לבן הארמי

לָבָן הָאֲרַמִּי הוא דמות מקראית המופיעה בספר בראשית. לבן היה בנו של בתואל בן נחור, אחיה של רבקה ואביהן של רחל ולאה, נשות יעקב. מקום מושבו היה חרן בארם נהריים. משמעות שמו מקבילה למשמעות המילה "לְבָנָה". ייתכן כי זהו שמו או כינויו של אֵל הירח, שהיה האל הראשי בעיר חרן.

לבן מתואר כנוכל ורודף בצע המוכן לכל מעשה רמיה. בשל מעשיו, חז"ל השוו אותו לפרעה ולבלעם.

Zeunen Jacob's escape from Laban's house (detail) 01
יעקב, לאה ורחל בורחים מביתו של לבן ורחל גונבת את פסלי האלילים שלו.

לבן ואירוסי רבקה ליצחק

לבן מופיע לראשונה בפרשת חיי שרה. אברהם שלח את עבדו למצוא אישה לבנו יצחק. בספר בראשית, פרק כ"ד מסופר כי העבד הגיע לחרן, עיר מגוריו של לבן, בראש שיירה של עשרה גמלים ואתו רכוש רב. לאור התרשמותו העמוקה מרבקה, נתן לה תכשיטים במתנה. התלהבותו של לבן לרוץ לקראת עבד אברהם בהגיעו לעיר בגלל העושר הרב אשר הביא עמו, באה לידי ביטוי בכתוב:

וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל־הָעָיִן. וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ; וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים, עַל־הָעָיִן. וַיֹּאמֶר, בּוֹא בְּרוּךְ ה'; לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ, וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים.[1]

לאחר שרבקה עמדה במבחן שהציב לה העבד והציעה מיד מים לו ולגמליו, פנה העבד לבית אביה על מנת לקבל את האישור המיוחל לאירוסין עם יצחק. לבן ואביו הביעו את הסכמתם לשידוך, אולם למחרת התגלתה מחלוקת בין הצדדים – בעוד שאליעזר עמד על כך שרבקה תצא אתו מיד לארץ כנען, ביקש לבן לערוך את הנישואים רק כעבור שנה: "תשב הנערה אתנו ימים או עשור (לפי רש"י, שנה או 10 חודשים), אחר תלך" ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק נ"ה. לבן פתר את המחלוקת בכך שהפנה את ההכרעה לרבקה.

בתחילה אמרו בני משפחתה של רבקה: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (כ"ד, נ'), אך לאחר מכן נאמר שאחיה ואמה אמרו: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה) וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ" (כ"ד, נ"ז), אולם בתואל לא מוזכר יותר בתור דמות פעילה שם.

שידוך בנותיו ליעקב

Figures Jacob Laban Make Covenant
פגישת לבן ויעקב.

בפרשת ויצא, יעקב בורח מאחיו עשו לאחר שזה מכר לו את הבכורה. בעצת אמו, הוא בורח אל חרן, אל ביתו של אחיה, לבן. לבן רץ לקראת יעקב ומקבל אותו בשמחה. הוא מבטיח להשיא את רחל בתו ליעקב בתנאי שירעה את צאנו במשך שבע שנים. יעקב, שמודע לחוסר היושר של דודו ולאפשרות שינסה לרמותו, מדגיש כי יעבוד רק עבור "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה",[2] אך למרות הסימנים המפורטים, רימה אותו לבן והשיא לו את לאה במקום רחל. בתואנה כי: לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ – לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה,[3] כך אילץ לבן את יעקב לעבוד שבע שנים נוספות עבור רחל, ולבסוף נשא יעקב את שתיהן. בתשובתו של לבן ליעקב יש רמז לרמיית יעקב את יצחק אביו ועשו. על כך דרשו גם חז"ל:

כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל. כיוון שעמד בבוקר, וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה, - אמר לה: בת הרמאי. למה רימית אותי?... אמרה לו: ואתה למה רימית אביך? ואמרת לו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ (בראשית, כ"ז, י"ט). ואתה אומר: וְלָמָּה רִמִּיתָנִי? (בראשית, כ"ט, כ"ו). ואביך לא אמר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה (בראשית כ"ז, ל"ה) ומתוך הדברים האלו החל (יעקב) לשונאה.

שכרו של יעקב

לבן שילם ליעקב שכר נמוך מהמקובל באופן עקבי לאורך כל זמן עבודתו של יעקב וכך מתואר במדרש : אין הות פועלא בעשרה פולרין, הוה יהיב ליה חמשה פולרין. ואם הות מובילותיה בו' פולרין, הוה יהיב ליה בג' פולרין (כלומר עבודה ששווה עשר מטבעות שילם לו חמש, עבודה ששווה שש מטבעות שילם לו שלוש מטבעות (גם בחרן היו נורמות תשלום ושכר מקובל עבור עבודות מסוימות. אף-על-פי-כן לבן לא שילם ליעקב משכורת מלאה, אלא תמיד מחצית מהמקובל, וגם את השכר הזה החליף (בין סוגי הצאן).

לעומת התנהגותו של לבן, נהג יעקב ביושר רב. חז"ל מתארים את השקעתו בעבודה : אמר ר' יהודה בר סימון: בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו. ברם הכא, מה הראשונות שלימות, אף האחרונות שלימות. מה הראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה. כאן מדובר לא בשעות בודדות, אלא בשנים ארוכות. לאורך כל התקופה הארוכה הזאת השקיע יעקב עמל בעבודתו וביצע אותה ביושר ובנאמנות.

יעקב ביקש שלבן יקח את כל השה שיש בו חום וכל טלה שיש בו לבן - כלומר את כל הצעירים האלה בלבד, ואלו שיוולדו כאלה. לבן הסכים "ויאמר לבן, הן: לו, יהי כדברך" ספר בראשית, פרק ל', פסוק ל"ד אבל עשה משהו אחר. לבן לקח את הכל, מבוגרים וצעירים, זכרים ונקבות, שיש בהם צבע חום בכבשים וצבע לבן בעזים. והוא לקח אותם למרחק הליכה של שלושה ימים משאר צאנו שנשאר בידי יעקב.

יעקב ראה מה שלבן עשה לו ושתק. זו היא התרמית שעליה התלונן יעקב "ותחלף את משכרתי, עשרת מנים" ספר בראשית, פרק ל', פסוק מ"א יעקב ידע שללא גנים מתאימים לא יצליח להפיק את שכרו ולכן פעל בדרך תרמית והיא : יעקב גנב איל חום ותיש לבן וכך הוא הרבה את צאנו. או שיעקב קנה זכרים כאלה. כך באמת חשבו בניו של לבן "לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה" ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק א' לבן גם הוא התחיל לחשוד אולם לא אמר דבר בעניין "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום" ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק ב'

גניבת התרפים

'Laban Searching for his Stolen Household Gods' by Bartolomé Esteban Murillo, c. 1665-70
פגישת לבן ויעקב. ציור מעשה ידי ברטולומיאו אסטבן מורילו. תצוגת המוזיאון לאמנות בקליבלנד

אחרי שנולדו ליעקב 11 ילדיו בחרן, כאשר לבן יוצא לחוג את חג הגז, גונבת רחל את התרפים של אביה. התרפים היו פסלי אלילים קטנים שהיו בבית המשפחה כדי לקבל את הגנת האלים ועזרתם. בעקבות הסכסוך המתמשך עם לבן, יעקב מחליט לברוח עם נשותיו וילדיו מביתו של לבן.

כאשר לבן מגלה את בריחת יעקב ואת הגניבה הוא רודף אחריו ודורש להחזיר את התרפים. יעקב כועס, כי לא ידע דבר על הגניבה, ואומר ללבן: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה--נֶגֶד אַחֵינוּ (בראשית לא, לב). בדברי השבועה האלה גוזר יעקב את דינה של רחל, שמתה בדרך, עוד טרם הגעתם אל בית המשפחה בכנען.

לאחר דין ודברים עם יעקב אבינו, כרתו שניהם ברית והקימו גל-עד לזיכרון עולם. לבן קורא למצבה בשם הארמי יְגַר שָׂהֲדוּתָא.[4] לאחר מכן חוזר לבן אל ביתו.

אפיון דמותו של לבן

דמותו של לבן המקראי היא דמות מורכבת. לבן מתואר כאיש משפחה שתלטן ורמאי, השולט ביד רמה בבני ביתו ורואה בהם רכושו. הוא גם מתואר כאיש משפחה חם ואוהב בצורה מופגנת המעוררת תחושת מניפולטיביות, הוא מקבל בחום קרוב משפחה בודד ("וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ" ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק י"ג),ועל פי חז"ל מטרת הנשיקות הן לחפש ממון שמוחבא על גופו. לבן דואג לשלום בנותיו ("אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ..." בראשית לא', פסוק נ') ומתקשה להיפרד מהן ומנכדיו ("וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ." ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק א'). הניגוד בא לידי ביטוי גם בנוגע להכרת הטוב של לבן כלפי יעקב, שמרגע שהגיע לביתו, התברך הבית אך ללבן היה קשה לקבל ברוחב לב את התעשרותו של יעקב ובכל זאת הוא עשק ורימה אותו.[5]

לבן במסורת חז"ל

ללבן הארמי תדמית שלילית בספרות המדרש. לבן מזוהה בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין עם בעור אביו של בלעם ועם כושן רשעתיים. במדרש תנחומא אומרים חז"ל "בלעם זה לבן"[6]. רבי יהושע בן לוי מזהה את לבן עם קמואל (בן נחור ואבי ארם), כמי שקם נגד האל. חז"ל פרשו את הקרבה בין בלעם ללבן בטענה ששניהם ניסו לעקור את עם ישראל.

בהגדה של פסח אף נכתב כי חטאיו של לבן כבדים מאלה של פרעה:

"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל." (ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק ה') מסביר רש"י: "ארמי אובד אבי - לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה."

השם לבן מתפרש כמרושע, ושמו נדרש בהיפוך אותיות, לבן = נבל. גם כינויו "ארמי" מתפרש כאנגרמה של "רמאי".

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

לקריאה נוספת

  • עדיאל כהן, "האמנם לבן הוא 'ארמי אבד אבי'? – לתשתיתו המקראית של זיהוי מדרשי", בית מקרא ס, תשע"ה, עמ' 238–252.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוקים כ"ט-ל"א
  2. ^ בספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק י"ח.
  3. ^ ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק כ"ו.
  4. ^ מכאן בא הביטוי 'סהדי במרומים'
  5. ^ אוניברסיטת בר-אילן, היחידה ללימודי יסוד ביהדות,"עיצוב דמותו של לבן", ד"ר רבקה רביב, תשס"ט
  6. ^ תנחומא ויצא יג
7 (מספר)

7 (במילים בלשון זכר: שבעה; בלשון נקבה: שבע) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 6 והבא לפני 8.

7 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-7, כגון בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

אליפז בן עשו

אֱלִיפַז, דמות מקראית, בנו הבכור של עשו ואשתו עדה.

לאליפז היו שישה בנים: תימן, אומר, צפו, געתם, קנז, ועמלק, שהיה אבי העם הראשון שנלחם בעם ישראל.

עמלק הוא בנו של אליפז מפילגשו תמנע. המדרשים מראים את המשפחולוגיה המורכבת במשפחת אליפז כאשר תמנע היא גם ביתו וגם פילגשו.

אליפז מוזכר במדרש בהקשר לבריחתו של יעקב מאחיו עשו, מחשש לחייו, אל דודו לבן הארמי שישב בחרן. בעקבות בריחת יעקב, שלח עשו את בנו אליפז לרדוף אחריו ולהורגו. כאשר השיג אותו אליפז, התחנן יעקב על חייו, אך אליפז טען שמוטלת עליו החובה למלא את מצוות אביו. יעקב נתן את כל אשר היה לו לאליפז ובכך אפשר לו לקיים את מצוות אביו וכן לא לפגוע בו נפש, שכן "עני חשוב כמת".

על פי ספר יוסיפון, בנו של אליפז, צפו, היה למלכם של הכתים עם שחרורם מעול קרתגו.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

בראשית

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית הוא הספר הראשון בספרי המקרא. בתנ"ך היהודי הספר פותח את חלק ה"תורה" (חמישה חומשי תורה), ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Γένεσις בתרגום השבעים היווני, או Genesis בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) שבברית הישנה.

במסורת היהודית מיוחס הספר למשה רבנו, אשר כתב אותו מפי האלהים. מספר פרשני מקרא באשכנז של ימי הביניים כבר הצביעו על עריכות בספר המאוחרות לימי משה. בחקר המקרא מקובל לייחס את הספר לעריכה של מספר מקורות שהסתיימה בתקופת בית ראשון. הספר מכיל חמישים פרקים, והוא מתאר את אירועי בריאת העולם וראשית האנושות עד לרדת שנים עשר שבטי ישראל למצרים, כפי שהתרחשו על פי המקרא.

בתואל

בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, דמות מקראית, בנו הצעיר של נחור אחי אברהם ושל מילכה ואביהם של לבן הארמי ורבקה אשת יצחק.

אחיו מנחור ומילכה: עוץ, בוז, קמואל, כשד, חזו, פלדש וידלף.מילכה היא גם אימו וגם בת דודתו. כמו כן, סבא של נחור (תרח) הוא גם סבא של אימו.

ובכן ויהי בחצי הלילה

ובכן ויהי בחצי הלילה (על שם הפזמון שלו) או אז רוב נסים הִפְלֵאתָ בלילה (על שם השורה הפותחת שלו) הוא פיוט שחיבר יניי, פייטן ארצישראלי מהמאה החמישית או המאה השישית.

חיבוק

חיבוק הוא מחווה גופנית של אהבה, אהדה, קרבה או הערצה, שביטויה הוא כריכת הזרועות (או זרוע אחת) מסביב לגופו של הזולת והצמדת גוף אל גוף, פנים אל פנים, צד אל צד או פנים אל עורף.

החיבוק נהוג בדרך כלל בין אנשים קרובים: חוג המשפחה, חברים, ידידים ואהובים, ומטרתו הפגנת חום וחיבה כלפי האחר. כמו בלחיצת יד ובנשיקות על הלחי, ישנן חברות ותרבויות הנוהגות להתחבק בעיקר בשעת מפגש או בשעת פרידה. החיבוק הוא מעשה חשוב במיוחד בתהליך התפתחותם של ילדים קטנים, שרואים בחיבוק אישור לכך שהמחבק אוהב אותם ומאשר את קיומם[דרוש מקור].

בתנ"ך החיבוק מוזכר פעמים רבות בסוגים שונים של מפגשים. במפגש בין קרובי משפחה זרים שמעולם לא התראו, בין לבן הארמי ליעקב (ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק י"ג); בין שני אחים שלא נפגשו זמן רב, במפגש בין יעקב לעשו (ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק ד'); יעקב הקשיש מנשק ומחבק את נכדיו, מנשה ואפרים, כאשר יוסף מביאם לפניו (ספר בראשית, פרק מ"ח, פסוק י'). מקומו של החיבוק הארוטי לא נפקד והוא מוזכר בשיר השירים פעמיים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ו'; פרק ח', פסוק ג').

מחקר מגלה שחיבוק פשוט מסייע בהורדת לחץ הדם ובהפחתת לחצים. החיבוק מדכא לחץ נפשי ומשחרר את הורמון האוקסיטוצין, אשר מקושר לאהבת אם. תוצאות המחקר, שפורסמו במאמר שהופיע בירחון לרפואה פסיכוסומטית, מראות שרמת ההורמונים המשפיעים על לחץ נפשי, קורטיזול ונוראדרנלין, ירדה בעקבות החיבוק ואילו רמת הורמון האוקסיטוצין עלתה הן אצל הנשים והן אצל הגברים. שינויים אלו ברמות ההורמונים תורמים לבריאות של הלב. במקביל נמצא שהנשים הגיבו בצורה חיובית יותר למגע חם של בן הזוג.

חרן

חָרָן (Harran) היא עיר קדוּמה מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפנה"ס, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, כמרכזם של שבטים נודדים בשם בני ימין. כיום זהו אתר ארכאולוגי הנמצא בטורקיה ליד הגבול הסורי, סמוך לנהר הפרת, ופוקדים אותה תיירים אשר רוצים להתרשם מצורת החיים הקדומה ומבתי הבוץ.

חתונה

חתונה היא הכינוי של טקס הכניסה בברית הנישואים. טקס זה נערך בצורות שונות בתרבויות ובדתות שונות, וגם במסגרת תרבות מסוימת מתקיימות דרכים מגוונות לעריכתו. בני הזוג הנישאים, מכונים "חתן" ו"כלה", ובתום הטקס הם נקראים "בעל" ו"אישה", וקיימת ביניהם זיקה המעוגנת בחוק. יש מקומות בהם הטקס מתפצל לטקס רשמי (דתי או אזרחי) ולמסיבה וארוחה, ויש כאלה בהם חוגגים את שניהם ביחד. בדרך כלל החברה או המדינה מחייבת את קיומו של טקס מחייב על מנת לאפשר את שינוי המעמד האישי מרווקים לנשואים. בחברות שמרניות אסור לחיות חיי אישות ולהתגורר ביחד לפני טקס זה.

יש המכנים את יום הנישואין ה-25 בשם "חתונת הכסף", את יום הנישואין ה-50 בשם "חתונת הזהב", וכאשר בני הזוג יחגגו את יום הנישואים בפעם השישים, תקרא חגיגה זו "חתונת היהלום".

יצחק

יִצְחָק, מכונה במסורת היהודית יִצְחָק אָבִינוּ, דמות מקראית, אחד משלושת האבות והיחיד בהם שלא עזב בחייו את ארץ ישראל. בנם של אברהם ושרה, ואחיו למחצה של ישמעאל, יצחק נולד כשאברהם היה בן 100 ושרה בת 90, בשנת ב'מ"ח (2048) לבריאת העולם (על פי מדרש סדר עולם) וחי בתקופת האבות.

סיפור חייו מסופר בספר בראשית, בעיקר בפרקים כ'-כ"ח, ועל פיו נפטר יצחק בגיל 180.

כושן רשעתים

בתנ"ך, כּוּשָן רִשְעַתַיִם היה מלך ארם נהרים אשר שעבד את עם ישראל במשך שמונה שנים בשל חטאיהם הדתיים - עבודת הבעל. סיפור הפרשה ניתן בתמציתיות בספר שופטים ספר שופטים, פרק ג', פסוק ז'-יא. על-פי המסופר, אלוהים העמיד לעם ישראל מושיע בדמות עתניאל בן קנז, אשר הביס את כושן ושפט את ישראל עד למותו: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". חז"ל אומרים שכושן היה לבן הארמי שנקרא גם בעור, שהיה אביו של בלעם.

לבן (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מעבר יבוק

מַעֲבַר יַבֹּק הוא שמו של מעבר מעל נחל יבוק (נחל זרקא) שהינו אחד מיובליו של נהר הירדן. דרך מעבר זה העביר יעקב את בני משפחתו בחזרתו מחרן לארץ ישראל לאחר שברח מפני לבן הארמי. על פי המסופר במקרא, לאחר שיעקב סיים להעביר את כל בני משפחתו, הוא נותר לבדו במקום, ונאבק עם אדם בלתי מזוהה במשך כל הלילה. רק למחרת בבוקר, הסתבר ליעקב כי איש זה היה מלאך אלוהים. בעקבות מאבק זה נפגע יעקב בגיד הנשה, פגיעה שגרמה לו לצליעה. כזכר לפציעתו של יעקב אסורה ביהדות אכילת גיד הנשה של בהמות או חיות.

מעשה הדודאים

מעשה הדודאים הוא מאורע מקראי שאירע בעיר חרן בארם נהריים, בעת שבתו של יעקב בבית חמיו לבן הארמי ומסופר בספר בראשית פרק ל' פסוקים י"ד-ט"ז.

מעשה שכם ודינה

מעשה שכם ודינה הוא מאורע מקראי שאירע בעיר שכם בסמוך לחזרת יעקב לארץ כנען לאחר עשרים שנה בהן שהה אצל חותנו לבן הארמי גם כדי לברוח מפני עשו על לקיחת הברכות, וגם כדי למצוא אשה מבנות לבן. בעת שובו ארצה, רכש יעקב חלקת אדמה מזרחית לעיר שלם (לימים שכם) והתיישב בה לזמן מה. באחד הימים יצאה דינה, ביתו מלאה, להכיר את בנות האזור. כאשר ראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא האזור, תפסה ואנס אותה. לאחר מכן חשקה נפשו לשאת אותה לאשה, והוא דיבר על ליבה לשכנעה לכך כדי שאביה יסכים לדבר. במקביל ביקש שכם מאביו לבוא עמו לבקש את ידה של דינה מאת אביה יעקב (כמקובל באותה תקופה). השמועה אודות האונס הגיעה אל אחי דינה, והם מיהרו לשוב הביתה מהמרעה כדי לטכס עצה כיצד להוקיע את שכם על מעשה הנבלה שעשה, ואת אנשי עירו על שותפותם-בשתיקה בפשע.

שכם פנה אל משפחת יעקב בבקשה לשאת את דינה לאשה תוך נכונות לשלם מוהר בתולות ככל אשר יושת עליו. וכאמצעי שכנוע הציע להם לכרות ברית עם אנשי עירם הכוללת מסחר משותף ונישואין משותפים שיביאו לשגשוג שני הצדדים. בשלב זה נטלו אחי דינה את ניהול המשא ומתן לידיהם, מתוך כוונה להכשיר על ידי כך את הקרקע למעשה ההוקעה שתכננו על פשעו של שכם, והודיעו לו שרק אם ימולו כל אנשי העיר את ערלתם, תוכל משפחת יעקב לבוא בברית נישואין עימם. שכם ואביו שכנעו את אנשי העיר, והם מלו עצמם. ביום השלישי למילה, בעת שכאב המילה הגיע אל שיאו, באו שמעון ולוי, אחי דינה מאב ומאם, אל העיר, והחלו להרוג בחרבותיהם כל זכר בעיר. את הנשים והילדים לקחו בשבי, ואת שלל העיר לקחו עימם. כאשר נודע הדבר ליעקב נזף בהם על שבמעשה זה הם מסכנים את משפחתו הנתונה כעת לאיום מצד ערי האזור שמחמת חשש למעשה דומה כלפיהם עלולים להתאגד יחד כדי להכות את משפחת יעקב ולהכריתה. שמעון ולוי טענו מנגד, שלא ניתן לעבור בשתיקה על מעשה שכם המכתים את המשפחה בכתם של חרפה כאשר נוהגים באחותם כבזונה. בפועל, כאשר צווה ה' את יעקב לעקור לבית אל כדי לקיים את הנדר שנדר לו, הפיל ה' פחד על עמי האזור מפני אחי דינה, והם נמנעו מלנסות לפגוע בהם.

פרשת ויצא

פרשת וַיֵּצֵא היא הפרשה השביעית בספר בראשית. מתחילה בפרק כ"ח, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל"ב, פסוק ג' ועוסקת בקורות יעקב בדרכו לחרן, בחייו עם לבן הארמי ובעזיבתו אותו.

רבקה

רִבְקָה היא דמות מקראית המופיעה בספר בראשית, השנייה בארבע האמהות של עם ישראל. בתו של בתואל ואחות לבן הארמי, אשתו של יצחק, אם יעקב ועשו. אביה של רבקה היה בנו של נחור אחי אברהם, מכאן שאביה של רבקה היה בן דודו של יצחק.

המקור העיקרי לידע על רבקה הוא המסופר בספר בראשית, ומדרשי חז"ל העוסקים בסיפור זה. לרבקה מספר האזכורים הגדול ביותר מבין האמהות בספר בראשית (50 אזכורים) והפירוט הנרחב ביותר מביניהן. לאחר מותה, נקברה רבקה במערת המכפלה, שם נקברו, מלבד רחל, כל אבות ואמהות האומה. לפי האגדה, הייתה רבקה בת 133 שנים במותה.

שמה של רבקה נגזר מלשון 'מרבק', שפירושו עגל מפוטם. נראה ששמה רומז על חיצוניותה העגלגלה, שנחשבה במזרח הקדום כסמל יופי. גם השמות רחל ולאה מרמזים כי נולדו בבית משק מגוון ועשיר ולכן נקראו בשמות חיות משק.

רחל (שיר)

רחל הוא שירה של רחל המשוררת על דמותה של רחל אמנו שעל שמה נקראה ועם דמותה הזדהתה, גם בשיריה האחרים. חובר בשנת תרפ"ו - 1926. השיר מבטא געגועים, הן לדמות הנשית והאמהית המקראית רחל, בתו של לבן הארמי, רעייתו של יעקב אבינו ואמם של יוסף ובנימין, אשר נקברה "בדרך אפרתה" וקולה נשמע "ברמה", "מבכה על בניה" ולדמויות תנ"כיות בכלל, שבוטא גם בשירים אחרים של המשוררת; והן לתקופת המקרא, ויש בו הכרזה על המשכיות מהותית בינה לבין תקופתה של המשוררת, בדומה לתודעתם של רבים מחבריה חלוצים וחלוצות אנשי העלייה השנייה והוגים ציוניים בני דורה. "רחל" הולחן על ידי יהודה שרת ונהגו לשיר אותו בתנועות הנוער היהודיות הציוניות ביישוב ולאחר הקמת המדינה.

שהיד

שהיד (בערבית: شهيد, בריבוי: شهداء, שֻהַדַאא) הוא מונח דתי-מוסלמי, שפירושו המילולי הוא "עֵד". זהו תואר שניתן למוסלמי לאחר מותו, אם מת תוך כדי קיום מצווה דתית, או תוך כדי מלחמה למען הדת. בארצות ערב משתמשים במונח זה כתואר לחיילים שנהרגו במילוי תפקידם (כך נהוג גם בקרב הדרוזים לגבי חללי צה"ל הדרוזים). בקרב הפלסטינים נעשה שימוש במונח זה כתואר לפלסטינים שנהרגו באינתיפאדה, ובייחוד כתואר למחבלים מתאבדים (פיגועי התאבדות מכונים בקרב הפלסטינים عمليّات استشهاديّة, "עמליאת אסתשהאדיה", כלומר, פעולות שבהן הפך פלוני לשהיד).

שהיד נחשב כמי שמקומו בגן עדן מובטח. זאת על-פי הפסוק בקוראן: "...ואל תחשיבו את הנהרגים למען אללה מתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם." (סורת "א'אל עמראן" - آل عمران, פסוק 169).

אישה נחשבת ל"שהידה" (شهيدة) אם מתה כבתולה או במהלך קיום מצווה דתית, אולם יש מחלוקת בין אנשי הדת המוסלמים אם אישה יכולה להשתתף במלחמה למען הדת. רובם טוענים שאסור לאישה להשתתף במלחמה ובכלל זה מלחמה למען הדת. במהלך האינתיפאדה השתתפו נשים בפיגועי התאבדות, אולם רובן היו חילוניות. מנהיג החמאס אחמד יאסין, שהתייחס לסוגיה, אמר שאישה רשאית לצאת לפיגוע התאבדות (בלשונו: פעולה שבה היא נעשית "שהידה") רק אם חטאה חטא חמור שדינו מוות, כמו חילול כבוד המשפחה. בנסיבות האלה, לטענתו, המעשה הוא בבחינת כפרה על החטא ומעניק לה את התואר "שהידה".

אילן יוחסין של דמויות ספר בראשית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדם
 
 
 
חוה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קין
 
 
 
הבל
 
 
 
 
שת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עירד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קינן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחויאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מהללאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתושאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עדה
 
 
 
למך
 
 
 
 
 
 
צלה
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יבל
 
יובל
 
תובל קין
 
 
 
 
 
 
 
 
מתושלח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
למך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נעמה[א]
 
 
 
 
נח[א]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שם
 
 
 
 
 
חם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יפת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עילםאשורלוד
 
מצרים
 
כוש
 
פוט
 
כנען
 
 
 
מגוגמדיתבלמשך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארפכשד
 
ארם
 
 
 
 
 
לודים
 
 
סבא
 
 
 
 
 
 
צידון
 
 
גמר
 
יון
 
 
תירס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ענמים
 
 
חווילה
 
 
 
 
 
 
חת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלח
 
 
 
 
עוץ
 
 
 
להבים
 
 
סבתה
 
 
 
 
 
 
יבוסי
 
 
 
 
 
אשכנז
 
 
אלישה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חול
 
 
 
נפתחים
 
 
סבתכא
 
 
 
 
 
 
אמורי
 
 
 
 
 
ריפת
 
 
תרשיש
 
 
 
 
 
 
 
עבר
 
 
 
 
גתר
 
 
 
פתרוסים
 
 
נמרוד
 
 
 
 
 
 
גרגשי
 
 
 
 
 
תגרמה
 
 
כתים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מש
 
 
 
כסלוחים
 
 
רעמה
 
 
 
 
 
 
חיווי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דודנים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלגיקטן
 
 
 
 
 
 
 
כפתורים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערקי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שבא
 
 
 
 
סיני
 
 
 
 
 
 
 
 
רעו
 
 
 
אלמודד
 
 
עובל
 
 
 
 
 
 
 
דדן
 
 
 
 
ארוודי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלף
 
 
אבימאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צמרי
 
 
 
שרוג
 
 
 
חצרמות
 
 
שבא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמתי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירח
 
 
אופיר
 
 
נחור
 
 
 
הדורם
 
 
חווילה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוזל
 
 
יובב
 
 
תרח
 
 
 
דקלה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגר
 
קטורה
 
 
 
 
אברהם
 
שרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישמעאל
 
 
 
זמרן
 
 
מדן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראומה
 
נחור
 
 
 
מלכה
 
 
יסכה[ב]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישבק
 
 
שוח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוט
 
 
 
 
נביות
 
 
מדין
 
 
יקשן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טבח
 
 
עוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גחם
 
 
בוז
 
 
 
 
בת בכירה
 
 
בת צעירה
 
 
 
 
 
אדבאל
 
 
 
עיפה
 
 
שבא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תחש
 
 
קמואל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבשם
 
 
 
עפר
 
 
דדן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מעכה
 
 
כשד
 
 
 
 
מואב
 
בן־עמי
 
 
 
 
 
 
 
משמע
 
 
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חזו
 
 
 
 
 
 
 
דומה
 
 
 
אבידע
 
 
 
אשורים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלדש
 
 
 
 
 
 
 
 
משא
 
 
 
אלדעה
 
 
 
לטושים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ידלף
 
 
 
 
 
 
 
 
חדד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתואל
 
 
 
 
 
 
תימא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יטור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפיש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחק
 
 
 
 
 
רבקה
 
 
 
 
לבן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשמת
 
עשו
 
עדה
 
אהליבמה
 
יעקב
 
 
 
 
לאה
 
 
זלפה
 
 
רחל
 
 
בלהה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רעואל
 
 
 
 
אליפז
 
 
 
 
יעוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יעלם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נחת
 
 
 
 
 
תימן
 
 
קרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זרח
 
 
 
 
 
אומר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמה
 
 
 
 
 
צפו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיזה
 
 
 
 
 
געתם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עמלק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראובן
 
 
שמעון
 
 
לוי
 
דינה
 
 
גד
 
אשר
 
יוסף
 
אסנת
 
 
דן
 
נפתלי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חנוך
 
 
ימואל
 
 
גרשון
 
 
 
 
 
 
 
צפיון
 
 
ימנה
 
 
 
 
 
מנשה
 
 
 
 
חשים
 
 
יחצאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלוא
 
 
ימין
 
 
קהת
 
 
 
 
 
 
 
חגי
 
 
ישוה
 
 
 
 
 
אפרים
 
 
 
 
 
 
 
 
גוני
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
אוהד
 
 
מררי
 
 
 
 
 
 
 
שוני
 
 
ישוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצר
 
 
 
 
 
 
 
 
כרמי
 
 
יכין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אצבון
 
 
שרח
 
 
 
 
 
בנימין
 
 
 
 
 
שלם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צחר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערי
 
 
בריעה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שאול
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארודי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בלע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שוע
 
 
 
 
 
 
אראלי
 
 
 
חבר
 
 
 
 
 
 
 
בכר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מלכיאל
 
 
 
 
 
 
 
אשבל
 
 
 
 
יששכר
 
זבולון
 
בת שוע
 
יהודה
 
תמר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נעמן
 
 
 
 
 
תולע
 
 
סרד
 
 
 
 
 
ער
 
 
זרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פוה
 
 
אלון
 
 
 
 
 
אונן
 
 
פרץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוב
 
 
יחלאל
 
 
 
 
 
שלה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מפים
 
 
 
 
 
 
 
 
שמרון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חפים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמול
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארד
 
 

הערות:

  1. קו מקווקו מבטא קו רצוף הממשיך אל מעבר למשבצת שהוא חוצה, פרט למקרה של נח ונעמה, שם מקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא בספר בראשית.
  2. למידע על קשרי משפחה נוספים שמקורם אינו בספר בראשית, ראו שמות חיצוניים לדמויות אנונימיות במקרא.
  1. ^ 1.0 1.1 הקו המקווקו מסמן שמקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא בספר בראשית.
  2. ^ יש המזהים את יסכה בת הרן עם שרה, אשת אברהם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.