לאומיות

לאומיות היא תופעה חברתית אידאולוגית, לפיה לכל עם זכות לקיים ממשל עצמי. גישה זו קשורה קשר הדוק למדינת הלאום ושאיפתה העליונה היא, בדרך-כלל, קיומה של מדינה כהגשמתו של עיקרון זה שהיא זכות להגדרה עצמית.

Demonstracije u Londonu 23.02.2008 - 04
מפגינים אוחזים בדגלי סרביה

מגמות שונות בלאומיות

מגמות אידאולוגיות

הלאומיות היא רעיון מגוון, המקושר במקומות שונים ובתקופות שונות לאידאולוגיות שונות. רעיון הלאומיות האזרחית מדגיש את עקרון זכויות האדם והאזרח ברוח רעיונות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. לעומתו, רעיון הלאומיות האתנית מדגיש את זכותם של אנשים החולקים מאפיינים משותפים, כדוגמת תרבות, דת, שפה, טריטוריה, מוצא, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים. בין הפירושים השונים שניתנו לרעיון הלאומי ניתן למנות את הלאומיות הליברלית, הסוציאליסטית והרומנטית. זרמים שונים בציונות, התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה, הושפעו מתפיסות לאומיות שונות שרווחו באירופה בתקופת התגבשותה.

לאומיות אזרחית לעומת לאומיות אתנית

יש הטוענים[1] כי בפועל התפתחו שני דגמים שונים של לאומיות. לשני דגמים אלו השפעה על המדיניות של המדינות האוחזות בהן בנוגע לתפיסתן את המשטר הדמוקרטי, אופן פרשנותן של עקרונות החירות והשוויון ומדיניות ההגירה אליהן.

לאומיות אזרחית - לאומיות זו, שהתפתחה בעקבות התפיסה האוניברסליסטית-ליברלית, מניחה שכל אזרח המתגורר כחוק במדינה הוא חלק מהאומה. השותפות הלאומית מבוססת על קיומה של מסגרת פוליטית מאחדת (על כן נקראת גם לאומיות פוליטית). גישה זו מאפיינת מדינות כמו ארצות-הברית, קנדה וצרפת. לאומיות זו מבוססת בעיקר על הסכמה לנורמות ולכללים משותפים של חיים יחדיו, כלומר דברים שתלויים ברצונו של האדם. היא בעלת אופי פתוח, וולונטרי ופלורליסטי, ובה הפרט יכול לבחור את המדינה שאליה הוא רוצה להצטרף בהתאם לחוק. מהגרים לארצות-הברית, למשל, המגיעים מספרד, בריטניה, או סין יכולים להצטרף ללאומיות האזרחית של ארצות-הברית ולהיות חלק מהאומה האמריקנית.

יש ללאומיות האזרחית גם גרסאות שיש בהן גם יסודות חזקים של לאומיות אתנית או אתנית-דתית[2] המנסות בשם העקרון הזה לכפות על קבוצות אתניות התבוללות לשונית ותרבותית - כמו שקרה למשל, בעבר, בממלכת הונגריה במהלך המאה ה-19 והתחלת המאה ה-20 וגם בטורקיה ויוון במאה ה-20.

דוגמה של גרסה ליברלית מיוחדת ללאומיות האזרחית היא במקרה של פינלנד[3] המגדירה רשמית את הלאומיות הפינית כדו-לשונית, תוך מתן זכויות לשוניות ותרבותית מרביות למיעוט הדובר שוודית במדינה.

לאומיות אתנית - לאומיות זו מניחה כי ללאום יש בסיס אתני שמקורו במוצא משותף, דת, היסטוריה, מנהגים ותרבות משותפת. לרוב נולדים לתוכה והיא אינה ניתנת לבחירה. האזרחים שאינם חלק מהרוב הדומיננטי במדינה מוגדרים כמיעוט. גישה זו מאפיינת במידה חלקית את הלאומיות הגרמנית, הפולנית, הסינית, היפנית, הגאורגית, הארמנית ולאומים רבים נוספים באירופה ובאסיה, וכן את הלאומיות היהודית-ישראלית.

לאומיות ורב-תרבותיות

מרבית החברות בעולם של ימינו הופכות לרב-תרבותיות בפועל. סוגי הלאומיות השונים מתמודדים עם עובדה זו בדרכים שונות. האתגר שמציבה הגלובליזציה בפני הלאומיות אינו פוסח על אף אחד מסוגיה. הלאומיות האתנית הרומנטית נאלצת להתמודד עם ערעור על הקשר בין הלאומיות לבין טריטוריה, המאפשר קיום מדינת לאום שבה לאום אחד הוא רוב מכריע. תופעת הגירת העבודה יוצרת ריכוזים של מהגרים בתוך מדינת הלאום, שבחלוף הזמן הופכים לתושבי קבע, ומדינת הלאום האתנית מתקשה למנוע מהדורות הבאים אזרחות. כך, המוני המהגרים הטורקים בגרמניה חייבו את זו למצוא דרך להתמודד עם אזרחותם של טורקים ילידי גרמניה שגרמנית היא שפת האם שלהם.

מדינת הלאום האזרחית הטריטוריאלית אינה נתקלת בבעיה זו - תושבים שנולדו בשטחה ולתוך תרבותה הם בני הלאום מעצם הגדרתו. מדינת הלאום האזרחית היא גם פתוחה למהגרים מכל העולם שיכולים להצטרף אליה כאזרחים חדשים השותפים ללאומיות הכללית. אך התרחבות ההגירה מציבה אתגרים גם בפני לאומיות זו. גידולן של קהילות מהגרים והתבססותן מחזקת אותן והן צוברות מספיק כוח ולכן עלולות לקרוא תיגר על התרבות ההגמונית. מיעוטים אלו תומכים ברב תרבותיות, אך לעיתים יש יחידים בתוך קבוצות המיעוט שנאמנותם לאומה ממנה יצאו שווה ולעיתים אף גוברת על הנאמנות למדינה ולחברה שבה הם אזרחים. הדבר יכול להביא להתנגשות בין ערכים ומנהגים זרים לבין הערכים של הלאום המקומי. לפיכך, במדינות רב-תרבותיות מוקדשים מאמצים רבים בתחום החינוך ליצירת מסגרת מאחדת של קבלת כללי משחק משותפים הקשורים לרעיונות ליברלים-דמוקרטיים. במדינות שכאלה מדגישים את תרומת הרב-תרבותיות לחוזק עושרה התרבותי המגוון של המדינה ולהגברת עוצמתה הכלכלית בשוק הגלובלי של ימינו.

היחס בין הלאומיות האזרחית לבין רב-תרבותיות הוא מורכב. בצרפת, הרב תרבותיות מאתגרת את התפיסה לפיה על כל אזרח להתמזג בתרבות הלאומית הקיימת. האירוע הבולט ביותר של אתגור שכזה הוא פרשת הרעלה בצרפת, כאשר תלמידות מוסלמיות דרשו לאפשר להן להגיע לבית-הספר כאשר הן לובשות רעלה, דבר שהוביל לתגובת נגד שהביאה לחקיקת חוק שאסר על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת.

מאידך, במדינה כמו קנדה נעשה ניסיון לשלב בין תפיסה לאומית אזרחית-טריטוריאלית לבין רב-תרבותיות, לפיה כל הקנדים שותפים למסגרת המדינית האחת ורשאים בו בזמן לשמור גם על תרבותם. בצורה כזו מתקיימות זהויות צרפתית-קנדית, אנגלית-קנדית, סינית-קנדית, או יהודית-קנדית זו לצד זו. עם זאת בפרובינציית קויבק מתקיימת תנועה בדלנית המבקשת לנתק את הפרובינציה המאוכלסת ברובה בצרפתים-קנדים מן המדינה. אחוזי התמיכה בתנועה זו משתנים מתקופה לתקופה.

לאומיות מול לאומנות

לאומיות הייתה במקורה אידאולוגיה הומניסטית - ההשתייכות הלאומית לא ביטאה בבסיסה ניכור או תוקפנות כלפי עמים אחרים, כי אם גורם מאחד בין חברי קבוצה המחויבים איש לטובתו של זה. לפיכך, צורת התארגנות זו נתפסת על ידי רבים כמשרתת בצורה הטובה ביותר את טובת האדם. עם זאת, לאורך ההיסטוריה, בעיקר מסוף המאה ה-19 וגם בימינו, ניתנו גם פרשנויות קיצוניות לרעיון זה, אשר היטו את רעיון הלאומיות מן הפנים אל החוץ - ממרקם חיים וזהות משותפים המלכדים אנשים והופכים אותם לעם, לגורם המסכסך ביניהם לבין בני עמים אחרים, הנתפסים כנחותים או כעוינים באופן מהותי. פרשנות זו שייכת בדרך כלל לזרמים לאומנים, או פשיסטיים ונאו-פשיסטיים, המעוניינים להמיר את הסולידריות הפנים-לאומית בתוקפנות כלפי בני עם אחר. לפי התפיסה הפשיסטית שראשיתה באיטליה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, האדם אינו אלא כלי שרת בדרך למטרה העיקרית, שהיא שירות הלאום ועליונותו. גישה זו מתעלמת מערך החרות שבבסיס הרעיון הלאומי ושוללת את הדמוקרטיה, אשר היא חיונית לרעיון ריבונות העם, העומד בבסיס התפישה הלאומית ההומניסטית.

כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה, לאומנות יכולה להוביל ליחסי סכסוך בין האומה לבין אומות אחרות בעולם ועלולה לסכן את קיומה של האומה. הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי אמר פעם: "אני אוהב את ארצי יותר מדי מכדי שאוכל להיות לאומן".

התפתחות רעיון הלאומיות

הלאומיות היא בבסיסה אידאולוגיה מודרנית שהתהוותה בין המאה ה-18 למאה ה-20, אם כי יש הטוענים שלה שורשים גם בעת העתיקה.

בעולם האקדמי ישנה מחלוקת בין החוקרים לגבי התפתחות רעיון הלאומיות. סלע המחלוקת הוא בתיקוף שאלת עליית הלאומיות, דהיינו בשאלה האם תופעת הלאומיות היא תופעה מודרנית לחלוטין, או שהיא מהווה המשך רציף לזהויות האתניות של העולם העתיק וימי הביניים, עם התאמות ושינויים מתבקשים לעולם המודרני. למעשה קיימות שתי אסכולות באשר לשורשי תופעת הלאומיות וכל אחת מהן מתארכת את הופעת התופעה לתקופות שונות: הגישה המודרניסטית והגישה הפרימורדיאלית.

בגישה הראשונה מצדדים אישים כמו ארנסט גלנר, אריק הובסבאום ובנדיקט אנדרסון. הובסבאום טוען כי לאומיות הוא תוצר מודרני מומצא, פרי מעשיהן של אליטות שלטוניות, אשר משתמשות בלאומיות כאמצעי להמשך שלטונן. הפער בין היותו של הלאום המודרני מומצא ובין התפיסה ההפוכה הרווחת, נוצר באמצעות מנגנונים שונים, בהם גם היסטוריונים שהכפיפו את ההיסטוריה והזיכרון לרעיון הלאומי בעזרת נרטיבים ושיח לאומי.

על פי תאוריית הלאומיות של גלנר, המהפכה התעשייתית יצרה חברה בעלת קודים משותפים. על מנת שהמוני הפועלים יוכלו לתפקד במערכת הכלכלית המצריכה ניידות ויכולת הפעלה משותפת במגוון המוסדות היצרנים, הם רכשו ידע משותף. גלנר רואה בבית הספר הממלכתי, שהוא עוד מנגנון שרק המדינה המודרנית יכלה להקים ולקיים, את המקום שבו אוכלוסיית ההמון רכשה ידע וזהות משותפים.

גם החוקר בנדיקט אנדרסון חקר את הנושא והזדקק להמהפכה התעשייתית בבואו להסביר את תופעת הלאומיות. אמנם הוא רואה בדפוס, שהומצא במאה החמש עשרה, את הגורם להיווצרותן של לאומים, אולם מהפכת הדפוס, שחיסלה את המונופול הדתי על הידע ושאיפשרה את התגבשותן של שפות לאומיות, הסתיימה גם כן במאה התשע עשרה כחלק מהמהפכה התעשייתית.

ההיסטוריון אדריאן הייסטינגס שמייצג את האסכולה השנייה, שביקר רבות את ההיסטוריוגרפיה והפרשנות המודרנית, מייחס לדת ולשפה את מקור הלאומיות ולכן רואה במאות השנים שקדמו לעידן המודרני את המקור ללאומיות. להבדיל מהובסבאום, שעל מנת להוכיח את הנחת היסוד שלו מראה כי המושג "לאום" במתכונותו הנוכחית מופיע במילונים של שפות שונות רק בסוף המאה התשע עשרה, הרי שהייסטינגס קובע כי כל המובנים המהותיים של הלאום מצויים במשמעות המילה עוד בימי הביניים. לדבריו, "המחלוקות העיקריות (...) מתלבנות משאנו מאמצים את ההבחנה בין קהילה אתנית לאומה". באמירותו זו ישנה הבנה כי ללאומיות יש מאפיינים מודרניים, אולם הבסיס ללאומיות אינו מודרני ולבטח שלא ממוצא וקדמה לה מודעות אתנית.

החוקרת חדוה בן-ישראל מסכמת את הוויכוח אודות היווצרותן של אומות בניתוח שכולל שלושה שלבים: האחד, האומה המודרנית התעצבה במהלך של תהליכי מודרניזציה, לרבות שיפור התחבורה שגיבשו את האוכלוסייה לקבוצה המודעת לייחודה ואחדותה. שנית, הצטרפותו של מרכיב פוליטי לתודעה האתנית ולבסוף גיוס ההיסטוריה והתרבות כדי לתת לאומה מימד רוחני ולעיתים אף גשמי באמצעות חלוקת דרכונית, דגלים ושירת המנון[4].

הגישה המאחדת קובעת כי המרחק בין שתי התפיסות בדבר מקורה של הלאומיות אינו כה גדול, כיוון שגם בעלי הגישה הפרימורדיאלית וגם המודרניסטים מכירים בקיומם של סוכני חיברות שפעלו במאה התשע עשרה על מנת להנחיל ולקבע את הלאומיות הנשענת על אירועים – על פי גישת הראשונים או על מיתוסים מומצאים על פי המודרניסטים, המקשרים את האנשים בינם לבין עצמם ובינם לבין טרירטוריה מסוימת.

הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו שבה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה-19 באירופה בהשראת הוגים כיוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן גוטליב פיכטה. הוא התבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה תגובה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה הצרפתית, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת. הוא התבטא גם בתנועה הלאומית היוונית ובמלחמת העצמאות היוונית, שהביאה לעצמאות יוון משלטון האימפריה העות'מאנית ב-1832, ובתנועה הלאומית האיטלקית, שהושפעה מדמויות כמו ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי והביאה לאיחוד איטליה ב-1861.

רעיון הלאומיות הלך והתפשט במהלך המאה ה-19 ברחבי אירופה, וההמונים החלו לדרוש כינון מדינות לאום שונות. הביטוי המשמעותי ביותר של דרישה זו היה באביב העמים בשנים 1848 ו-1849, שבו התחוללה סדרה של מרידות ברחבי אירופה, חלקן הגדול על רקע דרישה להכרה בזכות להגדרה עצמית של לאומים שונים.

מראשית המאה ה-20 המשיך רעיון הלאומיות להתפשט. קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה הביאה לכינונן של מדינות לאום רבות, וחבר הלאומים אף הכיר בזכותם של לאומים להגדרה עצמית. לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת ארגון האומות המאוחדות חילחל רעיון הלאומיות אף אל מעבר לגבולות אירופה, וארצות רבות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאליסטי החלו לדרוש אף הן שחרור לאומי, וכך זכו עשרות רבות של מדינות באסיה ובאפריקה בעצמאות מדינית.

במהלך המאה ה-20 הייתה גם תקופה אפלה בתולדות הרעיון הלאומי, כשמגמות לאומניות קיצוניות הגיעו לשיאן, שמצאו את ביטויין בפריחת המשטרים הפאשיסטיים בספרד, בפורטוגל ובאיטליה ובמשטר הנאצי בגרמניה, משטרים שהשתמשו בלאומיות להצדקת קיצוניותם.

בסוף המאה ה-20, נדמה היה שתם תור הזהב של הלאומיות. בעקבות תהליך הגלובליזציה חלה ירידה בחשיבותה של מדינת הלאום, וירדה לכאורה חשיבותו של מושג הלאומיות. על המרכזיות שלו החלו לערער הן מושגים רחבים יותר, כגון תפיסה אוניברסליסטית של האנושות, והן מושגים צרים יותר של קבוצה אתנית, קבוצה דתית וכדומה (וראו גם גלובליזציה).. למעשה, חוקרים רבים טענו לתום עידן הלאומיות ולעידן פוסט-לאומי חדש.

עם זאת, במקביל למגמות הפוסט לאומיות שהתבטאו, למשל, בהתחזקות האיחוד האירופי על פני החלוקה הלאומית, חלו בסוף המאה העשרים גם תופעות בולטות של פריחה לאומית מחודשת. במזרח אירופה, באזורים שהיו בשליטת ברית המועצות, חלה התעוררות לאומית חזקה אצל העמים השונים, הן בארצות הבלטיות, הן בארצות שבשני צידי הרי הקווקז, והן באוקראינה, מולדובה ועוד. יוגוסלביה היא דוגמה בולטת לפדרציה שהתפרקה למרכיביה הלאומיים. גם במערב אירופה ישנה התעוררות לאומית אצל מיעוטים הדורשים עצמאות, כמו הבאסקים בספרד, הסקוטים והאירים בבריטניה, הקורסיקאים והברטונים בצרפת, האוסטרים בדרום טירול ועוד. זאת במקביל להמשך תביעות של עמים לא אירופיים לעצמאות, כמו הכורדים בטורקיה, בעיראק ובסוריה, הטמילים בסרי לנקה, והפלסטינים בישראל.

פיגועי 11 בספטמבר 2001, והאווירה הציבורית בעקבותיהם, במיוחד בארצות הברית, נטלו אף הם חלק בחיזוק המגמה הלאומית אצל חלקים בציבור, וחיזקו את ההסתמכות המחודשת על מדינות הלאום כבסיס הארגון החברתי, תופעה המכונה לעיתים נאו-לאומיות. דחיית חוקת האיחוד האירופי ביוני 2005 במשאלי העם שנערכו בצרפת ובהולנד, מעידה כי מוקדם מדי להספיד את הלאומיות גם בארצות מערב אירופה המבוססות, אך מאידך, אישרורה של אמנת ליסבון ב-1 בדצמבר 2009 מעלה שוב את השאלה.

ביקורת הלאומיות

מראשית צמיחתו, הוטחה ברעיון הלאומיות ביקורת, בעיקר מצד תנועות חברתיות שטענו לבכורה של עקרונות מארגנים אוניברסליים אחרים. ראשיתה של הביקורת הייתה מהכיוון הסוציאליסטי. הסוציאליסטים טענו כי הלאום הוא קבוצה חברתית מגבילה, ועל האדם להכיר בכך כי החשיבות העליונה בארגון החיים החברתיים היא של המעמד. הוגים מרקסיסטיים אף טענו כי הלאומיות היא בגדר תודעה כוזבת, המשרתת את בעלי ההון על-מנת לאפשר את שליטתם בפועלים, ולמנוע אחדות כלל עולמית, פורצת גבולות, של הפרולטריון. נגד ביקורת זו ניתן לטעון שרק בעלות משותפת על אמצעי הייצור של קבוצה מגובשת, החולקת בנוסף לכך מרקם חיים משותף, תוכל להבטיח שוויון והיעדר ניכור בין חבריה. לפיכך לאומים שונים החיים זה לצד זה באחווה ושיתוף הדדי, ולא פירוקן של מסגרות השתייכות קטנות לטובת שלטון ריכוזי שעלול להיות מנוכר לעובדים, עשוי להיות הגשמה ריאליסטית יותר של החזון הסוציאליסטי.

ביקורת נוספת על רעיון הלאומיות הגיעה מכיוונים פוסט מודרניים. לפי גישות אלו, עצם הטענה כי הלאום הוא בהכרח העקרון המארגן של החיים החברתיים היא הנחה מהותנית, המניחה את קיומו של הלאום כישות חברתית בעלת קיום אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות חברתיות, בעוד שמבקרים אלו טוענים כי הלאום הוא ישות שנוצרה בדרכים של הבניה חברתית ואין לה קיום מעבר לקיום ההיסטורי והזמני.

ראו גם

לקריאה נוספת

מאמרים
  • אלון קונפינו, "האומה כמטפורה של מקומיות: היימאט, השתייכות לאומית והאימפריה הגרמנית 1871-1918", זמנים, 60, קיץ 1997, עמ' 18–28.
  • גדעון שמעוני, הלאומיות היהודית כלאומיות אתנית, בתוך: לאומיות ופוליטיקה יהודית, ירושלים: מרכז שז"ר

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ למשל, חוקר הלאומיות הנס קון.
  2. ^ א. יעקובסון, א. רובינשטיין (2003) עמ' 237.
  3. ^ א. יעקובסון, א. רובינשטיין (2003) ע'237
  4. ^ בן-ישראל, חדוה. בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2004.
ITIS

המערכת המשולבת למידע טקסונומי (באנגלית: Integrated Taxonomic Information System; מוכרת בקיצור ITIS) היא שותפות אמריקנית של סוכנויות פדרליות שנועדה לספק מידע עקבי ואמין על הטקסונומיה של מינים ביולוגיים. הוקמה במקור בשנת 1996 כקבוצת סוכנויות ממשלתיות בארצות הברית, המשלבת כמה סוכנויות פדרליות, אך כיום מדובר בגוף בינלאומי, עם סוכנויות ממשלתיות משתתפות מטעם קנדה ומקסיקו. מסד הנתונים שואב מידע מתוך קהילה גדולה של מומחים לטקסונומיה. צוות התוכן הראשי שוכן בהמוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע ושירותי ה-IT מסופקים על ידי הסקר הגאולוגי של ארצות הברית בדנוור. ההתמקדות העיקרית של ITIS היא במינים צפון אמריקאים, אך קבוצות רבות הן בין-לאומיות ו-ITIS ממשיכה לשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים אחרים כדי להגדיל את סיקור העולמי שלה.

VIAF

בקרת זהויות בינלאומי וירטואלי (באנגלית: Virtual International Authority File; ראשי תיבת VIAF) הוא אוסף של בקרת זהויות בינלאומי של אישים או ישות אחרת שמוכל בגופי בקרת זהויות אחרות, בעיקר ספריות לאומיות ומוזיאונים. העוצמה של ה־VIAF הוא במזהה יחיד שמחובר למזהים בספריות שונות ומאפשר במזהה אחד להגיע להרבה אוספים של האובייקט. ה־VIAF הוא וירטואלי ומאפשר גם ליחידים להגיע למזהה באופן עצמאי דרך האינטרנט.

אביב העמים

אביב העמים הוא שם כולל לגל של התקוממויות ומהפכות לאומיות באירופה בשנים 1848–1849.

הסיבות לאביב העמים היו שונות ממדינה למדינה, אך המכנה המשותף שבהן היה: רצון לאיחוד, התפתחות רגשות לאומיים ורצון להשתחרר משלטון של מעצמה.

אומה

אומה או לאום היא קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף.

ישנן אומות המקושרות למדינת לאום, ישנן אומות מסוימות שלא שייכות לאף מדינה (כגון הכורדים והטטרים), וישנן אומות המפוצלות בין מספר מדינות, כגון גרמנים, ערבים, ורומנים. ישנן גם מדינות המורכבות משני לאומים (מדינות דו-לאומיות) כגון בלגיה, ומדינות המורכבות ממספר רב של לאומים (מדינות רב-לאומיות) כגון הודו ושווייץ.

הדעות חלוקות בנוגע להגדרה של אומה. במספר גדול של המדינות המודרניות, יש מגוון של אנשים עם מנהגי תרבות ומקור אתני שונה. יש לאומים אשר לא התאגדו סביב השתייכות מולדת כלשהי אלא סביב יסודות של ערכים, ואידאולוגיות מתוך בחירה, דוגמת ארצות הברית, שיש בה כמות גדולה של מהגרים, אך גם היא מתוארת לעיתים קרובות כאומה האמריקנית. עם זאת הלאום בארצות הברית נשען באופן כללי על תרבות משותפת, התרבות האנגלו-סקסית.

במדינת ישראל יש אזרחים בני שני לאומים שונים, הלאום היהודי והלאום הערבי. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין היהודים ובין הערבים וגם מקובלת על מרבית היהודים ומרבית הערבים. הקביעה מסתמכת על השפות והתרבויות השונות וגם על הקשר עם יתר בני האומה שמחוץ לישראל. עם זאת הביטוי "לאומי" או "בין לאומי" מתייחס למדינה ואזרחיה, לדוגמה "ביטוח לאומי", "ליגה לאומית", "דגל הלאום", "ההמנון הלאומי", "נמל התעופה הבין לאומי", "שירות לאומי", "המשלחת הלאומית", ועוד.

הגביע הגרמני

הגביע הגרמני (בגרמנית: Deutscher Fußball-Bund-Pokal) הוא טורניר כדורגל המאורגן על ידי התאחדות הכדורגל הגרמנית, הוא הטורניר השני בחשיבותו בגרמניה אחרי הבונדסליגה, ומשוחק בשיטת הנוק אאוט.

המנון לאומי

המנון לאומי הוא שיר או לחן מוזיקלי שמעלה על נס את ההיסטוריה, המסורת, השאיפות הלאומיות והמאבקים של בני עם מסוים, ואשר מוכר כשיר הלאומי על ידי שלטונות המדינה. לעיתים אין להמנון הלאומי מעמד רשמי אך הוא מקובל כהמנון על ידי אזרחי המדינה.

מקור המילה המנון ביוונית Hymnos, ופירושה שיר שבח. בשנות היצירה של מדינות הלאום במאות ה-19 וה-20, אימצו רוב הלאומים המנון עם הכרזתם על ריבונות לאומית. בהמנון הלאומי נהוג לפתוח או לחתום אירועים ממלכתיים, אירועים צבאיים וכן אירועי ספורט.

מטבעו, ההמנון הלאומי צריך להיות קצר. האורך הממוצע של המנון לאומי הוא כדקה. סגנונם של רוב ההמנונים הלאומיים הוא שיר לכת או מזמור. קומץ מדינות בחרו בתרועת חצוצרה כהמנונן הלאומי. הקולוניאליזם האירופאי השפיע על המושבות שמעבר לים, ולכן גם מדינות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית אימצו המנונים בסגנון מוזיקלי אירופאי.

ההמנון הלאומי העתיק ביותר הוא ככל הנראה המנון הולנד " Het Wilhelmus" (הולנדית: שירו של וילהלמוס), שנכתב בין השנים 1568 ו-1572 במהלך מלחמת שמונים השנים והוכרז באופן רשמי כהמנון הלאומי ב-1932. מילותיו של ההמנון הלאומי היפני אף עתיקות יותר, אולם הלחן המוזיקלי נוסף רק בראשית המאה ה-20, והשיר לא נחשב להמנון לאומי רשמי עד 1999.

המנון הופך להמנון לאומי של מדינה על פי חוקת המדינה (כמו בצרפת), באמצעות הוראת חוק (כמו בארצות הברית), או בכוח המסורת בלבד (כמו במקרה של בריטניה). שינויים דרמטיים במשטר או אירועים דרמטיים אחרים מובילים לעיתים לשינוי ההמנון הלאומי. כך למשל, שונה המנון רוסיה חמש פעמים מאז 1833.

הספרייה הלאומית של אוסטרליה

הספרייה הלאומית של אוסטרליה (באנגלית: National Library of Australia) היא ספרייה לאומית והספרייה הגדולה באוסטרליה. הספרייה הוקמה על פי "חוק הספרייה הלאומי של אוסטרליה" (National Library Act), והיא אחראית מכוחו:

נכון לשנת 2017 באוספי הספרייה הלאומית האוסטרלית 6,928,238 פריטים.

הספרייה הלאומית של ספרד

הספרייה הלאומית של ספרד (בספרדית: Biblioteca Nacional de España, תעתיק לעברית: ביבליוטיקה נסיונל דה אספניה) היא ספרייה לאומית, אחת מתוך שתי ספריות לאומיות, הספרייה הלאומית השנייה משמשת את חבל "קטלוניה". הספרייה היא גם אחת הספריות הגדולות בעולם ואחת הגדולות ביותר בשפה הספרדית. הספרייה ממוקמת בשדרת רקולטוס בסמוך לפלאסה דה קולון.

הספרייה נוסדה על ידי המלך פיליפ החמישי במדריד, בירת ספרד בשנת 1712 תחת השם: "ארמון הספרייה הציבורית" ושימשה גם כספרייה של ארמון המלך. בשנת 1836 עברה הספרייה לרשות ממשלת ספרד. בשנת 1896 נפתחה מחדש בבניין הנוכחי כיום ובשנת 1931 שופץ אולם הקריאה כדי שיוכל להתאים עבור תלמידים וסטודנטים. במהלך מלחמת האזרחים של ספרד הוחרמו 500,000 ספרים על ידי החונטה הצבאית ששלטה במדינה. במהלך שנות ה-50 שופץ והורחב הבניין כדי שיוכל לקלוט כמויות גדולות של ספרים ובין השנים 1986 ועד שנת 2000 שופץ הבניין והורחב כדי שיוכל לשמש גם עבור מכוני מחקר ותיעוד.

הספרייה הלאומית של צ'כיה

הספרייה הלאומית של צ'כיה (בצ'כית: Národní knihovna České republiky) היא הספרייה הלאומית והספרייה המרכזית והגדולה של צ'כיה.

בספרייה יש 6 מיליון מסמכים ו-60 אלף קוראים רשומים. הספרייה מנוהלת על ידי משרד התרבות של צ'כיה ובשנת 2005 היא זכתה להכרה עולמית על ידי ארגון אונסק"ו כאשר זכתה דרך תוכנית זיכרון עולם בפרס Jikji, פרס בסך 30 אלף דולר המוענק למוסדות אשר תרמו תרומה משמעותית לשימור הנגישות של מורשת תיעודית. הספרייה זכתה בפרס זה על עבודתה עבור פרויקטים חלוציים שבהם הונגשו כתבי יד עתיקים המופעלים בצורה דיגיטלית.

חברת תקליטים

חברת תקליטים (באנגלית: Record Label או Record company) היא מותג הנוצר על ידי חברות המתמחות בייצור, הפצה וקידום של הקלטות אודיו ווידאו, בפורמטים שונים כולל תקליטורים, תקליטים, DVD, קלטות והפצה באינטרנט. השם הכללי חברת תקליטים נשמר מטעמים היסטוריים בלבד.

מרבית חברות התקליטים הגדולות נשלטות על ידי מספר חברות רב-לאומיות אשר ביחד מהוות את רובה המכריע של תעשיית המוזיקה העולמית, אף על פי שבתקופה האחרונה ישנה התעוררות בקרב חברות תקליטים עצמאיות.

לאומנות

לאומנות היא לאומיות קיצונית בדרכי מימושה לפיה טובת הלאום קודמת לכל ערך אחר ומצדיקה ומרוממת כל פעולה המקדמת מטרה זו. האידאולוגיה בצורותיה היותר קיצוניות לעיתים גם רואה את הלאום של הדוגל בה כנעלה על לאומם של עמים אחרים ואת צרכיו כחשובים מצרכיהם של עמים אחרים, ולכן מצדיק את ניצולם. לעיתים הרחבה של הגישה מצדיקה לטעמה תוקפנות קיצונית כלפי מדינות שכנות מתוך שאיפות התפשטות אימפריאליות.

ההבחנה בין לאומיות ללאומנות אינה פשוטה או מובנת מאליה והיא תלויה בהשקפת עולמו וברקעו של המתבונן. בחלק מן השפות כלל לא מצויה הבחנה מקבילה בין ביטויים אלו.

רעיון הלאומיות קיבל בעולם המודרני דגש אזרחי במדינות כמו צרפת וארצות הברית, ודגש אתני-תרבותי במדינות כמו גרמניה ואיטליה. גם בצורתו האתנית-תרבותית רעיון הלאומיות אינו בהכרח רעיון שוביניסטי ועוין זרים, ודוגמאות מובהקות ניתן למצוא אצל הוגים כמו ג'אמבטיסטה ויקו ויוהאן גוטפריד הרדר שהשרו מרוחם על הרעיון הלאומי מתוך עמדה פלורליסטית. גם אצל הוגה ליברלי כמו ג'ון סטיוארט מיל ישנה תמיכה ברעיון הלאומי (בספרו ממשל של נציגים).

מקובל לכנות לאומיות בשם לאומנות כאשר היא מתרחקת מעמדה ליברלית ופלורליסטית ביחס לעמים אחרים, ורואה בעם הספציפי ערך עליון מעל כל ערכים אחרים. הלאומנות יכולה לפנות לכיוונים גזעניים (כמו בגרמניה הנאצית) בהם הקשר הלאומי נקבע בצורה ביולוגית, וגזעים מסוימים מאובחנים כנחותים מטבעם. היא יכולה לפנות גם לכיוונים פשיסטיים (כמו באיטליה הפאשיסטית) בהם תורת הגזע איננה עיקרית, אך יש בהם הערכת יתר של המדינה מעל ערכי חירות הפרט, קידוש המלחמה והאלימות, ושאיפות התפשטות אימפריאליסטיות. במקרים רבים מעורבת הלאומנות עם השפעות תרבותיות אחרות, כמו הלאומנות הערבית המושפעת מרעיונות של דחיית הציונות והאימפריאליזם המערבי, לאומנות יהודית המשלבת לעיתים קרובות קיצוניות דתית על גבול הפונדמנטליזם ולאומנות בעולם השלישי המשולבת במקרים רבים עם רעיונות סוציאליסטיים או קומוניסטיים, אף על פי שבמקורן תפישות אלה מתנגדות ללאומנות ולעיתים אף ללאומיות, ודוגלות בשוויון ערך האדם.

נבחרת לאומית

נבחרת לאומית היא התארגנות ספורטיבית לאומית שבמסגרתה מתקבצים הספורטאים המצטיינים בתחום מסוים בספורט ממדינת לאום מסוימת שהם אזרחים שלה, ומתחרים במסגרות בינלאומיות שונות. הנבחרת משמשת כחלון הראווה של מדינה וסמל ליוקרה לאומית. יש הרואים בהפגנת אהדה ותמיכה בנבחרת, כפתח מוצא ללאומנות בצורה לא אלימה. האירוע הבינלאומי הגדול ביותר בו מתחרות נבחרות הוא האולימפיאדה. במהלך המלחמה הקרה שימשו התחרויות הבינלאומיות בין נבחרות ארצות הברית וברית המועצות כשדה קרב אידאולוגי בין שתי המעצמות.

בשונה מן הנהוג בספורט מקצועני, בו מערכת היחסים בין ספורטאי למועדון בו הוא חבר מעוגנת בחוזה העסקה ושחקנים מחויבים לפיו לקחת חלק בפעילות המועדון, הפעילות בנבחרת לאומית נעשית על בסיס התנדבותי. לפני כל התאספות של הנבחרת הלאומית (בדרך כלל לפני משחק שלה או טורניר בו היא משתתפת) מחליט מאמן הנבחרת אילו שחקנים לזמן לנבחרת. למרות שזכותם של ספורטאים לוותר על זימון שכזה, רק בודדים עושים כן, זאת מכיוון שזימון לנבחרת לאומית נחשב בדרך כלל לכבוד רב והערכה לספורטאי המוזמן אליה. ספורטאים אשר מוותרים על זימון לנבחרת, עושים זאת לרוב על מנת שיוכלו להתמקד במסגרות הספורט המקצועיות המפיקות להם רווח רב.

התנאי היחיד בו על ספורטאי לעמוד כדי להיות מוזמן לנבחרת של ענף הספורט שלו הוא להחזיק באזרחות של המדינה שלנבחרתה הוא מיועד. ספורטאים המתגוררים במדינה אך אינם אזרחים שלה אינם יכולים לקחת חלק בנבחרת של אותה מדינה. לכן שחקנים זרים אינם לוקחים חלק בנבחרת של המדינה בה הם משחקים. מנגד, ספורטאי אשר פועל במדינה שאינה מולדתו חוזר כל פרק זמן מסוים למולדתו על מנת לשחק בנבחרתה, ולעיתים אף יכול למצוא את עצמו משחק כנגד נבחרת המדינה בה הוא חי ועובד. ספורטאים אשר מחזיקים באזרחות של יותר ממדינה אחת נדרשים לרוב בשלב כלשהו של הקריירה שלהם לקבל החלטה בדבר המדינה אותה הם מעוניינים לייצג ומרגע שקיבלו החלטה זאת הם אינם יכולים לסגת ממנה. עם זאת, לכל התאחדות ספורט בינלאומית ישנם קריטריונים שונים לטיפול במקרים שכאלה וישנם מקרים לא מעטים של ספורטאים שלקחו במהלך הקריירה שלהם חלק ביותר מנבחרת לאומית אחת. נבחרות יכולות לשמש ככלי להבעת אחדות בקרב מדינתם וכן ככלי לייצוג מיעוטים. יחד עם זו פעמים רבות ייצוג שחקן בן מיעוטים בנבחרת לאומית נחשב בעיני מיעוטים אלה כעלה תאנה ליחס הרוב השליט אליהם.

נבחרות לאומיות מוכרות לרוב מעולם הספורט הקבוצתי. אך גם בענפי הספורט היחידניים מקובל השימוש במסגרת של נבחרת לאומית, לרוב כאמצעי לייצוג מדינה בטורניר מסוים. כך למשל, בטורניר גביע דייוויס בטניס מתמודדות זו נגד זו נבחרות לאומיות אשר ההתמודדות ביניהן מורכבות מאוסף משחקים בין שחקן של נבחרת אחד כנגד שחקן מהנבחרת השנייה. הנבחרות מנוהלות על ידי האיגודים היציגים של ענפי הספורט השונים. כל איגוד ממנה אדם בעל סמכות מקצועית (לרוב מאמן הנבחרת) שתפקידו להרכיב את סגל הנבחרת ולקבוע את זהות המוזמנים. המרכיב בונה את סגל הנבחרת על סמך השקפתו ושיקוליו המקצועיים וללא התערבות מצד האיגוד. התערבות והשפעה של גורמים עסקניים על זהות המוזמנים נחשבת למעשה פסול, ואף על פי כן מקרים שכאלה מתקיימים לעיתים.

בישראל הנבחרת הזוכה לפרסום ועניין הרבים ביותר היא נבחרת ישראל בכדורגל. דבר זה גורם לפעמים מרירות ואי שביעות רצון בקרב ספורטאים מנבחרות של ענפים אחרים, שהישגיהם גבוהים יותר, באופן יחסי, בספורט הבינלאומי. נבחרות בולטות נוספות בישראל הן נבחרת ישראל בכדורסל ונבחרת ישראל בכדוריד.

ספריית הדיאט הלאומית

ספריית הדיאט הלאומית (ביפנית: 国立国会図書館; "קוקריטסו קוקאי טושוקאן") הוקמה ב-1948 במטרה לסייע לחברי הדיאט של יפן במחקר של נושאים הקשורים למדיניות ציבורית. ספריית הדיאט הלאומית היא הספרייה הלאומית היחידה ביפן. הספרייה דומה במטרותיה ובהיקפה לספריית הקונגרס האמריקאית.

ספריית הדיאט הלאומית שוכנת בשני אתרים מרכזיים, בטוקיו ובקיוטו, ובעוד מספר סניפים.

עצמאות

במדע המדינה, עצמאות היא מצב שבו מדינה אינה תלויה בגורם חיצוני לצורך קיומה הפיזי והכלכלי, הגנה על גבולותיה ושמירה על הסדר הציבורי ושלטון החוק. למעשה לא קיימת עצמאות מוחלטת אלא תמיד העצמאות היא יחסית, החל ממצב של עצמאות כמעט מוחלטת (כמו ארצות הברית) ועד למצב של עצמאות מדומה למעשה (למשל, צרפת של וישי).

עצמאותה של מדינה נמדדת על פי מספר מדדים: מידת עצמאותה בתחומי מדיניות החוץ והביטחון; מידת עצמאותה הכלכלית; עצמאותה הניהולית; ומידת ההכרה הבינלאומית בעצמאותה.

רוב המדינות מציינות את היום בו הושגה עצמאותן במובן השליטה על מדיניות החוץ והביטחון.

מדינות רבות נוהגת לציין את ייסוד עצמאותן באמצעות הכרזה. בין מדינות אלו ניתן למנות את ישראל ואת ארצות הברית.

צריך להבדיל בין המושג "עצמאות" לבין המושג "אוטונומיה". באוטונומיה (בניגוד לעצמאות) יש ריבונות חלקית של ישות מסוימת, עם שליטה כללית של ישות רחבה יותר.

במהלך ההיסטוריה היו שלושה גלים גדולים של יצירת עצמאויות:

1770–1830: היווסדות ארצות הברית וסיום הקולוניאליזם הספרדי באמריקה הדרומית.

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה: בעקבות התפרקותן של האימפריה העות'מאנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית.

1945–1979: נפילתו של האימפריאליזם המודרני באפריקה, באוקיינוס השקט ובמזרח התיכון.

פטריוטיות

פטריוטיות (מיוונית: πατρίς [פַּטְרִיס], מולדת) היא שם כולל לאהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה שבה הוא חי. גישה זו מתבטאת במסירות, בנאמנות ובמוכנות להקרבה למען המדינה. הרגש הפטריוטי נובע מהרגשת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות. פטריוטיות יכולה להתבטא לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי עיר מגוריו של האדם, או כלפי אזור מגוריו. פטריוטיות קשורה בתרומה של אזרחים למדינה בה הם חיים, ולתחושת הקולקטיב והסולידריות.

פיב"א

הפדרצייה הבינלאומית של כדורסל (בצרפתית: Fédération Internationale de Basketball, בראשי תיבות: FIBA) היא הגוף העליון המנהל את ענף הכדורסל בעולם. היא מאגדת כ-200 התאחדויות כדורסל לאומיות. תפקידיה העיקריים הם קביעת חוקי משחק הכדורסל, פיקוח על העברות שחקנים בינלאומיות, וארגון התחרויות הבינלאומיות בענף. במסגרת פיב"א פועלות 5 ועדות אזוריות, המנהלות את התחרויות ביבשות: פיב"א אירופה, פיב"א אמריקה, פיב"א אפריקה, פיב"א אסיה ופיב"א אוקיאניה.

פיב"א הוקמה בשנת 1932 על ידי התאחדויות מ-8 מדינות, ושמה המקורי היה "הפדרציה הבינלאומית לכדורסל חובבים" (האות A בר"ת FIBA ייצגה את המילה Amateur). המילה "חובבים" הושמטה בשנת 1989, לאחר שהוחלט לאפשר לשחקנים מקצועניים (שחקני ליגת ה-NBA) להשתתף בתחרויות שמאורגנות על ידי פיב"א. משרדי פיב"א הועברו ב-2002 ממינכן לז'נבה.

התחרויות העיקריות המאורגנות בחסות פיב"א הן הטורניר האולימפי בכדורסל (לגברים מ-1936, לנשים מ-1976) ואליפות העולם (לגברים מ-1950, לנשים מ-1953). הוועדות האזוריות אחראיות על ארגון התחרויות היבשתיות לנבחרות וקבוצות. החל משנת 2000, עורכת פיב"א גם את תחרות הדיאמונד בול, כהכנה לטורניר הכדורסל האולימפי.

פיפ"א

הפדרציה הבינלאומית לכדורגל (בצרפתית: Fédération Internationale de Football Association, בראשי תיבות: FIFA) היא פדרציית הספורט הבינלאומית המנהלת את ענף הכדורגל, קטרגל וכדורגל חופים בעולם. נכון לשנת 2015, היא מאגדת 209 התאחדויות כדורגל לאומיות. משרדיה נמצאים בציריך, שווייץ.

ציונות

ציונות היא תנועה לאומית יהודית התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוך חידוש העצמאות היהודית במקום.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.

תנועת אור

תנועת אור לפיתוח ויישוב הנגב והגליל היא תנועה מיישבת הפועלת לפיתוח וקידום ההתיישבות באזורי הנגב והגליל. התנועה יזמה את הקמתם של שבעה יישובים חדשים בנגב ובגליל – צוקים, מרחב עם, מצפה אילן, אליאב (שם קודם: חרוב), באר מילכה וגבעות בר. ושלושה יישובים נוספים נמצאים בתהליך הקמה: כרמית, חירן וכסיף. כמו כן "אור" יישבה עד כה 23 גרעיני התיישבות צעירים ביישובי הפריפריה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.