כתובים

בחלק כתובים של התנ"ך מונים על פי המסורה אחד-עשר ספרים, והם: תהילים, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה, ודברי הימים. סדר זה מבוסס על מסורת כתבי היד של יהודי אשכנז, ומשומש ברוב הדפוסים של התנ"ך. אצל בעלי המסורה בטבריה ויהודי ספרד היה סדר אחר לספרי הכתובים, ובגמרא מוזכר סדר שלישי לספרים אלו.

בין ספרים אלה ישנן שתי תת-קבוצות מיוחדות, שהן:

  • ספרי אמ"ת: תהילים, משלי, איוב (הקבוצה קרויה בראשי לתיבות לשלושת הספרים בסדר הפוך). ספרים אלה נחשבים ספרי "שירה", דבר הבא לידי ביטוי בכתבי יד של המסורה הן במערכת הטעמים המיוחדת להם (טעמי אמ"ת), והן בצורתם השירית.
  • חמש מגילות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר. קבוצה מיוחדת זו מופיעה כחלק ממסורת בני אשכנז (במנהגיהם הליטורגיים ובכתבי היד שלהם), ועומדת בבסיסו של חיבורי מדרש רבה על ספרי כתובים אלה דווקא. הם נקראים בציבור בבתי הכנסת במועדים חגיגיים שונים, ונכתבים על קלף ארוך מגולגל שהוא בעצם "מגילה". בכתבי היד של המסורה, ובמסורת יהדות ספרד והמזרח - אין זכר להיותם קבוצה.
  • שלושת הספרים דניאל, עזרא-נחמיה, ודברי הימים אינם נחשבים לקבוצה מיוחדת, למרות המרכיבים המשותפים שלהם: כולם נכתבו על פי המסורת התלמודית בתקופה מאוחרת; כולם דנים בתוכנם על התקופות המאוחרות הנזכרות שבמקרא; עזרא הוא המשך ברור של דברי הימים; בדניאל ובעזרא-נחמיה מצויים הקטעים המשמעותיים היחידים במקרא הכתובים בארמית.
עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

החלוקה של 24 ספרי התנ"ך לתורה, נביאים, וכתובים מוזכרת בתלמוד-ב"ב יד', ובמדרשים רבים-שמ"ר מא, דב"ר יד' וכו'. והם מדורגים ברמת סמכותם האלוהית: התורה מפי הגבורה ניתנה (כלומר האל הכתיבה בקולו), הנביאים בנבואה נאמרו, והכתובים ברוח הקודש נכתבו (כלומר מחבריהם לא התנבאו, אבל כתבו תחת השראה מרוח הקודש).[1]

ישנם ספרים, למשל דניאל, עזרא-נחמיה, ודברי הימים שמבחינת תוכנם מתאימים להיכלל במסגרת ספרי נביאים, אבל לא מבחינת זמן חיבורם. הרמב"ם כותב על הסיבה להכללתם בכתובים במורה נבוכים ח"ב מ"ה כי כוח ההשראה לכתיבת ספרים אלו היה אחיד, ברוח הקודש, ולכן נכללו במסגרת אחת. לעומת זאת, ספרי הנביאים, אשר נכתבו בכוח נבואי, שייכים למסגרת אחרת. בספרי מקרא נוצריים רבים, דניאל אכן נכלל בספרי הנבואה והיתר נכללים בספרים ההיסטוריים, בעקבות החלוקה בתרגום השבעים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מורה נבוכים חלק ב, פרק מה.
אטימולוגיה

אֵטִימוֹלוֹגְיָה (בעברית: גִּזָּרוֹן, גיזרון) היא ענף בבלשנות החוקר את מקורותיהן של מילים, את תולדותיהן ואת התפתחותן. חוקרי הגיזָרון (אטימולוגים) – בעזרת טקסטים עתיקים וראיות מצויות, אם ישנם, בהשוואות בין-שפתיות ובכליהם המדעיים – מתחקים אחר שורשיהן של המילים, היחס שביניהן למילים דומות בשפות אחרות והשינויים שחלו במשמעויותיהן במרוצת השנים.

המחקר האטימולוגי מתבסס על שיטות עבודה של הבלשנות ההיסטורית, ובו מושוות מילים בין שפות קרובות. לאור הנחת סדירותם של מעתקי ההגאים, החוקרים מנסים לתאר במדויק את צורתן המשוערת הקדומה של המילים או הצורנים (מילת היסוד המוקדמת ביותר מכונה "אטימון") ואת גלגוליהן במהלך ההיסטוריה. באופן זה נמצאו שורשים של מילים, ובזכותם אפשר לעקוב אחר גלגוליהן מאז שחר ימי משפחת השפות שלהן. אטימולוגים מנסים גם לשחזר מידע על אודות שפות עתיקות (כגון כתובים).

המילה "אטימולוגיה" עצמה מגיעה מהמילים היווניות ήτυμος (אטימוס, "אמיתי") ו-λόγος (לוגוס, "חקר של"). "גיזרון של מילה" פירושו מוצאה.

בלשנות

בַּלְשָׁנוּת (לִינְגְּוִויסְטִיקָה) היא חקר שפה טבעית אנושית, וחקר היכולת האנושית להשתמש בשפה. אדם העוסק בחקר זה נקרא בלשן או לשונאי.

דברי הימים

דִּבְרֵי הַיָּמִים הוא ספר מספרי המקרא, בתנ"ך היהודי כלול הספר בחלק הכתובים, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Παραλειπομένων (פאראליפומנון) בתרגום השבעים היווני או Chronicorum בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול בספרות ההיסטוריה שבברית הישנה. הספר מציג בראשיתו סקירה גנאלוגית מאדם הראשון עד למשפחות שנים עשר השבטים וצאצאיהם, לאחר מכן הוא סוקר כרונולוגית את קורות עם ישראל מסוף תקופת מלכות שאול ועד לחורבן ממלכת יהודה והצהרת כורש.

חוקרי המקרא מתארכים את חיבור ספר זה לתקופה הפרסית, סביב המאה הרביעית לפני הספירה, ואילו המסורת היהודית מייחסת את תחילת חיבורו לעזרא הסופר, ממנהיגי היהודים בתקופת שיבת ציון, ראשית התקופה הפרסית. ואת סיום חיבורו לנחמיה שהיה באותה עת הפחה על פחוות יהודה מטעם פרס. (בין דעת החוקרים למסורת היהודית פער של כ-100 שנים).

ספר זה לא נקרא בציבור באף חג בלוח השנה היהודי.

ויילס

ויילס (בוולשית: Cymru - "קַמְרִי", באנגלית: Wales) היא מדינה וחבל ארץ באי הבריטי המהווה חלק מהממלכה המאוחדת. מבחינה אתנית, תרבותית ופוליטית האומה הוולשית היא אומה קלטית. היא ממוקמת באזור הדרום מערבי של האי הבריטי וגובלת באנגליה ממזרח, בתעלת בריסטול מדרום ובים האירי ממערב ומצפון. ויילס היא הנסיכות הגדולה בעולם.

תושביה המקוריים של ויילס הם הקלטים, שהוולשים המודרניים הם צאצאיהם הישירים. אף על פי שוויילס חולקת בקרבה רבה את ההיסטוריה הפוליטית והחברתית שלה עם שאר בריטניה, ורובה המכריע של האוכלוסייה מדבר אנגלית, שמרו הוולשים על זהות תרבותית מובחנת. הוולשית, השגורה בפיהם של כחצי מיליון מתושבי ויילס, זכתה למעמד של שפה רשמית בבריטניה, וזוהי השפה הקלטית המדוברת ביותר אחרי ברטונית. הוולשית היא גם אחת השפות האירופאיות העתיקות ביותר שעדיין נחשבת לשפה חיה. שלטי הדרכים והרחובות בוויילס כתובים באנגלית ובוולשית.

החל מהמאה ה-18 חלקים מסוימים של ויילס הפכו למתועשים מאוד והאזור כולו הפך לחשוב ביותר במהפכה התעשייתית, בעיקר בשל ייצוא כמויות גדולות של פחם ופלדה. ויילס המשיכה בהתפתחות צופה פני עתיד וכיום התעשייה בה ממוקדת בעיקר בענפי האלקטרוניקה והטכנולוגיה. למרות התפתחויות אלו, למסורות ולמנהגים הוולשים העתיקים יש עדיין מקום חשוב בתרבות המקומית.

שני שלישים מאוכלוסיית ויילס חיים במישורים שליד החוף ובעמקים בדרום המדינה, כשרוב השליש הנוסף יושב בקצה הצפון מזרחי של המדינה. שאר האזורים במרכז, צפון מערב ודרום מערב המדינה הם בעיקר כפריים ומאופיינים בעיקר על ידי שטח הררי.

במאה ה-19 החלה התעוררות בתודעה הלאומית הוולשית. העיר הגדולה במדינה, קארדיף, הוכרה רשמית כבירת ויילס בשנת 1955. האספה הלאומית של ויילס, המעניקה כוח אוטונומי מוגבל למדינה, נוסדה בשנת 1999. אספה זו יכולה לתקן חוקים הנחקקים בפרלמנט הבריטי ואף, החל משנת 2006, לחוקק חוקים מקומיים.

חוקה

חוקה היא מסמך מחייב המגדיר את עקרונות היסוד של המשטר במדינה ואת זכויות אזרחיה.

חוקה נוצרת על ידי גוף מכונן, וחייבת בהגדרתה לכלול את הוראות היסוד בדבר מבנה המשטר והשלטון, סמכויות החקיקה, צורת בחירת השלטון וכיוצא באלו. רוב החוקות עוסקות גם בנושא זכויות האדם הבסיסיות המובטחות לתושבי המדינה; אך חלק זה אינו הכרחי להגדרת החוקה ככזו (חוקת ארצות הברית, למשל, אינה עוסקת כלל בנושאים אלו; רק התיקונים שלה עוסקים בהן). יש מדינות המשלבות בחוקתן זכויות מיעוטים. בפדרציה ובקונפדרציה החוקה גם מסדירה את סמכויות השלטון המרכזי וסמכויות השלטון המקומי-מדינתי.

במספר מקרים בהיסטוריה נכתבה חוקה במצבי משבר, למשל אחרי הפיכה צבאית, או כשנוצר שינוי דרמטי במשטר. עם זאת, רוב החוקות נכנסו לתוקף במדינותיהן לאחר קבלת עצמאות.

במדינות דמוקרטיות נחשבת החוקה לאמנה חברתית בין תושבי המדינה, והממשלה יונקת את כוחה מהעם, תוך שכוח זה מוגבל על ידי זכויות האדם שנקבעו בחוקה. מקרים שבהם איזון זה מופר, למשל אם הממשלה מנסה לחוקק חוקים המנוגדים לחוקה, נקראים משבר חוקתי.

החוקה המהווה מודל לחוקה של מדינות אחרות, היא חוקת ארצות הברית, משנת 1789. לאחריה נוצרו החוקה הפולנית ב-1791 והחוקה הצרפתית ב-1792.

ברוב מדינות העולם החוקה היא מסמך כתוב או אוסף של מסמכים המוגדרים כחוקה. בממלכה המאוחדת, החוקה היא אוסף של עקרונות, חלקם בלתי כתובים, שהתגבשו במשך השנים, וידועים בכינוי "מוסכמות חוקתיות". חלק קטן ממוסכמות חוקתיות אלו התגבשו ברבות השנים במסמכים שונים, כמו המגנה קרטה ומספר חוקים שחוקקו בידי הפרלמנט של בריטניה.

לותרניזם

לותרניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית שהחל עם הפילוסופיה הדתית של מרטין לותר במאה ה-16, שנתן מעוף לרפורמציה הפרוטסטנטית. ה"וידויים" וה"כתבים הסמליים" של הכנסייה הלותרנית כתובים בספר קונקורד (Formula concordiae) שראה אור בגרמנית ב-1580 ובלטינית ב-1584.

כיום משתייכים לכנסיות לותרניות כ-70 מיליון איש ברחבי העולם, שהם כ-4% מהנוצרים בעולם.

מגילת קהלת

מְגִלַּת קֹהֶלֶת היא ספר מספרי המקרא. בתנ"ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Ἐκκλησιαστής בתרגום השבעים היווני או Ecclesiastes (תעתיק: אקלסיאסטס) בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול בספרות החוכמה שבתנ"ך.

זהו אוסף של פתגמים, דברי חכמה, עצות מעשיות לחיים ואזהרות מדרך חיים לא נכונה. המחבר בוחן איזו דרך בחיים מספקת משמעות ונצחיות למעשי האדם, ושולל מספר דרכים בזו אחר זו, עד שהוא מגיע לבסוף למסקנתו כי יראת שמים היא הדרך הנכונה: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", מסקנה הסותרת את יתר הרעיונות של קֹהלת, ונחשבת אצל חוקרים אחדים כתוספת מאוחרת, שבזכותה נכלל הספר בין כתבי הקודש.

על פי הנאמר בתחילתו, חובר הספר על ידי "קהלת בן דוד" המזוהה עם שלמה המלך.

המסורת מייחסת לחזקיה וסיעתו (שחיו כמאתיים שנה לאחר שלמה) את עריכת הספר. רוב חוקרי המקרא המודרניים סבורים כי המגילה נערכה מאוחר עוד יותר, בתקופת שיבת ציון או בראשית התקופה ההלניסטית.

משלי

ספר מִשְלֵי הוא מ"ספרי החוכמה בתנ"ך" שתכליתם חינוכית, ובהם מנסה החכם להוביל את הקורא לנהוג בדרך הנכונה.

עיקר הטקסט בספר זה הוא פתגמים ואמרי מוסר הנאמרים בדרך שירית, ובצורות תחביריות הנקראות במקרא "משל". השם ניתן לו בשל התיבה הראשונה בפתח הספר: "משלי שלמה בן-דוד מלך ישראל".

ספר משלי הוא הספר השני בספרי הכתובים ומופיע לאחר ספר תהילים.

הספר נחלק בין דברי אמת, מוסר וחכמה הנאמרים באופן כללי, לבין משלים המצווים על השומע להישמע להם, ודוחקים בו לנהוג בדרך מסוימת. המשלים הכלליים נוטים להיות קצרים יותר ובעלי חרוז אחד, בעוד משלי הציווי נוטים להיות ארוכים יותר ואפילו דומים לנאום שלם.

המשלים בספר אינם מסודרים לפי נושאים: ניתן למצוא פסוקים סמוכים העוסקים בנושאים שונים, וכן פסוקים מרוחקים העוסקים בנושאים דומים. עם זאת, ניתן להבחין בכמה נושאים מרכזיים שהספר עוסק בהם.

בשל אופיו המורכב של הספר, אין הוא מכיל משנה סדורה, אלא אוסף נרחב של רעיונות, לעיתים אף סותרים. ביטוי לדבר זה ניתן למצוא בדיון של חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת שבת, האם לקבלו, בדומה למגילת קהלת, כספר הראוי לתנ"ך. מסקנתם הייתה להכניסו אך להתמודד עם הפערים, על מנת ליצור תפיסה אחידה.

בגלל דברי המוסר והתוכחה שבו, נוהגים יהודי מרוקו לחלקו לשישה חלקים ולאומרו לפני מנחה בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה שהקיץ בפתח והצניעות אינה כל כך נשמרת. יהודי עיראק נוהגים לקראו בשלוש שבתות, לפני תחילת מנחה בחודש אדר ובחודש ניסן.

מתרגם

מתרגם הוא אדם העוסק בתרגום של טקסטים כתובים (להבדיל ממתורגמן, העוסק בתרגום של דיבור, באופן סימולטני או מיד עם תום הדיבור).

עבודת המתרגם מצריכה היכרות מעמיקה עם שפת היעד ושפת המקור, וכן עם התחום שבו עוסק התרגום. מתרגם מומחה לתרגום ספרות יפה, למשל, יתקשה לתרגם ספר טכני העוסק בתחום ואף באוצר מילים זרים לו לחלוטין.

מקובל להבדיל בין תרגומים בתחומים הבאים:

תרגום ספרותי, כולל גם תרגומים לסרטים, למחזות ולכתוביות

תרגום בתחום הרפואי

תרגום של מסמכים טכניים - מפרטים, תיעוד לפיתוח, חוברות הפעלה, הרכבה וטיפול

תרגום מסמכים כלכליים ופיננסיים

תרגום משפטי

תרגום בתחום השיווק והפרסוםבין העוסקים בתרגום של ספרות יפה ניתן למצוא סופרים ומחזאים רבים, ויש המפיקים תרגומים וירטואוזיים, המשלבים את כישורי המתרגם בתחום התרגום ובתחום הכתיבה.

סוויטה

סְוִויטָה היא אחת הסוגות המרכזיות במוזיקה הכלית של המאה ה-17 וה-18 (הצורה החשובה השנייה היא הסונאטה). הסוויטה היא סדרת ריקודים, לעיתים קרובות לאחר אוברטורה (פתיחה). מקור השם 'סוויטה' במילה הצרפתית Suite, כלומר "עקיבה". לעיתים קרובות נקראו הסוויטות בשם "Ouverture avec sa suite", כלומר אוברטורה והקטעים העוקבים אחריה. פעמים רבות נקראת הסוויטה בשמות אחרים, בעיקר בתקופת הבארוק: פרטיטה, פנטזיה, Ordre (בצרפת) ואחרים. אחד המאפיינים הבולטים בסוויטות רבות (אם כי בשום אופן לא בכולן) הוא חילופים בין פרקים מהירים ואטיים לסירוגין - מאפיין בעיקר סוויטות מאוחרות יותר. בדרך כלל כל המחולות בסוויטה כתובים באותו סולם, עם חריגות קלות בלבד (אופייני קטע אחד במז'ור בסוויטה מינורית ולהפך). הסוויטות נכתבו לכלי סולו, להרכב קאמרי קטן או לתזמורת.

ראשיתה של הסוויטה כצורה לוטה בערפל - אוספים של מחולות הופיעו כבר בימי הביניים, וכבר ברנסאנס ניכרת נטייה לחלק אותם לפי סולמות. מקובל לייחס את הופעת הסוויטה במבנה המוכר לנו ליוהאן יאקוב פרוברגר, אשר כתב סוויטות לצ'מבלו שכולן התבססו על ארבעה מחולות בסיסיים - אלמנד, קוראנט, סרבנד וג'יג (אם כי פרוברגר נטה לסיים בסרבנד). כפי הנראה בזמנו של פרוברגר כבר לא שימשו הסוויטות שלו לליווי מחול, אלא נועדו לנגינה בלבד. מלחיני סוויטות מוקדמים אחרים הם לואי קופרן וסן קולומב (שכתב סוויטות לויולה דה גמבה). לעיתים קרובות נוספו לסוויטות ריקודים אחרים, (בגרמניה הם נקראו "מחולות גלנטיים" אפשר "מחולות האצילים"), ביניהם הנפוצים ביותר הם המינואט, הבורה, הרונדו והגאבוט. בצרפת התפתחה מסורת ארוכה של הוספת "קטעי אופי", שאינם מחולות, לסוויטות.

כל המחולות בסוויטה כתובים בצורה דו-חלקית, מלבד הרונדו (בשמותיו השונים) והפתיחה.

בין הסוויטות המפורסמות ביותר מתקופת הבארוק, המבוצעות תכופות גם כיום ונחשבות לדוגמאות מופת בסוגה, הולחנו על ידי באך: הסוויטות לצ'לו, הסוויטות התזמורתיות, סוויטות לכלי מקלדת סולו (6 "סוויטות צרפתיות", 6 "סוויטות אנגליות", 6 פרטיטות למקלדת ו"האוברטורה הצרפתית" (BWV 831), כמו סוויטות בודדות נוספות), הפרטיטות לכינור סולו (במסגרת קובץ של סונטות ופרטיטות).

ספר איוב

סֵפֶר אִיּוֹב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך (ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הסדר, והאם הספר הוא השלישי). גיבור הספר הוא איוב, שבשל יראת חטאו המופלגת נקלע להתערבות בין האל לשטן באשר לגבולות אמונתו וצדקתו. סיפור המסגרת עוסק בסדרה של אסונות הניחתים על איוב, ולב הספר מכיל שיחות בין איוב לרעיו. שיחות אלו כתובות בשירה, ומשתייכות לסוגת ספרות החכמה המקראית. הספר נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיסוק בתורת הגמול, ויש לו מקום מיוחד בתאודיציה היהודית והנוצרית גם יחד.

כתיבת ספר איוב מיוחסת בתלמוד למשה רבינו.

ספר דניאל

ספר דָּנִיֵּאל הוא אחד מהספרים בסדר כתובים בתנ"ך.

ספר עזרא

ספר עֶזְרָא הוא ספר בתנ"ך הנמצא בסדר כתובים, ומקומו אחרי ספר דניאל ולפני ספר נחמיה. על פי חז"ל, במקור כלל ספר עזרא את ספר נחמיה, ושניהם נחשבו לספר אחד ששמו עזרא. הספר עוסק בין היתר בחייו ופעולו של עזרא הסופר.

פילולוגיה

פילולוגיה (ביוונית: פילוס - Φιλος שפירושה אוהב, ידיד ו-לוגוס - λογος שפירושה מילה) היא מחקר של טקסטים כתובים, בעיקר טקסטים עתיקים, תוך שימוש בכלים מתחום חקר השפה והספרות כדי להכריע בשאלות שקשורות להבנת הטקסט, קביעת הנוסח המקורי של טקסט, זיהוי מחברו, וכיוצא בזה.

במסורת האקדמית של מספר אומות, המונח פילולוגיה במובנו הרחב, מתאר את המחקר של השפה יחד עם הספרות, ההיסטוריה והרקע התרבותי שלה, שהם הכרחיים להבנת יצירות ספרות וטקסטים אחרים של התרבות. מכאן שבנוסף לניתוח הלשוני של הטקסט העיסוק בפילולוגיה נושק גם לעיסוק בהיסטוריה, ארכאולוגיה, בלשנות, רטוריקה, הצפנה, פילוסופיה.

לעיתים משתמשים במונח פילולוגיה כמונח נרדף לבלשנות, כלומר מחקר מערכות התקשורת האנושית, בעיקר כאשר המחקר מתבסס על טקסטים קדומים. במקרים אחרים משתמשים בו כדי לתאר את ענף הבלשנות ההיסטורית (דיאכרונית), שעוסקת בחקר מקורות השפות והקשרים העתיקים ביניהן, ענף שמאפשר, בין השאר, לפרש מילים בשפה אחת מתוך שפה אחרת, דרך זיהוי מקור משותף. זאת בניגוד לבלשנות הסינכרונית, העוסקת במבנה השפה כפי שהוא, שהיא עיקר עיסוקם של הבלשנים במאה ה-20.

פרטיטורה

פַּרְטיטוּרַה, או תַּכְלִיל, היא ספר תווים הכולל את כל תפקידי הכלים והקולות המשתתפים ביצירה מוזיקלית. התפקידים בפרטיטורה כתובים או מודפסים בשורות נפרדות זה מעל זה, בסדר קבוע. מתכונת זו מאפשרת למנצח לעקוב אחר ביצוע היצירה.

שחר (מושב)

שַׁחַר הוא מושב חקלאי במישור החוף הדרומי (3 ק"מ ממערב לקריית גת) השייך למועצה אזורית לכיש. המושב הוקם ב-26 במאי 1955 בידי עולים מצפון אפריקה, אליהם הצטרפו מספר משפחות מקוצ'ין שבהודו. הוא נבנה על חלק מאדמות אל-פאלוג'ה במסגרת יישוב חבל לכיש.

שמו של היישוב ניתן לו כאות לשחר ההתיישבות היהודית-ציונית בחבל לכיש. חקלאי המושב היו בין הראשונים במדינה שעברו לגידול פרחים בקנה מידה בין-לאומי, כמו גם לגידול צמחי בית. עד היום, במושב קיימות מספר משתלות המשווקות צמחי בית, סחלבים, ורדים, גפנים וירקות למקומות ברחבי הארץ ואף לאירופה. עם הקמת ההרחבה ביישוב בשנת 1999, הוקם פרויקט חממות מטעם משרד החקלאות לחברי המושב שחפצו לקחת בו חלק.

שחר הוא מושב חקלאי השייך לתנועת המושבים. במושב פועלת תנועת הנוער "התנועה החדשה" (כמו בשאר יישובי המועצה). התנועה מכשירה מידי שנה שין-שין מטעמה תחת גרעין עודד המגיע לשרת במושב.

במושב יש מועדון, צרכנייה, מזכירות, שני מגרשי ספורט ושני בתי כנסת. מועדון המושב משמש לפעולות של תנועת הנוער, לחגים ולאירועים שונים של הקהילה.

האוכלוסייה ביישוב מעורבת וכוללת חילונים לצד מסורתיים ודתיים. היישוב מונה למעלה מ-165 משפחות.

בשנת 2017 יצא לאור ספר לכבוד חגיגות 60 שנים להקמת שחר ובו כתובים סיפורי החיים של כל מייסדי המושב. חקלאי המושב זכו לשבחים רבים ממספר אישים וחברי ממשלה, שנהגו לסייר במושב בין היתר בשל ההצלחה הגדולה של גידול ושיווק הוורדים וצמחי הבית בתנאי מזג האוויר הקשים והתמודדות עם תכולת המשאבים הנמוכה בתקופת הקמתו. בין המבקרים: דוד בן גוריון, עזר ויצמן, יצחק נבון, שולמית אלוני ואריה לובה אליאב שנמנה ממייסדי חבל לכיש.

שיר השירים

מגילת שִׁיר הַשִּׁירִים (בראשי תיבות: שה"ש) היא הראשונה בקובץ חמש מגילות שב"כתובים" בתנ"ך. המגילה היא סדרה של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו. במסורת חז"ל נתפרשו שירים אלה באופן אלגורי, כמשל ליחסי עם ישראל והקב"ה. במסורת הנוצרית מופיע פירוש אלגורי דומה, הרואה במגילה דימוי ליחסי ישו והכנסייה הנוצרית. מגילת שיר השירים השפיעה רבות על השירה העברית כמו גם על הספרות העולמית.

תהילים

תְּהִלִּים הוא ספר מספרי המקרא, אשר כלול בחלק הכתובים. בתרגום השבעים הספר מכונה Ψαλμοί ובתרגום הוולגטה הלטיני הוא מכונה Psalmi, ומכאן כינויו באנגלית, Psalms. בביבליה הנוצרית הוא כלול בספרות החוכמה שבברית הישנה.

במסורת היהודית מיוחס הספר בעיקרו לדוד המלך ולאישים נוספים, אולם מספר מזמורים מתוארכים בחקר המקרא לתקופת חורבן בית ראשון ולימי בית שני. בקאנון היהודי מצויים 150 פרקים בספר תהילים, בתרגום השבעים מופיע מזמור נוסף הנמנה כ-151. בשני כתבי יד של הפשיטתא ממשיך הספר בעוד 4 מזמורים נוספים: קנ"ב–קנ"ה. גרסה של מזמור קנ"א נמצאה גם בעותק במגילות קומראן, כמו גם גרסאות של מזמורים קנ"ד וקנ"ה.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.