בידי הממלוכים, ונעשה בו שימוש גם בתקופת העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי[41].

באזור העיר העתיקה נמצאת התחנה המרכזית של לוד וקיימות תוכניות להעתיק אותה לאתר צמוד לתחנת הרכבת לוד.

תעשייה

אזור התעשייה הצפוני של לוד, המשתרע על שטח של כ-500 דונם, נחשב לאחד מאזורי התעשייה החשובים באזור המרכז, וזאת בזכות קרבתו לנמל התעופה בן-גוריון. רבים מהמפעלים באזור התעשייה הם מתחום הלוגיסטיקה. אזור התעשייה נהנה מקירבה לצירי תחבורה מרכזיים, סמוך לתוואי כביש חוצה ישראל, בצומת הרכבות המרכזי של המדינה.

מפעלים חשובים נוספים בעיר הם חברת ציוד התקשורת "טלרד", מפעל הקרטון "קרגל", "קפה-קו" - חברת-בת של עלית (כיום חלק משטראוס גרופ) לייצור קפה, "קשב" - מרכז המחשבים של בנק לאומי.

בעיות

בנייה בלתי חוקית

חלק ניכר מהתושבים הערבים בלוד חיים על קרקע חקלאית הרשומה על שמם בטאבו, אך לא הופשרה לשימוש כקרקע למגורים. אחרים הגרים בבתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית על אדמות מדינה[42]. לעירייה אין יכולת כלכלית להתמודד עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית, כיוון שפעולות הריסה של בתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית הן פעולות יקרות, והעירייה נתונה במצוקה כלכלית. בנוסף, הריסת בנייה בלתי חוקית בלוד היא בעייתית כיוון שפעולות ההריסה חייבות להיות מלוות באבטחה כבדה על הקבלנים המבצעים את ההריסה. הבטחות רבות מצד הממשלה לפיהן לוד תקבל סיוע נרחב על מנת להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית, העלו חרס וסיוע מעולם לא הגיע לידי העיר. כדי להימנע מהתמודדות עם בעיות האבטחה והבעיות הכלכליות של ההריסה, החליטה עיריית לוד להפשיר ולהכיר בבנייה בלתי חוקית בעיר (תוכנית ל"ד)[43]. פתרון נוסף להתמודדות עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית בעיר היה הקמת שכונה ערבית חדשה, "נווה שלום" על ידי משרד השיכון. המבקרים מקרב הציבור הערבי טוענים כי השכונה נבנתה ללא שיתוף הציבור ובבנייה שבלונית ולא איכותית שאינה מתאימה לצרכים של המשפחות הערביות (משפחות מרובות ילדים, מגורים בחמולות וכו'), וכי השכונה היא מס שפתיים בידי הרשויות כנגד טענות הקיפוח של הערבים. בעיות של בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי קיימות גם בעיר השכנה רמלה.

בעקבות הריסת מבנה בלתי חוקי ב-22 בנובמבר 2018 יצאו מאות תושבים מהמגזר הערבי בלוד להפגנות וחסימת צירים במשך שלושה ימים[44].

בעיית הסמים

אף שבלוד בעיית הסמים אינה הגדולה ביותר בגוש דן, העיר ידועה לשמצה בתואר "בירת הסמים" של גוש דן. בעבר התרכז הסחר בסמים בשכונות הפחונים פרדס שניר והרכבת, ועם הזמן התפשט גם לשכונות היהודיות והמעורבות בעיר. אופיו הפלילי של הענף הביא להגדלת הפשיעה הנלווית כגון גניבות, ונדליזם ואלימות. כיום, לאחר מבצעי אכיפה נרחבים של המשטרה בשיתוף פעולה עם כוחות מיוחדים צומצם במידה ניכרת הסחר בסמים בעיר.

ראשי העיר

עירייתלוד
בניין עיריית לוד, פברואר 2009
  • פסח לב - מונה על ידי משרד הפנים ב-5 במאי 1949. בתפקיד עד 1959
  • אלכסנדר קמיל - 1959 עד 1964
  • שרגא שוולבה - פברואר 1964 עד נובמבר 1965
  • צבי איצקוביץ - נובמבר 1965 עד 1978
  • משה אפרת - 1978 עד 1983
  • מקסים לוי - 1983 עד 1996. עם היבחרו של לוי לכנסת הוא פרש מראשות העיר.
  • בני רגב - 1996‏-1998. בעקבות פרישת מקסים לוי נבחר רגב לתפקיר ראש העיר על ידי מועצת העיר. הוא שימש לפני כן כממלא מקום ראש העיר.
  • פנחס עידן - 1998‏-2000. זכה בבחירות ולאחר שנה בתפקיד פנה לשר הפנים וביקש למנות ועדה קרואה לעיר. לאחר שפרש מכהונתו נבחר כיושב ראש ועד העובדים ברשות שדות התעופה.
  • אריה ביבי - 2000‏-2002, יושב ראש הוועדה הקרואה. בשנת 2002 החליט שר הפנים, אלי ישי, על עריכת בחירות לראשות העיר ולמועצה.
  • מקסים לוי - מאי עד אוקטובר 2002. לוי זכה בבחירות ונפטר במהלך כהונתו.
  • בני רגב - מנובמבר 2002. בעקבות פטירתו של לוי מונה רגב, שהיה ממלא מקומו, לראש העיר. רגב זכה בבחירות שנערכו באוקטובר 2003. בשנת 2007, בעקבות מינויה של ועדת חקירה לתפקוד העירייה, החליט שר הפנים, רוני בר-און לפטר את רגב מתפקידו, לפזר את המועצה ולמנות ועדה קרואה לניהול העיר למשך 4 שנים. בני רגב הורשע בלקיחת שוחד מן הקבלן דוד אפל.
  • אילן הררי - 2007 עד 2011. יושב ראש הוועדה הקרואה.
  • מאיר ניצן - החל מפברואר 2011 עד 2013. יושב ראש הוועדה הקרואה.
  • יאיר רביבו - החל מאוקטובר 2013.

ערים תאומות

לקריאה נוספת

  • בן ציון רוזנפלד, לוד וחכמיה בימי המשנה והתלמוד, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ז-1997.
  • מרדכי דב יודלביץ, העיר לוד, סיני - ירחון דתי לאומי, יא', ירושלים, תש"ב; עמ' לב - מ; רנד - רנט; שיג - שיט.
  • לאון מג'רו, לוד - זכרונות ד"ר לאון וחנה מג'רו, ירושלים, תשכ"ה.
  • אורה וקרט, לוד: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב, תשל"ז-1977.
  • אלחנן אורן, בדרך אל העיר - מבצע "דני" יולי 1948, הוצאת מערכות, תל אביב, תשל"ו.
  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1991.
  • שנת ה-49 לשחרור לוד, חוברת מטעם עיריית לוד (1997).
  • אלון קדיש, אברהם סלע, ארנון גולן, כיבוש לוד, יולי 1948, הארכיון לתולדות ה'הגנה', משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, תש"ס-2000[45]
  • רם גופנא ויצחק בית אריה, סקר ארכאולוגי של ישראל - מפת לוד (80), רשות העתיקות, ירושלים, תשנ"ז.
  • ל. א. מאיר, י. פינקרפילד, ח. ז. הירשברג (מבוא), בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל, ירושלים, תש"י (לוד, עמ' כו - כח).
  • שמואל קליין, ספר היישוב, כרך ראשון, חלק ראשון: היישוב למקומותיו, מימי חורבן בית שני עד כבוש ארץ ישראל על ידי הערבים, הוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, ירושלים, תרצ"ט. על העיר לוד, ר' עמ' 99 - 103 (55 מקורות). על דרום, דרומה (בעיקר העיר לוד), ר' עמ' 36 - 38 (33 מקורות).
  • יואב רגב, הגדות תש"ח, נתניה: אחיאסף, 2013.
  • Joshua J. Schwartz, Lod (Lydda), Israel - From its origins through the Byzantine period, 5600 B.C.E. - 640 C.E., BAR International Series 571, 1991.
  • Miriam Feinberg Vamosh, Looking for Lydda, Eretz Magazine, January-February 1997, pp. 32 – 37, 56 - 57.
  • Ari Shavit, Lydda, 1948, New Yorker Magazine, October 21, 2013.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 הנתונים לפי טבלת יישובים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  3. ^ השם לוד מנוקד בחולם חסר: לֹד . שם הייחוס: לֻדִּי (בלי ניקוד: לודי). הניקוד לֹד הוא על פי צורת השם כניקודו במקרא. הצורה בחולם היא שנקבעה בוועדת השמות הממשלתית כצורה התקנית, והיא משמשת בפרסומים רשמיים. לצד צורה זו העברית מקיימת מסורת הגייה רבת שנים בשורוק - לוּד, וההוגה כן אינו טועה (דוגמה: במסכת תענית יט, א, 'לוד' מנוקדת בשורוק על ידי הרב יוסף עמר על פי מסורת תימן). החלטת האקדמיה ללשון העברית, ישיבה שכח, רשומות, ילקוט הפרסומים 6709 05-12-2013 [1]
  4. ^ הודעות הדובר, העיר העתיקה בלוד הוכרזה כעל אתר מורשת עולמית לשימור
  5. ^ משנה, מסכת שביעית, פרק ט', משנה ב'
  6. ^ יוסי שפנייר: תפוצת גידול הדגנים בארץ ישראל בתקופות קדומות על פי מקורות יהודיים ועל פי ממצאי התרבות החומרית
  7. ^ על ממצאי החפירות שביצעו גופר ובלוקמן Blokman N. 1996. Newe Yarak - Lod, A Pottery Neolithic Site in the Shephela. MA Thesis. Tel-Aviv University, Tel-Aviv.
  8. ^ רן שפירא, ההתיישבות המצרית בלוד נמשכה כ-300 שנה, באתר הארץ, 8 בפברואר 2004
  9. ^ תרגום התעודות ודיון בהן: שטרן, התעודות, עמ' 96 - 110.
  10. ^ קדמוניות, יד, 208
  11. ^ קדמוניות, יד, 275
  12. ^ קדמוניות, כ, 120-130.
  13. ^ מלחמת, ב, 515.
  14. ^ לוד וחכמיה, עמ' 10.
  15. ^ בן ציון רוזנפלד, לוד וחכמיה, עמ' 11
  16. ^ מלחמת, ז, 216
  17. ^ לוד וחכמיה, עמ' 21
  18. ^ לוד וחכמיה, עמ' 22
  19. ^ בנימין פוריס, הנוכחות היהודית בעיר לוד בשנים 1886–1947, על אתר גליון 19
  20. ^ 20.0 20.1 The Language of Modernity: Urban Design in Mandatory Lydda Haim Yacobi
  21. ^ מפת לוד, 1931, הוכנה ע"י מחלקת המדידות של ממשלת המנדט. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
  22. ^ ג"מ, חטיבה 65, מכל פ/330, תיק 846.
  23. ^ אלון קדיש, אברהם סלע, ארנון גולן, כיבוש לוד, יולי 1948, הוצאת הארכיון לתולדות ההגנה, משרד הביטחון, 2000. עמוד 29
    אלחנן ארן, בדרך אל העיר: מבצע דני יולי 1948, הוצאת מערכות 1976. עמוד 97 ועמוד 135. המונח "פטרול אלים" בו השתמש גם מפקד חטיבת הראל ציין התקפה גדודית (הערה בעמוד 307)
  24. ^ אלחנן אורן, בדרך אל העיר:מבצע דני, יולי 1948 עמ' 97 - 98
  25. ^ קית' ווילר, "טאקטיקת בליץ ניצחה את לוד", פאלסטיין פוסט, 13 ביולי 1948
  26. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, 1991, עמ' 274.
  27. ^ 27.0 27.1 מרדכי בר און, ‏בחזרה אל לוד ורמלה, קתדרה 99, ניסן תשס"א, מרץ 2001
  28. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 246 - 247
  29. ^ 29.0 29.1 אתר הפלמ"ח, כיבוש לוד, www.palmach.org.il (בעברית)
  30. ^ מוחמד נימר אל כתיב (מצוטט ע"י בני מוריס), The Events of the Disaster or the Palestinian Disaster, 1967
  31. ^ וקרט, לוד - גאוגרפיה היסטורית, עמ' 152 - 156, ור' גם צילום גזיר עיתון, בעמ' 162, הנושא את הכותרת: "חוסל מרכז הפשעים בלוד". לפי האמור בכתבה, חוסל מרכז הפשעים בשכונת החרבות בלוד, במבצע של עיריית לוד בתיאום עם מוסדות ממשלתיים ובשיתוף פעולה עם המשטרה, "שלפי דברי ראש העיר פ. לב 'במלחמתה נגד הפריצות בלוד, חרגה מהשיגרה הרגילה'".
  32. ^ 50 לישראל בעמוד על שנת 67
  33. ^ ‏אלי סניור, ראש הוועדה הקרואה בלוד אילן הררי התפטר, באתר ynet, 16 ביולי 2009
  34. ^ אלי סניור, ראש הוועדה הקרואה בלוד חזר בו מהתפטרותו, באתר ynet, 23 ביולי 2009
  35. ^ פרופיל לוד באתר הלמ"ס
  36. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רשימת היישובים אוכלוסייתם וסמליהם – סוף שנת 2004
  37. ^ COL חב"ד און-ליין | 'שער העיר': חנוכת בית, מפתחות לדירה והדפסת התניא • תיעוד, www.col.org.il
  38. ^ אתר הגרעין התורני "אלישיב" בלוד
  39. ^ אתר אולפנת צביה לוד
  40. ^ בני טוקר, "לוד - משימה ציונית ממדרגה ראשונה", באתר ערוץ 7, 6 באוקטובר 2010
  41. ^ לוד העתיקה. שימור חאן אל חילו. ומסבנת אל פאר, דוח ביצוע על ידי אדריכל גיורא סולר. מרץ 2013
  42. ^ מיכל טביביאן-מזרחי, ‏מסמך רקע בנושא פלישה לקרקעות ולמבנים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 28 ביולי 2004
  43. ^ הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן, מושב שלישי, פרוטוקול מס' 461 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה, 4 ביולי 2005
  44. ^ "מאות תושבים מהמגזר הערבי חוסמים את צומת הכניסה לגני אביב במחאה על הרס בתים - מקומונט לוד - כל מה שחדש בלוד". מקומונט לוד - כל מה שחדש בלוד (בעברית). 25 בנובמבר 2018. בדיקה אחרונה ב-27 בנובמבר 2018.
  45. ^ ביקורת: מרדכי בר און, ‏בחזרה אל לוד ורמלה, קתדרה 99, מרץ 2001, עמ' 170-166
הקו הראשי של רכבת ישראל

הקו הראשי של רכבת ישראל הוא הכינוי שניתן למסילת הרכבת החוצה את ישראל מצפון לדרום, מנהריה למסוף המטענים שבהר צין.

קו זה הוא למעשה מספר מסילות נפרדות שנבנו בתקופות שונות וחוברו בשלב מאוחר לקו אחד - מסילת החוף, מסילת איילון, מסילת הרכבת לירושלים (מקטע תל אביב-לוד) ומסילת הדרום. מהקו הראשי מתפצלות שלוחות - מסילת עכו-כרמיאל, העמק, מסילת השרון, המסילה המזרחית, מסילת הירקון, מסילת הרכבת לראשון לציון הראשונים, קו הרכבת למודיעין וירושלים, מסילת הרכבת לירושלים, מסילת הרכבת תל אביב - בני-דרום, המסילה המזרחית ושלוחות לנמלי ים (נמל אשדוד ונמל חיפה) ולמסופי משא ומטען (מסוף המטענים ברמת חובב, ממגורות חיטה בדבירה וליד גן שמואל, בתי הזיקוק בחיפה ועוד).

לאורך המסילה פועל קו נוסעים בינעירוני של רכבת ישראל שמנצל את הקו כמעט למלוא אורכו - קו נהריה-חיפה-בנימינה-תל אביב-לוד-באר שבע, וקו פרברי בין הקריות לחיפה. בשאר קווי הנוסעים הבינעירוניים והפרבריים נעשה שימוש בחלק מהמסילה לצד שימוש בשלוחות המתפצלות ממנה.

בשנת 2018 פוצל קו הנוסעים לשניים עקב מחסור בציוד נייד ומערכי הקרונות נלקחו לטובת הקו המהיר לירושלים. קו הנוסעים פעיל בסופי השבוע במתכונתו המלאה וצפוי לשוב לפעול בכל ימות השבוע ברבעון השלישי של 2019.

הרכבת המנדטורית

הרכבת המנדטורית (באנגלית: Palestine Railways, ר"ת P.R.) הייתה חברת רכבות בשליטה בריטית אשר הפעילה שירות רכבות בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1920 ועד תום המנדט בשנת 1948. את תשתית הרכבת המנדטורית ירשה רכבת ישראל עם קום המדינה. לכל אורך תקופת המנדט הבריטי העסיקה הרכבת המנדטורית אלפי עובדים, ערבים ויהודים והייתה אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל.

התחנה המרכזית של לוד

התחנה המרכזית לוד היא מסוף האוטובוסים המרכזי של העיר לוד. נמצאת בחלקה הצפוני של העיר, בלב העיר העתיקה,

בעיר מתוכננת הקמת תחנת אוטובוסים מרכזית חדשה בצמוד לתחנת הרכבת.

ב-25 בינואר 2019 נפתח מסוף תחבורה חדש בסמוך לתחנת רכבת לוד, זוהי תחנה מרכזית זמנית עד להקמת התחנה המרכזית החדשה. התחנה פועלת במקביל לתחנה הישנה.

י"ח בסיוון

י"ח בסיוון הוא היום השמונה עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

כביש 40

כביש 40 הוא הכביש השני באורכו בישראל (אחרי כביש 90), ואורכו 302 קילומטרים. הוא נמתח מצומת קטורה שבערבה, לאורך הנגב והשפלה עד כפר סבא שבדרום השרון.

כביש 443

כביש 443 הוא כביש ראשי בישראל, המחבר בין לוד למודיעין-מכבים-רעות. המשכו של הכביש בהרי בנימין ומשם הוא מתחבר לכביש 45 ובהמשך לכביש 50 (דרך בגין) החוצה את ירושלים מצפון לדרום. כך, הוא הופך לחלק מציר חלופי לכביש 1 לנסיעה בין ירושלים וגוש דן.

אורכו הכולל של כביש 443 הוא כ-28 קילומטר, מצומת גינתון במערב ועד צומת גבעת זאב במזרח. הכביש מואר, ובכל 500 מטר ישנו שלט המציין את מספר קטע הכביש (ממזרח למערב).

חלקי הכביש העוברים בשטחי יהודה ושומרון עוררו מחלוקת עקב מספר סיבות:

שטחים שהופקעו מתושבים מקומיים פלסטינים לצורך הקמת הכביש.

איסור תנועה בכביש לנהגים פלסטינים, החל משנת 2002, בעקבות מספר פיגועי ירי בו.

פתיחתו מחדש לנהגים פלסטינים בשנת 2010, לאחר פסיקת בג"ץ בנושא.הכביש חוצה את גדר ההפרדה בשני מקומות: במחלף בית חורון, סמוך לבית חורון, ובסמוך למחסום מכבים.

מבצע דני

מבצע דני היה המבצע העיקרי של צה"ל בקרבות עשרת הימים במהלך מלחמת העצמאות. מבצע זה נערך מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948. המבצע נקרא בתחילה מבצע לרל"ר - ראשי תיבות של היעדים המרכזיים לכיבוש במבצע - לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. אם כי הושגו רק שני היעדים הראשונים, נחשב המבצע להצלחה גדולה. כוחות הלגיון הירדני הורחקו במידה ניכרת ממרכז הארץ, ובעיקר מגוש דן. כמו כן הורחב במידה ניכרת פרוזדור ירושלים. מבצע זה היווה נקודת ציון בתולדות צה"ל משתי בחינות, הראשונה, היה זה, למעשה, המבצע האוגדתי הראשון, והשנייה, הייתה זו הפעם הראשונה בה הופעלו טנקים של צה"ל בקרב, אם כי בתוצאות לוקות בחסר.

המבצע נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה.

מחוז המרכז

מחוז המרכז הוא אחד מששת מחוזותיה האדמיניסטרטיביים של מדינת ישראל. שטחו של המחוז 1,293 קילומטר רבוע, והצפיפות בו היא 1,434 איש לקמ"ר. בירת המחוז היא העיר רמלה, והעיר הגדולה במחוז היא ראשון לציון. בית המשפט המחוזי נמצא בעיר לוד. המחוז כולל ארבע נפות:

נפת רמלה

נפת השרון

נפת פתח תקווה

נפת רחובות

מסילת הרכבת יפו–ירושלים

מסילת הרכבת בין יפו לירושלים נסללה לראשונה בשלהי המאה ה-19. המסילה הייתה בשימוש החל בימי השלטון העות'מאני, במהלך ימי המנדט הבריטי ועד שנת היובל של מדינת ישראל. בשנת 1998 הוחלט להשבית את קטע המסילה שבין תחנת הרכבת ירושלים לבין תחנת הרכבת נען ("קו הרכבת בתוואי נחל שורק"), לאחר שנים של ירידה במספר הנוסעים ולאחר אירועים חוזרים ונשנים של שימוט מהמסילה והארכת זמן הנסיעה בגלל המצב הפיזי הגרוע של פסי הרכבת. מקטע תל אביב-לוד נותר פעיל שנים רבות כחלק מהקו בין לוד לרחובות והקו בין לוד לבאר שבע.

בתחילת המאה ה-21 הוחלט להשמיש מחדש את הקו לירושלים, במקביל להנחת מסילה חדשה בין תל אביב לירושלים בתוואי הקרוב לכביש 1 (קו הרכבת המהיר לירושלים). פרויקט חידוש הקו בתוואי המקורי ספג ביקורת קשה ונחשב לבזבזני ונעדר-תכנון. בעתיד ייתכן שהמסילה תוסב לשמש רכבות משא בלבד. כיום, משתמשות במסילה אך ורק רכבות נוסעים, שכן לא נבנה מתקן להעמסת מכולות באזור תחנת מלחה. כמו כן הוצע לשנע דרכה ברכבות מכולות זבל לאתרי ההטמנה בנגב כחלופה להסעת משאיות זבל.

מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב - הקו החום

הקו החום הוא קו רכבת קלה עתידי בין לוד, רמלה, באר יעקב וראשון לציון, המתוכנן כחלק מהמערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב. קו זה עתיד להיות הקו הרביעי שיחנך על פי הצפי ב-2028.

אורכו של קו זה עתיד להיות כ-30 קילומטרים, תוכננו לאורכו 46 תחנות והוא צפוי להסיע כ-37 מיליון איש בשנה. ביולי 2018 הוחלט כי הקו יוארך מאזור התעשייה בצפון לוד לעבר נמל התעופה בן-גוריון.

נמל התעופה בן-גוריון

נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון (ראשי תיבות: נתב"ג) הוא נמל התעופה הבינלאומי הגדול בישראל, ומשמש כשער הכניסה הראשי למדינה.

בעת הקמתו על ידי רשויות המנדט הבריטי, בשנת 1936, לפני קום המדינה, כונה שדה התעופה בשם "שדה התעופה וילהלמה" על שם המושבה הטמפלרית וילהלמה (היום מושב "בני עטרות") הסמוכה, אשר על אדמותיה הוקם. בעבר הוא היה ידוע כ"שדה התעופה לוד" על שם העיר לוד הסמוכה לו מדרום. ב־1973, לאחר מותו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הוסב שמו של נמל התעופה, והוא נקרא על שמו.

השדה מופעל על ידי רשות שדות התעופה, ומשמש כמרכז הפעילות ומושב הנהלתה של חברת אל על, חברת הדגל של ישראל. עוד משמש הנמל כמרכז פעילותן של חברות התעופה הישראליות ישראייר וארקיע ושל חברת המטען ק.א.ל.. בשנת 2018 עברו בנמל 22,949,676 נוסעים.

נמל התעופה משמש גם כמרכזה של התעשייה האווירית לישראל וכמקום מושבה של רשות שדות התעופה. רשות התעופה האזרחית שוכנת סמוך לו, באיירפורט סיטי.

עין חרוד

עין חרוד הוא קיבוץ בעמק חרוד בעמק יזרעאל שהוקם על ידי חברי גדוד העבודה בי"ח באלול תרפ"א (21 בספטמבר 1921) והתפלג בשנת 1952 לשני קיבוצים: עין חרוד מאוחד ועין חרוד איחוד.

צריפין

צריפין (באופן רשמי: מחנה ידין) הוא מחנה צבאי של צה"ל בשטחן של ראשון לציון ובאר יעקב, הכולל בתוכו מספר בסיסים. המחנה גובל במזרח בכביש 44, במערב בראשון לציון (שיכון המזרח) ובדרום בבאר יעקב. המחנה נקרא על שם יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל.

עם בניית עיר הבה"דים, והעתקת הבסיסים הצבאיים אליו, עד שנת 2020 כלל בסיסי צריפין יפונו, והשטח יעבור למטרות נדל"ן.

רב אחא (אמורא)

רב אחא היה כהן אחד מן האמוראים המפורסמים ביותר בין אמוראי ארץ ישראל. ברחבי התלמוד הירושלמי נמצאים מאות מאמרים בנושאי הלכה ואגדה שנאמרו מפיו. בתלמוד הבבלי רב אחא כמעט אינו מוזכר.

רב אחא נולד וגדל בעיר לוד והיה חבר טוב של בן עירו, רבי יהודה בן פזי.

רבי אליעזר בן הורקנוס

רבי אליעזר בן הוּרקנוּס (במקורות חז"ל - רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוּד שאינו מאבד טיפה" בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה.

רכבת ישראל

רכבת ישראל בע"מ היא חברה ממשלתית, האחראית להפעלת התחבורה המסילתית בישראל. החברה עוסקת בשינוע נוסעים ומטען באמצעות רכבות, מפעילה את תחנות הנוסעים ותחנות טעינת משא ואחראית על תכנון ופיתוח תשתיות הרכבת במדינה.

אגרות חוב של החברה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

יושב ראש דירקטוריון רכבת ישראל הוא דן הראל. מנכ"ל רכבת ישראל הוא מיכה מייקסנר.

רמלה

רַמְלָה (בערבית: الرملة) היא עיר במישור חוף יהודה שבמישור החוף הדרומי ומרכז נפת רמלה ומחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. מצפון לעיר נמצאים לוד, ניר צבי וצריפין, מדרום היישובים מצליח וישרש, ממערב נמצאים נס ציונה, באר יעקב ונצר סרני, וממזרח נמצאים אחיסמך, כפר דניאל וגמזו.

העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סולימאן אבן עבד אל-מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף, ושימשה כעיר הבירה של הג'נד והחליפות האומיית בתקופה הערבית. מקור שמה של העיר – "מדינת אל רמל", שתרגומו "עיר החולות" (مدينة ألرملة), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל.

נכון לסוף שנת 2018 התגוררו בעיר 94,964 תושבים, שלושה רבעים מהם יהודים, כ-23% ערבים מוסלמים ו-4.5% ערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עליה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80.

תחנה מרכזית רמלה

התחנה המרכזית של רמלה הנקראת גם קניון קריית רמלה היא תחנה מרכזית ומסוף האוטובוסים המרכזי של העיר רמלה. נמצאת בחלקה הדרומי העיר, סמוך לתחנת הרכבת רמלה בשדרות הרצל.

תחנת הרכבת לוד

תחנת הרכבת לוד היא תחנת נוסעים ומשא של רכבת ישראל המשרתת את העיר לוד ואת המושבים הסמוכים. בצמוד אל התחנה נמצאים משרדי הנהלת רכבת ישראל.

התחנה מהווה צומת רכבות חשוב, אליו מגיעות מסילות מנהריה, מאשקלון, מבאר שבע, מראש העין ומירושלים.

לאום ודת[2]
יהודים: 61.8%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 29.2%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 1%דרוזים: 0%אחרים: 8%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
אוכלוסייה לפי גילאים[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 10.9%
גילאי 5 - 9 9.8%
גילאי 10 - 14 8.0%
גילאי 15 - 19 8.2%
גילאי 20 - 29 13.8%
גילאי 30 - 44 18.1%
גילאי 45 - 59 14.4%
גילאי 60 - 64 4.4%
גילאי 65 ומעלה 12.4%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 41
–  יסודיים 27
–  על-יסודיים 22
תלמידים 14,832
 –  יסודי 9,110
 –  על-יסודי 5,722
מספר כיתות 633
ממוצע תלמידים לכיתה 23.0
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017)
דגל ישראל
מחוז המרכז
נפות נפת השרוןנפת פתח תקווהנפת רמלהנפת רחובות

לחצו כדי להקטין חזרה

מצריםסעודיהירדןלבנוןסוריהמחוז תל אביבמחוז חיפהמחוז המרכזמחוז הדרוםמחוז ירושליםמחוז יהודה ושומרוןרצועת עזהמחוז הצפוןCenter District in Israel (undisputed).svg
ערים אלעדגבעת שמואלהוד השרוןטייבהטירהיבנהיהוד-מונוסוןכפר יונהכפר סבאכפר קאסם • לוד • מודיעין-מכבים-רעותנס ציונהנתניהפתח תקווהקלנסווהראש העיןראשון לציוןרחובותרמלהרעננה
מועצות מקומיות אבן יהודהאליכיןבאר יעקבבית דגןבני עי"שגדרהג'לג'וליהגן יבנהגני תקווהזמרכוכב יאיר צור יגאלכפר בראמזכרת בתיהסביוןפרדסיהקדימה-צורןקריית עקרוןשוהםתל מונד
מועצות אזוריות ברנרגדרותגזרגן רווהדרום השרוןחבל יבנהחבל מודיעיןחוף השרוןלב השרוןנחל שורקעמק חפרשדות דן
ועדי רובע עירוני נוה מונוסוןמכבים-רעות
ראשי עיריית לוד
פסח לב אלכסנדר קמיל שרגא שוולבה צבי איצקוביץ משה אפרת מקסים לוי בני רגב
מ-1949 מ-1959 מ-1964 מ-1965 מ-1978 מ-1983 מ-1996
פנחס עידן אריה ביבי (יו"ר ועדה קרואה) מקסים לוי בני רגב אילן הררי (יו"ר ו. קרואה) מאיר ניצן (יו"ר ו. קרואה) יאיר רביבו
מ-1998 מ-2000 2002 מ-2002 מ-2007 מ-2011 מ-2013

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.