כתב יתדות

כתב יתדות (בלעז: כתב קוניפורמי) הוא שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה. סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שמו) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כחלק ממילה שימש כהברה שנקראת כך בתוך המילה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

Sumerian 26th c Adab
כתובת שומרית בכתב יתדות קדום מהמאה ה-26 לפנה"ס

מקור הכתב

כתב היתדות הוא מן צורות הכתב הקדומות ביותר בתולדות האנושות. הכתב פותח על ידי השומרים סמוך לשנת 3000 לפנה"ס מכתב ציורים של עם קדום אשר התגורר בדרום מסופוטמיה (עם שכנראה לא היה ממוצא שומרי או שמי). סימני התמונות הועברו אל מילים בעלות צליל דומה לשמותיהן או מילים בעלות משמעות דומה. בתחילת השימוש בכתב מספר הסימנים היה כ-2,000, במשך הזמן מספר הסימנים הצטמצם ל-600–800 סימנים.

התפתחות הסימנים

הכתב שימש במשך כ-3,000 שנה, במשך זמן זה חלה בו התפתחות והוא עבר מספר שלבים. הכתב היה בשימוש עד המאה הראשונה לספירה ואז הוחלף לחלוטין באלפבית. הכתב מורכב מצירוף של סימנים הברתיים ועיצורים. רוב הסימנים הם רבי הגאיים, כלומר אפשר לקרוא אותם ביותר מדרך אחת, ומובנו של הסימן הוא לפי ההקשר. ובמקביל ישנם הגאים אשר יש להם סימנים שונים. כתב היתדות עבר מספר שינויים במשך כל תקופת השימוש בו. הדוגמה שלהלן מדגימה את השינויים שהכתב עבר.

  • הסימן סָג שמשמעותו היא ראש
SAG
  • שלב 1 – מראה את המילה בשלב של כתב הציורים בערך 3000 לפנה"ס.
  • שלב 2 – מתוארך ל-2800 לפנה"ס הסימן של הראש הסתובב על צידו
  • שלב 3 - הציור הופך מופשט יותר וקיבל סימן (אידאוגרמה), זהו הכתב הקדום המתוארך ל-2600 לפנה"ס.
  • שלב 4 – שלב 4 הוא שלב 3 כאשר הוא כתוב באמצעות יתד על גבי חרס.
  • שלב 5 - מייצג את הסימן בסוף האלף השלישי לפנה"ס
  • שלב 6 - מייצג את הכתב האשורי הקדום בתחילת האלף השני לפנה"ס, כתב זה אומץ על ידי החיתים
  • שלב 7 – הוא סימן פשוט יותר של כתב היתדות האשורי מתחילת האלף הראשון לפנה"ס ועד להיעלמות הכתב.

בתקופות הקדומות ביותר הסימנים סודרו בתיבות והשורות נקראו מלמעלה למטה. לאחר מכן שונה כוון הסימנים ב-90 מעלות והשורה נקראה משמאל לימין.

מספרים

כתב יתדות כולל גם שיטת ספירה וסימנים לציון מספרים. בשיטה זו נעשה שימוש לראשונה בסביבות המאה ה-19 לפני הספירה. היא התבססה על בסיס 60, והיא העתיקה ביותר הידועה שמשתמשת בערכי מיקום (בדומה לשיטה העשרונית המקובלת כיום), כלומר שיטה שבה ערכה של ספרה נקבע לא רק לפי צורתה, אלא גם לפי מיקומה במספר.

לשיטת הספירה יש הדים גם כיום: אנו מחלקים כל שעה ל-60 דקות, וכל דקה ל-60 שניות. כמו כן, כאשר אנו מודדים זוויות באמצעות מעלות, אנו מייחסים להקפה אחת של מעגל ערך של 360 מעלות.

השימוש בכתב על ידי עמים אחרים

Idrimi of Alalakh
פסלו של אד-רימי מלך אללח' במאה ה-15 לפנה"ס על הפסל נמצא טקסט של 104 שורות המפרט את קורות חייו

התעודה הראשונה בכתב היתדות נמצאה בארך בשכבה מסוף האלף הרביעי לפנה"ס. ב-2500 לפנה"ס לערך אימצו האכדים את הכתב השומרי. האכדים היו עם ממוצא שמי אשר שפתם הייתה שונה לחלוטין, אי לכך עיצורים שמים רבים אי אפשר היה לבטא במדויק באמצעות הסימנים שבכתב השומרי. ברבע האחרון של האלף השלישי לפנה"ס אומץ כתב היתדות על ידי החורים והעילמים. כתב היתדות היה בשימוש בבבל ואשור. טקסטים בכתב היתדות נמצאו במאה ה-18 לפנה"ס באללח' על חופו המזרחי של הים התיכון. מכתבי אל-עמרנה שנכתבו במצרים במאה ה-14 לפנה"ס נכתבו בכתב זה. השימוש בכתב הגיע במאה התשיעית לפנה"ס גם לאוררטו. הכתב נמצא בשימוש גם אצל החיתים. כתב היתדות השומרי-אכדי שימש יסוד גם לשתי שיטות של כתבי יתדות אלפביתיים: כתב היתדות של אוגרית שהכיל כ-30 סימנים, וכתב היתדות הפרסיאחמני הקדום אשר הכיל 41 סימנים.

היעלמות הכתב

במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס החל הכתב האלפביתי הארמי-עברי לדחוק את השימוש בכתב היתדות. גם בבבל ובפרס בתקופה האחמנית ואחר כך בתקופה הממלכה הסלאוקית, עד שהשימוש בכתב נעלם כליל במאה הראשונה לספירה. המסמך האחרון בכתב יתדות שנמצא הוא טקסט אסטרונומיה מבבל המתוארך לשנת 75 לספירה. כתב היתדות נשתכח במשך השנים שלא היה בשימוש. התיירים האירופאים הראשונים אשר הגיעו למסופוטמיה במאה ה-18 שנתקלו בסימנים החרותים, אף לא זיהו את הסימנים ככתב.

פענוח כתב היתדות

חקר התרבויות העתיקות שהשתמשו בכתב יתדות נקרא אשורולוגיה. בתחילת המאה ה-17 ביקר האציל האיטלקי פייטרו דלה וַאלֶה במסופוטמיה והוא הראשון אשר זיהה את חורבות בבל, כאשר חזר לאירופה הביא איתו מבבל מאור ומפרספוליס לוחות עם כתובות, הוא הבין שהלוחות כתובים באותיות דמויות יתד. הלוחות פורסמו לאחר מותו. בשנת 1778 עשה הדני קרסטן ניבור העתקים מכתובות שונות של פרספוליס. אלו היו העתקים הראשונים אשר היו מקיפים ומדויקים מספיק כדי לשמש בסיס לפענוח. בשנת 1802 בדק ג' פ' גרוטפנד את העתקיו של ניבור והצליח לזהות נכון 12 מסימני כתב היתדות הפרסי העתיק. זו הייתה תחילתו של הפענוח. בשלב ראשון בודדו הסימנים שסימנו את שמות המלכים, שמות אבותיהם ותואריהם. השמות האלה הושוו לשמות אשר היו ידועים ממקורות אחרים: מקורות עבריים, יווניים ופרסיים מאוחרים יותר.

הטקסט הראשון המלא אשר פוענח כהלכה היה כתובת של דריווש הראשון, הנקראת כתובת ביסותון אשר הייתה כתובה בשלוש שפות. הפענוח נעשה על ידי הנרי ק' רולינסון אשר טיפס על סלע והעתיק את הכתובת. החפירות הראשונות בצפון מסופוטמיה שהחלו בשנת 1842 הביאו לגלויים רבים, חשיפת ארמונות, תבליטי אבן ועוד. בשנת 1854 נחשפה הספרייה הגדולה של אשורבניפל בנינוה אשר גילויה אפשר המשך פענוח של הכתב.

בארכאולוגיה של ארץ ישראל

עד שנת 2012, 95 מקורות כתובים בכתב היתדות נתגלו ב-28 אתרים שונים בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל. כמחצית מהטקסטים (42 במספר) זוהו על ידי המחברים כשייכים לתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל. שאר הטקסטים מתחלקים בין תקופת הברונזה התיכונה, לתקופת הברזל בארץ ישראל. אפיון נוסף של הממצא בארץ ישראל הוא המגוון הרב של הסוגה הספרותית ושפות הכתיבה המצויים בהם, בין השאר: מכתבים, טקסטים אדמיניסטרטיביים, טקסטים משפטיים, כתובות מונומנטליות רשמיות, לחשים מאגיים, ואפוסים. בשפות אכדית, שומרית, ושפות כנעניות[1]. בין השאר נמצאו:

מכתבי תענך

מכתבי תענך - שלושה עשר לוחות שהתגלו באתר הארכאלוגי תל תענך בדרום עמק יזרעאל. הלוחות כתובים בכתב יתדות בשפה האכדית על גבי חרס (בדומה למכתבי אל עמרנה). 12 תעודות התגלו בחפירות של 1903-1904, ותעודה נוספת התגלתה על ידי אלברט גלוק בשנת 1968. התעודות הן מתקופה שקדמה לתקופת אל עמרנה והן מתוארכות לתקופת הברונזה המאוחרת א, אבל מבחינת סגנונן שייכות לאותה תרבות[2].

תל חצור

ב-2010, נחשפה בחפירות תל חצור תעודת חרס בת כ-3,800 שנה, הכוללת חוקים בסגנון חוקי חמורבי הכתובה בכתב יתדות בשפה האכדית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפה בארץ ישראל תעודה שנכתבה בסגנון כתיבתו של מלך בבל חמורבי, ושקודקס חוקיו היה הנרחב ביותר במזרח הקדום[3].

תל אפק

בתל אפק (אנטיפטריס) נמצאו שישה שברים של לוחות טין כתובים בכתב יתדות, כנראה חלק מארכיון שהיה במקום. ביניהם, קטע של עלילה מיתולוגית, מילון למונחי עבודת האדמה בשפות האכדית והשומרית; ומילון נוסף, שכלל נוסף על האכדית והשומרית, גם את השפה הכנענית[4]. הממצא החשוב ביותר מן הארמון הוא מכתב שלם על לוח טין, כתוב באכדית, שנשלח מאוגרית, בשנת 1230 לפנה"ס בקירוב. המכתב נשלח מאדם בשם תכוחלינו אל בכיר בממשל המצרי בארץ-ישראל בשם חיא, שניהם דמויות מוכרות היטב בתכתובת הדיפלומטית הבינלאומית מאותה תקופה[5].

כתב יתדות והמקרא

מקורות רבים הכתובים בכתב יתדות דומים לכתבי המקרא או מספרים על דמויות או אירועים שגם מחברי המקרא הזכירו. בין השאר:

  • סיפור המבול המופיעה בעלילות גילגמש. בלוח 11 מבין 12 לוחות שאוחסנו במוזיאון הבריטי ופוענחו על ידי ג'ורג' סמית בשנת 1872‏[6]. בעלילה זו ניכר דמיון לסיפור המקראי. לדוגמה, הספינה, המיקום הגאוגרפי (בקרבת הר אררט), הצלת הגיבור ובעלי החיים בחסדי האל (אלים), שליחת הציפורים (בהן יונה ועורב) לראות אם כלו המים, קרבן התודה המוקרב בסוף הסיפור.
  • בתעודות אל-יהודו מוזכרים בעלי שמות יהודאים הדומים ללשון המקרא.
  • חוקי חמורבי - חוקרים רבים עמדו על הדמיון הניכר בין חוקי התורה לחוקי חמורבי, הן מבחינת תוכנם ולעיתים אף מבחינת לשונם. להלן כמה דוגמאות, הממחישות דמיון זה[7]:

עדות שקר

חמורבי: אם יצא איש אל עדות סרה במשפט, ואת אשר אמר לא הוכיח, אם הדין ההוא דין מוות, האיש ההוא יומת: אם יצא אל עדות השעורה או הכסף, את עונש הדין ההוא יישא: (חוקים 4-3)
תורה: כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו: (ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים ט"ז-י"ט)

חטיפה

חמורבי: אם גנב איש את בנו הקטן של רעהו - יומת: (חוק 14)
תורה: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ט"ז)

ניאוף

חמורבי: אם אשת איש נתפסה במשכב עם איש אחר, יתפסו את שניהם ואל המים ישליכום (חוק 129)
תורה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם: (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ב)

  • בחוקי אשנונה קיים דמיון לחוקי התורה בחוקים שבין אדם לחברו. למשל, בחוק אשנונה (סעיף 53) כתוב: "שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת". בדומה למה שכתוב בספר שמות בתורה: "וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן" (כ"א, לה).

ראו גם

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לקריאה נוספת

  • חיים ברמט ומיכאל ויצמן, אבלה – תעלומה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1982, פרק 4: "הבה נלמד כתב יתדות".
  • W. Horowitz and T. Oshima with S. Sanders, Cuneiform in Canaan. Cuneiform from the Land of Israel in Ancient Times, Israel Exploration Society and the Hebrew University of Jerusalem, 2006

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נתן וסרמןחורבן גדול הוא גם עדן לחופרים, באתר הארץ, 31 ביולי 2007
    ויין הורוביץ, תעודות חדשות מתקופת הברונזה בחצור, קדמוניות, חוברת 143, 2012, עמ' 34
  2. ^ ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמוד 14
  3. ^ אסף שטול-טראורינג, נחשפה תעודה בת 3,800 שנה בסגנון חוקי חמורבי, באתר הארץ, 27 ביולי 2010
  4. ^ נתן סרמן, חורבן גדול הוא גם עדן לחופרים, באתר הארץ, 31 ביולי 2007
  5. ^ משה כוכבי, אפק - אנטיפטריס - חמשת אלפים שנות היסטוריה, רעננה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989
  6. ^ The tragic tale of George Smith and Gilgamesh
  7. ^ תל חצור: נחשפה תעודת חוקים בסגנון חוקי חמורבי, באתר ynet, 26 ביולי 2010
אבלה

אֶבְּלָה (Ebla), השוכנת בצפון-מערב סוריה של ימינו, ליד חלב, הייתה עיר-מדינה חשובה בשלהי האלף ה-3 לפנה"ס (בערך 3000 לפנה"ס עד 2240 לפנה"ס) וכן בערך בין 1900 לפנה"ס ל-1650 לפנה"ס.

האתר נקרא כיום תל מַרדִיך, והוא נודע בעיקר בשל לוחות אבלה – גנזכים שבהם מעל 20,000 טבלות של כתב יתדות, בשומרית ובאֶבְּלָאִית, המתוארכות ל-2250 לפנה"ס לערך, ובהן מופיעים לראשונה שמות שונים של אישים ומקומות, שהופיעו לאחר מכן במקרא, כמו אבראום (אברהם), איסראיל (ישראל), אסאו (עשו), אישמאיל (ישמעאל), שאול, דאוד (דוד), סדום, עמורה ועוד.

אור (עיר)

אוּר (בשומרית: אור=עיר, באכדית אוּרוּ או אור) הייתה עיר מדינה עתיקה בדרום מסופוטמיה, שהייתה ממוקמת ליד שפכי הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי, וליד ארידו. בשל נסיגת הים, שרידי העיר עכשיו נמצאים רחוק מהים, בעיראק, דרומית לחידקל, על גדתו הימנית ונקראת תל אל־מוקיאר, ליד העיר נסארייה מדרום לבגדאד.

השרידים של הזיגוראת, שעדיין עומד ברובו וממוקמים על יד התל, בולטים באזור. הזיגוראת הוא מקדש לננה, אל הירח במיתולוגיה השומרית, והוא מורכב משני שלבים הבנויים מלבנים: בשלב התחתון הלבנים מחוברות יחד בביטומן, ובשלב העליון בטיח. יש המזהים את הזיגוראת עם מגדל בבל המקראי. בשנת 1927 הארכאולוג סר לנרד וולי ביצע חפירות בעיר ושיער כי ייתכן שאור היא למעשה אור כשדים, אך קביעתו זו שנויה במחלוקת.

אכד

אַכַּד הוא שמם של עיר, עם וארץ במסופוטמיה, בין אשור בצפון, שומר בדרום והנהרות פרת במערב וחידקל במזרח. הממלכה האכדית נוסדה בסביבות שנת 2350 לפני הספירה. הלשון האכדית (שם כולל לאשורית ולבבלית) היא שפה שמית מזרחית שנכתבה בכתב יתדות, והייתה השפה השלטת במסופוטמיה ובסוריה והשפיעה רבות על שפות שמיות אחרות כמו הארמית וכמו העברית.

העיר שלא נמצאה עד היום שכנה ככל הנראה כ-50 קילומטר דרום-מערבית לבגדאד. היא הגיעה לשיא גדולתה במאות ה-22 עד ה-18 לפני הספירה, לפני עלייתה של בבל. אכד נתנה את שמה לארשכיגל, היא אלת המוות והשאול המסופוטמית, שמופיעה באמונה השומרית והאכדית.

אלפבית

אָלֶפְבֵּית הוא אוסף סדור של אותיות, שהן סימנים גרפיים המייצגים עיצורים ותנועות.

הכתב מורכב מאותיות המשמשות לכתיבת כל המילים הקיימות בשפה מסוימת, שיכולה להיות שפה טבעית או מלאכותית.

אלפבית אוגריתי

אלפבית אוגריתי הוא כתב יתדות אלפביתי שנמצא בעיר אוגרית ומורכב משלושים אותיות בקירוב. צורת האותיות וטכניקת הכתיבה שאולות מכתב היתדות של הסהר הפורה, מסופוטמיה, שבו נכתבו השפות שומרית ואכדית. עם זאת, שיטת הכתיב - שימוש במספר קטן של אותיות המציינות עיצורים בלבד - זהה לשיטה האלפביתית שהתפתחה בחצי האי סיני, בפיניקיה ובארץ ישראל. הוא שימש בעיקר לכתיבת השפה האוגריתית, שפה שמית, שמשייכים אותה, בדרך כלל, לענף הכנעני הצפוני. עם זאת, נמצאו גם כתבים בשפות אחרות הכתובים באלפבית זה. היו נהוגים שני סגנונות כתיבה: כתיבה משמאל לימין, וכתיבה מימין לשמאל. הסגנון הראשון היה, ככל הנראה, נפוץ יותר ורוב התעודות שנתגלו כתובות משמאל לימין. שני הסגנונות נבדלו גם באופן השימוש בכמה מהאותיות.

השפה השתמשה בסוג מיוחד של כתב יתדות. האלפבית האוגריתי שבו 30 אותיות, היה כנראה מבוסס על אלפבית פיניקי של 22 אותיות.

ארמים

הָאֲרַמִּים היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, אך למרות זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים והיהודים בתהליך שנקרא "ארמיזציה".

בדז'יך הרוזני

בֵּדְזִ'יך הְרוֹזְנִי (צ'כית: Bedřich Hrozný, גרמנית: Hrozny Friedrich;‏ 6 במאי 1879 – 12 בדצמבר 1952), מזרחן ובלשן צ'כי. נודע בעיקר בשל פיענוח הכתב החתי ויסוד ענף החתיתולוגיה.

הרוזני נולד בליסה נד לבם, בוהמיה, האימפריה האוסטרו-הונגרית. בעיר קולין הוא למד עברית וערבית. באוניברסיטת וינה למד אכדית, ארמית,

שפות אתיופיות, שומרית וסנסקריט, כמו גם את כתב היתדות שהיה נהוג באסיה הקטנה, מסופוטמיה והאימפריה הפרסית. הרוזני למד מזרחנות באוניברסיטת ברלין.

בשנת 1904 השתתף בחפירות בארץ ישראל. הוא השתתף בחפירות בתל תענך והשתתף בפיענוח מכתבי תענך.

בשנה העוקבת נתמנה לפרופסור באוניברסיטת וינה. בשנת 1906, משלחת ארכאולוגית גרמנית בראשות הוגו וינקלר בחתושש מצאה את ארכיון בואזקיי, ארכיון מלכי החתים. הכתב היה כתב יתדות אכדי, אולם השפה לא הייתה ידועה. לקראת אמצע מלחמת העולם הראשונה פרסם הרוזני תיאור של השפה ודקדוקה הצביע על כך שזוהי שפה הודו־אירופית. הרוזני הנהיג משלחת צ'כית לקילטפה, אתרה של העיר כנש העתיקה. בשנת 1925 חשפה המשלחת 600 לוחות חרס עליהם רשומות אשוריות המתארות את הסחר שניהלו ממושבותיהם באזור אנטוליה.

מאוחר יותר ניסה הרוזני לפענח את כתב ההירוגליפים החתי וכתבים אחרים שהיו בשימוש בהודו וכרתים, אך ללא הועיל. התקף לב בשנת 1944 שם קץ לעבודת המחקר של הרוזני. הרוזני המשיך לכהן כפרופסור באוניברסיטת קארל בפראג עד לשנת 1952.

גילגמש

גילגמש (במקור בילגמש 𒄑𒉈𒂵𒈩) היה, על פי רשימת המלכים השומרית, מלכהּ החמישי של העיר ארך. לפי "עלילות גילגמש", הוא היה אל למחצה.

האלף ה-4 לפנה"ס

האלף ה-4 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 4,000 לפנה"ס עד סוף שנת 3,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-40 לפנה"ס עד סוף המאה ה-31 לפנה"ס).

הירוגליף

הִירוֹגְלִיף הוא מונח המתייחס לתווים או סימנים גרפיים שיוצרים דמויות מצוירות, בעיקר ציורי חיות או חפצים. תווים אלה שימשו בסיס לכתב קדום אשר היה מותאם לחריטה על חרס, אבן או עץ.

ההירוגליפים הקדומים התגלו במסופוטמיה באלף הרביעי לפנה"ס באזור שומר או עילם. הם שימשו בתחילה לתיעוד הייצור החקלאי ובהמשך הובילו עבודות מלאכת היד של התושבים ליצירת כתב היתדות, שהיה בשימוש נרחב לאחר מכן על ידי השומרים, האשורים, האכדים והבבלים. אזור נוסף בו תועדה התפתחות של כתב הירוגליפי הוא מצרים העתיקה, הכתב ההירוגליפי באזור זה החל להתפתח באלף השלישי לפנה"ס. כתב זה שונה מהכתב שהתפתח במסופוטמיה, והיה מבוסס על ציורים של גרמי שמים, תופעות טבע, חיות, צמחים, אלים, בני אדם וצורות מגורים. הכתב המצרי העתיק היה בשימוש לאורך כ-3,000 שנה.

המונח הירוגליף מקורו ביוון העתיקה ומשמעותו כתבי הקודש וזאת על שום תפקידו העיקרי שהתבטא בעבודת האלים במקדשים; המונח הירוגליף שימש במקור לתיאור כתב החרטומים המצרי, אולם הוא הורחב והוא מתייחס עתה לכל כתב שמבוסס על ציורים.

כתב הירוגליפי התפתח גם במרכז אמריקה בתרבות המאיה, שהתקיימה באזור המדינות מקסיקו וגואטמלה של היום. הכתב החל להתפתח במאה השלישית לספירה והיה בשימוש עד למאה ה-16 זמן קצר לאחר הכיבוש הספרדי.

ויין הורוביץ

ויין הורוביץ הוא אשורולוג ישראלי, פרופסור בחוג לארכאולוגיה ולמזרח הקרוב הקדום באוניברסיטה העברית. מומחה בשפות מסופוטמיות, כתב יתדות, ובאסטרונומיה עתיקה.

נגירסו

נגירסו, או גירסו, הייתה עיר שומרית קדומה ששכנה במרחק של 25 קילומטר צפון-מערבית לעיר לגש. כיום העיר נמצאת בתחומי ד'י קאר שבעיראק.

ניפור

ניפּוּר (Nippur) הייתה עיר שוּמֶרִית קדומה, ששכנה בדרום מסופוטמיה על גדת הפרת, כ-70 ק"מ דרומית-מזרחית לבבל (כ-150 ק"מ דרומית-מזרחית לבגדד של היום, בעיראק). היא אחת מהערים העתיקות ביותר בשומר; כבר באלף ה-3 לפנה"ס נודעה כמרכז דתי ראשי, מרכז פולחן לאחד האלים החשובים בפולחן השומרי, אנליל. אשר היה שליט התבל והיה כפוף אך ורק לאל אנו אל השמים ומנהיג כל האלים באסיפות האלים. האל של העיר היה נינורתה בנו של אנליל.

ספריית אשורבניפל

הספרייה המלכותית של אשורבניפל, הקרויה על שם אשורבניפל, מלכהּ האחרון של האימפריה הנאו-אשורית, היא אוסף של אלפי לוחות ושברי חרס המכילים טקסטים מגוונים בכתב יתדות המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס. בעקבות הטיפול הרשלני בחומר המקורי חל ערבוב בין הכתבים, כך שרבים מהטקסטים המקוריים לא ניתנים לשיחזור או אף לסיווג, ורק מעטים שרדו בשלמותם.

מסורות ארמניות ופרסיות מציינות שספריית אלכסנדריה שנוסדה בידי תלמי יורשו של אלכסנדר הגדול, הייתה פרי יוזמתו של אלכסנדר, לאחר שביקר בנינווה וראה את חורבות ספריית אשורבניפל.הכתבים נמצאו בחפירות נינוה בירת אשור (כיום תל קויונגיק) בצפון מסופוטמיה, באזור הנמצא כיום בשטח עיראק. גילוי הספרייה נזקף לזכותו של הנוסע, הארכאולוג ואיש האשכולות הבריטי אוסטן הנרי לייארד וצוותו. רוב הלוחות נלקחו לאנגליה ושוכנו במוזיאון הבריטי בלונדון. הכתבים הראשונים נתגלו ב-1849 בארמון סנחריב מלך אשור, ארמון המכונה "הארמון הדרום-מערבי". שלוש שנים מאוחר יותר גילה עוזרו של לייארד, האשורולוג האשורי הורמוזד רסאם, ספרייה דומה בארמון המלך אשורבניפל, בצידו הנגדי של התל, אולם הממצאים הללו לא תועדו, ועם הגעתם לאירופה התערבבו הלוחות זה בזה ובלוחות ממקורות אחרים, ואבדה האפשרות לדעת מי גילה כל לוח ואיזה מהלוחות שייך לאיזה אתר. כתוצאה מכך כיום לא ניתן לשחזר את התוכן המקורי של כל אחת משתי הספריות החשובות הללו.

אשורבניפל היה יודע קרוא וכתוב, והחזיק ברשותו אוסף גדול של כתבים ולוחות. הוא שלח סופרים לכל אזור של הממלכה הנאו-אשורית על מנת לאסוף כתבים עתיקים, ושכר סופרים משכילים על מנת להעתיק טקסטים שהיו בעיקר ממקורות בבליים. הוא נודע כמלך מלומד אך התפרסם גם באכזריותו כלפי אויביו, ולפיכך יכול היה לאיים באלימות על מנת להשיג כתבים מבבל וסביבתה.השברים מהספרייה המלכותית כוללים כתובות מלכותיות, כרונולוגיות, כתבים דתיים ומיתולוגיים, חוזים, מענקים ותקנות מלכותיים, מכתבים ממלכתיים, ומגוון מסמכים מנהליים. חלק מהטקסטים כוללים נבואות, אותות, לחשים ונעימות לאלים שונים, ואחרים הקשורים לרפואה, לאסטרונומיה ולספרות. כתבים נוספים שנמצאו בספרייה הם האפוס השומרי עלילות גילגמש, סיפור בריאת העולם - "אנומה אליש", אגדת האדם הראשון - "אדאפה", וסיפורים כגון האדם האומלל מניפור. כתבים אלו נכתבו בשפה האכדית, בכתב יתדות, על גבי לוחות טין בלתי אפויים.

נינוה נחרבה בשנת 614 לפנה"ס על ידי בעלי ברית בבלים, סקיתים ומדיים. במהלך שריפת הארמון נפגעה גם הספרייה, וחלק מהלוחות, הכתובים כתב יתדות על גבי טין, נאפו חלקית, מה שגרם דווקא לשימורם לאורך שנים. מצד שני, משערים שחלק מהכתבים היו על לוחות שעווה, יריעות עור, ואולי גם פפירוס, ומשערים שבשריפה זו כתבים אלו אבדו.

מאגר המידע של אוספי המוזיאון הבריטי מונה 30,943 "לוחות חרס" מאוסף ספריית נינוה, ונאמני המוזיאון יחד עם אוניברסיטת מוסול בעיראק הוציאו לאור בשנת 2002 אתר מקוון ובו צילומי הלוחות ואפשרות חיפוש בתמלול הכתבים. מכיוון שחלק מהלוחות שייכים זה לזה כהמשך למסמך אחד, מעריכים שמדובר למעשה רק ב-10,000 כתבים שונים בשתי הספריות. להערכת החוקרים, מסמכי הספרייה המקוריים, שכללו יריעות עור, לוחות שעווה וככל הנראה גם פפירוס, הכילו מגוון ידע רחב בהרבה, אך זה, כאמור, אבד.

עילמית

עילמית היא שפה נכחדת שדוברה בפי תרבות עילם העתיקה. עילמית הייתה השפה העיקרית באזור איראן של היום בין 2800 ל-550 לפנה"ס. הרשומות האחרונות שנכתבו בעילמית מתועדות לזמן כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול.

פילולוגיה

פילולוגיה (ביוונית: פילוס - Φιλος שפירושה אוהב, ידיד ו-לוגוס - λογος שפירושה מילה) היא מחקר של טקסטים כתובים, בעיקר טקסטים עתיקים, תוך שימוש בכלים מתחום חקר השפה והספרות כדי להכריע בשאלות שקשורות להבנת הטקסט, קביעת הנוסח המקורי של טקסט, זיהוי מחברו, וכיוצא בזה.

במסורת האקדמית של מספר אומות, המונח פילולוגיה במובנו הרחב, מתאר את המחקר של השפה יחד עם הספרות, ההיסטוריה והרקע התרבותי שלה, שהם הכרחיים להבנת יצירות ספרות וטקסטים אחרים של התרבות. מכאן שבנוסף לניתוח הלשוני של הטקסט העיסוק בפילולוגיה נושק גם לעיסוק בהיסטוריה, ארכאולוגיה, בלשנות, רטוריקה, הצפנה, פילוסופיה.

לעיתים משתמשים במונח פילולוגיה כמונח נרדף לבלשנות, כלומר מחקר מערכות התקשורת האנושית, בעיקר כאשר המחקר מתבסס על טקסטים קדומים. במקרים אחרים משתמשים בו כדי לתאר את ענף הבלשנות ההיסטורית (דיאכרונית), שעוסקת בחקר מקורות השפות והקשרים העתיקים ביניהן, ענף שמאפשר, בין השאר, לפרש מילים בשפה אחת מתוך שפה אחרת, דרך זיהוי מקור משותף. זאת בניגוד לבלשנות הסינכרונית, העוסקת במבנה השפה כפי שהוא, שהיא עיקר עיסוקם של הבלשנים במאה ה-20.

פיקטוגרף

פִּיקְטוֹגְרָף או פיקטוגרם (כתב פיקטוגרפי, הלחם מילים של picto מהמילה הלטינית pictus שמשמעותה ציור והמוספית graph שמשמעותה כתיבה, תרגום מילולי - רישום תמונה) הוא צורת ייצוג של אובייקטים באמצעות ציורים.

דוגמאות קדומות של פיקטוגראם הם פטרוגליפים וציורי מערות שהתגלו במקומות שונים. בשלב מאוחר יותר בהתפתחות הכתב נוצרו סמלים מוסכמים המייצגים רעיון או מושג ונוצר הכתב הפיקטוגרפי שבו יש מערכת ציורים, סמלים או צירוף של סמלים וציורים כאשר כל סמל מייצג מילה. דוגמאות לכתב פיקטוגרפי הם כתב יתדות בגרסותיו המוקדמות וכתב הירוגליפי. בשלב הבא של התפתחות הכתב נוצר כתב אידיאוגרפי.

שומר

ארץ שוּמֶר השתרעה על רובו של אזור הנמצא בדרום מסופוטמיה אשר בדרום עיראק המודרנית. לדעת החוקרים, התרבות השומרית היא אחת התרבויות הראשונות בתולדות האנושות. לפי ההנחה המקובלת, ראשיתה של תרבות זו בסביבות שנת 3500 לפנה"ס. שומר הייתה מחולקת בין ערי-מדינה שנלחמו באופן תדיר זו עם זו.

לתרבות זו מיוחסות כל ההתחלות של ציוויליזציה מתקדמת שעתידות היו לשמש כבסיס לתרבות המערב: המצאת הגלגל, כתב היתדות, מדע, בתי משפט ועוד. תרבות זאת זוהתה לראשונה בשנת 1869 על ידי הצרפתי ז'יל אופרט שחקר לוחות בכתב יתדות. הוא קרא לתרבות שומר.

שומרית

שׁוּמֵרִית (eme-ĝir) הייתה שפתם של השׁוּמֵרִים. היא דוּברה ונכתבה בין האלף ה-4 וה-2 לפנה"ס בדרום מסופוטמיה. השומרית נדחקה בהדרגה בידי השפה האכדית שדוברה בידי פולשים ממוצא שמי, עד שחדלה כליל מלשמש כשפת דיבור; עם זאת, עדיין נמשך השימוש בשומרית כשפה ליטורגית וכשפת המדע והשירה (כמו הלטינית באירופה של ימי הבינים), ואף נלמדה במקומות שיוחדו לכך (E-DUBA). בשומרית נכתבו החשובים באפוסים השומריים, כמו "עלילות גילגמש", "אנכי ונינמח", "אדפה", "אתרחסיס", ו"עלילות לוגלבנדה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.