לאה גולדברג

לאה גולדברג (29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה[1]15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל,[2] ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררים העבריים המפורסמים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

לאה גולדברג
Poetess Lea Goldberg
לאה גולדברג בשנת 1962
עיסוק משוררת, סופרת, פרופסור לספרות כללית, מתרגמת ומבקרת ספרים
לאום ישראלית
תחום כתיבה שירה וספרות למבוגרים ולילדים, מחזות, תרגום, ביקורת ספרות, חקר הספרות
פרסים והוקרה פרס ישראל לספרות (1970)
By Ovedc - Elef Milim -Gnazim - 31 cropped
תעודת הבגרות של לאה גולדברג בגמנסיה העברית קוֹינַס בליטא, גנזים - ארכיון אגודת הסופרים, 2019
Lea Goldberg - studentė 1929
דרכונה הליטאי של לאה גולדברג מגיל 18
Senamiestis in Kaunas
העיר העתיקה בקובנה שבליטא, סמוך לה התגוררה גולדברג

קורות חיים

Leah Goldberg 1946 b.jpeg
לאה גולדברג בשנת 1946

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה[1] (כיום קלינינגרד, רוסיה), לציפה (צילה)[3][4] ואברהם, כלכלן בכיר, שעבד כמפקח בחברת ביטוח בליטא,[5] שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סרטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה עינו חיילים ליטאים מהצבא הלבן את אביה, שהואשם בקומוניזם, במשך כעשרה ימים; כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש.

בנעוריה למדה גולדברג בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה.

100 New Sheqalim2017 Obverse & Reverse
דוגמת השטר מסדרה ג' עליו מתנוסס דיוקנה של גולדברג

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה, באוניברסיטת בון, כתבה על הניב השומרוני, בהדרכת פאול קאלה.[6] בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

מתוך "משירי ארץ אהבתי" המוקדשים כנראה לליטא ולקובנה העיר בה גדלה:

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

משירי ארץ אהבתי

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב).

אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין". בשיריה ביטאה גם את הקרע מהארץ שבה נולדה:

אִתכם אני נשתלתי פעמיים
אִתכם אני צמחתי, אורנים
ושורשיי - בשני נופים שונים

אורן

במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר".[7] חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה בבית ספר[דרושה הבהרה] וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.

ב-1950, לאחר שהוצעה לה משרה באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. הספר מושפע מאהבתה לז'ק אדו.[8] בשנת 1952 התקבלה להוראה באוניברסיטה העברית, והקימה בה את החוג לספרות כללית והשוואתית. היא עמדה בראשו במשך כעשור, במינוי פרופסור, עד מותה.

גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאחר שניתן גזר הדין במשפט אייכמן ב-1961, חתמה גולדברג על מכתב לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, שאת שליחתו יזמו מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, הקורא לנשיא למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן.[9]

לאה גולדברג, שעישנה באופן קבוע, נפטרה ב-15 בינואר 1970 ממחלת הסרטן. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג לא נישאה בחייה ולא הקימה משפחה. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה, באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה, שהוסיפה לחיות עוד 11 שנים אחריה. על מצבתה ביקשה צילה שייחרטו ארבע המילים: "אם המשוררת לאה גולדברג" .

ב-10 באפריל 2011 נבחר דימוי דיוקנה של לאה גולדברג ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. גולדברג נבחרה להופיע על שטר 100 שקלים חדשים.

יצירתה

Leagoldberg
שורות הפתיחה של השיר האמנם
Ha Ya 1938
בחבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, רחוב בן יהודה 9 בתל אביב, 1938. מימין לשמאל:יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ
Leah goldberg cv
תחילת קורות חייה של לאה גולדברג, בכתב ידה, כפי שהוגשו ב-30 במאי 1956 לאוניברסיטה העברית
Goldberg3
פרטים אישיים שמילאה לאה גולדברג בכתב ידה, בשאלון של אגודת הסופרים.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
Tel Aviv Arnon15
הבית ברחוב ארנון 15, בתל אביב, בו התגוררה לאה גולדברג עם אמהּ
Goldberg drawing
לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1968

שירתה

בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. שירתה של גולדברג, כאופייני לזמנה, נמלצת פחות מזו של בני הדור הקודם, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, ומודרניסטית במובהק. גולדברג הושפעה כאלתרמן מהסימבוליזם הרוסי, אבל בניגוד לשירתו של אלתרמן העמוסה במטפורות, שאינן תמיד קלות לפענוח, ובמצלולים רבים, גולדברג התרחקה מהקוטב הצורני-חושני לעבר שירה הגותית יותר שאופיינה בבהירות התכנים. גולדברג לא כתבה שירה לאומית או "מגויסת" לצורכי מפעל הציונות, אלא עסקה בנושאים אישיים ואוניברסליים. ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה יצירתה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיווידואליים, ולהעבירם כתחושת הכלל, ללא מעורבות של מטענים פוליטיים וחברתיים.

נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי, וכן בנוף האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד-פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, כגון "הזר שר לנחל", "פריחת התמוז" ו"אחרונים בשדה", או במחרוזות שלמות כגון "אילנות", "שיבולת ירוקת העין", ו"משירי הנחל". להלן מתוך מחזור שירי "העץ":

ראיתי עץ כורע על נהר,
איתן ושבע ימים וידוע- סער
אדיר מרגוע ושכול מיער
איכה סגד לזרם הנמהר!

העץ, א'

גולדברג לא נישאה ולא הייתה לאם. בשירתה מוצגת בדידות גדולה לצד ניסיונות נואשים להשיג אהבה. בנעוריה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה, אך אהבותיה היו נכזבות כולן. המשורר אברהם בן יצחק (סונה) היה אהבת חייה – ועליו כתבה: "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה". להלן ציטוט מהשיר "אחרי עשרים שנה" המוקדש ספק לאב ספק לאהוב:

שני אנשים, אכן, שני אנשים זרים
משני עברי התהום של הרס ואימה
אפילו על קברי מתינו היקרים
לא עוד נאמר היום אותה תפילה עצמה

אחרי עשרים שנה

מהדהדות כאן גם השורות:

השפלתי המבט
ובידי עודה מוטלת יד
שבדברים שבירים השכילה געת
והיא כבדה ונוכריה לעד

שירי אהבה מספר עתיק, ה'

גם בשיר "אהבה ראשונה" בולט הפער בין אהבות שחוותה בנעוריה לבין בדידותה כיום:

עיי מפולת, דם ואפר,
שנים, שנים רובצות כתהום,
בין חלומות של בית הספר
ובגרותי כבדת היום.

אהבה ראשונה

נושא נוסף המלווה את שיריה של גולדברג הוא מורשת חייה באירופה, אותה הותירה מאחור בעלייתה ארצה. דוגמאות לכך קיימות בספריה, כמו "שיר בכפרים", המכיל שירי עם ממולדתה אותם תרגמה לעברית, יצירתה "משירי ארץ אהבתי" וכן גם ספרה "מביתי הישן". שירים אלו כוללים עולם ציורי כפרי ואירופי, השזור באינספור תיאורים לעולם אשר על אף געגועיה של המשוררת, אינו יכול להתקיים במציאות הארץ-ישראלית. שיריה מבטאים געגועים לנוף האירופי ואת קשיי ההיקלטות במולדת חדשה. הזיקה לתרבות הכללית הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. היא עסקה בתרגומים של יצירות מופת מהספרות העולמית לשפה העברית ולימדה ספרות כללית במסגרת האוניברסיטה העברית.

כמו אחרים בני דורה הושפעה גולדברג ממאורעות מלחמת העולם הראשונה וגם מכך שאיבדה חברים ומכרים רבים שנספו בשואה בימי מלחמת העולם השנייה. היא ביטאה את קולו של דור שלם אשר נותר מצולק בחייו עקב מאורעות הזמן. רבים משיריה מבטאים תחושת אשם כבדה, שייתכן וקשורה גם לנסיבות חייה האישיות-משפחתיות בימי ילדותה בזמן התלאות שעברה משפחתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. בחלק מהשירים עולה תחושת רדיפה של חבריה המתים בהזיותיה ובחלומותיה (מחזור השירים "בלהות" מתוך "ברק בבוקר"). משירים אלו עולה תחושה אישית-קולקטיבית של רצון עז להגאל מאותן תחושות האשם, אך ללא כל יכולת לממש זאת. מוטיב האמונה חוזר הרבה בשירים אלה והרצון להאחז בה על מנת להיגאל מהאשם.

מתוך השיר "למי שאינו מאמין", המופיע בספר "עם הלילה הזה":

לבי ישן את שנתו
ואני ישנה.
חלומי כבד- שתיקה
ומתי מהלכים בשנתי
כבתוך מצודה עתיקה.
איך אתעורר משנתי
ואין בלבי אמונה
ואתה אינך מבקש דבר?

למי שאינו מאמין, א'

יצירתה לילדים

Nisim002
דמות המחברת מתוך הספר "נסים ונפלאות" (1954), איור מאת יחזקאל קמחי.

לאה גולדברג חיברה יצירות רבות לילדים: היא כתבה ספרי ילדים, שבין המפורסמים שבהם ניתן למנות את דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, איה פלוטו, מה עושות האיילות, מעשה בצייר, דב-דבוני בן דבים מצחצח נעלים, ידידי מרחוב ארנון, הילד הרע ונסים ונפלאות. בנוסף כתבה שירי ילדים, אשר רבים מהם התפרסמו ואף זכו ללחן. דורות של ילדים התחנכו על שיריה ופזמוניה, ובהם "הדוב הצהוב", "שיר ההפלגה", "ברווזים", "מדוע הילד צחק בחלום" ו"פזמון ליקינטון" .

דרכה של לאה גולדברג אל ספרות הילדים נסללה בפועל החל מיומה השני בארץ, וכמעט במקרה. מכריה השיגו עבורה משרה בעיתון "דבר", וכשנכנסה למערכת העיתון הציגוה בפני יצחק יציב. על יציב, עורכו הראשון של "דבר לילדים", מספרים שהיה מטה כל שיחה בענייני ספרות וסופרים לשאלה אם ניתן לבקש מן הסופר או המשורר שדובר בו זה עתה לתרום מפרי עטו למוסף, וכך נהג גם עם העולה החדשה. "אולי יש לך חומר לילדים", שאל אותה, "הכתבת שירי ילדים?" – והיא ענתה: "לא ניסיתי". "ובכן נסי" הייתה תשובתו. הגיליון הקרוב של המוסף עמד בדפוס אך בזה הבא כבר הופיע שירה הראשון לילדים, "פילי הקטן". עד מהרה התמנתה גולדברג לסגניתו של יציב, במקום הסופרת והעיתונאית ברכה חבס, ופרסמה בקביעות שירים וסיפורים לילדים. בשנת 1936 החלה בשיתוף פעולה עם אריה נבון, עמו יצרה את הקומיקס "אורי מורי", ואחר כך גם יצירות אחרות.

גולדברג כתבה ספרים רבים לילדים, אבל לא היו לה ילדים משלה. היא התגוררה ברחוב ארנון 15 בתל אביב, עם אמהּ. "ידידי מרחוב ארנון" הוא ספר הילדים הראשון של לאה גולדברג בפרוזה. הוא מכיל ארבעה סיפורים, הנקשרים כולם בהווי רחוב ארנון.

רומן הביכורים

"והוא האור" הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שיצא לאור ב-1946. גולדברג מתארת בו את מחלת הנפש של אביה. יצירה זו מונחת בתשתית יצירתה והיא שופכת אור רב על יסודות נפשה ועל אישיותה.

הספר פותח ברצח אב סמלי. הגיבורה נורה פוגשת יהודי החוזר ושואל אותה במפגיע על אודות הייחוס המשפחתי שלה. נורה, שאינה מעוניינת להסגיר את העובדה כי אביה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מנסה להתחמק משאלותיו של היהודי הסקרן, אך הדבר אינו עולה בידה, ולבסוף היא פולטת בזעם: "אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!..."
נורה "הורגת" את אביה ומנסה להתנתק מעברהּ. לאור אי-הצלחתה בכך, פניו של החולי הנפשי ממשיכות להציץ אליה ולהתגלות לה בדרכים שונות. נורה אומרת לבסוף: "כל העולם כולו חולה רוח" (עמ' 211), וב"משירי הבן האובד": "לעולם לא יסלח אביך/ לא סליחות הוא אגר בלב".

יצירתה הפלסטית

לאה גולדברג הייתה חובבת אמנות והעמידה יצירה פלסטית לצד זו הפואטית. בשנותיה האחרונות עסקה בציור, ברישום ובמלאכת הקולאז', אולם כבר בילדותה גילתה נטייה מובהקת אל התחום, אף יותר מאשר אל אמנות המילה. במסמך תולדות חייה אשר נמצא בעיזבונה וחובר בשנת 1968, כתבה גולדברג שהמורה לציור בבית ספרה ייעץ להוריה לשלוח אותה לשיעורי ציור פרטיים. משום שהמשפחה הייתה שרויה במצוקה כלכלית, שילמה גולדברג על שיעורי הציור הפרטיים בעצמה, מכסף שהרוויחה בשיעורים פרטיים שהעניקה.

גולדברג החלה ללמוד באקדמיה לציור בקובנה אולם עקב לחץ מן הסובבים אותה וציפיות משפחתה שתבחר בספרות כמקצוע, היא שוכנעה לעזוב את האקדמיה כעבור חודש. על החלטה זו השפיע גם פרסום שירה הראשון בעיתון.[10]

בסיום לימודיה באוניברסיטת קובנה בשנת 1930, קיבלה גולדברג מלגה ונסעה ללמוד בגרמניה. בעקבות מעבר זה נפתחו בפניה אופקים תרבותיים חדשים אשר לא היו נגישים עבורה בליטא, והיא נחשפה אל יצירות אמנות מערביות רבות, מן העולם הנאו-קלאסי, הרנסאנסי והמודרני. ייתכן שאותה חשיפה מקבילה לאסכולות אמנותיות מסורתיות ומודרניות הביאה למתח המתקיים בין הקלאסי למודרני ביצירתה הספרותית.[11] ברשימתה "תולדות חיים" ציינה גולדברג אמנים שאהבה במיוחד, בהם ציירי הרנסאנס קרלו קריולי, אניולו ברונזינו וחוספה דה ריברה, וכן המודרניסטים ארנסט בארלאך, פאול קְלֵה ופבלו פיקאסו. אמנים אלו השפיעו על מכלול יצירתה, כאשר בין השאר שירה "חלום נערה" הושפע מתמונת מגדלנה של קריולי, ואילו התמונה "הקדוש סבסטיאן" של ריברה נזכרת בסונטה גנוזה שלה ששמה "ברלין".[11]

כאשר נשאלה גולדברג מדוע לא נמשכה ללימודי ציור, ענתה שאם העובדה שלא ציירה לא הפריעה לה זמן כה רב, סימן שלא הייתה אמורה לצייר.[10]
גולדברג ראתה את הספרות כיעודה, אולם ב-1968 כתבה כי ארבע שנים קודם לכן "החלה פורצת מתוכי התשוקה הישנה".[10] גולדברג הראתה את רישומיה לידידה האמן אריה נבון, אשר ייעץ לה להמשיך ביצירה. היא החלה לצייר עד אשר ציירה באופן יומיומי, והרחיבה את יצירתה גם למדיום הקולאז' ביולי 1968.

גולדברג איירה בעצמה את ספר הילדים פרי עטה, מעשה בצייר, את השיר הסיפורי אוקאסן וניקולט שתרגמה מצרפתית, את המפוזר מכפר אז"ר שחיברה בהשראת סמואיל מרשק ואת תרגומה לספר הגרמני עץ היהודים מאת אנטה פון דרוסטה הילסהוף. בנוסף, יצרה גולדברג איורים עבור המחזה בית ספר לנשים למולייר, אותו תרגמה לעברית, אולם אלה לא התפרסמו משום שחששה לפגוע במאיירת שנבחרה על ידי הוצאת הספרים, ולכן לא הציעה את איוריה.[11] בריאיון עם תלמה אליגון משנת 1969 התייחסה גולדברג לקשר של כתיבתה עם ציוריה:

"הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אך אינני עושה אילוסטרציה של מחשבתי השירית. האסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. [...] להיפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מן הספרות אל עולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי-אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. [...] אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר בו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדייק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה. בציור, מה שחשוב לי, בדיוק כמו בקולאז', הוא צורה וכתם. אני מנסה להשיג בגבולות היכולת שלי את הטוב ביותר בצורות ובצבעים. כך גם אני רואה תמונות של ציירים, אפילו מן התקופה הקלאסית. אחד הציירים האהובים עלי הוא פרא-אנג'ליקו, שאני רואה אותו בכל ביקורי באיטליה או בפאריס, בלובר. אמנם נשאר בזיכרון גם הלך הנפש של אמונה תמימה, אך אני זוכרת את התכלת והזהב שלו, ואינני זוכרת דמויות בודדות. הדמויות המסוימות חשובות רק אם מרגישים שהן חשובות לצייר. למשל גויא, כיוון שזה חשוב לו למסור את אופייה של הדמות, זה חשוב גם לי. בשבילי הבדל בין תמונה אבסטרקטית טובה לבין תמונה פיגורטיבית טובה, שבה הצד הפיגורטיבי לא כל כך חשוב, הוא מאוד קטן."

לאה גולדברג, 1969[12]

הדמויות המופיעות בציוריה של גולדברג הן פעמים רבות דמויות ספרותיות – מיצירותיה או מיצירות שתרגמה וערכה – המתבטאות באופן מוחשי במדיום הוויזואלי. לעיתים אף ניתן לזהות ביצירות מסוימות את דיוקנה של גולדברג באופן גלוי או סמוי. הנושאים בציוריה מגוונים ומציגים זכרונות, מסעות, ערים, טבע, נוף ודמיון. הם מתאפיינים בתיאורי אווירה יותר מאשר תיאורים ריאליסטיים. גולדברג ציירה בעיפרון, פחם, גואש, עפרונות צבעוניים, צבעי מים ושמן, ונהגה להתחיל ברישום גרסאות רבות עבור אותה יצירה: רישום שככל הנראה היה אימפולסיבי ואינטואיטיבי. בחלק מן הציורים מופיעים עומק ופרספקטיבה ובחלקם השטחה קווית מרומזת, ורובם נתחמו על ידי מסגרת. ציוריה העוסקים בנוף עירוני מורכבים מגוונים מונוכרומטיים כשחור, לבן, חום ואפור, היוצרים אווירת עצבות וניכור המתכתבת עם שיריה של גולדברג על תחושותיה בערים זרות.[13]

בשנים האחרונות לחייה יצרה גולדברג קולאז'ים בהשפעת יצירותיה של האמנית שושנה היימן. אלו הורכבו בקפידה מגזרי נייר ומפות ששולבו עם כיתובים וציורי דיו, עפרונות, גואש וצבעי מים באופן צפוף, סמלי ועשיר בדימויים. בשנים 1968–1969 יצרה קולאז'ים בנושאי ירושלים והתנ"ך. גם על בחירתה ליצור במדיום זה התבטאה בראיון עם תלמה אליגון:

"בקולאז' יש לי אמביציה לקחת חומר ולהשתמש בו בצורה אחרת. יש ליטול מהחומר את משמעותו הפונקציונלית הקודמת, לרוקן אותו מכל משמעות קודמת ולתת לו משמעות חדשה ככתם צבע במסגרת שאני יצרתי אותה. נכון, יש כאן משחק, אך יסוד זה של משחק קיים בכל אמנות. אני נהנית גם מגזירת הנייר, גם מהדבקתו וגם מן העובדה שאני משנה את משמעותו. בקולאז' יותר קל לי להגיע לאבסטרקט, אני אוהבת מאוד אבסטרקט טוב אך איני יכולה להגיע לאבסטרקט גמור. גם בשירים הפחות מטריאליים שלי יש משהו שהוא שייך לאמנות פיגורטיבית. אף הייתי אומרת, קיים קשר סינטקטי [תחבירי] גם בשיר וגם ברישום ובציור."

לאה גולדברג, 1969[12]

יצירותיה הפלסטיות של גולדברג הוצגו בימי חייה בשתי תערוכות: הראשונה בבית האמנים בירושלים בשנת 1968, והשנייה בשנת חייה האחרונה, בגלריה בכפר מנחם, ב-1969. על תערוכתה האחרונה התפרסמה ביקורת אוהדת בעיתון "על המשמר":

"לתערוכת הקולאז'ים של לאה גולדברג בכפר מנחם היתה הצלחה בלתי רגילה: ביקרו בה קבוצות רבות של אנשי ההתיישבות העובדת, מן היישובים בסביבה ובמקרים יחידים לרוב. לתערוכה זו היה קהל טוב מאוד. רוב המבקרים בילו שעה ארוכה בהתבוננותם. תופעה בולטת זו, מקורה בטיבן המיוחד של התמונות, אשר להן מעבר לסגולותיהן האסתטיות הטהורות צד הגותי, שעוצב בדרך האסוציאציה היוצרת, מתוך מעין שופע של עולם פנימי ותרבות עשירה."

מ.י, 1969[14]

גולדברג הותירה בעיזבונה אלפי ציורים, רישומים וקולאז'ים פרי יצירתה, בנוסף למפעלה הספרותי הענף.

יומניה האישיים

Study room - Leah Goldberg
פריטים מחדר עבודתה בתערוכת קבע בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים
PikiWiki Israel 42985 Kfar Azar
כתובת "המפוזר מכפר אז"ר" בכניסה לכפר אז"ר

יומניה האישיים של גולדברג התפרסמו בשנת 2005. היא החלה בכתיבתם, בעברית, באוקטובר 1921 בקובנה בהיותה בת עשר בלבד. הפרסום עמד בסתירה לקנאות שבה התייחסה לפרטיותה, והעניין עורר ויכוח ציבורי.

על זהותה התרבותית:

"למרות כל חיבתי שיש לי לגיבורי הספרות הרוסית, אני אינני הם. אותה האטמוספרה המיוחדת שיצרה סביבה היהדות, היא מעגל קסמים שממנו אי־אפשר לי לצאת, ושגם איני רוצה, בשום אופן איני רוצה לצאת ממנה. היא משפיעה על כל מחשבותי ורגשותי ועושה אותי ואת בנות עמי האחרות שונות לגמרי מהנשים הנולדות והחיות בסביבה אחרת... ה"אני" שלי, השלם, הגמור, כמו שהוא, אני אוכל למצוא רק ביצירה עברית. ולוּ את השפה העברית ידעתי יותר, לוּ יכולתי להרגיש את הניואנסים הכי קלים שבה, הייתי מרגישה את כל הספרות העברית עוד הרבה יותר ברור, והיא הייתה פועלת עלי הרבה יותר מאשר הרוסית...ואולם אני עוד אדע את העברית. אלמד ואדע. בזאת אני בטוחה."

לאה גולדברג, קובנה, 1927[15]

שורות אחדות המסכמות את כמיהתה העצומה לאהבה, את הייאוש מהסיכוי להשיגהּ ואת ההשלמה שהיא מחוץ לטווח השגתה:

"הכול התרכז מסביב לשם אחד, אחד ומיוחד. כל התקוות, כל המאוויים, כל הכספונות והרצונות מכוּונים לנקודה אחת, לנקודה אשר מזהרת מרחוק, קוראת, רומזת, ואשר אי-אפשר לגשת אליה. זה אתה. אתה האהוב שלי. שלוש שנים ארוכות, שנות ייסורים, שנות שממה וייאוש, שנות אהבה, ודבר לא נשתנה. שום דבר. רק החומה הגבוהה, הבצורה והחזקה, איך לגשת? מה לעשות? לאה, אל תדברי שטויות. הלא את יודעת כי איש עוד לא עלה על כותלי זכוכית חלקים. את לא גיבורה. כבר מזמן צריך היה לחדול מרעיון זה ולדעת שמלפניך אין דבר. הוא חלום נפלא, אשר תמיד אתך. אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר."

לאה גולדברג, קובנה, 1929[16]

מספריה

PikiWiki Israel 3468 People of Israel - Lea Goldberg - cropped
לאה גולדברג, 1964
  • טבעות עשן (1935)
  • מכתבים מנסיעה מדומה (1937) - רומן אוטוביוגרפי.[17]
  • האורחת מכנרת (1939) – שיר בשבח הבננה העברית.
  • העיר והכפר (1939) – חרוזים למען תוצרת הארץ
  • שיבולת ירוקת העין (1940)
  • דן ודינה מטיילים בתל אביב (1940) – חרוזי תברואה.
  • שיר בכפרים (1942)
  • מביתי הישן (1942)[18]
  • ידידי מרחוב ארנון (1943) – סיפורי יום-יום על תאומים שזרעו סוכריות, על חתול צמחוני, על כלבה שנגנבה ועוד.
  • והוא האור (1946)
  • בבקשה (1946)
  • הביבר העליז (1947) – חרוזים על גן-החיות ופלאיו.
  • על הפריחה (1948)
  • תריסר צברים (1949)
  • מה עושות האילות (1949) – ארבעים שירים על משחקי אור וצל, חלום ושעשוע, על כובע-קסמים ומפוחית-פלאים ועוד.
  • כך ישיר עולם צעיר (1950) – שירי זמר.
  • גן-החיות (1951) – שירי ביבר.
  • פגישה עם משורר (1952) – על אברהם בן יצחק ועל אהבתה לו.[19]
  • אהבת שמשון (1952)
  • נסים ונפלאות (1954) – ידידות מופלאה נרקמת בין הילד נסים, הקוף נפלאות וה"דודה של שום איש", היא המספרת.[20]
  • ברק בבוקר (1955)
  • מלכת שבא הקטנה (1956. תורגם לאנגלית) – חבלי קליטתה של נערה עולה בחברת ילדים.
  • בעלת הארמון (1956)
  • איה פלוטו (1957) – הרפתקאותיו הליליות של כלב בקיבוץ.
  • מוקדם ומאוחר (1959)
  • מסעות מור החמור (1959) – עַיִר יוצא לטיול ומגלה את העולם.
  • דירה להשכיר (1959) – משל מחורז.
  • צריף קטן (1959) – 36 שירים של דמיון ומציאות.
  • עם הלילה הזה (1964)
  • מעשה בצייר (1965) – שיר סיפורי על צייר ירושלמי.
  • הרפתקה במדבר (1966) – סיפור מצולם על ילדי קיבוץ היוצאים לחשוף עתיקות בחורבות עיר קדומה.
  • בנים, בנות, בובות (1968) – חרוזים לתצלומים של בובות "חיות" ופועלות.
  • ילקוט שירים (1970)
  • שלושה סיפורים (1971)
  • שארית החיים (1971)
  • לאה גולדברג - שירים (1973) - שלושה כרכים של כל שיריה, הוצאת ספרית פועלים
  • מר גוזמאי הבדאי (1977. נדפס בהמשכים בדבר לילדים והופיע כספר אחרי מותה) – הרפתקאותיו המופלאות של גוזמאי עתיר-דמיון.[21]
  • לפילה יש נזלת (1977)
  • מכתבים ויומן (1978)
  • וכולם חברים (1978) – חמישה סיפורים מחורזים.
  • מחזות (1979)
  • שמגר הנגר (1979) – מסע חלומי של ילד אל העיר שמעבר ענן ופגישתו עם נגר המכין צעצועים.
  • כתבים (1979)
  • זוטא (1981)
  • בואו, עננים (1982)
  • אורי כדורי (1984) – חרוזים וציורים מתוך דבר לילדים.
  • שירים (1986)
  • מסיפורי מר קשקש (1987)
  • את תלכי בשדה (1989)
  • סיפורים (1996)
  • בארץ אהבתי (1997)
  • יומני לאה גולדברג (2005)
  • כובע קסמים (2006), הוצאת ספרית פועלים
  • לאה גולדברג: כל הסיפורים (2009), בעריכת חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי, ספרית פועלים[22]
  • אבידות (2010), הוצאת ספרית פועלים[23]
  • מחזות גנוזים וידועים (2011)
  • שיר/עיר: צרור שירים גנוזים - לאה גולדברג, עם חיתוכי עץ מאת פרנץ מזרל (2012), הוצאת אבן חושן[24]
  • שר הילדים (2016), הוצאת ספרית פועלים
  • הצרצר התייר(2016), הוצאת ספרית פועלים.
  • יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות 1928 - 1941 (2017), בעריכת גדעון טיקוצקי וחמוטל בר יוסף, הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • השירים הגנוזים, עורך גדעון טיקוצקי, ספריית הפועלים, 2019

מעריכותיה

  • סדרת נדי מאת איניד בלייטון, בתרגום יפה קרינקין ובעריכתה של לאה גולדברג, בהוצאת ש. זימזון, תל אביב:
    • נדי אין כמוך, 1964.
    • נדי נוסע לארץ הצעצועים, 1964.
    • הידד נדי קט, נדי, 1968.
    • נדי והמכונית, 1968.
    • נדי שוב כאן, 1971.
    • נדי על שפת הים, 1971.
    • נדי וטסי, 1972.
    • נדי בצרה גדולה, 1972.
    • נדי ותעלוליו, 1974.
    • נדי ומחק הפלאים, 1974.

תרגומים

הוקרה ליצירתה

Memorial plaque on the poetess Lea Goldberg house in Tel Aviv
שלט על ביתה ברחוב ארנון בתל אביב
PikiWiki Israel 32205 Mosaics house in Jaffa
פסיפס של לאה גולדברג ורחל המשוררת בבית הפסיפסים ביפו
Leah Goldberg memorial plaque in Kaunas
לוחית זיכרון ללאה גולדברג בכניסה לגימנסיון העברי לשעבר בקובנה שבליטא

על אף המעמד אליו הגיעה יצירתה, והמוניטין שזכתה לו עם השנים כאחת מגדולות המשוררים העבריים, ידעה גולדברג בחייה אך מעט הוקרה ליצירתה. בשנת 1970, השנה בה הלכו לעולמם היא ושותפה לחבורת "יחדיו", נתן אלתרמן, הוספד אלתרמן בעיתונות כ"מצפון האומה" וכמוביל השירה העברית בעתו. גולדברג, מאידך, הוזכרה במילים מעטות כ"פרופסורית מוערכת אשר פרסמה מספר ספרי שירה לילדים ולמבוגרים, וכן הייתה למתרגמת וחוקרת מעולה".

זמן קצר לאחר מותה החלה להתעורר התעניינות ביצירתה, הן במחקר והן כמשוררת ששיריה התקבלו באהדה רבה בעולם המוזיקה הישראלי. באותה שנה יצא אלבום הבכורה של צילה דגן אשר כלל ארבעה שירים של גולדברג אותם הלחין דני ליטני, בהם "ולא היה בינינו אלא זוהר" ו"נחל שלי". ליטני עצמו הוציא באותה השנה תקליט שדרים בו כלל הלחנה שלו לשירה של גולדברג "דלילה". בהמשך שנות השבעים זכו שירים רבים של גולדברג להלחנה, והפכו לאהובים ביותר בעולם המוזיקה הישראלי, בהם השירים "זה מכבר" (לחן: מתי כספי/ ביצוע: אושיק לוי), "את תלכי בשדה", (חיים ברקני/חוה אלברשטיין), "מה יהיה בסופנו" (אשר ביטנסקי/נורית גלרון), וכן השיר "סליחות" (לחן: עודד לרר), אותו שרה יהודית רביץ הצעירה בשנת 1977 בפסטיבל הזמר ובעקבותיו זכתה לחשיפה רחבה. אלברשטיין הוציאה בשנת 1980 את אלבומה אני הולכת אלי שנקרא בעקבות שירה של גולדברג אותו הלחין נחום היימן. בשנים שלאחר מכן, זכו שיריה של גולדברג להלחנות נוספות בקרב הדור הצעיר של מוזיקאי ישראל, בין השאר, להקת "בלאגן" (שעם חבריה נמנו דן תורן, יובל מסנר ודנה ברגר שכללו באלבומם את השיר "שלושה ימים", וכן הזמרת אחינועם ניני, שאלבומה השני כולל כמעט כולו שירים של גולדברג (ביניהם השיר "הוא", הידוע יותר כ"בואי כלה").

בשנת 2003 הוציאה חברת "נענע דיסק" את הפרויקט "שרות לאה גולדברג", ובו אמניות עכשוויות מלחינות ומבצעות משיריה. בין המוזיקאיות שהשתתפו באלבום היו אהובה עוזרי, רונה קינן, הדרה לוין ארדי, יסמין אבן, קרני פוסטל, שרון רוטר ואפרת בן צור.

בשנת 2006 התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לגולדברג.[25]

בשנת 2010 הועלתה הצגת היחיד "אולי מחר אני אהיה", אותה יצרה ומבצעת השחקנית שירה פרבר על פי יומניה של גולדברג, שיריה וכתבים נוספים. ההצגה מתארת את מהלך חייה של לאה גולדברג עד גיל 40, את בדידותה וחוסר יכולתה ליצור קשר אינטימי.[26]

בשנת 2011, במלאת מאה שנה להולדתה, הוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל דוק-אביב סרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים"[27][28] על חייה ויצירתה של גולדברג. הסרט הופק במסגרת פרויקט "העברים", וזכה לתמיכת שירות הסרטים הישראלי, הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה והרשות השנייה. הסרט הוקרן בעשרות הקרנות ברחבי הארץ ובעולם, ושודר בערוץ 10 ובערוץ 2 פעמים אחדות.

פסטיבל חיפה להצגות ילדים, המתקיים מדי שנה בתיאטרון חיפה, הוקדש באותה שנה ליצירתה, וחוקר הספרות גדעון טיקוצקי והקולנוען יאיר קדר יזמו את חגיגות מאה השנה להולדתה. במסגרתן ערכו ערבי לאה גולדברג ברחבי הארץ בשיתוף מרכז הספר והספריות, הוציאו לאור מארז מיוחד, שכלל את ספרו של טיקוצקי "האור בשולי הענן", ואת סרטו של קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,[29] יזמו ערב הוקרה שנערך בשיתוף התיאטרון הקאמרי, התזמורת הפילהרמונית, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית, את הכנס האקדמי הבין אוניברסיטאי שהוקדש ליצירתה והקמת אתר אינטרנט על יצירתה עם הספרייה הלאומית. בקמפוס הר הצופים, ליד הספרייה המרכזית הוקמה לרגל 100 שנה להולדתה במימונה של קרן צביה ברלינסקי-פינת זיכרון המשמשת גם כפינת הסבה ולימוד. בפינה זו מוצגים רהיטים ופרטים מקוריים אחרים מחדרה באוניברסיטה העברית, מכתבים מתיקה האישי באוניברסיטה ועוד.

הנצחתה

  • בשנת 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה.[30]
  • בשנת 2013 נחנך בית ספר ממלכתי בנתניה על שמה
  • בשנת 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא את שם בית הספר לאמנויות בעיר לזכרה
  • בשנת 2016 נפתח בית ספר חדש בכפר סבא בשכונה הירוקה שנקרא על שמה
  • בשנת 2017 הנפיק בנק ישראל שטר של 100 שקלים עם דמותה של לאה גולדברג
  • תחנה של הרכבת הקלה בירושלים בשכונת נווה יעקב נקראת על שמה

סרט על לאה גולדברג

  • לאה גולדברג בחמישה בתים, סרט מסדרת העברים, בימוי והפקה יאיר קדר. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל דוקאביב, 2011. הסרט זכה בקטגוריות העריכה, המוזיקה המקורית ועיצוב הפסקול בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי 2011. את פסקול הסרט שרה קרולינה ואת המוזיקה המקורית כתב אלי סורני.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • חנוך גיא (קנר), ציפור ססגונית, מחקר בשירת לאה גולדברג, 1971.
  • עפרה יגלין, אולי מבט אחר: קלאסיות מודרניות ומודרינזם קלאסי בשירת לאה גולדברג, עריכה לאה שניר, אוניברסיטת תל אביב, 1997.
  • עפרה יגלין, שירי אהב"ה ושירי זה"ב - הסונטות של לאה גולדברג, 2008.
  • עמיה ליבליך, אל לאה, רומן ביוגרפי, 1996.
  • טוביה ריבנר, לאה גולדברג, מונוגרפיה, תל אביב: ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.
  • א"ב יפה, פגישות עם לאה גולדברג, תל אביב: הוצאת צ'ריקובר, 1984.
  • רות קרטון-בלום וענת ויסמן (עורכות), פגישות עם משוררת.
  • יומני לאה גולדברג, ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אהרוני, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 2005.
  • יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923, תל אביב: ספרית פועלים - הקיבוץ המאוחד, 2009.[31]
  • גדעון טיקוצקי, האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011.
  • חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2012.[32]
  • שרה בן-ראובן, כעץ באפלת היער, על אהבותיה של לאה גולדברג, הוצאת שוקן, 2013.
  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "לאה גולדברג - 'עזר לך? החיה את מתייך?'", עמ' 43-33.
  • זיוה שמיר, לשיר בשפת הכוכבים: על יצירת לאה גולדברג, תל אביב: ספרא, 2014.
  • יפעת וייס, נסיעה ונסיעה מדומה - לאה גולדברג בגרמניה 1933-1930, מרכז זלמן שזר, 2014.
  • נטשה גורדינסקי, בשלושה נופים: יצירתה המוקדמת של לאה גולדברג ירושלים, מאגנס, 2016
  • גדעון טיקוצקי (עורך), אולי רק ציפורי מסע, חליפת מכתבים בין טוביה ריבנר ללאה גולדברג, הוצאת ספריית פועלים, ינואר 2017.
  • חיה שחם, על גבול האור - חתכים והתבוננויות ביצירת לאה גולדברג, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2017.
  • לאה גולדברג - חמישה פזמונים עבור ערב מערכונים שכתב וביים יצחק נוז'יק ושנערך בתיאטרון 'המטאטא' ב-1943 תחת הכותרת 'המת החי'. בתוך 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018

מבחר מאמרים על יצירתה

בבית הספרים הלאומי מצויים מאמרי ביקורת ופרשנות רבים מאוד על יצירתה של גולדברג. להלן כמה מהם:

  • חמוטל בר-יוסף, "על הפריחה" (לאה גולדברג, דנטה והסימבוליזם הרוסי), בתוך: פגישות עם משוררת, 2001
  • חמוטל בר-יוסף 'משקל ה"דול'ניק" ב"שיר בכפרים" של לאה גולדברג', בתוך: ספר יצחק בקון, בעריכת אהרון קומם, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1992 עמ' 99–116.
  • חמוטל בר-יוסף, "לאה גולדברג והשיר העממי הליטאי", ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין, בעריכת אבנר הולצמן, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב תשס"ה, עמ' 437–459.
  • זיוה שמיר, "הסתכלות בדבורה" - דיוקן המשורר כאיש זקן, לאה גולדברג משלחת עוקץ במקטרגיה, בתוך: פגישות עם משוררת, 2001.
  • מנוחה גלבוע, על שלושה רבדים בשיר "דג הזהב" ועל זיקתו לכלל שירתה של לאה גולדברג, בתוך: מחקרים בספרות ילדים, תשמ"ה-1985.
  • אוריאל אופק, בין סופר ילדים לקוראיו, על לאה גולדברג, בתוך: הספרות, 27, 1978.
  • חיים שוהם, אורן ונוף - מודל רומנטי ומודל ציוני, עיון משווה בשיר של היינה ובשיר של לאה גולדברג ["ארן"], בתוך: עלי-שיח, 16, 1982.
  • מאיה אגמון-פרוכטמן, מסביב לנקודות: עיון בשיר הילדים בגישה תחבירית, על התחביר בשירי לאה גולדברג, בתוך: ספרות ילדים ונוער, 7, 1981.
  • יחיאל קדמי, על "אילנות" של לאה גולדברג, מתוך על המשמר, ערב פסח תשל"ח-1978.
  • גדעון עפרת, האמת של השקרים הקטנים, על מחזותיה של גולדברג, הארץ, ינואר 1980.
  • שלומית קינל, צד האור של לאה גולדברג, מקור ראשון, יוני 2009.
  • נוית בראל, "אבדות ומציאות" - רצנזיה על הרומן הגנוז "אבדות" מאת לאה גולדברג. בתוך: Time Out Tel Aviv. עמ' 160. 18.2.2010
  • אילנה נאמן, "ים בחלון: העזבון הדרמטי של לאה גולדברג", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
  • גדעון טיקוצקי, כמוסת הזמן של לאה גולדברג, שלוש מחשבות עם עריכת שיריה הגנוזים, הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות, 27.06.19

קישורים חיצוניים

אודותיה

מאמרים

על יצירותיה

מפרי עטה

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 על מקום הולדתה יש שתי עדויות שונות שלה עצמה, המופיעות בצילומי המסמכים המובאים בערך. על-פי עדות אחת נולדה בקניגסברג, ועל-פי עדות אחרת נולדה בקובנה שבליטא, שהייתה באותה עת בשליטת רוסיה. גם מקורות אחרים מעידים כי נולדה בקובנה. הסיבה לציון שני המקומות נובעת מהעובדה שמשפחתה של גולדברג התגוררה בקובנה, אולם משום שאמה איבדה שני תינוקות במהלך הלידה קודם ללידתה של לאה, היא העדיפה לעבור לקראת הלידה לקניגסברג שבגרמניה, ששירותי הרפואה בה היו טובים יותר. לאחר הולדתה של לאה חזרה האם לקובנה. את הסיבה לקיום שתי העדויות הסותרות שלה עצמה מבהירה חוקרת שירתה, פרופ' חמוטל בר יוסף: "לאה גולדברג נולדה בקניגסברג, שגם במאה העשרים הייתה עדיין מרכז חשוב של תרבות ההשכלה הגרמנית, אך קובנו (קאונאס בליטאית) הוא זיכרון הילדות הראשון שלה" (חמוטל בר יוסף, לאה גולדברג והשיר העממי הליטאי, ספר היובל לפרופ' נורית גוברין "ממרכזים למרכז", תל אביב תשס"ה, עמ' 439).
  2. ^ מתה המשוררת לאה גולדברג, מעריב, 15 בינואר 1970, המשך
    לאה גולדברג, דבר, 16 בינואר 1970
    לאה גולדברג, דבר, 16 בינואר 1970
  3. ^ גדעון טיקוצקי ויפעת וייס, הצעירות מן הגבולות, מתוך אחרית הדבר לספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה, 1935-1923", בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, ספרית פועלים, 2009, באתר הספרייה הלאומית
  4. ^ יאיר קדר, נפרדנו כך, באתר ynet, 3 בינואר 2010
  5. ^ גדעון טיקוצקי ויפעת וייס, הצעירות מן הגבולות, עמ' 2
  6. ^ על גולדברג ועל קאהלה ראו:
    • יפעת וייס, '"אִישׁ עִם חַיָּיו מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַזְּמַן" – לאה גולדברג, פאול ארנסט קאהלה ותובנת החולין', יד ושם: קובץ מחקרים, ל"ז (1), תשס"ט, עמ' 111–143.
    • אלכס דורון, הפרופסור שהגן על לאה גולדברג, באתר nrg‏, 21 באפריל 2009
  7. ^ פורסם מאוחר יותר גם בקובץ "בסער" בעריכת יעקב פיכמן
  8. ^ שרה בן ראובן, האיש הזה מילא את הפונקציה שלו. עשה משהו בשביל הספרות העברית, באתר הארץ, 24 באפריל 2011
  9. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ו, 2, עמ' 341.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 לאה גולדברג, "תולדות חיים", בתוך לאה גולדברג: עוד חרוז אחד, בעריכת ישראל גרינפלד (כפר ורדים: גלריה טל, 2013), 8-7.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 גדעון טיקוצקי, "מעשה בציירת", בתוך לאה גולדברג: עוד חרוז אחד, 16-10.
  12. ^ 12.0 12.1 תלמה אליגון, "פגישה עם לאה גולדברג", מעריב, "ימים ולילות", עשרים וארבעה בינואר, 1969, 2.
  13. ^ עדי גרינפלד, "לצייר עלה ירוק", בתוך לאה גולדברג: עוד חרוז אחד, 23-22.
  14. ^ מ.י, "עם נעילתה של תערוכת הקולאז'ים של לאה גולדברג", על המשמר, 26.9.1969, 6.
  15. ^ יומני לאה גולדברג, ילדות ובחרות ב, יום חמישי 3.11.27, עמ' 117.
  16. ^ יומני לאה גולדברג, ילדות ובחרות ג, יום ב' 11.3.29, עמ' 190-189.
  17. ^ דורון קורן, גולדברג נגד גולדברג, באתר ynet, 29 במאי 2007
  18. ^ מתוכו: דף לספרות: שני שירים מאת לאה גולדברג, משמר, 7 ביולי 1944
  19. ^ יצהר ורדי, רחוק ונבצר עד לאימה, באתר הארץ, 19 בפברואר 2010
  20. ^ יותם שווימר, הילדים של השכונה עם המחברת הנכונה, באתר ynet, 26 במאי 2011
    יעקב צ. מאירחלמתי על תימנים מהמחנות, מתמרדים ושוחטים אותנו, באתר הארץ, 5 בינואר 2017
    שושנה שרירא, על "נסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג, "החינוך" חוברת א-ד 1958.
  21. ^ אנה הרמןהחבר המקסים של המפוזר מכפר אז"ר, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2013
  22. ^ שירי לב-ארי, ‏את תלכי בשדה הספרות, באתר גלובס, 1 באפריל 2009
    אריק גלסנר, והיא האור: כל הסיפורים של גולדברג, באתר nrg‏, 6 באפריל 2009
    דורון קורן, ונתחיל מהסוף, באתר ynet, 16 באפריל 2009
    נעמה צאל, לבבה היה פה ולבבה היה שם, באתר הארץ, 14 באפריל 2009
  23. ^ אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, בגרמניה לפני המלחמה: הרומן הגנוז של גולדברג, באתר הארץ, 15 בינואר 2010
  24. ^ אלי הירש, על "שיר|עיר", במקור, מתוך ידיעות אחרונות, 9 בנובמבר 2012
  25. ^ מחווה ליוצרים שהופקו על ידי התיאטרון הקאמרי, תחקיר, עריכה, וקטעי קישור רחל ואריה אהרוני, "מחווה ללאה גולדברג, 2006"
  26. ^ עידו בלאס, עת בדידותי נגעה בבדידותה: שירה פרבר על לאה גולדברג, באתר הארץ, 2 בפברואר 2012
  27. ^ לאה גולדברג בחמישה בתים - אתר האינטרנט של הסרט
  28. ^ נירית אנדרמןהאשה האמיתית מאחורי המיתוס של לאה גולדברג, באתר הארץ, 17 במאי 2011
  29. ^ תמר מריןדודה של שום איש, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2011
  30. ^ אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, בקובנה זוכרים את לאה גולדברג מביה"ס, באתר הארץ, 4 במאי 2010
  31. ^ אסתי סגל, ‏שדות גולדברג - "היא ביטאה נאמנות ליושר, יושר שעלה לה ביוקר, כרגיל", באתר גלובס, 4 בפברואר 2009
    יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, פותחים ספר, נערות עבריות, באתר הארץ, 2 בפברואר 2009
    רויאל נץקיבלתי את גלויתך, באתר הארץ, 12 באפריל 2009
  32. ^ מאיה בז'רנו"לאה גולדברג": הספרות משמשת לי משקפיים, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2012
איה פלוטו

אַיֵּה פּלוּטוֹ הוא ספר ילדים עברי מאת לאה גולדברג, המבוסס על סיפור מאת דינה רון ואיורים מאת בן-זוגה ארי רון. הספר, שנחשב לספר קלאסי לגיל הרך, ראה אור בשנת 1957 בהוצאת ספרית פועלים והופיע מאז בעשרות מהדורות.

בספר מתוארות עלילותיו של כלבלב מקיבוץ מגידו, המחפש הרפתקאות, בורח מבית בעליו, נודד בין אתרים שונים ונפגש עם חיות שונות עד שנמצא ברפת של הקיבוץ.

מקור הסיפור הוא בבני הזוג ארי ודינה רון (בתו של ארנסט אלכסנדר), חברי קיבוץ מגידו. ארי צייר את הכלב המשפחתי פלוטו כדי לשמח את בתו התינוקת אסנת (ילידת 1955). כשראה את שמחת בתו מן הציור החליט לצייר ציורים נוספים של הכלב ובהמשך הוסיפה אשתו דינה קטעי פרוזה. לאחר מכך נתלו הציורים בחדר האוכל כדי לשתף את שאר ילדי הקיבוץ. משנודע למחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי על הסיפור, פנו לארי בבקשה שיפרסמו, וכך נוצר הקשר עם הוצאת הספרים של הקיבוץ הארצי – "ספרית פועלים".

לאה גולדברג, שעבדה כעורכת ספרי ילדים ב"ספרית פועלים", המליצה להוסיף חריזה לסיפור ושִכתבה אותו בהתאם. לכן על כריכת הספר כתוב: "חרוזים: לאה גולדברג". ההקדשה בעמוד השער של הספר אומרת: "לאסנת". גולדברג גם שינתה את שם הספר מ"איפה פלוטו" ל"איה פלוטו".

בשנות ה-70, כשהדפיסו מהדורה חדשה של הספר, לא נמצאה גלופת ציור הכריכה, וארי רון צייר מחדש את הכלב המופיע על הכריכה, שמנמן יותר מהמקורי, אך ביתר דפי הספר נותרו הציורים המקוריים.הבית הפותח את הספר:

הספר "איה פלוטו" נחשב דוגמה לסגנון בספרות הילדים שלאה גולדברג דגלה בו, והיה פופולרי מאוד בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה. העלילה אינה מנסה להעביר מוסר השכל מובהק. הסיפור מתרחש בסביבה הקרובה לילד, מתאר מסע פרטי לגילוי העולם הקרוב ומסתיים בחזרה לשלום הביתה. הדגש הוא על העניין שיכולים לעורר דברים פשוטים, ועל אף אווירת ההרפתקנות, אין תיאור של סכנות ממשיות ואין תיאור של חוויות מעציבות. כתיבה במשקל ובחריזה נחשבת בסגנון זה למועדפת בספרים שנועדו לפעוטות. אוצר המילים עשיר אבל יומיומי. סופרת הילדים האמריקנית מרג'ורי פלאק (Marjorie Flack) כתבה ספר ילדים בשם "אנגוס הלך לאיבוד" (Angus Lost) שיצא לאור ב-1932 הדומה מאוד ברעיונותיו (אנגוס, כלב טרייר סקוטי המשתעמם בביתו ומחפש הרפתקאות).לספר הוצעו לאורך השנים מספר פרשנויות וניתוחים, בהם ניתוח של אריאל הירשפלד, אשר השווה בין המסע העובר על הכלב פלוטו ובין האודיסאה, וכן ניתוח של עמיר עקיבא סגל, שלפיו הספר מנבא את נפילת התנועה הקיבוצית.

ב' בסיוון

ב' בסיוון הוא היום השני בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן. מכונה גם בשם יום המיוחס.

בעלת הארמון

בעלת הארמון הוא מחזה בשלוש מערכות שנכתב בשנת 1954 על ידי הסופרת והמשוררת לאה גולדברג והועלה לראשונה בשנת תשט"ז-1955 בתיאטרון הקאמרי. המחזה הוא אפיזודה דרמטית המערבת ארבע דמויות, המתרחשת במשך יום אחד בחודש ספטמבר 1947, ובמרכזה סיפורה של ניצולה יהודייה צעירה המוחזקת בתוך ארמון "בעלת הארמון" ואינה מודעת לכך שהמלחמה נגמרה.

זהו המחזה הידוע ביותר של גולדברג. הוא תורגם והועלה בחו"ל במספר שפות, בהן אנגלית, גרמנית, צרפתית וספרדית.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

דבר לילדים

דבר לילדים היה שבועון פופולרי לילדים מבית "דבר".

"דבר לילדים" החל להופיע בפברואר 1936. לפני כן הופיע, החל מ-2 באוקטובר 1931, "מוסף לילדים", שצורף לעיתון "דבר" פעם בחודש, בדרך כלל ביום שישי.

עורכו הראשון ומעצב דמותו היה יצחק יציב, שאף פרסם בו מדור שבועי קבוע בשם "במעגל הימים", שהביא לילדים את אירועי השעה בלשון בהירה. יציב ערך את השבועון עד 1947. אחריו ערכו את השבועון ברכה חבס (כממלאת מקום העורך), אהרון זאב (1948), שמשון מלצר (1949–1954), דב נוי (עורך-משנה בשנים 1949–1952), שלמה טנאי (1954–1956), אפרים תלמי (1956–1970) ואוריאל אופק (שכיהן כעורך-משנה מ-1951 וכעורך ראשי בשנים 1970–1973), שסגני העורך בתקופתו היו ארנון מגן ודוד פאיאנס. פאיאנס כיהן כעורכו האחרון של "דבר לילדים" (1973–1985) וסגנו היה המשורר פסח מילין.

המאייר הקבוע של השבועון היה הצייר נחום גוטמן, שאף פרסם בו בהמשכים רבים מסיפוריו בטרם יצאו לאור כספרים, לרבות ספרו הידוע "בארץ לובנגולו מלך זולו".

בשבועון הופיעו סדרות קומיקס מצוירות על ידי הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, כדוגמת עלילותיהם של "אוּרי מוּרי" ו"אורי כדורי".

המאיירת הקבועה האחרונה של העיתון הייתה נורית יובל אשר איירה את העיתון משנת 1973 ועד הקמת העיתון "כולנו" בשנת 1985.

ב"דבר לילדים" הוצג הווי חייהם של הילדים באותה התקופה, והופיעו בו מדורים שונים (ייעוץ, טבע, לימודים ועוד). כמו כן, פורסמו בו שירים וסיפורים מפרי עטם של מיטב המשוררים והסופרים הישראלים בזמנו: אליעזר שמאלי, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ', לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, לוין קיפניס, פניה ברגשטיין, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ודבורה בן-נר, וכן מפרי עטם של משוררים וסופרים יהודים מהתפוצות בתרגום עברי, כמו שירי ילדים של אידה מזא"ה, שתורגמו עבור השבועון בידי העורכים שמשון מלצר ואוריאל אופק.

בשנת 1947 הכריזה מערכת "דבר לילדים" על שני פרסים לסיפור ילדים- האחד בסך 50 לירות והשני בסך 25 לירות. המערכת קבעה קריטריונים לזכייה. בין השופטים בתחרות היו נחום גוטמן, יעקב פיכמן, יצחק אבנון, ז' אריאל ואהרון זאבעורך "דבר", ברל כצנלסון, כתב על "דבר לילדים": "לא רבים הם הדואגים לספרות ילדים עברית, והעיתון השבועי הקטן מפרנס את הילד והמשפחה ואת בית הספר לא רק בשעת הופעתו, כי אם גם שנים רבות לאחר כך". ואכן, מערכת השבועון עודדה את קוראיו לשמור את גיליונותיו, ולהביאם בסוף השנה לכריכה, כדי שיישמרו לשנים רבות.

בשנת 1985 התאחד השבועון עם שבועוני הילדים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כֻּלָּנוּ", בעריכת דוד פאיאנס.

דירה להשכיר

דירה להשכיר הוא ספר ילדים מפורסם של הסופרת והמשוררת העברית לאה גולדברג. בספר מופיעים שלושה סיפורים: "דירה להשכיר", "כך ולא כך" (על פי סיפור מאת קורניי צ'וקובסקי) ו"מעשה בשלושה אגוזים".

לראשונה הופיע הסיפור המרכזי בספר, "דירה להשכיר", בעיתון "משמר לילדים" ב-22 באוקטובר 1948 עם איוריה של רות שלוס. אחר כך יצא לאור כספר בספריית "חלון" של ספריית פועלים ב-1959, עם איורים של שושנה היימן. הזרז לפרסומו של הספר בשנת 1959 היו אירועי ואדי סאליב.

ב-1970 יצא הספר במהדורה חדשה בספרית פועלים, עם איורים של המאייר שמואל כץ וזו המהדורה המוכרת שלו - הסיפור "דירה להשכיר" הופיע אז יחד עם עוד שני סיפורים שפורסמו קודם לכן בנפרד בספריית "חלון" - "כך ולא כך" (שאוייר במקור על ידי אודרי ברגנר) ו"מעשה בשלושה אגוזים" (שאוייר במקור על ידי אריה נבון).

למרות השנים הרבות שחלפו מאז פרסומו, גם במאה ה-21 הספר נמצא לעיתים ברשימת רבי המכר בתחום ספרות הילדים והנוער בישראל.

בשנת 2019 ברי פרייזינגר ואסף לבבי תרגמו את הספר לאנגלית.

האהבה פנים רבות לה

"האהבה פנים רבות לה" הוא אלבום של הזמר אריק איינשטיין והמוזיקאי יוני רכטר משנת 1976. האלבום מהווה את שיתוף הפעולה הראשון של איינשטיין עם רכטר, יוצא להקת כוורת.

רכטר הלחין ועיבד את מרבית שירי האלבום, למעט השירים "עוד יהיה", שכתב והלחין איינשטיין, והשירים "זה לא בושה להיות עצוב" ו"לא היה מה שהיה", שהולחנו על ידי רכטר יחד עם שותפו הקודם של איינשטיין ושל רכטר עצמו, המוזיקאי אבנר קנר. האלבום כולל גם גרסה עברית לא מלאה לשירו של אלביס פרסלי "Love Me Tender", שעוברת לשם "נגמרו לי המילים" וכולל גם שירה באנגלית.

איינשטיין כתב את מרבית שירי האלבום, ואת השאר כתבו לאה גולדברג, רכטר וגידי רוזנטל.

לצד רכטר מנגנים באלבום יוצאי להקת כוורת נוספים: יצחק קלפטר, מאיר פניגשטיין ואלון אולארצ'יק (התקליטון הראשון שהוציא איינשטיין בשנת 1960 כלל שיר שנכתב לו על ידי אביו של אולארצ'יק, אדוארד: "היא הייתה בת 17").

את עטיפת האלבום ציירה בתו של איינשטיין, שירי, שציירה שנים ספורות קודם לכן את עטיפת האלבום "סע לאט".

האומנם

הַאֻמְנָם (האומנם) הוא שיר מאת המשוררת לאה גולדברג, שנדפס לראשונה בעיתון "דבר". בכל הופעותיו בכתבי לאה גולדברג השיר נטול כותרת, אך ההתייחסות אליו (כשיר מולחן) היא על פי המילה הראשונה (או המילים הראשונות) בו. השיר מייחל לאפשרות לסבול את מכאובי החיים ולדעת להתייחס אליהם בשלווה וברוגע.

לשיר חוברו לחנים אחדים, הנודע שבהם מאת חיים ברקני. הוא בוצע לראשונה בשנות ה-70 על ידי חוה אלברשטיין. לשיר חיברו לחנים גם סשה ארגוב בביצוען של מיכל שקד ונעה ביזנסקי; דני גרנות, בביצועו; נעמי שמר, בביצועה של מלי ברונשטיין; בועז שרעבי, בביצועו; ושרון רוטר, בביצועה.

המפוזר מכפר אז"ר

המפוזר מכפר אז"ר הוא ספר ילדים שכתבה ואיירה לאה גולדברג. הסיפור מספר את קורותיו של אדם מכפר אז"ר הנוסע באוטובוס אל העיר ומשם ברכבת. הספר מתבסס על יצירה רוסית בשם "כזה הוא המפוזר" פרי עטו של הסופר היהודי-רוסי סמואיל מרשק שיצאה לאור בשנת 1932.

המהדורה הראשונה של ספר זה יצאה בשנת 1943 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ואיירה אותה לאה גרונדיג. המהדורה המוכרת של הספר, בלוויית איוריה של גולדברג עצמה יצאה לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1968.

עיבוד ראשון ליצירה הופיע כסדרת קומיקס בדבר לילדים, כרך י' חוברת 17 ב-תרצ"ט (1939) בשם "המפוזר מהר ההר". כעבור חודשים אחדים פרסמה לאה גולדברג באותה במה סיפור מחורז אחר, בהמשכים, על אלעזר המפוזר מכפר אז"ר. כפר אז"ר הוא מושב שהיה שייך באותה תקופה למועצה אזורית אפעל (כיום הוא חלק מהעיר רמת גן). נקרא על שמו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. האגדות מספרות שמשלחת של תושבי כפר אז"ר פנתה אל המשוררת בבקשה לשנות את שם הסיפור כדי לא לפגוע בשמו הטוב של היישוב. הסיפור הופיע בכרכי דבר לילדים תחת השם "המפוזר מהר ההר". אולם כאשר יצא כספר נקרא בשמו המקורי.

בשנת 2009 משה בן שושן ביים הצגה על בסיס הסיפור, בהפקת "התיאטרון הארצי לנוער".

בכניסה לכפר אז"ר יש סלע שעליו חקוק ציטוט מהסיפור. בחולון יש גן סיפור "המפוזר מכפר אז"ר.

מהדורה חדשה של הספר, בלווית איוריה של נטלי וקסמן שנקר יצאה בהוצאת עם עובד בשנת 2011 במלאת מאה שנים להולדתה של גולדברג.

יאיר קדר

יאיר קדר (נולד ב-13 ביוני 1969) הוא במאי סרטים תיעודיים, עורך ופעיל חברתי ישראלי. יצר את מיזם "העברים", הכולל 14 סרטים תיעודיים ושזכה עד כה בתריסר פרסים בתחרויות שונות. הוא זכה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום הקולנוע (2016), ציון לשבח לסדרת העברים בפסטיבל חיפה 2018, פרס החוויה היהודית בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשנים 2015 ו-2018, פרס הסדרה הטובה ביותר על מיזם העברים בתחרות הסרט הדוקומנטרי (2015) של פורום היוצרים, ופרסי הסרט הקצר הטוב, העריכה, המוזיקה המקורית ופרס עיצוב הפסקול. זוכה במקום הראשון בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה (2016) על סרטו ליליאן יחד עם אילן פלד ומועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התעודי לשנת 2017 ובשנת 2019 עם סרטו "דבש שחור".

קדר מיוזמי אירועי חגיגות המאה ללאה גולדברג, ממייסדי תחום הלימודים ההומו-לסביים והקוויריים בישראל, מעורכי האנתולוגיה המחקרית הראשונה בתחום, "מעבר למיניות", הקים מיזמי תקשורת לקהילה הגאה (עורכו הראשון של עיתון "הזמן הוורוד", מגזין התרבות "תת תרבות", ההצגה "יש לו מלים משלו", האנתולוגיה המחקרית "מעבר למיניות") ועורך ראשי של מגזין מסע אחר בתחילת המאה ה-21.

כובע קסמים

כּוֹבַע קְסָמִים הוא שיר של המשוררת הישראלית לאה גולדברג.

מילותיו הראשונות של השיר הן:

השיר נדפס לראשונה בעיתון 'דבר לילדים' ב-11 בינואר 1945, ונכלל בקובץ "מה עושות האילות" שפרסמה גולדברג ב-1949. השיר עוטר בשני רישומים של צילה בינדר.

בשנת 2006 הודפס השיר מחדש בספר בהוצאת ספרית פועלים, עם איורים של רינת הופר.

בשיר הילדה מדמיינת שהודות לכובע הזה היא צמחה לממדי ענק והפליגה בים. לצערה היא לא יודעת היכן אפשר להשיג כובע כזה.

נירה לוין כתבה על השיר: "המשוררת ידעה להניח כל אחת ממילות השיר במקומה הטבעי והנכון כך שהשיר הצליח 'לצייר' את עצמו. השורות השקולות-מחורזות הבטיחו מסגרת שלווה, מתונה, שבין גבולותיה גאו חלומות גדולים וצבעוניים להפליא".על בסיס השיר הופקו הצגות, סדרה בערוץ הילדים וקלטת.

מה עושות האיילות

מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת, הוא כותר ספר שירי ילדים מפרי עטה של המשוררת הישראלית לאה גולדברג. שם הכותר נלקח ממילותיו הראשונות של השיר הראשון שנכלל בספר זה.

הספר ראה אור בתל אביב, בהוצאת ספרית פועלים, לראשונה ב-1949, ואחר ב-1964, 1967, 1969 ו-1973.

הספר אויר על ידי המאייר והצייר אריה נבון.

הכותר נכלל ברשימה של כ-70 כותרים ויצירות שנועדו ללימודי חובה בבתי הספר היסודיים על פי הודעת משרד החינוך בקיץ 2011.

משירי ארץ אהבתי

משירי ארץ אהבתי (מוכר גם במילותיו הראשונות: מְכוֹרה שלי) הוא שיר עברי מאת המשוררת לאה גולדברג. השיר התפרסם לראשונה בשנת 1951 בכתב העת הספרותי "אורלוגין" של אברהם שלונסקי כחלק ממחזור של שלושה שירים, לצד "בארץ אהבתי השקד פורח" ואת "בארץ אהבתי האביונה". בהמשך נדפס השיר בספר שיריה "ברק בבוקר" (ספרית פועלים, תשט"ו 1955). בשנת 1970 הולחן השיר על ידי דפנה אילת לבקשתה של חוה אלברשטיין, עובד על ידי אלכס וייס ובוצע על ידי אלברשטיין. השיר זכה למספר גרסאות כיסוי ובשנת 2018, בטקס הדלקת המשואות בחגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל, הושר בפי שרית חדד.

פזמון ליקינתון

פזמון לַיָקינתון (לעיתים נכתב יקינטון; במקור בכתיב חסר: יקִנתון; ידוע גם בשורתו הראשונה: לילה לילה מסתכלת הלבנה) הוא שיר ילדים עברי מאת לאה גולדברג (מילים) ורבקה גְּוִילי (לחן) שנכתב בתל אביב בראשית שנת 1940 לכבוד ט"ו בשבט ת"ש.

זהו שיר לירי-סיפורי שמוקדו הוא פריחתו של צמח יקינתון קטן בגינה, שהיו שהציעו לראות בו כמסמל ילד רך. הצמח זוכה לדאגתה של הלבנה ובעקבות זאת לגשם שממטירים העננים על האדמה; הוא מגיב בשמחה ובפריחה, ובני האדם, בהם האֵם (הדוברת) ובנה, הנוכחים בפריחתו, שרים לכבודו את הפזמון, ושמחה שוררת בגינה. הלחן לשיר, אף שהוא קצר, בונה מהלך מורכב שלם. הוצע שהקשר הקרוב בין שתי היוצרות בא לידי ביטוי בתיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו.הפזמון הושר לראשונה ב"קול ירושלים" בפי הזמרת מרים סגל – שעבורה הולחן השיר – וזמן קצר לאחר מכן, ב-22 בפברואר 1940, ראה אור לראשונה, מעל דפי השבועון "דבר לילדים", שעבורו חיברה גולדברג את השיר. בהמשך נכלל השיר בספר שירי הילדים של גולדברג "מה עושות האיילות" (ספרית פועלים – 'אנקורים', 1949), ומאז ועד ימינו הוא נדפס פעמים רבות, בלוויית איוריהם של אמנים שונים, וזכה לעיבודים ולעשרות ביצועים. הפזמון, שהוא משירי הילדים הידועים ביותר של גולדברג, כמו גם לחנהּ הידוע ביותר של גוילי, היה לשיר ערש פופולרי ולאחד משירי הילדים המוכרים והאהובים בישראל, והוא נחשב לנכס צאן ברזל של הזמר העברי.

פסטיבל חיפה להצגות ילדים

פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים הוא פסטיבל לתיאטרון ילדים, שייסדה מרים יחיל-וקס, ומתקיים בחיפה מדי שנה בימי חול המועד פסח.

קובנה

קוֹבְנָה (ליטאית: Kaunas ומבוטא קאונס, להאזנה (מידע • עזרה)) היא העיר השנייה בגודלה בליטא. שוכנת במפגש הנהרות ניימן ונֶריס ונוסדה בשנת 1030. שוכנת במרחק של כמאה קילומטרים מעיר הבירה וילנה.

בין השנים 1939-1920 הייתה קובנה בירתה הזמנית של ליטא שנכבשה על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 ועל ידי הצבא הנאצי בשנת 1941. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה העיר חלק מרפובליקת ליטא בתוך ברית המועצות. לאחר העצמאות המחודשת של ליטא בשנת 1991 העיר קובנה הייתה לעיר השנייה בחשיבותה במדינה.

רומן מכתבים

רומן מכתבים (בלועזית: רומן אֶפּיסטוֹלָרי) הוא סוגה ספרותית שבה סדרה של מכתבים בדיוניים יוצרת ביחד מבנה עלילתי. לעיתים מתלווה למכתבים קולו של מספר. על פי רוב מרכיבים המכתבים תכתובת בין שני אנשים או יותר, אך אפשרי גם עזבונו הבדיוני של כותב מכתבים יחיד.

קשה לעמוד על ראשיתה של הסוגה. כחלק מן ההומניזם נפוצו אוספי מכתבים אמיתיים של מלומדים שונים, ואליהם התלוו עם הזמן אוספים של מכתבים בדויים למטרות סאטיריות ופוליטיות.

סוגת רומן המכתבים, למרות ייחודה, לא הצליחה להפוך לסוגה מובילה בספרות. אולי בשל הקושי והמורכבות שלה, ואולי משום הצורך ההכרחי ליצור עניין אצל הקורא מעבר למתרחש בכתיבה הדדית כרונולוגית בין שתי דמויות בלבד, ללא רצף עלילתי המתפתח באופן מוחשי יותר.

דוגמאות ליצירות מסוג זה אשר כבשו מקום חשוב בספרות העולמית ניתן למצוא בספרו של מונטסקייה, "מכתבים פרסיים", שיצא לאור ב-1721, והוא סאטירה המבוססת על מכתביו של תייר דמיוני בפריז, שבהם ביקורת על החברה והמשטר באירופה, בספרו של יוהאן וולפגנג פון גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", שראה אור בשנת 1774, ובספרו של הסופר הצרפתי פייר שודרלו דה לאקלו, "יחסים מסוכנים", שראה אור בשנת 1782 וניסה להתמודד בדרך מקורית עם נושא שנחשב אז לטאבו חברתי – פיתוי ויחסים מחוץ לנישואין, תוך מתן דגש על מורכבויות אתיות ודתיות המחלחלות כל העת בדיאלוגים שבין המתכתבים. "אנשים עלובים" מאת דוסטויבסקי, שהוא בעיקרו דו-שיח פסיכולוגי, הרסני ועמוק, החושף תהומות אפלים בנפש האדם.

דוגמאות מוקדמות אף יותר ניתן למצוא ב"רומן הוורד" של ז'אן דה מון (de Meun) משנת 1280, שבו חליפת מכתבים הומוריסטית בין הגיבורים.

סופרים עברים מעטים שלחו ידם בכתיבה זאת, בהם אפשר לציין שני ספרים בולטים: "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג, ו"קופסה שחורה" של עמוס עוז. בשל מיעוט הסוגה הזאת בספרות העברית קשה לדבר על השוואה בין יצירות, ודומה כי כל רומן מכתבים שנכתב בעברית הוא יצירה מקורית, ייחודית בפני עצמה, שאינה נשענת בהכרח על קודמותיה.

בעברית נכתבו ספרים אחדים כרומן מכתבים, ובהם:

"מגלה טמירין" מאת יוסף פרל

"מכתבים מנסיעה מדומה" מאת לאה גולדברג

"קופסה שחורה" מאת עמוס עוז

"שלך, סנדרו" מאת צבי ינאי

"באהבה, נטליה" מאת רות אלמוג

"סחף" מאת אבי בן בסט

"השמות שמורים במערכת" מאת בלפור חקק ושושנה ויג

"הכי רחוק שאפשר" מאת אלון חילו

"אלוהים ואלווירה" מאת לימור שריר

"השפעה בלתי הוגנת" מאת רונית מטלון ואריאל הירשפלד

"שתהיי לי הסכין" מאת דוד גרוסמןכן תורגמו לעברית יצירות אחדות מסוגה זו:

"אנשים עלובים" מאת פיודור דוסטויבסקי

"דרקולה" מאת ברם סטוקר

"יחסים מסוכנים" מאת שודרלו דה לאקלו

"טוב נגד רוח הצפון" מאת דניאל גלטאואר

דרך צ'רינג קרוס, 84 מאת הלין האנף

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" מאת מרי אן שייפר ואנני בארוז

רומנסה

הרומנסה (מספרדית: Romance), שמקורה בספרד, היא "אחותה" של הבלדה, דומה לה אך שונה ממנה. גם היא צורה עממית של שיר זמר, ואף היא הרבתה לנדוד, לפשוט וללבוש צורה, בדומה לבלדה. תקופת היווצרותה של הרומנסה, תקופה שראשיתה בין המאות העשירית וה-12‏. היא הגיעה אל התרבות היהודית דרך הלאדינו, שפתם של יהודי ספרד ומגורשיה מסוף ימי הביניים ואילך.

הרומנסה היא שיר עלילתי סנטימנטלי, הנמסר ממספר לירי. "גרסה פיוטית מוגבהת ומסוגננת של הניסיון האנושי, אודות ענייני גבורה, אהבה וכשפים" (ציטוט ממאמרו של שלמה הראל - אנה עבר ההוד וההדר). רוב העלילות של הרומנסות קשורות בהווי ימי הביניים בספרד, סיפורי אבירים, פרשיות חצר, רעיות נאמנות או בוגדניות, מלחמות בין ממלכות, ועלילות השבויים במהלך מלחמת הנוצרים במורים המוסלמים‏‏. בין נושאיהן של רוב הרומנסות ששרדו בקרב צאצאי מגורשי ספרד שלקוחים מן ההווי הלא יהודי בולטות הרומנסות על נושאים תנ"כיים כמו משה על הר חורב, קינת דוד על אבשלום או רומנסה על אמנון ותמר.

הרומנסה המקורית-מסורתית היא בעלת ארבעה בתים שווים באורכם ומחורזים (נפוצה ביותר חריזה של א'-ב'-א'-ב', צורת חריזה שנחשבת מאוד עממית וקלה לאוזן), אך לאורך השנים הסתעפו מצורה מסורתית זו צורות נוספות.

בקורפוס הספרותי ניתן למצוא רומנסות מולחנות ושאינן מולחנות, ללא חריזה או עם חריזה משוכללת, קצרות או ארוכות ועוד כהנה וכהנה וראיציות. גם סיפור קצר יכול לענות על הקריטריונים הבסיסיים של רומנסה (4 בתים, אוירה פסטורלית, קול דובר לירי, תימה סנטימנטלית-רומנטית) ובמקרה כזה יימצאו חוקרי ספרות שיכניסו אותו לקטגוריה זו.

ההבדלים העיקריים של הרומנסה ביחס לבלדה הם הקלילות היחסית של התימות הרומנסיות, צורה יותר מוקפדת, ואופטימיות - הגיבור הרומנסי הוא "הגיבור הטוב" ולרב תסתיים הרומנסה בסוף טוב.

בין כותבי הרומנסות העבריים - שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג, יעקב אורלנד, נתן אלתרמן, נעמי שמר ורבים אחרים.

שהם סמיט

שהם סְמִיט (נולדה ב-28 ביולי 1966) היא סופרת למבוגרים וילדים, מתרגמת ומבקרת ספרות ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשס"ט, כלת פרס אקו"ם לספרות ילדים תשע"א, פרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער תשע"ד, פרס אקו"ם בתחום הספרות לשנת 2014, פרס לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער לשנת תשע"ז (2017), ופרס ביאליק לספרות יפה לשנת 2018.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.