ל"ה גיבורי גוש עציון

ל"ה גיבורי גוש עציון הייתה אוניית מעפילים שנשאה 273 מעפילים, רובם מהונגריה ומרומניה והפליגה מאיטליה בתחילת 1948. האניה נתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה הועברו למחנות המעפילים בקפריסין.

ל"ה גיבורי גוש עציון
"ל"ה גיבורי גוש עציון"
אונית המעפילים "ל"ה גיבורי גוש עציון"
כינוי הזקנה
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מספר מעפילים 273
נתוני האונייה
סוג האונייה אוניית מפרש
הושקה בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20
תאריך רכישה (נחכרה)
הדחק 150 טון
הנעה מנוע דיזל
מהירות 6-5 קשר
Lh - maslul
מסלול ההפלגה של "ל"ה גיבורי גוש עציון"

שם האוניה

האוניה נקראה על שמה של מחלקת ההר, מחלקה בת 35 לוחמים מהפלמ"ח ומהחי"ש, שיצאו מירושלים ב-15 בינואר 1948 לשם סיוע לגוש עציון הנצור. הקבוצה התגלתה והותקפה על ידי לוחמים ערבים וכל אנשיה נהרגו.

תולדותיה

"סילביה סטאריטה" – אוניית מפרש

סילביה סטאריטה (Sylvia Starita) הייתה אונייה דו-תרנית מדגם סקונר (Schooner), בעלת הדחק של כ- 150 טון, ולה שלד וציפוי עשויים עץ. היא נבנתה באיטליה בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, כאוניית מפרש במספנה בוויארג'ו (איט') שבצפון טוסקנה.[1] בשנות השלושים הותקן בה מנוע דיזל מתוצרת מרצדס בנץ בעל 4 צילינדרים, 2,120 כוח סוס ו-800 סל"ד (בפועל 500), ותרניה הונמכו. האונייה השתייכה לחברת מריו סטריטה (Mario Starita), והייתה רשומה בנאפולי.

"ל"ה גיבורי גוש עציון" – אוניית מעפילים"

רכש והכנה

האונייה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב', באמצעות סוכן מקומי באיטליה. האונייה צוידה בסירת הצלה לשמונה נפש. בחדר מתחת לחדר ההגה נבנה סליק למכשירים ולתעודות, וכן סליק לבני אדם בחדר שרשרת העוגן. מקומות הלינה סודרו בקומות במחסן וחולקו לשישה בלוקים של קונסטרוקציה עשויה צינורות ודרגשי עץ.

מפקד האונייה היה יצחק לנדאור (יתרו). מלווים נוספים לא היו. הגדעוני היה יחיאל אדמוני. צוות הימאים כלל שלושה מלחים, קפטן, שני מכונאים ותיקים, שהיו כבר בהפלגות העפלה. המכונאי הראשי, איטלקי, השתתף בהפלגת האונייה "אף על פי כן".

המעפילים

273 המעפילים, כללו 179 גברים ו- 88 נשים, מהם 12 ילדים ובני נוער. רובם מהונגריה ורומניה, חברי תנועות ציוניות: המזרחי – 7, איחוד – 49, השומר הצעיר – 47, גורדוניה – 21, הבונים – 42, דרור – 45.

המעפילים הגיעו ממחנה פליטים באוסטריה ומהאזור האמריקאי בגרמניה. כמה מיוצאי הונגריה הגיעו משוודיה. משם הועברו למחנה באיטליה ומשם ברכבת לוונציה.

ב-14 בינואר 1948 הוסעו המעפילים ברכבת לוונציה. משם הועברו בשעות הלילה בשתי סירות מנוע אל האונייה.

התפקידים האחראיים בחיי היומיום באונייה, כמו תצפית ושמירה על המזון, נמסרו לקבוצות "הבונים", שחבריה היו גם ההגאים.

ההפלגה

האונייה עגנה בתעלה באחת הלגונות של ונציה, במרחק כ-12 מיל מהעיר. שלטונות המכס תפסו את המזון שהובא במכוניות של הג'וינט. כתוצאה מכך ההפלגה הייתה בסכנה. בעקבות התערבותה של עדה סרני במשרדי השלטונות ברומא, קיבל מפקד הנמל הוראה לשחרר את המזון ואף אמר לה בטלפון: "אני לפקודתך גבירתי. מדוע היית צריכה להגיע אלי בעקיפין ולא לפנות ישירות?".

האונייה הפליגה מוונציה ב-17 בינואר 1948 בשעה 05:30. אוניית גרר הגיעה מוונציה כדי לגרור את האנייה מהתעלה אל מחוץ לנמל. במהלך הגרירה עלתה האונייה על שירטון. הוזעקה עזרה נוספת. בצהרים בהתערבות עדה סירני הגיעה גוררת נוספת ובעזרת זרמי הגאות ירדה הספינה מהשרטון והמשיכה בדרכה.

נתיב השיט תוכנן מתעלת פלסטרינה (Pellestrina) בים האדריאטי לאורך החוף המערבי האיטלקי, מפרץ מנפרדוניה (Golfo di Manfredonia), מצר אוטרנטו, הים האגאי, פלופונסוס, איי יוון, מצר קורינתוס, כרתים, קרפאתוסאיטלקית Scarpanto), כף גאטה , לימסול, בירות, עד חוף נהריה. עם זאת, אולם נתיב ההפלגה שונה כמה פעמים בגלל הסערות והיסחפות האונייה.

לפי התוכנית הייתה אמורה להפגש עם אוניית המעפילים "אנצו סירני", כדי להעביר אליה המעפילים ולחזור לאיטליה, אבל הדבר לא התבצע. בליל 17 בינואר התחוללה סערה קשה בים, והאונייה נכנסה לעגון בנמל אוטרנטו, בקצה ה"מגף" האיטלקי. למחרת בבוקר הפליגה האונייה שוב לכיוון איי יוון. גם המשך ההפלגה לא היה רגוע: ב-29 בינואר הייתה סערה נוספת, וב-30 בינואר היו תקלות במנוע.

עימות עם הבריטים

ב-29 בינואר נשלח לאונייה מברק ממפקדת ההגנה: "אין להתנגד בים, יש להתנגד פאסיבית בנמל, אם הכוונה תהיה גירוש לקפריסין". ב-31 בינואר, בשעה 10:00, התגלתה האונייה על ידי מטוס סיור בריטי. באותה עת שהו המעפילים בבטן האוניה. ב-12:00 חזרו שני המטוסים, ומיד אחר כך, בשעה 13:00 בקירוב, הופיעה המשחתת הבריטית אה"מ ציילדרס. בשעה 14:30, במרחק של כ-80 מיל ימי (כ-74 ק"מ) מחופי הארץ, הניפה האנייה דגל טורקי אך המשחתת הבריטית נשארה צמודה.

בשעה 17:30 נאלצו המעפילים לעלות לסיפון בגלל המחנק ששרר בבטן האונייה. הם הניפו דגל עברי, ואז שידרו הבריטים בקוד מורס דרישה מהאונייה להפליג לקפריסין. המעפילים השיבו כי הם מסרבים להוראה וכי הם ממשיכים לחיפה. הבריטים ענו כי יסכימו להמשך ההפלגה לחיפה בתנאי שיותר להם לעלות לסיפון. התשובה שניתנה הייתה חיובית, מבלי להתייעץ עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל, כנראה עקב התנאים הקשים והמנוע שהיה מקולקל. האונייה המשיכה בהתקדמותה, וללווי הצטרפה משחתת נוספת.

ב-1 בפברואר בשעה 10:15, כאשר האונייה הייתה במרחק 29 מיל (כ-53 ק"מ) מחופי לבנון, חסמה משחתת בריטית את נתיב השיט. בשעה 11:20, כאשר שתי משחתות חוסמות את דרכה, זינקו 45 מלחים בריטים ושני קצינים ועלו על סיפון האונייה. המלחים השליכו את אנטנת הקשר לים. המנוע השתתק והאונייה נגררה לנמל חיפה. בשעה 14:00 הגיעה האונייה לנמל ונקשרה לסיירת אה"מ פיבי (Pheobe).

המעפילים הועברו למחנה קיץ 55 במחנות המעצר בקפריסין. ההוראות למלווים היו להסתתר בסליק ולהתחמק אחר כך. יצחק לנדאור הסתתר בסליק, אך התגלה והועבר עם המעפילים לקפריסין. יחיאל אדמוני נשלח אף הוא עם המעפילים לקפריסין, אך כעבור שבועיים הצליח לצאת באמצעות סרטיפיקט על שם אישה ובנמל חיפה חולץ בידי עובדי הנמל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ [Studi e ricerche sulla Resistenza e l’Età contemporanea http://www.isrecsavona.it/pubblicazioni/quaderni/numero-5/quaderni-savonesi-5.pdf], Quaderni Savonesi, No. 5, Marzo 2008, p. 16, (באיטלקית)
בית הילדים אביליאנה

בית הילדים באביליאנה היה מסגרת הכשרה לילדים עקורים משארית הפליטה, שהוקמה על ידי השומר הצעיר באיטליה, ופעלה בין השנים 1946-1948. בית הילדים הוקם במבנה של מנזר סנט אגוסטינו (Sant’Agostino) בעיר אביליאנה, שבמחוז פיימונטה, במרחק של עשרים קילומטרים ממערב לטורינו. בבית שהו ילדים ניצולי שואה בדרכם לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. הוא היה אחד מ-77 הכשרות ו-35 מחנות עקורים שפעלו באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה.

הזירה הימית במלחמת העצמאות

הזירה הימית במלחמת העצמאות התרחשה בים התיכון, עורק התעבורה הימי הבלעדי של מדינת ישראל עד לכיבושה של אילת בסוף המלחמה. הפעילות הקרבית בים התנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון של העימות היה המאבק בין היישוב העברי בארץ ישראל ובין כוחות האימפריה הבריטית, סביב פתיחת שערי הארץ לאוניות המעפילים. הצד הערבי לא היה פעיל בזירה בשלב זה. לאחר עזיבת הבריטים החל השלב השני של המערכה, במהלכה תקף הצי המצרי מטרות לאורך חופי ישראל וסייע לכוח הפלישה המצרי בנגב.

הל"ה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מחלקת הל"ה

מחלקת הל"ה (נקראת גם שיירת הל"ה או בפשטות הל"ה; כונתה מחלקת ההר על ידי חיים גורי, בשירו הנה מוטלות גופותינו), הייתה מחלקה מקובצת של 40 לוחמים. בעת מלחמת העצמאות, 35 מאנשיה ("הל"ה") יצאו לתגבר את גוש עציון המנותק, ונפלו בקרב בדרכם. חללי המחלקה מנו 20 אנשי פלמ"ח ו-15 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. הל"ה יצאו לדרכם אור ליום שישי, ה' בשבט תש"ח, הלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. פרשת הל"ה הפכה לאחד המיתוסים החשובים ביותר של המלחמה, ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החל ויכוח בין ההיסטוריונים על שאלות מרכזיות בפרשה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.