כתר קסטיליה

כתר קסטיליה, כישות היסטורית, נחשבת בדרך כלל כישות אשר נוצרה בשנת 1230 כאשר ממלכות לאון וקסטיליה התאחדו בפעם האחרונה והמקיפה, או כמה עשורים לאחר מכן כאשר הפרלמנטים של שתי הממלכות התמזגו לתוך פרלמנט אחד. בשנת 1230 המלך פרננדו השלישי "הקדוש" הוכתר כמלך קסטיליה (אשר כללה גם את ממלכת טולדו לשעבר), וכמלך לאון (אשר כללה גם את ממלכת גליסיה).

כתר קסטיליה (עב')
Corona de Castilla (ספ')
Corona de Castiella (אסט')
Corona de Castela (גלי')
Gaztelako Koroa (בסק')
Royal Banner of the Crown of Castille (15th Century Style) Royal Coat of Arms of the Crown of Castile (15th Century)
דגל סמל
מפת התפתחותה ההיסטורית-גאוגרפית של כתר קסטיליה
יבשת אירופה
שפה נפוצה קסטיליאנית (עם מיעוטים דוברי ערבית, בסקית, גליסיאנית, ואסטורלאונזית)
עיר בירה מדריד[1]
40°23′0″N 3°43′0″W / 40.38333°N 3.71667°W
משטר מונרכיה אבסולוטית
הקמה
תאריך
איחוד הממלכות לאון וקסטיליה
1230
פירוק
תאריך
איחוד הכתרים בין כתר אראגון וכתר קסטיליה מובילים ליצירת ממלכת ספרד המאוחדת.
לאחר עליית בית בורבון בספרד ופרסום צווי נואבה פלאנטה - איחוד מלא בין שני הכתרים וביטולם לטובת כתר ספרד.
איחוד הכתרים 14 במרץ 1516
פרסום צווי נוּאֶבַה פְּלַנְטַה 1715
ישות קודמת Leon banner.svg ממלכת לאון
Estandarte del Reino de Castilla.svg ממלכת קסטיליה
Royal Standard of Nasrid Dynasty Kingdom of Grenade.svg ממלכת גרנדה
ישות יורשת Bandera de España 1701-1760.svg ממלכת ספרד
גיברלטר גיברלטר
שטח בעבר 380,000 קמ"ר (נכון ל-1516)
אוכלוסייה בעבר 4,500,000 (נכון ל-1516)
מטבע ריאל ספרדי, מראבדי ‏
ספרד
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ספרד

היספניה

הכיבוש המוסלמי של ספרד

אל-אנדלוס והרקונקיסטה

ממלכת ספרד

ספרד ההבסבורגית

עידן ההארה

המאה ה-19

אנרכיזם בספרד

הרפובליקה הראשונה

הרסטורציה

הרפובליקה השנייה

מלחמת האזרחים

שלטון פרנקו

ספרד המודרנית

ספרד

שתי ממלכות: לאון וקסטיליה

ממלכת לאון צמחה מתוך ממלכת אסטוריאס. ממלכת קסטיליה הופיעה בתחילה כרוזנות המשתייכת לממלכת לאון. מהחצי השני של המאה ה-10 ועד החצי הראשון של המאה ה-11 רוזנות קסטיליה החליפה ידיים בין ממלכת לאון לממלכת נווארה. במאה ה-11 רוזנות קסטיליה השתדרגה למעמד ממלכה בפני עצמה.

ממלכות לאון וקסטיליה התאחדו פעמיים לפני כן:

  • משנת 1037 ועד 1065 תחת פרננדו הראשון, מלך לאון. עם מותו ירשו בניו את הממלכות: לאון לאלפונסו השישי, קסטיליה לסאנצ'ו השני, וגליסיה לגארסיה השני.
  • משנת 1072 ועד 1157 תחת אלפונסו השישי (מת בשנת 1109), אוּרַאקַה (מתה בשנת 1126) ואלפונסו השביעי. משנת 1111 ועד 1126 גליסיה לא הייתה חלק מהאיחוד תחת אלפונסו השביעי. בשנת 1157 הממלכות חולקו בין בניו של אלפונסו כאשר פרננדו השני ירש את לאון, וסאנצ'ו השלישי ירש את קסטיליה.

פרננדו השלישי ירש את ממלכת קסטיליה מאימו בֶּרֶנְגֶלַה, מלכת קסטיליה בשנת 1217, ואת ממלכת לאון מאביו (אלפונסו התשיעי, מלך לאון) בשנת 1230. מעתה ואילך שתי הממלכות היו מאוחדות בשם ממלכת לאון וקסטיליה או בפשטות הכתר של קסטיליה. פרדיננד השלישי כבש לאחר מכן את עמק נהר הגואדלכביר, ובנו אלפונסו העשירי כבש את ממלכת מורסיה מאל-אנדלוס, ובכך הרחיב את השטחים השייכים לכתר של קסטיליה. בשל כך מלכי הכתר של קסטיליה עיצבו את תארם כך: "מלכי קסטיליה, לאון, טולדו, גליסיה, מורסיה, חַאאֶן, קורדובה, סביליה, ואדוני ביסקאיה ומולינה". בין שאר הדברים שבבעלותם הם מאוחר יותר השיגו את התואר נסיך אסטוריאס ליורש העצר מאז המאה ה-14.

איחוד הקורטס והקוד החוקי

כמעט באופן מיידי עם איחוד הממלכות תחת פרננדו השלישי, הפרלמנטים של קסטיליה ולאון התאחדו. הפרלמנט המאוחד חולק לשלושה מעמדות אשר תאמו לאצולה, הכנסייה, והערים, ואשר כללו נציגים מקסטיליה, לאון, גליסיה, טולדו, נווארה, והמחוזות הבסקים. בתחילה מספר הערים אשר היו מיוצגות השתנה לאורך המאה הבאה, עד אשר חואן הראשון קבע באופן קבוע את הערים אשר זכאות לשלוח נציגים (פרוקוראדורס procuradores) לקורטס: בורגוס, טולדו, לאון, סביליה, קורדובה, מורסיה, חַאאֶן, סמורה, סגוביה, אבילה, סלמנקה, טורו, ויאדוליד, סוֹרִיַה, מדריד וגואדלחרה (גרנדה הוספה לרשימה לאחר כיבושה ב-1492).

תחת אלפונסו העשירי, רוב ישיבות הקורטס של שתי הממלכות נערכו במשותף. הקורטס של 1258 בויאדוליד הורכב מנציגים של קסטיליה, אקסטרמדורה, ולאון; ושל סביליה, קסטיליה, לאון ושאר הממלכות בשנת 1261. הקורטס המאוחרים יותר נערכו בנפרד, כך למשל הקורטס של ממלכת קסטיליה נערך בבורגוס, והקורטס של לאון נערך בסמורה, אך הנציגים דרשו כי מעתה והלאה הקורטס יאוחד שוב.

אומנם כל ממלכה (מתוך אלו שהיו חלק מהכתר) שמרה על זכויותיה ההיסטוריות - כולל הפוארו (Fuero=כתב זכויות) הישן של קסטיליה והפוארוס השונים של המועצות העירוניות בקסטיליה, לאון, אקסטרמדורה ואנדלוסיה - קודקס חוקים מאוחד לכל הממלכה החדשה נוצר בסייטה פארטידס (Siete Partidas) (יצא לאור 1265), האורדנאמיינטו דה אלקלה (Ordenamineto de Alcalá) (י"ל 1248), וחוקי טורו (י"ל 1505). חוקים אלו המשיכו להיות בתוקף עד 1889, כאשר קודקס חוקים אזרחי (החוק האזרחי הספרדי) נכנס לתוקף.

השפה הספרדית והאוניברסיטאות

במאה ה-13 הרבה שפות היו מדוברות בממלכות לאון וקסטיליה וביניהם: קסטיליאנית, לאונזית, בסקית, והגליסית. אך לאורך המאה ההיא הקסטיליאנית צברה יותר ויותר בכורה כשפת התרבות והתקשורת. דוגמה לכך היא ה-קנטאר דה מיו סיד.

בשנות שלטונו של פרננדו השלישי, הקסטיליאנית החלה להיות השפה שבה נכתבו מסמכים מסוג מסוים, כגון הקוד הוויזיגותי שהיה הבסיס לקודקס החוקים על פיו חיו הנוצרים בקורדובה המוסלמית. אך היה זה בתקופת אלפונסו העשירי שהקסטיליאנית נהפכה לשפה הרשמית. מכאן ואילך כל המסמכים הרשמיים נכתבו בקסטיליאנית, וכמו כן כל התרגומים של מסמכים רשמיים וממשלתיים מהשפה הערבית הועברו לשפה הקסטיליאנית במקום ללטינית.

יתרה מכך, במאה ה-13 הרבה אוניברסיטאות נוסדו כמו אוניברסיטת סלמנקה הלאונזית, ואוניברסיטת פַּלֶנְסִיַה הקסטיליאנית. אלו היו גם האוניברסיטאות הראשונות באירופה.

בשנת 1492, תחת שלטונם של המלכים הקתולים, יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר "הדקדוק של השפה הקסטיליאנית" מאת אנטוניו דה נבריחה.

הקסטיליאנית לבסוף נישאה עם גילוי אמריקה אל מחוץ לגבולות ספרד. ומחוץ לארצות הדוברות ספרדית נהוג לקרוא לשפה ספרדית. בארצות הדוברות ספרדית הקסטיליאנית נחשבת לדיאלקט של הספרדית, כמו שאנגלית הבריטית נחשבת כך בקרב הארצות הדוברות אנגלית.

המאות ה-14 וה-15: שלטון בית טרסטאמרה

עליית בית טרסטאמרה

עם מותו של אלפונסו האחד עשר נוצר משבר שושלתי בין בניו, האינפנטים פדרו ואנריקה דוכס טרסטמארה, אשר הסתבך במלחמת מאה השנים. אלפונסו האחד עשר נשא לאישה את מריה, נסיכת פורטוגל ואיתה הוא ילד את יורשו, האינפנטה פדרו. עם זאת למלך היו הרבה ילדים מחוץ לנישואין עם לאונור דה גוסמן, בהם אנריקה המוזכר לעיל, אשר חלק על זכותו של פדרו לרשת את הכתר כאשר אביו ימות.

במאבק המתפתח, שבו שני האחים טענו שהם המלך, פדרו כרת ברית עם אדוארד, נסיך ויילס, "הנסיך השחור". ב-1367 הנסיך השחור הביס את בעלות בריתו של אנריקה בקרב נאחרה ובכך החזירו לפדרו את השליטה בממלכה. הנסיך השחור, בראותו כי פדרו לא מפצה אותו על הוצאותיו, עזב את קסטיליה. אנריקה, אשר נמלט לצרפת, ניצל את ההזדמנות וחידש את הלחימה. אנריקה לבסוף ניצח בשנת 1369 בקרב מונטיאל שבו הוא הרג את פדרו.

בשנת 1371 אחיו של הנסיך השחור, ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר נשא את קונסטאנסה, בתו של פדרו. ב-1388 הוא טען לכתר קסטיליה בשם אשתו, היורשת הלגיטימית לפי הקורטס של סביליה משנת 1361. הוא הגיע לא קורוניה עם צבא וכבש את העיר. משם הוא נסע כדי לכבוש את סנטיאגו דה קומפוסטלה, פונטבדרה, וויגו. הוא ביקש מחואן הראשון לוותר על הכתר לטובת קונסטאנסה.

חואן סירב אך הציע כי בנו, האינפנטה אנריקה, יישא את בתו של ג'ון, קתרין. ההצעה התקבלה, והתואר נסיך אסטוריאס נוצר בשביל אנריקה וקתרין. בכך נסתיים הסכסוך השושלתי, חוזק מעמדו של בית טרסטאמרה, ונוצר שלום בין קסטיליה ואנגליה.

יחסים עם הכתר של אראגון

Iberian Kingdoms in 1400-he
קסטיליה והמדינות הסובבות אותה בשנת 1400.

בתקופת שלטונו של אנריקה השלישי העוצמה המלכותית הוחזרה, והאפילה על האצולה הקסטיליאנית רבת הכוח. בסוף ימי חייו העביר אנריקה מקצת הסמכויות שלו לאחיו פרננדו מאנטקרה, אשר היה עוצר, יחד עם אשתו קתרין מלנקסטר, בתקופת ילדותו של בנו, הנסיך חואן. לאחר פשרת קאספה ב-1412, עזב פרדיננד את קסטיליה כדי להיות מלך אראגון.

עם מותה של אימו של חואן השני, בגיל 14, עלה המלך הצעיר לכס המלוכה ונשא לאישה את בת דודתו מריה מאראגון. המלך הצעיר הפקיד את הממשלה בידיו של אלווארו דה לונה, האיש המשפיע ביותר בחצר המלכות ובעל ברית של האצולה הזוטרה, הערים, הכמורה, והיהודים. דבר זה לאיבה משותפת למלך מצד האצולה הרחבה בקסטיליה מחד, והאינפנטים האראגונזים, בניו של פרננדו מאנטקרה, אשר ביקש לשלוט בכתר של קסטיליה. מצב עניינים זה הביא לבסוף למלחמה ב-1429 בין שתי הממלכות. אלווארו דה לונה ניצח במלחמה וגירש את האינפנטים האראגונזים מקסטיליה.

הסכסוך השני על הירושה

אנריקה הרביעי ניסה ללא הצלחה לייסד מחדש את השלום עם האצולה שאביו הרס. כאשר אשתו השנייה ז'ואנה, נסיכת פורטוגל ילדה את חואנה, נסיכת קסטיליה, הופצו שמועות כי הבת היא התוצאה של רומן שניהלה המלכה עם בלטראן דה לה קואבה, אחד מהשרים הבכירים של המלך.

המלך, מכותר על ידי מהומות ותביעותיהם של האצילים, הוכרח לחתום על חוזה שבו הוא ממנה כיורשו את אחיו למחצה אלפונסו ובכך מוציא את חואנה מסדר הירושה. לאחר מותו של אלפונסו בתאונה, אנריקה חתם על חוזה השוורים של גיסאנדו עם אחותו למחצה איזבלה שבו הוא ממנה אותה כיורשת בתמורה לנישואיה עם נסיך לפי בחירתו.

המלכים הקתולים: איחוד עם הכתר של אראגון

La Rendición de Granada - Pradilla
כניעת גרנדה (פרנסיסקו פּדיליה)
Christopher Columbus9
כריסטופר קולומבוס והמלכים הקתוליים (עם חזרתו לספרד מהעולם החדש)

באוקטובר 1469 איזבלה ופרננדו, יורש העצר של אראגון, התחתנו בחשאי בארמון פַּלַאסְיוֹ דֶה לוֹס ווִיווֶרוֹ בויאדוליד. כתוצאה מכך נוצר איחוד שושלתי בין כתר קסטיליה לכתר אראגון ב-1479 כאשר פרננדו עלה לכס הארגונזי. איחוד זה בכל אופן לא היה מלא עד לימיו של נכדם קרלוס הראשון. פרננדו ואיזבלה היו קרובי משפחה והתחתנו ללא ברכת האפיפיור. אומנם איזבלה רצתה להתחתן עם פרננדו, אך היא סירבה להמשיך עם החתונה עד לקבלת ברכת האפיפיור. בעקבות כך, אביו של פרננדו זייף ברכה אפיפיורית בשביל שהשניים יוכלו להנשא. איזבלה האמינה שהברכה היא אמיתית והחתונה התקיימה. ברכה אפיפיורית אמיתית הגיעה במועד מאוחר יותר. לאחר מכן, האפיפיור אלכסנדר השישי העניק להם את התואר מלכים קתולים.

אנריקה הרביעי, אחיה למחצה של איזבלה, ראה בנישואיה לפרנדדו כהפרה של "חוזה השוורים של גיסאנדו" על פיו איזבלה הייתה אמורה לרשת את הכס הקסטיליאני רק אם היא תתחתן לבעל על פי בחירתו של אנריקה. אנריקה רצה שקסטיליה תהיה בעלת ברית של צרפת או פורטוגל ולא עם אראגון. לכן הוא החליט להפוך את חואנה ליורשתו במקום איזבלה. כאשר הוא מת בשנת 1474, פרצה מלחמת הירושה הקסטיליאנית בשל הסכסוך על ירושת הכס. המלחמה נמשכה עד 1479 כאשר איזבלה ותומכיה יצאו כמנצחים.

לאחר ניצחונה של איזבלה במלחמת האזרחים ועליית פרננדו לכס האראגונזי, שני הכתרים אוחדו תחת אותו מונרך. עם זאת, היה זה רק איחוד פרסונלי ושתי הממלכות נשארו עם שני מנגנונים אדמיניסטרטיבים נפרדים, לכל ממלכה היה את הזהות שלה ואת חוקיה; שני הפרלמנטים נשארו נפרדים; המוסד המשותף היחידי היה האינקוויזיציה. למרות תארם "מלכי קסטיליה, לאון, אראגון, וסיציליה" פרננדו ואיזבלה משלו, כל אחד בנפרד, על שטחיהם, אך עדיין הם גם קיבלו החלטות ביחד. מיקומה המרכזי, שטחה הטריטוריאלי הגדול יותר (פי שלושה מממלכת אראגון), ואוכלוסייתה הגדולה (4.3 מיליון לעומת מיליון באראגון) הפכו את קסטיליה להיות השותף הדומיננטי באיחוד זה.

כתוצאה מהרקונקיסטה האריסטוקרטיה הקסטיליאנית הפכה למאוד חזקה. המלכים היו צריכים לעמוד על סמכותם אל מול האצולה והכמורה. בשל כך, ייסדו המלכים הקתולים את מועצת האחווה, הידועה גם בשם האחווה הקדושה, אשר הייתה מאוישת ומתוקצבת על ידי העיריות. המלכים הקתולים גם נקטו באמצעים נגד האצולה, הרסו מבצרים פאודלים, אסרו על קיום מלחמות פרטיות, והקטינו את כוחם של האדלנטאדוס (משרה צבאית הדמויה למושל באזורים שנכבשו לא מזמן). המלוכה איגדה פקודות צבאיות תחת מועצת הפקודות (Consejo de las Órdenes) ב-1495, חיזקה את כוחה של הסמכות המשפטית המלכותית מעל הסמכות המשפטית הפאודלית, והפכה את האאודיינסאס לסמכות השיפוטית העליונה בממלכה. הכתר גם ביקש לשלוט יותר טוב על הערים, ולכן ב-1480 בקורטס של טולדו נוצרו הקורחידורס, נציגי הכתר, אשר פקחו על מועצות הערים השונות. בתחום הדת, המלכים הקתולים תקנו את המסדרים הדתיים, וביקשו אחדות במגזרים השונים של הכנסייה. הם לחצו על היהודים להתנצר, במקרים מסוימים כאשר היהודים נרדפים על ידי האינקוויזיציה. לבסוף ב-1492, המלכים הקתולים גרשו את אלה אשר לא היו מוכנים להתנצר. מספר האנשים אשר גורשו מקסטיליה מוערך ב-50,000 עד 70,000 איש. משנת 1502 החלו במאמצים לנצר את האוכלוסייה המוסלמית.

בין 1478 ל-1497 המלכים הקתוליים כבשו את האיים בקבוצת איים הקנריים גראן קנריה, לה פלמה, וטנריפה. ב-2 בינואר 1492 נכנסו המלכים לארמון אלהמברה בגרנדה ובכך השלימו את הרקונקיסטה. גם ב-1492, כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה וקסטיליה כבשה את מלייה. אחרי כיבוש גרנדה החלה קסטיליה להתמקד בים התיכון, וקסטיליה עזרה לאראגון בבעיותיה עם ממלכת צרפת, אשר הגיעו לשיאם בכיבוש נפולי עבור הכתר של אראגון ב-1504. מאוחר יותר באותה שנה, מתה איזבלה.

המאות ה-16 וה-17: מאימפריה למשבר

תקופת העוצרות

איזבלה שללה את בעלה מסדר הירושה של קסטיליה, אשר עבר לבתה חואנה (הנשואה לפליפה מאוסטריה המכונה "הנאה"). אך איזבלה ידעה על מחלתה של בתה (ואשר בשל כך היא כונתה חואנה המשוגעת [Juana la Loca]), ומינתה את פרננדו בעלה כעוצר במקרה שבו חואנה "לא תרצה, או לא תוכל, למלא את מחויבותיה". בהסכם סלאמנקה מ-1505 הוחלט כי השלטון יחולק בין פליפה, פרננדו, וחואנה. עם זאת, היחסים הגרועים בין פליפה (הנתמך על ידי האצולה הקסטיליאנית) ופרננדו הביאו לכך שפרננדו ויתר על כוחו בקסטיליה כדי להימנע מעימות מזוין. בעזרת ה"קונקורדיה דה וייאפאפילה" (Concordia de Villafáfila) משנת 1506, פרננדו חזר לאראגון, ופליפה הוכתר כמלך קסטיליה. ב-1507 פליפה מת ופרננדו חזר שוב למלא את תפקידו כעוצר.

המלך קרלוס הראשון

קרלוס הראשון קיבל את הכתר של קסטיליה, אראגון והאימפריה דרך צרוף של נישואין שושלתיים ומקרי מוות טרם זמנם:

קרלוס הראשון לא התקבל יפה בקסטיליה. חלק מזה נובע מהעובדה שהוא היה מלך שנולד בחו"ל (הוא נולד בגנט), ועוד לפני שהגיע לקסטיליה הוא מינה פלמים במשרות ממשל חשובות אזרחים והשתמש בכסף קסטיליאני כדי לממן את חצר המלכות שלו. האצולה הקסטיליאנית והערים היו על סף מרי כדי להגן על זכויותיהם. הרבה קסטיליאנים בכלל העדיפו את אחיו הצעיר פרדיננד שגדל בקסטיליה, ולמעשה מועצת קסטיליה התנגדה לרעיון של קרלוס כמלך קסטיליה.

ב-1518 הפרלמנט הקסטיליאני בויאדוליד הכריז על אדם ולוני בשם ז'אן דה סובאז' (Jean de Sauvage) כנשיא. דבר זה הוביל להפגנות זועמות בפרלמנט, שדחה את הימצאם של זרים במהלך הדיונים. למרות האיומים, הפרלמנט, (בהנהגת חואן דה סומל, נציגה של בורגוס) התנגד והכריח את המלך לכבד את חוקיה של קסטיליה, לסלק את כל הזרים ממשרות ממשלה חשובות, וללמוד לדבר קסטיליאנית. לאחר שהמלך התחייב בשבועה, הוא קיבל סובסידיה בסכום של כ-600,000 דוקאטים.

קרלוס היה מודע לעובדה כי יש לו הרבה אופציות להיות קיסר ושהוא צריך להטיל את שלטונו על קסטיליה כדי ליהנות מהגישה לעושרה ולנצל זאת למען החלום הקיסרי שלו. קסטיליה הייתה אחת הטריטוריות היותר דינמיות, עשירות ומתקדמות באירופה של המאה ה-16 והיא החלה להבין שהיא יכולה לשקוע כאחת מני רבות בתוך האימפריה הרומית הקדושה. זאת, ובנוסף גם ההבטחה המופרת של קרלוס, רק הוסיפו לעוינות נגד המלך. ב-1520 הפרלמנט בטולדו דחה את הבקשה להגדלת הסובסידיה של המלך. הפרלמנט בסנטיאגו דה קומפוסטלה הגיע גם הוא לאותה החלטה. לבסוף, בפרלמנט שהתכנס בלה קורוניה, מרבית חבריו היו משוחדים ומחברים אחרים נמנעה הכניסה, הגיעו להחלטה לאשר את הגידול בסובסידיה. חברים אלו אשר הצביעו בעד הותקפו על ידי העם הקסטיליאני ובתיהם נשרפו. הפרלמנט לא היה האופוזיציה היחידה שבה נתקל המלך קרלוס. כאשר הוא עזב את קסטיליה ב-1520 מלחמת הקהילות של קסטיליה פרצה. "לוס קומונרוס" הובסו שנה אחת לאחר מכן (1521). ולאחר הפסדם, מעמדו של הפרלמנט הורד לדרגת גוף מייעץ.

המדיניות האימפריאליות של פיליפ השני

פליפה השני המשיך במדיניותיו של אביו, אך שלא כמו אביו, הוא הפך את קסטיליה למרכז האימפריה שלו, וריכז את כל המנהל הממשלתי במדריד. המדינות האחרות בתוך חצי האי האיברי שמרו על האוטונומיה שלהם, אשר נמשלה על ידי משנה למלך.

מאז שלטונו של קרלוס הראשון, העול הכלכלי של האימפריה נפל בעיקר על קסטיליה. תחת פליפה השני העול הוכפל בארבע, יד ביד עם העלאת המיסים הקיימים הוא גם יצר מיסים חדשים, ובהם גם ה-אקסקוסאדו (Excusado) ב-1567. בשנה זו פליפה הורה על הכרזת ה- "לה פרגמטיקה"; חוק אשר הכריח את כל המוריסקוס לנטוש את כל המסורות המוריות ולהפוך לקתולים אמיתיים. חוק זה הגביל את החופש הדתי, לשוני, ותרבותי של אוכלוסיית המוריסקו וגרמה לפריצת מרד המוריסקו אשר דוכא בעזרתו של דון חואן מאוסטריה.

קסטיליה נכנסה לשלב של מיתון ב-1575, שגרם להשהיית השכר במדינה. ב-1590 הקורטס אישר את ה-"מייונס" (Millones); מס חדש על המזון. מס זה הרס את הערים הקסטיליאניות וסיכל את נסיונותיהם הרפים בתיעוש. ב-1596 השכר שוב הושהה.

ממלכת ה"אסטוריאס מֶנוֹרֶס"

בממלכות הקודמות משרות במוסדות לאומיים היו מאוישות על ידי אנשים מחונכים. המנהל הממשלתי של פליפה השני אוייש בדרך כלל מבוגרי אוניברסיטת אלקלה או אוניברסיטת סלמאנקה. אחרי עליית פליפה השלישי האצולה שוב החזירה לעצמה את הזכות למשול בארץ. כדי להראות שיש סדר שולט חדש, החל להתבצע ניקיון הדם בספרד. הרדיפה הדתית הובילה את פליפה להכריז על גירוש המוריסקוס מספרד ב-1609.

ניצב בפני התרסקות משרד האוצר, ובכדי לשמר את ההגמוניה של האימפריה הספרדית של פליפה הרביעי, הרוזן-דוכס מאוליבארס, מועדפו של המלך מ-1621 עד 1643, ניסה להכניס שורה של רפורמות. אחת מהם היה "איחוד כלי הנשק" (Unión de Armas), יצירת צבא חדש המונה כ-140,000 אנשי מילואים. כל טריטוריה בתוך הממלכה תרמה אזרחים באופן יחסי לגודלה כדי להחזיק את הכוח. עם זאת, מטרותיו של הרוזן מאוליבארס לא הוגשמו, והכתר הספרדי המשיך לתפקד כקונפדרציה של ממלכות.

לואיס מנדס דה הארו ירש את אוליבארס כמועדף על המלך פליפה הרביעי בין השנים 1659 ל-1665. היה זה כדי לשכך סכסוכים פנימיים אשר נוצרו על ידי קודמו (מרידות בפורטוגל, קטאלוניה, ואנדלוסיה) וכדי להשיג שלום באירופה.

עם מותו של פליפה הרביעי ב-1665, ואי היכולת של קרלוס השני למשול, ספרד סבלה מהאטה כלכלית, ומאבקי כוח בין "המועדפים" השונים. מותו ללא יורשים של קרלוס השני הביא לפריצתה של מלחמת הירושה הספרדית.

החלוקה הטריטוריאלית הספרדית בתוך הכתר של קסטיליה

בספרד

מעבר לים

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ לפני כינון מדריד כעיר הבירה בשנת 1561, קדמו לה (לפי סדר כרונולוגי): בורגוס, טולדו, וויאדוליד
אברהם זכות

רבי אברהם בן שמואל זַכּוּת (12 באוגוסט 1452–1515) היה אסטרונום והיסטוריון יהודי, שזכה להכרה עולמית בזכות ידיעותיו העמוקות בתחום האסטרונומיה. חי רוב חייו בספרד ובפורטוגל ובימי זקנתו עלה לארץ ישראל. מחבר "ספר יוחסין".

אלופי העולם בשחמט

אליפות העולם בשחמט קובעת את זהותו של אלוף העולם בשחמט. משנת 2013 מחזיק בתואר מגנוס קרלסן. אליפויות עולם לנשים נערכות בנפרד. כמו כן, מתקיימות אליפויות עולם לנערים ונערות, לוותיקים וותיקות ולתוכנות מחשב.

דגל ספרד

דגל ספרד (ספרדית: Bandera de España) הוא דגלה הלאומי של ספרד. על פי המוגדר בחוקה הספרדית של שנת 1978, הוא דגל בעיצוב טריבנד בצבעים אדום וצהוב, כאשר סדר הפסים הוא אדום, צהוב אדום. הפס האמצעי הצהוב כפול בעוביו מהפסים האדומים - מאפיין ייחודי, בשם פס ספרדי, שהבדיל את דגל ספרד משאר הדגלים האירופים, ונועד להקל את הזיהוי של ספינות ספרד מרחוק. בצדו השמאלי של הפס הצהוב מוטען סמל ספרד.

שורשיו של דגל ספרד מצויים בדגל הצבאי הימי של צי המלחמה של המלך קרלוס השלישי, שנת 1785. במרוצת המאות ה-18, ה-19 וה-20, לא השתנתה סכמת הצבעים של הדגל, למעט בתקופת הרפובליקה השנייה (1931 - 1939) אז הניפה ספרד טריקולור אדום-צהוב-סגול. למעט תקופה זו השינויים היחידים היו שינויים בצורתו של הסמל המוטען במרכז הדגל.

האימפריה הספרדית

האימפריה הספרדית (בספרדית: Imperio Español) היא כינוי לספרד ולמושבותיה מסוף המאה ה-15 ועד לאמצע המאה ה-20. שורשיה של האימפריה הספרדית נטועים בעידן התגליות אשר החל במאה ה-15. ספרד, יחד עם פורטוגל, היו לחלוצות הקולוניאליזם האירופאי, אשר ניצחו על שלביה הראשונים של הקמת המערכת הקולוניאלית בעולם החדש. "תור הזהב" של האימפריה היה בתקופת שלטונם של מלכי בית הבסבורג, עת הפכה ספרד לכוח הגלובאלי הדומיננטי באירופה.

בתום מלחמת הירושה הקסטיליאנית התאחדה ספרד לישות פוליטית אחת באוניה פרסונלית, וזאת בעקבות נישואיהם של מלכת קסטיליה ומלך אראגון. בשנת 1492 השלימו שליטי ספרד את הרקונקיסטה עם כיבושה של ממלכת גרנדה המוסלמית, ובאותה השנה אושר מסעו של כריסטופר קולומבוס מערבה על פני האוקיינוס האטלנטי, והוביל, בסופו של דבר, לגילויה של יבשת אמריקה. בעקבות גילוי זה, הפכה היבשת לחשובה מבין מטרותיהם הקולוניאליות של שליטי ספרד.

בתחילתה של המאה ה-16, יישבה ספרד את האנטילים הגדולים שבקריבים, והשתלטה על שטחים נרחבים ביבשת אמריקה תוך כיבוש ושיעבוד שבטי האינקה והאצטקים. בשנת 1522 השלימה ספרד את הקפת כדור הארץ ואת מציאת הנתיב הימי המערבי להודו ולאיי התבלינים. בשנת 1525 הוקמה מלכות המשנה של ספרד החדשה, שחלשה על מרכז אמריקה, חצי האי פלורידה ועל חלקה העיקרי של מה שידועה היום כארצות הברית (אזור טקסס וקליפורניה). בין המאות ה-16 וה-18 הניבו המושבות הספרדיות בעולם החדש עושר עצום לספרד, תוך כדי שיעבוד וניצול התושבים המקומיים ועבדים אפריקאים, והפכו אותה למדינה החזקה והעשירה באירופה.

על מנת לשלוט על נתיבי המסחר בין אמריקה למזרח הרחוק, ספרד יישבה ב-1565 את גואם, מיקרונזיה, האיים הפיליפינים וחלקים מאינדונזיה. בנוסף לשטחים הקולוניאליים ברחבי העולם, שלטה האימפריה על מספר טריטוריות באירופה: ארצות השפלה וחלקים מצרפת, גרמניה ואיטליה המודרניות, בנוסף למספר מעוזים לחופי אפריקה. בתחילת המאה ה-17 חלשה ספרד על אימפריה שמעולם לא נראתה כמותה בגודלה, עושרה ועוצמתה. היא שלטה על שטחים במערב אירופה, צפון אמריקה, צפון אפריקה, דרום מזרח אסיה ובעיקר בדרום ומרכז אמריקה (אמריקה הספרדית) שם השפעת תרבותה והשפה הספרדית נשמרו עד היום.

בשוך קרבות מלחמת הירושה הספרדית ב-1713, הטריטוריות הספרדיות באירופה נמסרו למעצמות אירופה האחרות, להן הפסידה ספרד. ב-1741, ניצחון גדול על הכוחות הבריטיים בקולומביה נתן הארכה נוספת להגמוניה הספרדית באמריקה עד למאה ה-19. בשלהי המאה ה-18, משלחות ספרדיות לצפון מערב האוקיינוס השקט הובילו להתיישבויות באלסקה ובאיי ונקובר.

במהלכה של המאה ה-18 איבדה ספרד את שטחיה בצפון אמריקה לצרפת ובחוזה 1819 מכרה את פלורידה לארצות הברית. כיבושה של ספרד בידי צרפת הנפוליאונית ומלחמות שלטוניות במלוכה הובילו לניתוק עם הקולוניות באמריקה. חולשה זו של ספרד נתנה את האות לתנועות הלאומיות באמריקה. סדרת מלחמות עצמאות של מדינות דרום ומרכז אמריקה הובילו לאיבוד רוב שטחה של האימפריה. מה שנותר מהאימפריה הספרדית הגדולה בת 400 השנים באותה העת היו קובה, פוארטו ריקו, איי הודו המזרחית הספרדיים ושטחים באפריקה. את מושבותיה האחרונות באמריקה איבדה ספרד בסוף המאה ה-19, לאחר שסופחו, בנוסף לאיי הודו המזרחיים, לארצות הברית בתום המלחמה איתה. את האיים האחרונים שהחזיקה האימפריה באוקיינוס השקט מכרה לגרמניה. ולכן, עם בוא המאה ה-20, כל שנותר לאימפריה הספרדית היו מושבותיה האפריקאיות: גינאה המשוונית, סהרה המערבית ומרוקו הספרדית אשר צורפו לאימפריה בעת המרוץ לאפריקה. טריטוריות אחרונות אלו נותרו בתחומי האימפריה עד לאמצע המאה ה-20, עת הגיעה לשיאה תנועת הדה-קולוניזציה.

כיום שולטת ספרד באיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי, ובסאוטה ומלייה - שתי ערים אוטונומיות על חופה הצפוני של מרוקו.

המלכים הקתוליים

המלכים הקתוליים (בספרדית: los Reyes Católicos) הוא תוארם המשותף של בני הזוג פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה. התארים "מלך קתולי" ו"מלכה קתולית" הוענקו להם בידי האפיפיור אלכסנדר השישי, כפיצוי ואיזון להכתרתו את שושלת מלכי צרפת בתואר "מלך נוצרי".

בני הזוג נישאו ביום ה-19 באוקטובר 1469 בוואיאדוליד ובנישואיהם איחדו את ספרד לישות פוליטית אחת, ממלכת ספרד. למלכים הקתוליים היו חמישה ילדים: איזבלה מאסטוריאס, חואן, נסיך אסטוריאס, חואנה מקסטיליה, מריה מאראגון וקתרינה מאראגון.

המלכים הקתוליים נודעו כמלכיה של ספרד בתקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה. הם ייסדו את האינקוויזיציה הספרדית, ביססו את כוחם של הכתר והמדינה לעומת הכנסייה להאצולה, השלימו את הרקונקיסטה עם כיבוש ממלכת גרנדה, גירשו את יהודי ספרד, אישרו את מסעותיו של כריסטופר קולומבוס, שבראשון שבהם גילה את העולם החדש, וניצחו על שלביה הראשונים של הקמת המערכת הקולוניאלית בעולם החדש. בפעולותיהם אלו הם הפכו את ספרד לכוח עולה ודומיננטי באירופה ובעולם כולו למשך מאתיים השנים שלאחר מכן.

סמלם של המלכים הקתוליים היה עול ואגודת חיצים (בספרדית: el yugo y las flechas), אשר מהווים גם את ראשי התיבות של שמות המלכים הקתוליים (האיות הארכאי של השם איזבלה הוא עם האות Y).

חונטה (מוסד שלטוני)

חונטה (בספרדית: Junta) היא מוסד שלטוני-מנהלתי שאפיין את התרבות ההיספנית בספרד ומושבותיה בתקופת המשטר הישן (לפני סוף המאה ה-18), ואשר שרד את התקופה המודרנית והמשיך לשמש בה.

במהלך העת החדשה המוקדמת, מימי הביניים ועד מאה ה-19 התאפיינו הממלכות הנוצריות דוברות הספרדית שבחצי האי האיברי בשיטת שלטון מורכבת שזכתה לכינוי פוליסינודיאלית (polisinodial, קרי רובי מועצות). שיטה פוליטית זו אפיינה את המונרכיות האבסולוטיות באזור ובמסגרתה נוצרה מערכת של מועצות (Consejos) קבועות בתחומים שונים שייעצו לכתר. החונטות היו גופים שכוננו על מנת לדון בנושא מסוים, שדרש תיאום בין מועצות שונות. כך, למשל, הוקמו "חונטת המסחר והמטבע (Junta de Comercio y Moneda) בשנת 1679 ו"חונטת התברואה" (Junta de Sanidad) בשנת 1720. בין השנים 1787 ו-1792 הקים קרלוס השלישי את החונטה העליונה של המדינה (Junta Suprema de Estado) שקיבצה יחדיו את ראשי השרים והמשרדים החשובים בשלטון תחת מנהיגותו של חוסה מוניינו אי רדונדו, הרוזן מפלורידהבלנקה (Moñino y Redondo, conde de Floridablanca).

חונטות היו גם שמם של כינוסים של תאולוגים ומשפטנים שדנו בשאלות קונקרטיות במטרה להוציא צו, או לייעץ בסוגיות מורכבות. מבין אלו התפרסמו שתיים שדנו בשאלות חיוניות שנגעו לקולוניזציה של האמריקות: החונטה של בורגוס (Junta de Burgos) והחונטה של וויאדוליד (Junta de Valladolid).

חונטות היו גם מוסדות מקומיים, כגון החונטות השונות של הטריטוריות הצפוניות של כתר קסטיליה שייצגו אותן בקורטס של קסטיליה (Cortes de Castilla): החונטות הכלליות של הפרובינציות הבאסקיות (Juntas Generales de las Provincias Vascongadas) שהורכבו מהחונטות הכלליות של ביסקאיה (Juntas Generales de Vizcaya), החונטות הכלליות של גיפוסקואה (Juntas Generales de Guipúzcoa) והחונטות הכלליות של אלבה (Juntas Generales de Álava), חונטות הקיימות גם כיום במסגרת ארץ הבאסקים; החונטה של ממלכת גליסיה (Junta del Reino de Galicia); והחונטה הכללית של נסיכות אסטוריאס (Junta General del Principado de Asturias). בין השנים 1758 ו-1847 תפקדה החונטה המלכותית המיוחדת למסחר של ברצלונה (La Real Junta Particular de Comercio de Barcelona) כמוסד כלכלי בעל אופי מקומי.

המושג חונטה שימש גם למיון מוסד שלטוני זמני או של זמן חירום, שמקורו בנסיבות יוצאות דופן. כך, למשל, במהלך מלחמת הקהילות של קסטיליה (Guerra de las Comunidades de Castilla) הוקמה בצד המורד חונטת הקהילות (Junta de Comunidades); במהלך מלחמת העצמאות הספרדית (Guerra de la Independencia Española) ומלחמות העצמאות באמריקה הספרדית הוקמו חונטות לשלטון עצמי מקומי רבות. לאחר מלחמות העצמאות נהוג היה במדינות אמריקה הספרדית לכנות מוסדות שלטוניים זמניים כ"חונטה", ובמיוחד חונטה צבאית לאחר הפיכה צבאית.

יוסף קארו

רבי יוסף קארו (מכונה גם השולחן ערוך, הבית יוסף, מרן והמחבר; 1488, ה'רמ"ח – 24 במרץ 1575, י"ג בניסן ה'של"ה), היה מגדולי הפוסקים, מחבר השולחן ערוך, כסף משנה והבית יוסף. עסק גם בקבלה. מקובל לסמנו כפותח תקופת האחרונים.

יעקב בן חביב

ר' יעקב בן שלמה אבן חביב (סביב שנת ה'ר"י, 1450 - ה'רע"ו, 1516), מגדולי חכמי ספרד ומנהיג קהילת מגורשי ספרד הגדולה בסלוניקי, מחבר הספר עין יעקב וחיבורים נוספים.

כריסטופר קולומבוס

כריסטופר קולומבוס (בעברית השתרש השם באנגלית - Christopher Columbus; בלטינית: Christophorus Columbus, באיטלקית: Cristoforo Colombo, בספרדית: Cristóbal Colón;‏ 31 באוקטובר 1451 – 20 במאי 1506) היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות.

בניגוד לטעות נפוצה, לא היה קולומבוס האדם הראשון שהגיע לאמריקה, ואף לא האירופאי הראשון שהגיע ליבשת – הראשון היה לייוו אייריקסון. למעשה, מעולם לא ידע קולומבוס כי הגיע ליבשת זו, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו, בעת שהראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה אמריגו וספוצ'י (ששנים רבות לאחר מכן היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה"). עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש" ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות.

כתר אראגון

כתר אראגון היה איחוד קבוע של שטחים ומדינות תחת שרביטו של מלך אראגון, במובן של "ארצות הכתר של אראגון".

בשיא כוחו במאות ה-14 וה-15, כתר אראגון היה מעצמה ימית, והוא שלט על חלק נכבד מספרד של היום, דרום-מערב צרפת, וכן גם באיים הגדולים ושטחי יבשת המתמתחים לאורך הים התיכון עד ליוון. הממלכות שהרכיבו את כתר אראגון לא היו מאוחדות באופן מדיני מלבד ברמת המלך. במונחים מודרניים כתר אראגון תפקד יותר כקונפדרציה מאשר כמדינה אחת. במובן זה אין לבלבל בין כתר אראגון (שהייתה ישות טריטוריאלית נרחבת מאוד) לבין אחד מהרכיבים שלו - ממלכת אראגון, אשר ממנה נלקח השם.

ב-1479, איחוד שושלתי חדש איחד בין כתר אראגון לכתר קסטיליה, ויצר בכך את ממלכת ספרד. התארים המרכיבים את כתר אראגון נשארו בשימוש עד 1716, אז הם בוטלו בגלל כניסת צווי נואבה פלאנטה לתוקפם כתוצאה מההפסד של הטוען-לכתר המועדף על הממלכות המרכיבות את כתר אראגון במהלך מלחמת הירושה הספרדית.

לוי בן חביב

רבי לוי בן חביב (ה'ר"ם, 1480 לערך - ה'ש"א, 1541 לערך), המכונה גם בשם הרלב"ח או מהרלב"ח (ראשי תיבות מורינו הרב לוי בן חביב) ולעיתים גם מהרלנ"ח היה ראש חכמי ומנהיגי ירושלים המתפתחת במהלך עלייתם של מגורשי ספרד ופורטוגל לארץ ישראל.

ממלכת גרנדה

ממלכת גרנדה (ידועה גם בשם אמירות גרנדה) נוסדה בשנת 1228 לאחר ששושלת אל-מוואחידון הובסה בקרב לאס נאוואס דה טולוסה בידי הממלכות הנוצריות בצפון. כתוצאה מהתבוסה, עזב הנסיך אידריס את חצי האי האיברי כדי לרשת את ראשות האל-מוואחידון בצפון אפריקה, ובמקומו עלה המנהיג השאפתן אבן אחמר שייסד את השושלת המוסלמית ששרדה לזמן הארוך ביותר בחצי האי האיברי - שושלת בנו-נאסרי.

ממלכת גרנדה נוסדה כטאיפה על ידי זאווי בן זירי אשר הוא וצאצאיו שלטו בה עד לעליית אל-מוואחידון ב-1146. לאחר הקרב המכריע בלאס נאוואס דה טולוסה, התפרקה ממלכת המואחידון בספרד ובמקומה עלו מספר ממלכות מוסלמיות קטנות. אחת מהם, ממלכת גרנדה נוסדה על ידי שושלת בנו-נאסרי ב-1228. במהלך קיומה נודעה גרנדה כמרכז יהודי גדול, והמוניטין של גרנדה כמרכז יהודי היה גדול כל כך עד שהיא כונתה על ידי הערבים כ"גרנדת אל-יהוד" (غرناطة لليهود = גרנדה של היהודים).

ממלכת קסטיליה

ממלכת קסטיליה הייתה אחת מממלכות ימי הביניים בחצי האי האיברי. הופעתה הראשונה כישות פוליטית אוטונומית מתוארכת למאה ה-9 לספירה. היא נקראה בתחילה רוזנות קסטיליה והייתה וסאלית של ממלכת לאון. מקור שמה הוא בטירות (בספרדית Castillos) הרבות שנבנו בשטחה. קסטיליה היא אחת הממלכות אשר מתוכן נוצרו כתר קסטיליה ומאוחר יותר ממלכת ספרד.

נסיך אסטוריאס

נסיך אסטוריאס (בספרדית: Príncipe de Asturias) הוא תואר המוענק ליורש העצר הספרדי, וקודם לכן ליורש העצר של כתר קסטיליה. נסיכת אסטוריאס הנוכחית היא הנסיכה לאונור, בתו של פליפה השישי, מלך ספרד, והיא מחזיקה בתואר זה מאז שנת 2014.

התואר נוצר בשנת 1388 במסגרת הסכם שנחתם בין חואן הראשון, מלך קסטיליה לבין ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר. בהסכם זה נקבע כי בנו של חואן הראשון יינשא לבתו של דוכס לנקסטר וכי יוענק תואר חדש, נסיך אסטוריאס, ליורש העצר של קסטיליה, בדומה לתארים דומים המוענקים ליורשי עצר בממלכות אחרות (כגון הנסיך מווילס באנגליה והדופן בצרפת). וכך בנו של חואן הראשון, הנסיך אנריקה (לימים אנריקה השלישי, מלך קסטיליה), היה הראשון לשאת בתואר נסיך אסטוריאס.

בתחילה הקנה התואר למחזיקו את הבעלות על אדמות נסיכות אסטוריאס, ונסיך אסטוריאס רשאי היה למנות ראשי עיר, שופטים וכו' שייצגו אותו באסטוריאס. ואולם המלכים הקתוליים החליטו לשלול מהתואר את סמכויותיו ולהופכו לתואר כבוד סמלי בלבד, החלטה שקוימה גם על ידי מלכי ספרד שהשתייכו לבית הבסבורג ולבית בורבון (שושלת המלוכה הנוכחית בספרד).

בנוסף לתואר נסיך אסטוריאס, מחזיק יורש העצר הספרדי במספר תארים דומים: נסיך חירונה, נסיך ויאנה, דוכס מונטבלנק, רוזן סרברה ולורד בלגר. תארים אלו מוענקים לו מכוח היותו יורש העצר של ממלכת ספרד ולכן גם של הממלכות ההיסטוריות שאוחדו לממלכת ספרד.

נסיך אסטוריאס מחזיק בתוארו רק כל עוד הוא יורש העצר של מלך ספרד; אם למשל נולד אדם אחר שהופך ליורש העצר על פי סדר ההורשה, התואר עובר מיד אליו. דוגמה ייחודית לכך היא הנסיכה איזבל מבורבון, אשר פעמיים החזיקה בתואר נסיכת אסטוריאס ופעמיים איבדה אותו: בפעם הראשונה היא קיבלה את התואר מיד עם הולדתה ב-1851 והחזיקה בו עד שב-1857 נולד אחיה הצעיר, אלפונסו נסיך אסטוריאס. כאשר אלפונסו הוכתר ב-1875 כאלפונסו השנים עשר, מלך ספרד, היא הייתה שוב לנסיכת אסטוריאס עד שאיבדה את התואר לטובת בתו הבכורה של המלך, מרסדס נסיכת אסטוריאס, שמלכה על ספרד במשך מספר חודשים בין פטירתו של אביה ללידתו של אחיה, שהוכתר מייד עם לידתו למלך אלפונסו ה-13 מלך ספרד.

נסיכת אסטוריאס עומדת בראש קרן נסיך אסטוריאס המעניקה את פרסי נסיך אסטוריאס היוקרתיים, אשר בחלוקתם החל פליפה השישי בעת כהונתו כנסיך אסטוריאס.

סמל סאוטה

סמל סאוטה הוא סמלה הרשמי של העיר האוטונומית הספרדית סאוטה.

הסמל מעוצב כמגן "ספרדי" שבו שדה לבן מוטען בחמישה מגינים כחולים בצורת צלב. בכל אחד מהמגינים, חמישה עיגולים (בזנטים, Bezant) לבנים. סביב המגן גבול אדום, עליו יש שבע טירות זהב בעלות שלושה צריחים משוננים שחלונותיהן ודלתותיהן כחולים. שתי טירות נמצאות בחלק העליון, שתיים בצדדים ושלוש בחלק התחתון. מעל המגן מותקן כתר של מרקיז, זאת כיוון שבעבר מרקיז היה תואר של שליט טריטוריות בגבול.

הסמל נמצא בשימוש מ-1415, אז כבשה פורטוגל את העיר ושלטה בו עד 1668. לכן, הסמל יורש את עיצובו מסמל פורטוגל והוא זהה לו, למעט שני הבדלים. בסמל פורטוגל מספר הטירות בחלק העליון הוא שלוש לעומת שתיים כאן. ההבדל השני הוא שבסמל פורטוגל אין כתר. הטירות על רקע אדום בשני הסמלים, מעוצבות בהשראת סמל כתר קסטיליה שפרש את שלטונו ברוב שטחי ספרד של היום. המגינים הכחולים הופיעו בסמל פורטוגל בצורות שונות כבר מ-1139 והם מייצגים את זכות המונרך להנפיק מטבעות משלו.

פרננדו השני, מלך אראגון

פרננדו השני מאראגון, "הקתולי" (בעברית ובשפות אחרות נקרא לרוב: פרדיננד) (בספרדית: Fernando de Aragón el Católico‏; 10 במרץ 1452 - 23 בינואר 1516) היה מלך אראגון, קסטיליה, סיציליה, נפולי, ולנסיה, סרדיניה ונווארה, ורוזן ברצלונה.

קסטיליה

האם התכוונתם ל...

קרב אלז'וברוטה

קרב אלז'וברוטה (בפורטוגזית: Batalha de Aljubarrota) היה קרב שהתרחש ב-14 באוגוסט 1385 במרכז פורטוגל בקרבת העיירות ליריה ואלקובסה, בין ממלכת פורטוגל ובעלי בריתה ממלכת אנגליה, לבין כתר קסטיליה שנתמכה בבעלי ברית אראגונים, איטלקים, וצרפתים.

הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הפורטוגזים, שם קץ לשאיפות ההשתלטות והכיבוש הקסטליאנים, והבטיח את עצמאותה של פורטוגל.

רא"ש

רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 - ט' בחשון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרֹא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.