כתר ארם צובא

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך שנכתב בטבריה, על פי כל כללי המסורה הטברנית, בשנת 930 בקירוב[1]. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים, זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו.

הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. הוא מוצג כיום בהיכל הספר[2]. מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

ב־9 בפברואר 2016 הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי[3].

כתר ארם צובא2
כתר ארם צובא, ספר ישעיהו. ניתן להבחין בסימנים הנראים כחריכה
Aleppo Codex (Deut)
דף מכתר ארם צובה, פרשת וזאת הברכה. באדיבות מכון בן צבי.

תוכנו

הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן־בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף". לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרן בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית: ניקוד, טעמים וציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן־בויאעא) על פי הערות המסורה.

הספר נועד להיות מעין מדריך ומראה מקום ולכן נכתב בספר כרוך ולא בצורת מגילה, כדי שניתן יהיה לדפדף בו ללא המאמץ הכרוך בגלגול הקלף. הוא נכתב בדיו סת"ם שאי אפשר למחקו בלי להשאיר סימנים, המורכב משרף עצים טחון מעורב בברזל גופרתי ובפיח שחור, על דפי קלף עשויים מעור פרה או עז. בשולי הדפים כתב בן אשר אלפי הערות זעירות, חלקן בנות אות אחת בלבד, למשל: האות ל' פירושה, שהמילה עליה מופיעה עגול, ובצד השורה רשומה הערת המסורה ל', היא מילה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך[4] והאות ב' מעידה על מילה המופיעה פעמיים[5][6].

כמאה שנה לאחר שנכתב, נוסף לכתר קולופון (הערת בעלות) בנוסח זה:

זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע בן־בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

נדודי הכתר

ארץ ישראל ומצרים

הספר נכתב כאמור בטבריה, אך נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים. כמאה שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה־11, נשדד הספר על ידי השלטון המוסלמי, שהכיר בערכו, והוא הוצע למכירה לכל המרבה במחיר. הכתר הועבר למצרים, שם נפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית.

הכתר נשמר בהיכל שבבית הכנסת העתיק בקהיר העתיקה, ונראה ששם ראהו הרמב"ם, שהעיד:

וספר שסמכנו עליו בדברים אלו (לגבי קביעתן של פרשיות פתוחות וסתומות) הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין, לפי שהגיהוֹ בן אשר ודקדק בו שנים והגיהוֹ פעמים רבות כמו שהעתיקוּ (כמו שנמסר במסורת), ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.

אין הסכמה גורפת שהספר שאליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר (ראו להלן).

חלב

בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח אתו את "הכתר". יהודי חלב הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא", אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת המרכזי של חלב, וכינוהו "כתר אֲרַם צוֹבָא", על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ־600 שנה. יהודי חלב האמינו שביום שבו ייצא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מנעולים, שמפתחותיהם לא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה."

חקירות ועדויות על הכתר מתקופת חלב

Cassuto2
משה דוד קאסוטו, מגדולי חוקרי הכתר

רבי יעקב ספיר ושלוחו רבי יעקב מלוצין

החוקר יעקב ספיר שלח שאלות אל הרב מנשה סתהון מראשי קהילת חלב, וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא שאותן כתב במקומות שונים. השליח לחלב היה רבי יעקב מלוצין שנשלח על ידי חכמי ירושלים לבדוק את שנויי הנוסחאות, ומועד שליחותו הוא בזמן כלשהו בין השנים תרט"ו (1855) - תרי"ט (1859)[7]. יעקב ספיר מספר על שליחותו בספרו "אבן ספיר"[8], ולדבריו השליח אינו מהחוקרים, ובדק את התנ"ך לשם קביעת המסורה[9]. השליח רבי יעקב מלוצין כתב גם תיאור על קהילת ארם צובא של אותם ימים[10]. תיאור שליחותו ועדויות מנוסח הכתר על חומשים בראשית ושמות נדפסו בעיתון הלבנון בשנת 1863[11]. ספיר חיבר גם חיבור עם כל התשובות שקיבל על נוסח הכתר שנקרא "מאורות נתן". החיבור פורסם לאחרונה על ידי משה גושן־גוטשטיין, וכן על ידי ד"ר רפי זר[12].

אברהם פירקוביץ'

החכם הקראי אברהם פירקוביץ' ביקר בחלב בשלהי שנת 1863, ובתחילה נתנו לו רשות לראות את הכתר, ולדבריו אף הציעו לו לכהן כרב בקהילתם, אך לאחר מכן נעשה יחסם אליו חשדני והסכימו רק להעתיק על ידי סופר שלהם את הרשימות שבראש וסוף הכתר. העתק של ההעתק נמצא בארכיונו של יצחק זליגמן בר, ופורסם על ידי יוסף עופר[13].

רבי שלום שכנא ילין וחתנו רבי משה יהושע קמחי

חוקר נוסף שזכה אף להעתיק חלקים מהכתר, היה ר' שלום שכנא ילין (מחכמי ירושלים באמצע המאה ה־19 ואביו של בעל היפה עיניים על הש"ס), שקיבל מכתב המלצה מרבני ירושלים, אך בגלל זקנתו לא נסע בעצמו אלא שלח את חתנו ר' יהושע קמחי עם ספר תנ"ך שעליו רשם את הערותיו ואת השינויים בנוסח המקרא[14]. הנסיעה הייתה לאחר שנת תרכ"ד (1864)[15].

על כך כתוב בספר עמודי שש (שמואל שלמה בויארסקי, ירושלים תרנ"א־1891):

וכאשר שמעתי פה (בירושלים) שבארם צובה נמצא העתק כתר תורה הנכתב מבן־אשר, אשר רמב"ם ז"ל הגיה ממנו איך לכתוב ספר תורה... ושלחתי מהם איש אחד (שלום שכנא ילין) לארם צובה להעתיק גם איך 'כתובים' נכתב בשירה... וכתבתי גם ה'כתובים' בקלף... והעמדתי בבית הכנסת הגדול אשר בחורבת רבי יהודה החסידרובע היהודי בירושלים)

ר' שלום שכנא ילין ביקש מחתנו שיסמן על עותק התנ"ך שלו את עמדת הכתר בכל הספקות שסימן עליו. ספר תנ"ך זה אבד ונעלם, ורק לאחר שנים רבות, בשנת ה'תשמ"ז (1987) התגלה באורח פלא התנ"ך האבוד עם רשימותיו של ר' שלום שכנא ילין[16]. תנ"ך זה שהה שנים רבות בעליית גג של בית בשכונת קריית משה בירושלים, וכמעט הועבר לגניזה, כאשר עמד הבית להיהרס. הוא ניצל ברגע האחרון על ידי שמואל לורנץ, באותה עת תלמיד ישיבת הר עציון ולימים ראש ישיבת נחלים, שהעבירו לידי החוקר יוסף עופר[17][18][19]. רבי דויד יצחקי ו־י.י. טשינגל פרסמו על פי התנ"ך הזה רשימת פרשיות פתוחות וסתומות[20], וכן את כתבי השליחות מחכמי ירושלים[21].

החוקר משה דוד קאסוטו

בשנות ה־40 של המאה ה־20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחלב שני חוקרים חשובים – משה דוד קָאסוּטוֹ ויצחק שָמוֹש (יליד חלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) – במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר[22], ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מהקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות[23]. בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שערי סוריה בפני מבקרים יהודים. יוסף עופר פרסם מאמר על הכתר לאור רשימות קאסוטו[24].

הפּרעות בחלב

Allepo1947
בית הכנסת העתיק בחלב לאחר שריפתו ב־1947

היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה־40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.

יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 התחוללו פרעות נגד היהודים בחלב. אספסוף ערבי נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי".

הרב הראשי של קהילת חלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.

הצלת הכתר

כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו.

יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את הכתר, אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה־50 ביקש יצחק בן־צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון, כתב לראשי הקהילה בחלב:

מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה (הקללה) הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן.

Jerusalem Schrein des Buches BW 1
היכל הספר בירושלים, משכנו הנוכחי של "הכתר"

בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים."

הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים), שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר[25]. עותק של הספר מוצג בבית הכנסת עדס בשכונת נחלת ציון בירושלים, אשר נבנה על ידי משפחת עדס מחלב.

חלקי הכתר החסרים

Flickr - Government Press Office (GPO) - The Dead Sea Scrolls
כתר ארם צובא בהיכל הספר

לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 491 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו לישראל[26]. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים כמעט לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו.

החלקים שנשתמרו מן התורה הם:

  • בראשית כ"ו, ל"ד עד כ"ז, ל'
  • דברים כ"ח, י"ז עד סוף התורה

החלקים החסרים בנביאים ובכתובים:

  • חסר בספר מלכים ב': י"ד, כ"א עד י"ח, י"ג
  • חסר בספר ירמיה: כ"ט, ט' עד ל"א, ל"ה; וכן בפרק לב חסרים הפסוקים ב'-ד', ט'-י"א, כ"א-כ"ד
  • בתרי עשר: חסרים עמוס ח', י"ג עד מיכה ה', א'; צפניה ג', כ' עד זכריה ט', י"ז
  • בתהלים: חסרים מזמורים ט"ו, א' עד כ"ה, א'
  • בשיר השירים: חסר ג', י"א עד סוף המגילה
  • מגילות קהלת, איכה, אסתר - חסרות
  • דניאל, עזרא ונחמיה - חסרים
  • דברי הימים: חסר דברי הימים ב' ל"ה, ז' עד ל"ו, י"ט

בסך הכול יש בכתר כיום כ־65 אחוזים מכל המקרא.

לא הוברר כיצד נעלמו הדפים החסרים. חוקרים העריכו כי בעת שנשרף בית הכנסת בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, ופרסמו קריאה ליוצאי חלב להעביר חלקים כאלה הנמצאים ברשותם[2]. בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים לספרייה הלאומית[27]. בשנת 2007 הועבר ליד בן צבי קטע מספר שמות שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר[2].

אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו "סחורה" שהייתה לא פחות מאשר חלקי הכתר החסרים, תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה.[דרוש מקור].

לטענת העיתונאי מתי פרידמן בספרו "תעלומת הכתר"[28], החלקים החסרים – או לפחות רובם – נשדדו בישראל. לדבריו הכתר לא נמסר לנשיא בן־צבי מיד עם הגעתו לישראל, אלא קרוב לשלושה שבועות לאחר מכן.

נזקים נוספים

מלבד החלקים החסרים, ניזוק הכתר בצורות נוספות ובשנת 1986 הוחל בעבודת שימור ושחזור שנמשכה 6 שנים. הצד השעיר של הקלף, המכוסה בפרוות בקר היה חסין יותר מהצד הפנימי של העור החשוף לנזקים ובמקומות מסוימים הדיו החומצתי כרסם בקלף במשך השנים וגרם להיעלמן של אותיות. הכתמים הסגלגלים בפינות התחתונות הפגומות של הדפים, שנחשבו עד אז כסימני השרפה משנת 1947, התגלו בבדיקות מעבדה מעמיקות כפטרייה שכרסמה את הדפים, אולי תוצאת מגען של אצבעות מדפדפות מלוחלחות ברוק. בכתר נמצאו גם סימנים מלבניים של דבק, ככל הנראה סלוטייפ שהודבק בניסיון לתקן אותו, בנוסף לכריכה גסה שחוברה אליו, לאחר הגעתו לישראל[6].

הכתר במחקר

חוקרים רבים בדקו את הכתר מאז שהגיע לישראל, והוא שימש יסוד לכמה מהדורות של התנ"ך, ובהן המהדורות שהגיה הרב מרדכי ברויאר (להלן) והמהדורה שהוציאה אוניברסיטת בר־אילן.

יש חוקרים הסבורים כי הכתר שנשתמר בחלב אינו הספר המקורי של בן־אשר, שעליו העיד הרמב"ם. אהרן דותן, סבור שכתב יד לנינגרד הוא כתרו של בן אשר, ועל פיו הוציא את מהדורת התנ"ך שלו (מהדורת עדי; ידוע גם בכינוי "התנ"ך הצה"לי"). גם משה דוד קאסוטו סבר כך (הוא כתב זאת במברק מחלב לירושלים, שעתיים לאחר שראה לראשונה את הכתר. לאור הקביעה המיידית של קאסוטו, שניתנה לפני עיון מעמיק בכתר, משערים כי עמדתו (המוטעית) של קאסוטו נובעת מסימן גרפי בולט, דוגמת צורת שירת האזינו, ובשל כך שקאסוטו התבסס על נוסח שגוי של ספר היד החזקה לרמב"ם[29]). חוקרים אלו ואחרים הם בדעת מיעוט, וכיום מקובל על רוב החוקרים שזהו אכן הספר הידוע במצרים, שעליו כתב הרמב"ם שהוא ספרו של בן־אשר, ועל פיו כתב את הלכות כתיבת ספר תורה[דרוש מקור].

השפעתו של כתר ארם צובא

Mifalhamikra
פרויקט מפעל המקרא, המתבסס על נוסח הכתר

מאז נודע הכתר ברחבי העולם היהודי, בעיקר בזכות הזכרתו על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה", הפך לסמל לדיוק של נוסח המסורה ומהדורות תנ"ך רבות הושפעו ממנו, מי ברב ומי במעט.

ההשפעה הברורה ביותר של הכתר היא ברשימת הפרשיות הפתוחות והסתומות שבתורה, שאותה העתיק הרמב"ם מתוך הכתר והפיץ בספרו משנה תורה. דחיפה משמעותית להטמעת רשימה זו העניק ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו "מסורת סייג לתורה". הרמ"ה מצא כתב יד של משנה תורה החתום על ידי הרמב"ם עצמו, ומתוכו העתיק את רשימת הפרשות הפתוחות והסתומות. כך התקבל נוסח זה בכל תפוצות ישראל, כאשר יהודי תימן ינקו אותו ישירות מן הרמב"ם, ויהודי אשכנז וספרד והמזרח – דרך הרמ"ה והמושפעים ממנו.

המחשה לכך ניתן לראות בנוסח מוקשה, בעניין פרשת "כל חלב" (ויקרא פרק ז'). הרמב"ם מונה שם רק פרשה אחת בשם 'וידבר' (ללא סימן זיהוי נוסף), כאשר באותו מקום ישנן שתיים כאלה. כתוצאה מכך התפתחו שתי מסורות פרשנות – בני תימן סימנו אחת מן הפרשות, ובני אשכנז וספרד סימנו את השנייה. אליבא דאמת ישנה עדות מפורשת של חכם בשם הרב עטייה, שבדק את המקום בכתר עצמו, ומצא את שתי הפרשות פתוחות[30]. ככל הנראה נפלה טעות ברשימותיו של הרמב"ם, וטעות זו התגלגלה לספרי התורה של כל קהילות ישראל. לנוסח זה, המונה פרשה אחת בלבד ולא שתיים, אין מקור אחר בכתבי יד ובעדויות אחרות, שכולן מונות שתי פרשות[31].

הכתר ושחזור נוסח המסורה

גילוי וחקר הכתר העלה גם את הדיון בשאלה האם לשחזר את נוסח המסורה בהתאם לכתר, בשינוי מהנוסח שהתקבע כבר לפני מאות שנים. בהקשר זה נדונו כתיבת ספרי נביאים וכתובים לפי חלוקת הפרשיות (הפתוחות והסתומות) שבכתר ארם צובא, כמו גם לגבי 9 ההבדלים בין נוסח התימנים לבין נוסח ספרי התורה של קהילות אשכנז וספרד, אשר נוסח הכתר וכתבי היד הקרובים לו תומכים בנוסח התימני לפחות ב־8 מקרים מתוך ה־9.

בשנת תשנ"ה (1995) התנהל פולמוס חריף בציבור החרדי בשאלה זו. הפולמוס התנהל באמצעות מודעות רחוב וקונטרסים שונים שהציגו את דעות הצדדים. בהקשר זה יצוין, כי הניסיון לשחזר את נוסח המסורה המקובל לפי נוסחים קדומים אינו חדש, וכי כבר בירושלים בתקופת הרב שמואל סלנט נכתבו מגילות נביאים על פי מסורת הכתר, בתמיכתם של רבני ירושלים דאז[32].

מהדורות שונות המבוססות על הכתר

Ketterye
הדף הראשון בבראשית ב"כתר ירושלים", מהדורה המחקה את צורת הכתיבה של כתר ארם צובה

ספר התנ"ך הראשון שנוסחו נסמך על כתר ארם צובא, לאחר שהגיע לישראל היה תנ"ך הרב מרדכי ברויאר, בהוצאת מוסד הרב קוק. נוסחו שולב בסדרת דעת מקרא. שם גם פירט ברויאר, אחד לאחד בתחילת כל כרך, על מה סמך את הכרעתו, בכל מקום בו יש מחלוקת על הנוסח. לאחר גילוי התנ"ך עם ההערות של רבי שלום שכנא ילין (ראה לעיל), הוציא הרב ברויאר מהדורה נוספת של התנ"ך, עם בחינה מחודשת של הנוסח לאור הגילויים האחרונים, בהוצאת חורב, בשנת תשנ"ח (1998).

בשנותיו האחרונות הקים פרופ' משה דוד קאסוטו את מפעל המקרא, שמטרתו הייתה להוציא מהדורה של התנ"ך עם כל חילופי הנוסח מכל המקורות הקיימים (המגילות הגנוזות, תרגומי המקרא, כתבי יד שונים של המסורה, ועוד). עם מותו עמד בראש המפעל פרופ' משה גושן־גוטשטיין, שהחל בעריכה של ספר ישעיהו. המפעל בחר בכתר ארם צובא כנוסח הפנים, מתוך הכרה כי הוא הנוסח המדויק ביותר הקיים, בכתבי היד של המסורה ובכלל.

בשנת 2001 יצא לאור "כתר ירושלים", פרי עמל של שנים ארוכות של נחום בן־צבי, בעל בית דפוס ותיק בירושלים, שנטל את נוסח מהדורת חורב, והדפיסו בצורה שניסתה לחקות ככל האפשר את צורתו החיצונית של הכתר – בשלושה טורים, ובספרי איוב משלי ותהילים בשני טורים (דהיינו, רווח באמצע כל שורה – מנהג סופרים עתיק). עיצוב זה של ספרי השירה שימח את הרב ברויאר, שעד אז לא הגיע אל המנוחה והנחלה בעניין זה: במהדורת מוסד הרב קוק הניח רווח באמצע השורה, אך השורות לא הסתיימו באותו מקום, וכך נוצרו מעין "פרשות פתוחות" שלא היה להן מקור. עקב כך ויתר על כך הרב ברויאר לחלוטין במהדורת חורב, שבו נדפסו ספרים אלו ללא הרווח באמצע השורות. רק מהדורתו של בן צבי פרצה דרך בכך, בנוקטה שיטות לא מקובלות, כדוגמת הנחת שוליים רחבים מן המקובל בצדי הדפים בספרים אלו.

מהדורה נוספת המבוססת על כתר ארם צובא היא מפעל מקראות גדולות הכתר, שיזם פרופ' מנחם כהן מאוניברסיטת בר־אילן. כהן התפלמס עם שיטת ההדרה של הרב ברויאר, שסטה מן הכתר בעניינים מסוימים. כהן הקפיד לעקוב אחרי הכתר בכל עניין, גדול כקטן, ואף פיתח שיטת שחזור הנוסח למקומות שבהם נוסח הכתר אינו בידינו. בנוסף, הוסיף כהן במהדורתו את הערות המסורה, שהושמטו ברוב מהדורת התנ"ך והמקראות הגדולות שיצאו בשנים האחרונות[33].

הכרזת הכתר כנכס תרבות עולמי

בפברואר 2016 הכריז אונסקו על הכתר כנכס תרבות עולמי בשל ייחודיותו ומאפייניו האוניברסליים[34].

נאמני הכתר

נשיא המדינה יצחק בן צבי יסד עם מאיר לניאדו בשנת תשכ"ב (1962) את 'הקדש' ארם צובא, שבראשו הועמדו נשיא המדינה, הראשון לציון ונאמנים נוספים. בית הדין הרבני ממנה אחת לכמה שנים אנשים שיהיו נאמני ההקדש על הכתר. במינוי האחרון (2016) מונו אייל ג'ינאו, הרב יצחק יוסף, פרופ' מנחם בן־ששון נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' משה בר־אשר נשיא האקדמיה ללשון העברית, הרב חיים סבתו, הרב יעקב ידיד בן הרב יום טוב ידיד הלוי והרב אברהם דיין[35].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

צילום כתב היד

  • כתר ארם צובה באתר מכון בן צבי – צילומים איכותיים של יצירתו החשובה ביותר של אהרן בן אשר (כתב היד כולו), וכן מידע היסטורי רב.
  • כתר ארם צובא באתר ספרים אונליין, שני צילומים להורדה, כל אחד בקובץ אחד גדול: צילום מלא (כתב היד כולו) ברזולוציה בינונית (מספר 262 במאגר קובץ PDF) וצילום ברזולוציה גבוהה (מספר 263 במאגר קובץ PDF) לרוב כתב היד (אבל חסרים בו כמה חלקי ספרים). אותם צילומים נמצאים בוויקישיתוף בקבצים קטנים יותר.
  • מקראות גדולות הכתר - תנ"ך זהה לכתר

מידע על כתב היד

הערות שוליים

  1. ^ יוסף עופר, כתר ארם צובה – פתח דבר
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 אנשיל פפר60 שנה לאחר שריפת בית הכנסת בחלב, הדף חוזר ל"כתר ארם צובא", באתר הארץ, 6 בנובמבר 2007
  3. ^ דליה מזורי, כתר ארם צובא הוכרז כנכס תרבות עולמי, באתר nrg
  4. ^ לית = אין = מילה יחידאית, היינו אין מופע נוסף של המילה במקרא).
  5. ^ מתי פרידמן, תעלומת הכתר, עמ' 48-47.
  6. ^ 6.0 6.1 מתי פרידמן, תעלומת הכתר, עמ' 176, 178.
  7. ^ יוסף עופר, הכתר והתנ"ך של רש"ש ילין, עמוד 315 [עמוד 21]
  8. ^ יעקב ספיר, אבן ספיר, דף י"ט ע"ב
  9. ^ ארשת ה' עמ' 381 אגרת רבי יעקב ספיר
  10. ^ רבי יעקב זאב, תיאור קהילת ארם צובה וסביבותיה בתחילת שנות ה'ת"ר, צפונות י"ד, טבת תשנ"ב, עמ' פב
  11. ^ כתר תורה (חלק א'), הלבנון, 16 באפריל 1863
    כתר תורה (חלק ב'), הלבנון, 14 במאי 1863
    כתר תורה (חלק ג'), הלבנון, 11 ביוני 1863
    כתר תורה (חלק ד'), הלבנון, 19 בנובמבר 1863
  12. ^ מהדורה מקוונת באתר "דעת", פורסם בלשוננו נ, חוברת ג-ד ניסן - תמוז תשמ"ו
  13. ^ יוסף עופר, קונטרסי המסורה של כתר ארם צובה על פי העתק בארכיונו של יצחק זליגמן בר, מתוך "עיוני מקרא ופרשנות" כרך ז', עמוד 137
  14. ^ יוסי פרץ, 'קריאות כפולות' כאמצעי לפתרון בעיות טקסטואליות בנוסח המקרא, טללי אורות, ט', ה'תש"ס.
  15. ^ יוסף עופר, כתר ארם צובא והתנ"ך של ר' שלום שכנא ילין, עמוד 318
  16. ^ מאת דפנה לוי, אוצר בעליית הגג, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2001
  17. ^ יוסף עופר, כתר ארם צובא והתנ"ך של ר' שלום שכנא, מהדורה מקוונת באתר "דעת", מתוך ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, עמוד 295 ואילך.
  18. ^ מתיה קם, העתקי כתר ארם צובה, באתר מקראנט.
  19. ^ מרדכי ברויאר, מקראות שיש להם הכרע, מגדים, י', 97–112.
  20. ^ הרב ד. יצחקי והרב י.י. טשינגל, בן אשר והתנ"ך של רבי שלום שכנא ילין (א), צפונות ח', תמוז תש"ן, עמוד סז
  21. ^ הרב ד. יצחקי והרב י.י. טשינגל, בן אשר והתנ"ך של רבי שלום שכנא ילין (ב), צפונות י', טבת תשנ"א, עמוד סח
  22. ^ ידועים היום שני תצלומים מחלק התורה החסר בכתר, ושניהם צולמו עשרות שנים לפני ביקורו של קאסוטו: עמוד אחד מפרשת תולדות ושני עמודים מפרשת ואתחנן.
  23. ^ האוניברסיטה ביקשה להציל את התנ"ך מחלב, דבר, 30 בדצמבר 1947
  24. ^ יוסף עופר, מהדורה מקוונת באתר "דעת", פורסם בספונות ספר רביעי (י"ט), ירושלים תשמ"ט, עמוד 26 והלאה
  25. ^ סימונו הרשמי של כתב היד הוא "מכון בן צבי 1".
  26. ^ יוסף עופר, כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו, ספונות, כרך ד, תשמ"ט
  27. ^ חזקי ברוך, נחשף כתב יד עתיק של כתר ארם צובא, באתר ערוץ 7, 2 בדצמבר 2007
  28. ^ רפאל זר, הטוענים לכתר, מקור ראשון, מוסף "שבת", 20 ביולי 2012, 20 ביולי 2012
    יובל אלבשן"תעלומת הכתר": לכתר אין מלך, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2012
  29. ^ בכתר ארם צובא כתובה שירת האזינו ב־67 שורות, לעומת 70 שורות שבהן נכתבת השירה בספרי התורה האשכנזים והספרדיים. קאסוטו הכיר את הנוסח השגוי של משנה תורה של הרמב"ם, שלפיו שירת האזינו נכתבת ב־70 שיטות (שורות), עובדה מוטעית שגרמה לו להסיק מיד, כי "הספר הידוע שבמצרים" עליו הסתמך הרמב"ם אינו כתר ארם צובא. אולם, בכתבי היד העתיקים של משנה תורה (וביניהן, כתב יד של משנה תורה עם חתימת ידו של הרמב"ם עצמו), מצוי הנוסח המקורי שכתב הרמב"ם, שלפיו שירת האזינו נכתבת ב־67 שורות. כפי שנכתבים ספרי התורה ע"פ מסורת יהודי תימן.
  30. ^ מכאן היו שרצו לפקפק בזיהויו של הכתר כזה שהרמב"ם דיבר עליו, אך רוב החוקרים אינם מקבלים טענה זו כמוצקה דיה כדי לפסול את שאר מכלול הראיות.
  31. ^ כך ב"קריית ספר" של המאירי, בהגהות מיימוניות, בהלכות ספר תורה של רבנו תם, ועוד.
  32. ^ מקור לפרק זה: יוסף עופר, "כתר ארם צובא, תולדות כתב היד וסמכותו", בתוך: (עורך: מרדכי גלצר), כתר ירושלים; הארות - לנוסח ולמלאכת הספר, ירושלים תשס"ב. עמ' *28-*29. עמדת תומכי השימוש בכתר מובאת אצל: הרב דוד יצחקי, אור ישראל, חוברת ט, עמ' קסב; זכור לאברהם, שנת תשנ"ג, עמ' תלא; שערי הוראה, חוברת ג, עמ' ריד ואילך; וכן בספרו אשרינו. עמדת המתנגדים: הרב צבי הירש גולדברג, מסורתנו, ירושלים תשס"ג.
  33. ^ ניר חסוןבבר אילן מתקרבים להשלמת נוסח התנ"ך המדויק ביותר, באתר הארץ, 13 ביולי 2012
  34. ^ עופר אדרת60 שנה אחרי שהוברח לישראל: כתר ארם צובא מוכר כנכס תרבות עולמי, באתר הארץ, 9 בפברואר 2016
  35. ^ ישי כהן, ‏'כתר ארם צובא' עובר לידי נאמנים חדשים, באתר כיכר השבת, 19 בספטמבר 2016
אהרן בן אשר

אהרן בן משה בן אשר המכונה בערבית "אבו סעיד", חי במחצית הראשונה של המאה ה-10. אהרן בן אשר נחשב לאחרון ולחשוב במשפחת בן אשר, משפחה של בעלי-מסורה, שפעלה בטבריה.

דוד שמואל לוינגר

פרופסור דוד שמואל לוינגר (Löwinger‏; 17 בפברואר 1904 (א' באדר ה'תרס"ד), הונגריה – 16 ביולי 1980 (ג' באב ה'תש"ם), ירושלים) היה חוקר רב-תחומי שעסק בנוסח המקרא ובספרות הרבנית, עורך וביבליוגרף. שימש כמרצה למקרא ותלמוד בסמינר הרבני של בודפשט בין השנים 1931-1950 (מנהלו משנת 1942), וחוקר במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בין השנים 1951-1970 (מנהלו משנת 1963).

הכתר האבוד

הכתר האבוד (באנגלית: The Lost Crown) הוא סרט תיעודי (2018) ופרויקט אינטראקטיבי המתחקה אחרי תעלומת הדפים האבודים של כתר ארם-צובא, ספר התנ"ך העתיק והיקר בעולם, שהוברח לארץ מסוריה בשנות החמישים.

במאי הסרט, אבי דבאח, נינו של שמש בבית הכנסת הגדול בחלב בו הוחזק הכתר במשך מאות שנים, יוצא לברר מה עלה בגורל הדפים שנעלמו - יותר משליש מספר התנ"ך אבד בסמוך להברחתו לארץ, וחלקים ממנו נסחרו ככל הנראה במהלך השנים. דבאח פוגש חבורת חוקרים - "מחתרת הכתר" המציגה בפניו גילויים חדשים ומעוררי מחלוקת. בסרט מופיעים אנשים שונים מהקהילה החלבית ומהממסד הישראלי, המספרים את סיפור הכתר בניסיון להבין לאן נעלמו הדפים החסרים ומי לקח אותם.

הופק על ידי מיכה פילמס, עבור תאגיד השידור הציבורי "כאן", ובתמיכת קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, מועצת התרבות – מפעל הפיס, בית לעברית ראשון לציון- מרכז לעברית כשפה וכתרבות, וארגון הג'ויינט בארצות הברית (JDC).

הפרויקט מורכב מסרט תיעודי ומאתר אינטראקטיבי בו ניתן להעמיק בתוך חומרי החקירה ההיסטורית, ולהצטרף באופן פעיל למאמץ לפענח את התעלומה.

חלב (עיר)

חלב (בערבית: حلب, תעתיק מדויק חַלַבּ; בצרפתית Alep; בטורקית Halep; בכורדית Heleb) היא עיר גדולה בסוריה ובירת מחוז חלב בצפון-מערב המדינה. עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הייתה חלב העיר הגדולה בסוריה, ובשנת 2014 הוערכה אוכלוסיית העיר בכ-2.1 מיליון תושבים[דרוש מקור], אך מאות אלפים ברחו ממנה במהלך המלחמה. רוב תושביה ערבים וכורדים. גרים בה גם ארמנים וטורקים, ועד כחמישית מתושביה הם נוצרים.

העיר היא אחד המקומות הנושבים הידועים העתיקים ביותר בעולם והחלה להתפתח בתחילת האלף ה-5 לפנה"ס על קבוצה של גבעות השוכנות כיום סביב גבעת המצודה שבמרכז העיר. ממצאים בסביבתה מראים כי העיר יושבה כבר באלף ה-11 לפנה"ס, והייתה לנקודת סחר חשובה במשך כל העת העתיקה, וזאת בשל מיקומה האסטרטגי במפגש דרכי מסחר, האחת בין הים התיכון ממערב לעמק הפרת במזרח, והאחרת בין דמשק מדרום לאסיה הקטנה מצפון.

חלב שמרה על חשיבותה במהלך ימי הביניים על אף שרעידת אדמה קשה החריבה אותה כמעט לחלוטין ב-11 באוקטובר 1138, ואף שניצבה במוקד קרבות ממושכים בין המונגולים לממלוכים. כאשר המסחר בין אסיה לאירופה עבר לנתיבים הימיים המקיפים את כף התקווה הטובה, ירדה העיר מגדולתה. בתקופת האימפריה העות'מאנית היא הייתה עיר צדדית, והידרדרות נוספת בחשיבותה אירעה לאחר פתיחת תעלת סואץ ב-1869. עם זאת העיר זכתה לתקופת שגשוג קצרה בתחילת המנדט הצרפתי בסוריה. בשנת 1986 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. בחודשים יולי-אוגוסט 2012 ניטשו בעיר קרבות עזים שהתחוללו במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה שסחפה את המדינה. בשנת 2013 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר ועל כל אתרי המורשת העולמית בסוריה כאתרים הנתונים בסיכון.

ישראל ייבין

ישראל יֶיבין (י"ט בטבת ה'תרפ"ג, 7 בינואר 1923 - כ"ב בכסלו ה'תשס"ט, 19 בדצמבר 2008) היה חוקר המסורה והלשון העברית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל בשנת ה'תשמ"ט על תרומתו למחקר הלשון העברית.

כתב יד לנינגרד

כתב יד לנינגרד (Leningrad Codex) הוא השם המקובל לכתב היד השלם הקדום ביותר של התנ"ך, אשר נכתב בקהיר בשנת 1008. כתב היד שמור בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג (Evr. I B19a). בשל טיבו ושלמותו הוא נבחר לשמש יסוד למהדורות מדעיות של התנ"ך ובראשן הביבלייה הבראיקה.

כתר ירושלים

כתר ירושלים הוא שמה של מהדורת תנ"ך, שעליה פרסה חסותה האוניברסיטה העברית בירושלים, ושמנסה ללכת בעקבות כתר ארם צובא בנוסחה הפנימי ובצורת הגופן והכתיבה שלה. המהדורה יצאה לאור בשנת 2001, וצורף לה כרך "הארות" על עניינים שונים הקשורים אליה.

מישל עזרא ספרא ובניו

מישל עזרא ספרא ובניו היא מיני סדרת טלוויזיה ישראלית, משנת 1982. את התסריט למיני הסדרה כתב ניסים דיין, על פי ספר מאת אמנון שמוש, בשם זהה. דיין היה גם הבמאי.

מנחם ידיד

מנחם ידיד (15 בינואר 1918 - 5 במאי 2013) היה חבר כנסת מטעם הליכוד וגח"ל בכנסות השישית עד השמינית.

אביו הוא הרב המקובל יום טוב ידיד הלוי.

ידיד נולד בשנת 1918 בחלב שבסוריה ולמד שם בבית ספר תיכון ובישיבה. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל, הצטרף לתנועת בית"ר, בשנת 1942 היה ראש פלוגה בסניף נווה צדק ובשנת 1946 היה ראש קן ירושלים. לאחר הפילוג בתנועה היה בין פעילי האצ"ל. בשנים 1939 ו-1946 אף נעצר בגין פעילותו בארגון.

לאחר קום המדינה היה ידיד בין חבריה הראשונים של תנועת החרות, ייסד את סניף התנועה בשכונת התקווה ועמד בראשו. לצד פעילותו בחרות היה גם חבר הוועד הפועל ומזכירות ההסתדרות הלאומית ובשנים 1950–1960 עובד עיריית תל אביב. בשנת 1965 היה ראש מחלקת הנוער של עיריית תל אביב.

ידיד היה מפעילי העדה החלבית בישראל ונבחר למזכיר ועד יוצאי חלב וסוריה. שימש כחבר ועד האפוטרופסים של "כתר ארם צובא".

בשנת 1965 הוא נבחר מטעם גח"ל לכנסת השישית. כהונתו נמשכה לאורך שתי כנסות נוספות, עד 1977.

בשנת 1994 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.

בשנת 2001 פרסם את הספר "ידיד נפש" המספר על פעילותו.

בבחירות 2006 הוצב במקום ה-112 הסמלי ברשימת הליכוד לכנסת.

ידיד נפטר ב-5 במאי 2013 בגיל 95.

מקראות גדולות

בשם מִקְרָאוֹת גְּדוֹלוֹת נקראת מהדורת דפוס של המקרא שמורכבת, בדרך כלל, מארבעה מרכיבים: נוסח המקרא על פי המסורה, הערות המסורה, תרגומים ארמיים ומבחר פירושים.

ייחודו של הפורמט הזה בניסיון להצמיד את התוספות השונות (הגהות, תרגומים, פירושים) אל הפסוק הרלוונטי מן המקרא עליו הן נסובות, כך שבאותו הדף או בצמוד לו, יופיע הפסוק ביחד עם כל התוספות הנוגעות אליו, פסוק אחר פסוק. מצד שני, אף אחד מן הטקסטים או החיבורים השונים איננו מעורבב עם האחרים, אלא מופיע בנפרד לצידו - תוך הקפדה על הפרדה גרפית ברורה (למשל צורת או גודל הפונטים) בין חיבור אחד למשנהו. אפשר וזו כוונת שמו של הפורמט 'מקראות גדולות' - כי הטקסט העיקרי (המקרא עצמו) מובלט תמיד ומובחן מחיבורי-המשנה שלצידו, באמצעות הדפסתו באותיות גדולות במיוחד.

מקראות גדולות הכתר

מקראות גדולות הכתר, הוא פרויקט של אוניברסיטת בר-אילן שתכליתו ההדרה מדוקדקת של המקראות הגדולות על פי כתבי יד עתיקים, הנגשת הטקסטים לקורא באמצעות עזרי עיון, התקנתה של המהדורה בגרסה מודפסת ובגרסה מקוונת, וביסוסה ככלי לימוד ומחקר.

הפרויקט הוקם על ידי פרופסור מנחם כהן בשנות ה-80 של המאה ה-20, פרופסור כהן עומד בראש המפעל והוא המהדיר והעורך המדעי שלו.

עד ל-2018 יצאו לאור במהדורת הכתר רוב ספרי התנ"ך, מלבד איוב, משלי, דניאל, עזרא, ונחמיה.

נוסח המסורה

נוסח המסורה (ובקיצור נוה"מ או MT) הוא כינוי לנוסח המקרא כפי שעולה מקבוצה של נוסחים שערכו בעלי המסורה בטבריה במאה העשירית לספירה וממשיכיהם. הנוסח מכיל 25 ספרים. אין זה נוסח אחד ויחיד, אלא קבוצה של נוסחים הקרובים זה לזה עם הבדלים קלים ביניהם. לצד משפחת-נוסח זה קיימים נוסחים אחרים למקרא, השונים ממנה במידה זו או אחרת, כמו הנוסח השומרוני, נוסח השבעים ונוסח קומראני אשר משתקף מהמגילות שנמצאו במדבר יהודה. נוסח המסורה נחשב קאנוני ומקודש ביהדות (רבנית וקראית גם יחד) וגם התרגומים הפרוטסטנטיים למקרא מתבססים עליו.

בעוד שאת נוסח המקרא המקורי לא ניתן לדעת בבטחה מהו, או אם היה בכלל נוסח יחיד מקורי. הרי שמהנוסחים ששרדו בידינו היום מנסים חוקרי נוסח המקרא לשחזר את הנוסח הקדום יותר והמדויק יותר שהיה מונח לפני הסופרים בדורות קדומים ככל הניתן. כך גם לגבי נוסח המסורה מנסים החוקרים לשחזר את הנוסח המקורי ממנו השתלשל נוסח זה.

בהיסטוריה של נוסח המסורה מבחינים בין 3 תקופות:

המאה ה-3 לפנה"ס - עד לחורבן בית שני, מתבסס על מגילות שנמצאו במערות קומראן, מכונה גם "נוסח קדם-מסורה".

המאה ה-2 לספירה עד המאה ה-8 לספירה. מתקופה זו אין בידינו כמעט עדי נוסח, למעט מתחילת התקופה, המאה ה-2 לספירה במערות מדבר יהודה, ומסוף התקופה, כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית. תקופה זו מכונה עקב כך תקופת הדממה.

המאה ה-10 לספירה עד סוף ימי הביניים, מאותה תקופה יש בידינו אלפי כתבי יד.נוסח קדם המסורה כפי שנמצא בכתבי קומראן מאופיין בריבוי גרסאות והבדלים בין כתב יד למשנהו. אולם בתקופה שלאחריה, במגילות שנמצאו במערות מדבר יהודה מהמאה ה-2 לספירה מסתמנת יציבות בנוסח, ואין כמעט הבדלים בין עדי הנוסח שנמצאו בתחילת אותה תקופה, לסוף אותה תקופה - בגניזה הקהירית.

בעלי המסורה שהופיעו בטבריה במאה העשירית לספירה, עמלו לקבוע מערכת אחידה של נוסח, שתשמר את הנוסח שהיה קיים בזמנם ותסייע בהעתקה מדויקת שלו. כך הם פיתחו את סימני הניקוד, את סימני טעמי המקרא, ואת חיבורי המסורה (מסורה גדולה ומסורה קטנה) הנותנים מערך שלם של סימנים לזכירת מופעים חריגים של מילה בטקסט, ועוד.

עבודתם של בעלי המסורה זכתה להכרה רבה, ונוסח זה הועתק מדור לדור והתקבל כנוסח השליט של המקרא בכתבי היד העבריים. ולמעשה כמעט כל כתבי היד שלאחר מכן הקיימים בידינו כיום מושתתים על נוסח זה. כך גם כל מהדורות הדפוס של התנ"ך מושתתות על נוסח זה, למעט שיבושים קלים שנפלו בהעתקות ובהדפסת המהדורות השונות.

בעשורים האחרונים, יצאו לאור מספר מהדורות חדשות העמלים על ניקוי השיבושים שנפלו בנוסח המסורה למהדורותיו השונות, והם מנסים לשחזר ככל הניתן את נוסח המסורה המקורי, כפי שנכתב במאה העשירית לספירה. זאת תוך הסתמכות על כתבי יד הקדומים שהתגלו בימינו, כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד, כתב יד קהיר, כתב יד ששון, ועוד, כאשר כל מהדורה בוררת את כתב היד הנראה בעיניה כמדויק יותר על פני שאר כתבי היד שנמנו לעיל, או יוצרת נוסח אקלקטי (צירוף נוסחים שונים) מכמה נוסחים

ניקוד טברני

הַנִּקּוּד הַטַּבְרָנִי (וגם טְבֶרְיָנִי) הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים.

העברית בת ימינו משתמשת בסימנים הגרפיים שהמציאו מפתחי השיטה הטברנית, אולם משמעות סימני הניקוד וכלליהם בעברית בת ימינו שונים מהשיטה הטברנית המקורית. לשימוש המודרני בסימני הניקוד ראו: ניקוד העברית בת ימינו.

ספרי אמ"ת

סִפְרֵי אֱמֶ"ת הוא הכינוי לשלושת הספרים אשר פותחים את קובץ הכתובים בתנ"ך - איוב, משלי ותהילים. מקור הכינוי הוא בראשי התיבות של שמות הספרים.

הספרים מאופיינים בכך שהם כתובים בסגנון שירי, אך נבדלים זה מזה בסוגה הספרותית שלהם. הספרים איוב ומשלי נכללים בקבוצת "ספרות החכמה" (יחד עם מגילת קהלת), ואילו תהילים מוגדר כספר מזמורים.

בכל מסורות סידור ספרי התנ"ך, נמצאים שלושת הספרים זה לצד זה, אך לא תמיד באותו הסדר. הסדר תהלים-איוב-משלי מקובל על פי מסורת חז"ל, על פי כתבי יד ספרדיים של התנ"ך וכן על פי כתר ארם צובא. לעומת זאת, בכתבי יד אשכנזיים של התנ"ך וכן ברוב ספרי התנ"ך המודפסים הסדר הוא תהלים-משלי-איוב.

פרעות חלב (1947)

פרעות חלב הן פרעות שנערכו ביהודי העיר חלב שבסוריה, לאחר החלטת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947.

בשנת 1947 פרצו בחלב פרעות אלימות נגד יהודים, במהלכן הרובע היהודי בעיר הוצת ועלה בלהבות. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, כ-150 בתים נהרסו וכמחצית מהקהילה היהודית נמלטה מהעיר. במהלך הפרעות ניזוק קשות בית הכנסת המרכזי של חלב, ששימש כמקום פולחן יהודי לפחות מהמאה ה-5.

תהילים קי"ז

תהילים קי"ז הוא המזמור ה-117 בספר תהילים (מזמור 116 בנוסח תרגום השבעים ובוולגטה). מזמור זה הוא הקצר ביותר בקובץ תהילים. המזמור בעל שני פסוקים בלבד והוא הפרק הקצר ביותר במקרא. המזור מדבר בשבחו של ה' על החסד אשר הוא מרעיף על עמו. המזמור הוא אחד מקובץ מזמורי ההלל בתהילים.

תנ"ך קורן

תנ"ך קורן הוא ספר תנ"ך שהודפס בהוצאת קורן ירושלים בשנת 1962, והיה לפרויקט הדגל של ההוצאה. הספר הפך לאחד מספרי התנ"ך הנפוצים בישראל. הוא ידוע בעיקר בזכות הגופן המיוחד שלו, וחידושים אחרים שנקטה ההוצאה.

תעלומת הכתר

תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך הוא ספר מאת מתי פרידמן שנכתב בשפה האנגלית בשנת 2012 ותורגם לעברית באותה שנה. הספר עוסק בכתב היד החשוב כתר ארם צובא, מתאר את ההיסטוריה של הספר, ומתמקד בתקופה שבה הובא הספר אל ארץ ישראל ונמצא בחזקת יד בן צבי. יובל אלבשן כתב על הספר במוסף הספרות של עיתון הארץ: "ספרו של העיתונאי מתי פרידמן על קורות כתר ארם צובא הוא כתב אישום חמור נגד התנועה הציונית ומוסדותיה שחמסו את אוצר העם היהודי ונתנו לו להירקב במחסנים".

תקופת הדממה

בהיסטוריה של כתבי היד העבריים של המקרא, תקופת הדממה (Silent Era) מתייחסת לתקופה של כשמונה מאות שנה, בין המאה השנייה לספירה, מועד כתיבתן של אחרונות מגילות מדבר יהודה, למאה העשירית לספירה, זמן כתיבתו של כתר ארם צובא, שממנה כמעט ולא שרד בידינו כיום אף כתב יד עברי של המקרא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.