כתב חרטומים

כתב חרטומים או כתב הירוגליפי מצרי הוא צורת כתב שהייתה נהוגה במצרים העתיקה על ידי המלומדים ומכשפים, שנקראו בתנ"ך חרטֻמים (כתיב מלא: חרטוּמים).[1] כתב זה ייחודי בכך שהוא מבוסס על שילוב של לוגוגרמות (סימנים שכל אחד מהם מייצג מילה שלמה) יחד עם סימנים אלפאבתיים (שכל אחד מהם מייצג עיצור או תנועה). טקסטים בכתב חרטומים נמצאים על מגילות פפירוס ממצרים העתיקה, וכן על קירות קברים ומקדשים מתקופה זו. הכתב כולל אלפי סימנים, חלקם בדמויות אנשים, אלים ובעלי חיים.

הכינוי הלועזי המקובל לכתב חרטומים הוא הירוגליפים על פי המילה היוונית: ἱερογλύφος (היירוס - קדוש, גליף – תחריט או כתב מגולף). היוונים השתמשו בכינוי זה עבור הכתב המצרי בלבד, אם כי בעת החדשה התפשט השימוש בו לכל כתב שבו נעשה שימוש בסמלי תמונות כתווים, כדוגמת כתביהם של החיתים, המאיה, האצטקים, ילידי אי הפסחא ותרבות עמק האינדוס. בנוסף להירוגליפים, נכתבו טקסטים במצרים העתיקה גם בכתב ההיראטי (ששימש בעיקר לכתבי קודש) והכתב הדֶמוטי (ששימש יותר לצורכי יום־יום).

לאורך התקופה ההלניסטית ובהמשך תחת שלטון רומי נמשך השימוש בכתב זה באנדרטאות על פועלם של השלטונות, אך השימוש בהם ונפוצות הבנת הכתיבה ואף הקריאה בהם הלכה ודעכה. בשנת 391 לספירה, בהוראת תיאודוסיוס הראשון, הקיסר הרומאי הנוצרי, הוחרבו כל המקדשים במצרים, ואיתם אבד סוד פענוח כתב החרטומים. בגלל האופי הציורי של הכתב, נקשרה בשמו של כתב זה הילה של מסתורין וכשפים. פענוח אבן רוזטה על ידי סרן שמפוליון ב-1799 שנה אחר כיבושי נפוליאון במצרים, הובילה להבנת הכתב, הבנה שפתחה פתח חדש לתרבות מצרים העתיקה.

Egyptian Stele in the temple atop Tel Beth She'an (20531576520)
עותק של מצבת סתי הראשון בבית שאן

בישראל נמצאו כתבי חרטומים במקדשים מצריים בתמנע, בבית שאן (כתובת של סתי הראשון) ובקיסריה ('ייבוא' רומי של 'עתיקות' ממצרים).[2] בסיני נמצאו מקדשים בערי מכרות כמו זו שבסרביט אל-ח'אדם (מכרה טורקיז) ובאל עריש, המזוהה עם סוכות הקדומה. בכונתילת עג'רוד נמצא מקדש ישראלי ובו כתובות רבות, ביניהן גם בכתב הכנעני (או העברי העתיק). הממצאים הועברו לרשות ממשלת מצרים מכוח הסכם השלום עמה, ומאז אינם נגישים לחוקרים ישראלים.[3]

Hieroglyphs-Hebrew
מפתח כתב חרטומים
Hieroglyphs at Karnak 2
הירוגליפים בכניסה להיכל העמודים במקדש כרנך שבלוקסור
Iכתבחרטומים
פרט של כתב חרטומים על גבי אובליסק בפיאצה דל פופולו, 12/08

התפתחות הכתב ההירוגליפי המצרי

הופעתו הראשונה של הכתב ההירוגליפי המצרי קדמה להופעתו של כתב היתדות השומרי. הכתובת ההירוגליפית העתיקה ביותר הידועה מתוארכת לשנת 4240 לפנה"ס.[4] הכתובות ההירוגליפיות הראשונות שימשו כהערות לתמונות שנחקקו על לוחות אבן צפחה ששימשו כמנחות במקדשים או בקברים.

אף שלא ניתן לקרוא כיום את כל הסימנים בכתובות אלו, סביר להניח שהם היו מבוססים על השיטה של הכתב ההירוגליפי "הקלאסי". במקרים מסוימים ניתן לומר בביטחון שהציורים בכתובת לא ייצגו את הציורים, אלא מילה שבהגייתה דומה לציור. כלומר, כנראה שכבר מתחילת התפתחות הכתב, ההירוגליפים ייצגו סמלים פונטיים. נראה שבמצרים הקדומה, לא היה כלל שלב מוקדם שכלל רק ציור של המילים המיועדות.

היו שניסו להוכיח קשר ישיר בין הירוגליפים לתווים ששימשו בכתב היתדות השומרי שהיה נהוג בדרום מסופוטמיה. אך עקב השוני המוחלט בין השיטות חוקרים סבורים שהדבר מן הנמנע.[5] הוכח, לעומת זאת, שאכן הייתה השפעה רבה, ומעבר של מגמות ואף צורות ייצוג, עם התפתחות הכתב הקדום בסיני והקדם-כנעני, בין כתב החרטומים לכתב היתדות, בצורתם המאוחרת.

המצאת הכתב ההירוגליפי ושימושיו הראשונים

המצאת הכתב ההירוגליפי מיוחסת לצורך ליצור ייצוג ציורי למאורע ייחודי, כגון מסע צייד או קרב מסוים. כתובת הירוגליפית הוספה לאיור על מנת להסביר שהאיור מייצג מלחמה מסוימת ולא קרב סתמי או מלחמה באופן כללי. גישה חדשה זו כלפי הזמן וכלפי ההיסטוריה כאוסף של מאורעות ייחודים בזמן הובילה להמצאת הכתב ההירוגליפי. שיטת כתב זו הופיעה לראשונה רק בהקשר לאיורים על תבליטים, שלהם הכתובת הוסיפה שמות מקומות.

החל בשושלת הראשונה של הפרעונים (2925 עד 2775 לפנה"ס), החלו להתווסף לדמויות החקוקות של אנשים גם שמם או תוארם, צעד נוסף לקראת ביטוי של ייחודיות ומיוחדות. הלוחות המתארים את תולדות שתי השושלות הראשונות מכילים ציורים המייצגים מאורעות שקרו במהלך השנים, ובהם כתובות המתארות שמות אנשים, מקומות ואירועים. למשל, לתמונת ניצחון של פרעה על אויביו נוסף הכיתוב: "הפעם הראשונה בה הובסו הלובים". במקביל, החלו להופיע כתובות שאינן מלוות ציורים, במיוחד בחותמות גליליות.

את החרפושיות - חותמות העשויות אבן שצורתן גליל ועליהן חקוקה כתובת, היו מגלגלים על חימר לח ששימש כפקק של הכד, וחתם אותו. הכתובת מנעה את האפשרות שכד חתום יפתח שלא בידיעת המקבל, ובאותה עת תארה את תוכנו ואת הפקיד האחראי לו. במקרה שהכד הכיל יין, הכתובת הכילה את שם הכרם, יעד המשלוח ושם המלך. מכתובות האבן של השושלת הראשונה אנו יודעים רק את שמות הפרעונים. בשושלת השנייה מופיעים גם תוארי אצולה ושמות המִנחות. בסוף שושלת זו מתחילים להופיע משפטים שלמים. קדם לשימוש בכתב, השימוש בפתיל חותם - קשר של חוטים, שהוחתם בחימר, והיה ייחודי לשולח.

עם זאת, גילויה של מגילת פפירוס ריקה בקברו של פקיד גבוה, מעידה שטקסטים ארוכים יותר נכתבו על גבי חומר מתכלה, אפילו בתחילת השושלת הראשונה.

הקשר בין כתב לאמנות

מומיה בכתב חרטומים
z
a
HA53

צורת ההירוגליפים של תקופה מוקדמת זו (השושלות הראשונה והשנייה) תואמות לסגנון האמנות של עידן זה. אף על פי שמסורות מוגדרות או מוסכמות לגבי בחירת הפרספקטיבה נוצרו במהירות – כף יד תארה יד, עין או פה צוירו רק מהחזית, הפרופורציות נותרו גמישות.

תנאי היסוד לכל שיטת כתב היא סטנדרטיזציה בסיסית, אבל סטנדרטיזציה כזו אינה זהה לקנון (אוסף מבוסס של חוקים ועקרונות) ברמת האחידות האומנותית שהיא דורשת. קנון מוכר של כתב הירוגליפי מצרי קם בשושלת השלישית ונשמר עד סוף השימוש בכתב.

בכך שהסימנים ההירוגליפים ייצגו ציורים של בעלי חיים או חפצים דוממים הם שמרו על קשר קרוב לאמנות. אותם דגמים שימשו בסיס הן לאמנות והן לכתב, וסגנון הסמלים המצוירים בדרך כלל השתנה כשהשתנה הסגנון האומנותי. מעל לכל, התאמה זו ארעה משום שאותם אמנים ציירו או חרטו הן את התמונות והן את הכתב.

הסטייה מן האמנות קרתה כאשר הכתב, שהיה כפוף יותר למוסכמות, שמר על תבניות שהאמנות הפסיקה לעשות בהן שימוש. דוגמה אחת היא הציור מן החזית. למעט מקרים מיוחדים, ייצוג זה (ציור מהחזית) הפסיק להיות מקובל כסגנון אומנותי והפרצוף האנושי הוצג תמיד בפרופיל. לעומת זאת, השימוש בתמונת החזית של הפרצוף, נשמרה כהירוגליף מהתקופה הקדומה ועד סוף השימוש בכתב ההירוגליפי.

דוגמאות נוספות הם איורים של כלים שונים. על אף שהופסק השימוש בכלים מסוימים במהלך ההיסטוריה (למשל אלות ככלי מלחמה), תמונתם נשמרה בכתב ההירוגליפי, אף שהכותבים כבר לא ידעו את משמעותם. ההירוגליפים המייצגים חפצים שנעלמו מחיי היום־יום ולכן היו בלתי מוכרים, הם לעיתים מעוותים עד שלא ניתן לזהותם.

מצד שני סגנון הציור של ההירוגליפים נותר עדיין צמוד לסגנון האמנות של התקופה. ולכן מופיעים האיורים לעיתים כדמויות כחושות ונוקשות או כדמויות בעלות בשר, או דמויות מנופחות לגמרי בהתאם לסגנון האומנות של התקופה.

החומרים בשימוש הכתב ההירוגליפי

בתקופה שבין 2800 לפנה"ס ועד שנת 300 לספירה נעשה שימוש בכתב הירוגליפי:

  • בחריתה על מצבות אבן והוא מופיע בטכניקות תבליט מצריות.
  • על מתכת, לעיתים הכתובת יצוקה, לעיתים חרותה.
  • על עץ.

בנוסף הירוגליפים מופיעים בעבודות מתכת ועץ משובצים.

טקסטים הירוגליפים מופיעים בעיקר על קירות של מקדשים וקברים, אך הם מופיעים גם על מצבות זיכרון, על פסלים, על ארונות קבורה ועל כלי קיבול וכלי עבודה שונים.

בכתב ההירוגליפי נעשה שימוש בטקסטים חילוניים: תיאורים היסטוריים, שירים, מסמכים משפטיים ומסמכים מדעיים וגם בטקסטים בעלי אופי דתי: פולחני דת, מיתוסים, מזמורי דת, כתובות הקדשה על קברים ותפילות.

כתובות אלו היו כמובן רק בשימוש כשהיה צורך בכתב מפואר ומקושט, אך לצורכי יום־יום כתב זה לא התאים. לשימוש עממי יותר פותח הכתב ההיראטי, צורה מקוצרת של סמלי ציורים, הנוחה יותר לכתיבה באמצעות מברשת ודיו על משטחים חלקים כדוגמת פפירוס, עץ, ואבן גיר.

הכתב והדת

השפעת הרעיונות הדתיים על הכתב ההירוגליפי מוגבלת לשני מקרים:

  • באלף השלישי לפנה"ס הייתה הימנעות מסימנים מסוימים או שהסימנים עוותו בכתובות על מצבות, שמא בעלי החיים המיוצגים על ידי סימנים אלו יפגעו במתים ששכבו חסרי אונים בקברם. בין הסמלים האסורים היו דמויות אנוש וחיות מסוכנות, כגון עקרבים ונחשים.
  • בכל התקופות ובכל צורות השימוש בכתב, סמלים שלהם הייתה משמעות דתית חיובית מוקמו לפני סמלים אחרים, אף שהיה צריך לקרוא אותם אחר כך. ביניהם היו הירוגליפים המייצגים אלוהים, או אליל מסוים, וכן אלו שיצגו פרעה או ארמון. לדוגמה: שני הסימנים המייצגים את הצרוף "משרת האלהים" (כהן) נכתבו כך שהסמל לאלוהים נכתב לפני הסמל המסמל משרת, אף שהאחרון נקרא קודם.

יותר מכך, המיתוס הדתי ייחס את המצאת הכתב לאל תחות, אף שלמיתוס זה לא הייתה כל השפעה על התפתחות הכתב. בתקופה המאוחרת, טקסטים מצריים מתייחסים לכתובות הירוגליפיות כ"כתיבה במלות האלהים". בניגוד לכך, בתקופות קודמות הם פשוט נקראו ציורים.

ידיעת קרוא וכתוב והכרת הכתב ההירוגליפי

בכל התקופות, רק קבוצה מצומצמת הבינה את הכתב. רק אלו שהיו זקוקים לידע במקצועות שדרשו את אמנות הקריאה והכתיבה. קבוצה זו כללה: פקידים, רופאים, וכוהנים (במידה והיו צריכים להיות מסוגלים לקרוא טקסטים קדושים). כמו כן אמנים שעבודתם כללה את יצירת הכתובות.

תחת השלטון היווני, ובמיוחד תחת השלטון הרומאי, הידע הלך ופחת ולבסוף היה מוגבל למקדשים, בהם הכוהנים הורו לתלמידיהם את לימוד הכתב ההירוגליפי.

בתקופת בית תלמי (305 לפנה"ס ועד 30 לפנה"ס), התודעה הלאומית הלכה והצטמצמה לכיוון הדת, והדת ראתה בכתב ההירוגליפי המסורתי אך ורק סמל דתי. נעשו ניסיונות רבים להחליף את הכתב ההירוגליפי המסורבל שהלך ואיבד קשר עם השפה המדוברת, בכתב היווני הפשוט והנוח יותר. הניסיונות נכשלו בשל הערך הרגשי שהיה לכתב העתיק כשהארץ הייתה תחת שלטון זר של היוונים והרומאים.

הנצרות והכתב היווני

המצב השתנה כשמצרים עברה לנצרות במאות השנייה והשלישית לספירה. הדת החדשה לחמה במסורות המצריות של אמונה באלים רבים. וכשניצחה, ניצח גם הכתב היווני.

מהתחלה השתמשו הנוצרים המצריים בכתב היווני על מנת לרשום את שפת הדיבור המצרית. נוהג זה כלל הוספת שבע אותיות לאלפבית היווני עבור צלילים מצריים שלא היו ביוונית. כתוצאה מכך, הידע של הכתב ההירוגליפי הלך ונעלם במהירות. העדות האחרונה לשיטת כתב זו היא כתובת בסלע מהאי פילה שתאריכה 24 באוגוסט 394 לספירה, מתקופת שלטונו של הקיסר הביזנטי תאודוסיוס הראשון. השפה ושיטת הכתב של הנוצרים המצרים קרויה קוֹפְּטִית.

המאפיינים של הכתב ההירוגליפי

לשיטת הכתב שני סממנים בסיסיים: האחד, חפצים יוצגו כתמונות (אידאוגרמה), והשני, לסמלי תמונות ניתן הערך הפונטי של המילים לחפצים אלו (פונוגרם). לעיתים סימנים אלו נכתבו על מנת לציין מילים שנשמעות דומה אך משמעותן שונה.

הכתב מתעלם מתנועות (אותיות אהו"י) ובתקופה הקדומה גם מתנועות למחצה. ובכך התאפשרו מצבים של תרגום סימנים למילים שלהם צרוף זהה של עיצורים. לדוגמה הסמל ל"עץ" מצויר על ידי "ענף" המבוטא על ידי העיצורים "ה" ו-"ט" הקיימים במילה המצרית לעץ. מילים אחרות כדוגמת המילים "אחרי", "לסגת", "לגלף" הכוללות אותה סדרה של עצורים ("הט"), יכולה להיכתב עם אותו סמל בסיסי. מילים שכללו עיצור אחד בתוספת תנועה אחת או יותר יוצגו רק על ידי סמל התנועה.

עם זאת, המצרים אף פעם לא צמצמו את הכתב שלהם לאוסף של עיצורים בודדים, במקום זאת הם שימרו את צורת המילים המקוריות. כשהתעורר ספק כבמקרה של שלושת הסימנים לסדרת עיצורים נפוצה ל"מ" ו"ר" (מעדר, אזמל ופירמידה), נעשה שימוש ברב גוניות על מנת ליצור אבחנה בין המילה. כל המילים הנגזרות מהשורש "מר" (הפועל לאהוב) נכתבו עם הסמל מעדר, כל המילים הנגזרות מהשורש "מר" (הפועל לחלות) נכתבו עם הסמל אזמל וכל המילים הקשורות לפירמדות נכתבו עם סמל הפירמידה. לפיכך, אם היו קיימים שניים או יותר סימנים עבור אותו צליל או צרוף של צלילים הם נשמרו, ונעשה בהם שימוש מושכל על מנת לשפר את קריאות הטקסט.

על אף שבמקור לכל סימן הייתה משמעות אחת, נוצרו מצבים של אי בהירות כתוצאה מהתמזגות שני סמלים שצורתם דומה. לדוגמה: הסמל של עצם הירך והסמל של עצם השוק של בעלי חיים. כתוצאה מכך, לכמה סימנים היו שתיים ואף שלוש (נדיר) משמעויות בכתב ההירוגליפים הקלאסי.

אמצעי עזר לקריאה: כתיב, השלמות פונטיות וסימנים ממיינים

בעזרת שיטת כתב התמונות שבו ערבו אותיות ותמונות, יכלו המצרים לכתוב מספר רב של מילים בשפתם. אך עדיין נותרו מילים שאותם לא יכלו לצייר במסגרת העיצורים הקיימים. לדוגמה "נהט" – "חזק". במקרה זה אייתו המצרים את המילה: עבור האות "נ" השתמש בסימן קיים למים (מהמילה "נוי" שטפון), ועבור הצרוף "הט" הם עשו שימוש בסימן שהוזכר קודם עבור "עץ".

שני אמצעי עזר, שנוספו במהרה לשיטה, שיפרו את הבהירות ואת הקריאות.

לסימנים מרובי עיצורים, עיצור אחד או יותר ולעיתים אפילו כולם, נכתבו לשמש כהשלמה פונטית. לפיכך הפועל "מר" (לחלות) נכתב כך שינשוף מייצג את הערך הפונטי ("מ") והסימן המייצג פֶּה עבור הערך "ר". להערכת חוקרים מודרניים במקרים אלו העיצורים נכתבו פעמיים, אך נקראו פעם אחת בלבד. עבור המצרים, סמלי העיצורים הבודדים היו אמצעי עזר לקריאה לשם הבהרת סמל המילה (לוגוגרמה).

בנוסף, סימנים ממיינים (אנגלית: determinatives), סימנים שאינם מייצגים ערך פונטי אלא משמשים להדריך את הקורא לאיזו משפחה של משמעויות המילה שלפני הסימן שייכת. לצירוף העיצורים "הט" (לחרות) נוסף סכין אחריהם. מצד שני לצירוף "הט" במובן לסגת נוספו רגלים הצועדות אחורה. ובכך, ניתן להבחין גרפית בין שתי המילים שנכתבו באופן דומה. בצורה זו, לכל מילה בשפה המצרית היה הציור המתאים לה ושהיה זהה לה באופן חד־חד־ערכי. סיומות דקדוקיות הוצמדו למילה המצוירת אחרי הסימן הקובע. מלכתחילה אם כך, הכתב המצרי היה כתב שלם, כלומר ניתן היה לכתוב בו כל מילה בצורה חד משמעית, כולל נגזרות והטיות.

סיכום סוגי הסימנים

לסיכום, ניתן לחלק את ההירוגליפים לשלוש קבוצות. לשתי הראשונות יש משמעות פונטית והשלישית מייצגת עזרי קריאה דוממים:

  • "אידאוגרמה" - סימן שהמילה שהוא מייצג שווה לציור. לדוגמה: "ענף".
  • "פונוגרם" - סימן שאינו מייצג את העצם המצויר, אלא מייצג עיצור אחד או צירוף של עיצורים. כדוגמת "נ" ו"הט" במילה "נהט" – חזק.
  • "סימן ממיין" - סימן שאין לו משמעות פונטית ושנועד לסייע לקורא להבין את המשמעות הנכונה כדוגמת "הט" – "לסגת".

בכתב המצרי לא היו סימני פיסוק כפי שאנחנו מבינים אותם. סימנים המייצגים קווים ובתים של שירים הופיעו רק בטקסטים ספרותיים מסוימים.

מספר הסימנים

מספר הסימנים בתקופה הקלאסית של הכתב ההירוגליפי הגיע לכ-700, מתוכם 24 ייצגו צליל בודד. מספרם גדל בצורה משמעותית בתקופה המאוחרת (600 לפנה"ס). ריבוי זה חל משום שהמלומדים המציאו צורות או סימנים חדשים כל הזמן. עם זאת, סימנים נוספים אלו היו על פי הכללים שהונהגו בכתב ההירוגליפי מימיו הראשונים. השיטה ההירוגליפית נותרה גמישה בכל התקופות, תמיד פתוחה להמצאות, אף על פי שכמו בכל שיטת כתב, למוסכמות היה חלק מכריע.

Egypt Hieroglyphe6
תלמי (פטלומיאוס) מוקף קרטוש

כיוון הכתב

שורות ההירוגליפים נכתבו מימין לשמאל, או לעיתים רחוקות, משמאל לימין. שורות אנכיות מוקמו צמוד לשורות אנכיות בהתאם לדרישות המיוחדות של הרקע עליו נחרתו. קל לראות את כיוון הכתב כיוון שהסימנים תמיד פונים כלפי תחילת השורה. לעיתים, שני סימנים בשורה פנו אחד מול השני, כנראה כדי ששתי דמויות אנוש יפנו אחד אל השני במטרה למנוע מצב בו אחד מפנה גבו לשני. עם זאת, סיבוב זה של הדמויות היה מקרה נדיר ונמצא אך ורק בשמות המלכים. שמות מלכותיים הוקפו בטבעת המכונה קרטוש שהסתיימה בקו מאונך או מאוזן (בהתאם לכיוון הכתובת). טבעת זו, במקור חבל, נועדה כנראה להגן על נושא השם המוקף בטבעת מפציעה ובייחוד מכשפים.

מסורות החינוך המצרי

על מנת להבין את הכתב ההירוגליפי, צריך להכיר את המסורת המצרית העתיקה. תלמיד שלמד לכתוב במצרים, שכמובן כבר ידע את השפה המצרית, למד תחילה את צורת המילה מבלי שהוסברו לו המרכיבים הבסיסיים של המילה (הסימנים המרכיבים אותה). שיטת לימוד זו שימרה את האיות המקורי של המילים למעט שינויים זניחים, בעיקר מסיבות אומנותיות, על אף שבמהלך השנים חלו שינויים קיצוניים בהגייה של השפה המצרית. משמעות הדבר שהכתב ההירוגליפי מסווה שינויים שחלו במהלך ההיסטוריה בצלילי השפה.

טעויות שמיעה שנעשו על ידי תלמידים בבתי הספר לכתב, עזרו לחוקרים להבין את השינויים הפונטיים שהתרחשו בהתפתחות השפה המצרית.

כאשר תלמיד שלמד לכתוב את הכתב ההירוגליפי לא הכיר את צורת המילה שהוכתבה לו, הוא כתב אותה באופן שגוי, כלומר, כפי ששמע אותה. לכן, מכיוון שעדיין לא למד כיצד לאיית בשיטה השמרנית, מה שנכתב על הפפירוס שלו היה בדרך כלל מילה שנשמעה כפי שהוכתבה, כלומר שגויה, אך צורתה הנכונה ידועה לנו כיום.

לפיכך, אף שבמקור הכתב ההירוגליפי בנוי מסמלים המייצגים ערך פונטי, כל השיטה הועברה מדור לדור כמילים מצוירות. כלומר קבוצת סימנים אחת מסוימת בלתי ניתנת לשינוי עבור כל מילה.

כתב הירוגליפי מוצפן

שתי תופעות מוכיחות שידיעת השיטה ההירוגליפית והעקרונות עליהם התבססה לא אבדו: הצפנה, והתפתחות הכתב ההירוגליפי במהלך אלף השנים האחרונות לקיומו.

החוקרים נתקלו בתופעה שהחלה מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, אך שיאה היה בממלכה החדשה (החל ב-1539 לפנה"ס), טקסטים הכתובים בסימנים הירוגליפיים מוזרים. החסרון בקבוצות המילים המוכרות והופעת סימנים רבים שאינם בקנון, מאפיינים טקסטים אלו במבט ראשון ככתב סתרים.

מטרת סוג זה של כתב הירוגליפי הייתה כנראה לפתות אנשים להנאה שבפענוחו. אף שהכתובות הורכבו בהתאם לכללים המקוריים של הכתב, נעשה בהם שימוש בתכונות שלא היו קיימות בעת שנוסח הקנון המקורי.

האפשרויות החדשות כללו לא רק צורות של סמלים, אלא גם בחירתם. למשל, הפה צויר לא מהחזית כמו בכתיב הקלאסי, אלא מהפרופיל, אף שהייתה לו אותה משמעות פונטית.

דוגמה לשינוי בבחירת הסימנים הוא המקרה של הסמל "איש נושא סל על ראשו", שבכתב הקלאסי סימל "סימן קובע" ללא משמעות פונטית ובכתב הסתרים נקרא כאות "פ" במקום הסימן המקובל לכך של הנחש בעל הקרניים. שינוי זה במשמעות הסמל נובע משימוש בכללים של ממציאי הכתב ב-3000 לפנה"ס ולפיהם הסמל ייצג את המילה "לשאת" שבו הותירו רק את העיצור "פ".

כתובות מוצפנות אלו מוכיחות שבמקביל לשיטת הלימוד בבתי הספר, שהייתה מבוססת על שינון או הכרה, לא על הבנה אנליטית, הייתה קיימת מסורת נוספת שהעבירה את הידע על העקרונות הבסיסיים של הכתב. ידיעה מלאה של עקרונות ההירוגליפים הדומה לזו המופגנת על ידי מחברי כתובות הסתרים נדרשת גם ממפענחי הכתובות. ומהעובדה שהטקסטים המוצפנים הכילו בדרך כלל בקשה מכותב הטקסט לשאת תפילה לשלומו, אנו למדים שמספר האנשים המסוגלים לפענח את הכתב לא היה קטן.

צמיחת הכתב ההירוגליפי במהלך האלף הראשון לפנה"ס

באמצע האלף הראשון לפנה"ס לערך, חלו התפתחויות חדשות בכתב ההירוגליפי ועניין גדל בכתב. שוב, הכתובות שופעות סימנים חדשים וקבוצות סימנים שלא היו ידועות בתקופה הקלאסית. כל הסימנים החדשים נוצרו על פי העקרונות של התקופה הקלאסית וכתבי הסתרים. ההבדל בין כתב זה של התקופה המאוחרת והכתב המוצפן הוא שכמו בכל שיטת כתב רגילה, התפתחה מסורת קבועה שמטרתה לא להסתיר, כי אם להקל על הקריאה, בעוד שההצפנה חתרה למקוריות.

סיכום השלבים בהתפתחות הכתב ההירוגליפי

התפתחות הכתב ההירוגליפי הייתה כדלהלן: תחילה הומצאו אך ורק הסימנים שהיו לחלוטין הכרחיים, בלא שתיקבע צורתם האומנותית בקנון. בשלב השני, שיפור קלות הקריאה (כלומר שיפור מהירות הקריאה) הושגה על ידי הגדלת מספר הסימנים (ובכך נמנעו מקרים של ספק) והוספת ה"סימנים הקובעים". לבסוף, לאחר שהשלב השני התמיד ללא שינויים במשך כאלפיים שנה, מספר הסימנים גדל לכמה אלפים בערך בשנת 500 לפנה"ס. תהליך גידול פרוע זה נמשך בעזרת יישום אפשרויות של השיטה שטרם נוצלו. עם ניצחון הנצרות, הידע של הכתב ההירוגליפי נעלם, יחד עם הדת המצרית הקדומה.

כלים

הכלים בשימוש האמנים לשם כתיבת הסמלים ההירוגליפיים כללו פטישים ואזמלים לשם חקיקת כתובות אבן ומברשות וצבעים עבור עץ ומשטחים חלקים אחרים. רק עבור שיטות הכתב המחובר, ההיראטי והדמוטי פותחו חומרים מיוחדים. עור ופפירוס הפכו משטחים לכתב. ככלי כתיבה שימשו גבעולים של קני סוף באורך 15 עד 33 ס"מ, שנחתכו באלכסון בקצה בו כתבו, והקצה נלעס על מנת להפריד את הסיבים לקצה דמוי מברשת. במאה ה-3 לפנה"ס, היוונים הכניסו למצרים את השימוש בקולמוס מקנה הסוף בעל הקצה המפוצל.

הכתב ההיראטי והכתב הדמוטי

הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כוהן") בזמן שהכתב היה בשימוש כתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי נכתבו בכתב אחר, הכתב הדמוטי (ביוונית "דמוטיקוס" – "עבור העם").

מבנה הכתב ההיראטי מקביל לכתב ההירוגליפי. השינויים שחלו בתווים של הכתב ההיראטי אירעו משום שניתן היה לכתבם מהר יותר עם מברשת או קנה ודיו על פפירוס. ככלל, לא ניתן להכיר או לא ניתן להכיר בקלות את הציור שעליו מתבסס התו. מכיוון שהמודלים עליהם התבססו היו ידועים היטב, ובשימוש קבוע במהלך ההיסטוריה המצרית לא סטו הסמלים ההיראטים רחוק מהם.

כל המסמכים הנפוצים: מכתבים, קטלוגים, וצווים רשמיים נכתבו בכתב ההיראטי, כמו גם טקסטים ספרותיים ודתיים. בחייהם של המצרים שיחק הכתב ההיראטי תפקיד חשוב יותר מאשר הכתב ההירוגליפי וגם נלמד מוקדם יותר בבתי הספר. במשרדים הוחלף הכתב ההיראטי בכתב דמוטי במאה השביעית לפנה"ס, אך נותר הכתב בשימוש כתבי הקודש מסוגים שונים. הטקסטים ההיראטיים האחרונים מקורם בסוף המאה הראשונה - תחילת המאה השנייה לספירה.

הפעם הראשונה שנתקלים בכתב הדמוטי הוא בתחילת השושלת ה-26, בערך בשנת 660 לפנה"ס. סימני הכתב מראים בבירור קשר לכתב ההיראטי, על אף שהיחס המדויק אינו ברור עדיין. התווים בכתב הדמוטי מחוברים יותר ובכך דומים יותר אחד למשנהו וכתוצאה מכך יותר קשים להבנה מהכתב ההיראטי.

משקל נגד לקושי זה הוא שיש לכותב פחות חופש לשינויים אישיים. נראה שהכתב הדמוטי פותח במקור במפורש עבור שימוש ממשלתי, כלומר עבור מסמכים בהם באופן נרחב השפה הייתה רשמית ומותאמת לכן לכתב מחובר תקני.

רק זמן מה לאחר שהוכנס לשימוש לראשונה במסמכים ממשלתיים, החל השימוש בו בטקסטים ספרותיים בנוסף למכתבים ומסמכים.

השיטה של הכתב הדמוטי תאמה לכתב ההיראטי ולכן לכתב ההירוגליפי. עם זאת, במקביל לאיות המסורתי היה גם איות אחר שהתחשב בשינויים הפונטיים הבולטים שחלו במילים על ידי איות מחדש. מאפיין זה יושם במיוחד בקבוצת הרחבה של מילים שלא היו קיימות בשפה הישנה, ולפיכך לא הייתה להם צורה כתובה מסורתית. האיות הבלתי מסורתי היה בשימוש גם עבור מילים וותיקות ומוכרות בשפה הישנה.

פענוח הכתב ההירוגליפי

למעט פיתגורס, אף יווני לא הכיר את השיטה שמאחורי הכתב ההירוגליפי. היוונים אף לא קיבלו הדרכה מבני דורם המצריים, שחלקם חיו על אדמת איטליה וחרתו כתובות הירוגליפיות תקינות על אובליסקים רומאיים. במקום זאת, במסורת היוונית נקבע שההירוגליפים הם סימנים סמליים או אלגוריות. פלוטינוס, הפילוסוף היווני יליד מצרים פרש את הכתב ההירוגליפי מנקודת מבט של הפילוסופיה האזוטרית שלו.

מתוך כתבי היד היוונים הרבים שנכתבו בעת העתיקה בנושא הכתב ההירוגליפי שרד רק אחד: ה"הירוגליפיקה" של הוראפולון (אנגלית: Hieroglyphica of Horapollon), יווני מצרי שחי כנראה במאה ה-5. הוראפולון עשה שימוש במקורות טובים, אך אין ספק שלא ידע לקרוא בעצמו את הכתב ההירוגליפי, משום שהחל בהשערה המסורתית השגויה של היוונים שההירוגליפים הם סמלים ואלגוריות ולא סימנים פונטיים.

בימי הביניים לא היה ידע כלשהו לגבי הכתב ההירוגליפי ולא ידוע על מחקר בעניינו. אבל כתב היד של הוראפולון שהובא לפירנצה בשנת 1422 עורר עניין גדול בין אנשי הרוח. אומני הרנסאנס תכננו הירוגליפים לפי תיאוריו של הוראפולון ועל פי הדמיון, מבלי להתייחס לאפשרות שכתבי יד מצריים מקוריים עשויים להימצא ברומא. הם השתמשו בהירוגליפים כסמלים עתירי חוכמה באדריכלות וכן בשרטוטים ובציורים.

פענוח הכתב ההירוגליפי התאפשר הודות לגילוייה של אבן רוזטה, לוח גרנודיוריט שחור שנתגלה על ידי חייל בצבא נפוליאון ליד ראשיד (רוזטה) בדלתה של הנילוס ב-15 ביולי 1799.

האבן מכילה טקסט זהה המפאר את המלך תלמי החמישי, והכתוב בשלושה כתבי יד: יווני, הירוגליפי ודמוטי, כלומר בשתי שפות: יוונית ומצרית.

הפענוח החל כאשר הפיזיקאי הבריטי תומאס יאנג הראה כי הן הכתב הדמוטי והן הכתב ההירוגליפי מכילים גם סימנים אלפביתיים וגם סמלים, שיש ביניהם קשר הדוק.

בשנת 1822 הצליח האגיפטולוג הצרפתי ז'אן פרנסואה שמפוליון, שנעזר בשפה הקופטית, להבין את הערך הפונטי של ההירוגליפים. בכך הוכיח את העובדה שההירוגליפים מייצגים "שפה מדוברת".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ החרטומים נזכרים כאשר ניסו לפתור את חלומותיו של פרעה (בפרשת ויגש) וכן כמכשפים ועושי להטים (ספר שמות, פרק ז', פסוק י"א).
  2. ^ [1].
  3. ^ המציאות הפוליטית השברירית במצרים מעמידה בסכנה את הממצאים מכונתילת עג'רוד, שהועברו למצרים במסגרת הסכמי השלום. מאמר 'ממצאים בסיכון', סגולה (מגזין) אייר ה'תשע"ג
  4. ^ ג'ון נובל, ילפורד, המסמך ההיסטורי הקדום ביותר בעולם?, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2002
  5. ^ בכתב היתדות, ההגה או העיצור עשויים להשתנות לפי ההקשר, דבר שאינו בכתב החרטומים, ומצד שני בכתב החרטומים, חלקי משפט, ומלים נפוצות משתמשים בציור או אסופת ציורים קבועה, דבר שאינו בכתב היתדות.
1824 במדע

ערך מורחב – 1824

אבן רוזטה

אבן רוֹזֶטָה היא אסטלת גרנודיוריט מצרית עתיקה אשר עליה חקוק צו מלכותי, שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב בשלושה סוגי כתב שונים: כתב חרטומים, כתב דמוטי וכתב יווני עתיק, ומאחר שתוכנו זהה למדי בכל שלושת סוגי הכתב, הוא שימש בעת החדשה מפתח לפענוח כתב החרטומים המצרי.

במקור הוצגה האסטלה בתחומי מקדש מצרי, אולם היא הועברה ממקומה, ככל הנראה בשלהי העת העתיקה או בתקופת ימי הביניים, עד שבסופו של דבר שימשה בבנייתו של מבצר ז'וליאן בקרבת העיר רוזטה שבדלתת הנילוס. האבן נמצאה באזור המבצר בשנת 1798 על ידי קצין צרפתי מחיל המשלוח הצרפתי למצרים, פייר-פרנסואה בושאר. מאחר שהייתה לטקסט הרב-לשוני הראשון שכלל מצרית קדומה והתגלה בעת החדשה, ולאור פוטנציאל הפענוח של אותה שפה בעזרתה, שעד אותה עת לא תורגמה, עוררה האבן עניין ציבורי נרחב. לאחר גילויה נפוצו העתקים ליתוגרפיים ויציקות גבס של האבן ברחבי אירופה בקרב חוקרים רבים. בה בעת, לאחר תבוסת הכוחות הצרפתיים במצרים ב-1801, נמסרה האבן לידיים בריטיות תחת הסכם הכניעה של אלכסנדריה. ממצרים הועברה האבן ללונדון, שם היא מוצגת מאז 1802 במוזיאון הבריטי. זהו המוצג שזכה למספר הביקורים הרב ביותר במוזיאון.

מאז גילויה הייתה האבן למוקד של יריבויות לאומיות מתמשכות. ראשית היה זה בהעברתה מידיים צרפתיות לבריטיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ולאחר מכן הדבר התבטא במחלוקת ארוכת השנים בדבר תרומתם היחסית של תומאס יאנג האנגלי וז'אן-פרנסואה שמפוליון הצרפתי לפענוחה. מאז שנת 2003 התבטאה היריבות גם בדרישה המצרית להשבת האבן למצרים.

אף על פי שחקר הצו המופיע על האסטלה החל כבר עם הופעת תרגומו הראשון המלא של הטקסט היווני בשנת 1803, חלפו כ-20 שנה נוספות בטרם הודיע שמפוליון על תעתיק הכיתוב המצרי, בשנת 1822 בפריז. זמן ארוך יותר חלף בטרם יכלו חוקרים לקרוא כתובות וספרות במצרית עתיקה בבטחה. ציוני הדרך בפענוח האבן היו ראשית ב-1799, אז הובן כי מדובר באותו התוכן בשלושה סוגי כתב, ולאחר מכן בהבנה שהכתב הדמוטי השתמש בסימנים פונטיים לאיות שמות זרים (1802), בהבנה כי כתב החרטומים עשה כך גם כן, תוך דמיון נרחב לכתב הדמוטי (1814, על ידי תומאס יאנג), ולבסוף, בהבנה שלא רק שמות זרים נכתבו באופן פונטי בכתב החרטומים, אלא גם מילים ילידיות במצרית עתיקה נכתבו בצורה זו (1822–1824, על ידי שמפוליון).

שני קטעים נוספים מעותקים של אותו הצו התגלו בשלבים מאוחרים יותר, כמו גם כתובות דו-לשוניות ותלת-לשוניות נוספות שכללו את כתב החרטומים. עם אלה נמנים צווים תלמיים מוקדמים יותר, כגון צו קנופוס משנת 238 לפנה"ס וצו ממפיס מטעם תלמי הרביעי משנת 218 לפנה"ס לערך. הדבר אמנם גורע מייחודיותה של אבן רוזטה, אולם היא נשארה המפתח ששימש להבנת הספרות והתרבות של מצרים העתיקה בעת החדשה. המונח "אבן רוזטה" משמש כיום גם בהשאלה לתיאור רמז משמעותי בתחום ידע חדש.

אגיפטולוגיה

אגיפטולוגיה (מיוונית: Αιγυπτιολογία) הוא המדע העוסק בחקר מצרים העתיקה – תולדותיה, לשונה, ממצאיה הארכאולוגיים, האמנות שלה, דתה, משפטה, חיי החברה שלה וכלכלתה – למן ראשיתה ועד הכיבוש הערבי בשנת 641. המילה אגיפטולוגיה מורכבת משמה הלועזי של מצרים ומהמילה היוונית לוגיה, שמשמעותה: תורה, לימוד.

אובליסק

אוֹבֶּלִיסְק הוא מונומנט צר וגבוה, בעל ארבעה צדדים וקצה עליון בצורת פירמידה. מכונה לעיתים בעברית "מצבת מחט". אובליסקים קדומים נבנו מגוש סלע יחיד (מונולית).

אוגרית

אוּגָרִית (כיום: תל ראס שמרה, שפירושו ראש השמיר) הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה, סוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. מיקומה של העיר נשכח, והיא נתגלתה מחדש כאשר חקלאית שחרשה שדה בשנת 1928 חשפה במקרה קבר עתיק, שהתגלה כנקרופוליס של אוגרית. חפירות שנערכו לאחר מכן חשפו עיר חשובה שתפסה את מקומה לצד אוּר וארידו כערש התרבות העירונית, עם פרה-היסטוריה המגיעה עד לשנת 6000 לפנה"ס לערך.

אוגרית שילמה את מיסיה למצרים וניהלה קשרי תרבות ומסחר עם אלשיה (המזוהה עם קפריסין), כפי שמתועד בגנזכים שנמצאו באתר ותאמו לחרסים מיקניים וקפריסיים שנמצאו במקום.

משערים כי לבלרי אוגרית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה"ס לערך.[דרוש מקור] הם הוסיפו ל-22 האותיות של האלפבית הפיניקי 8 אותיות נוספות, כך שאלפבית זה הגיע ל-30 אותיות. האותיות הפיניקיות נחקקו בדרך כלל על טבלאות חומר. לבסוף היורשים הפניקיים של התרבות האוגריתית הפיצו את האלפבית באגן הים האגאי.[דרוש מקור] בהשוואה לקושי שבכתיבת אכדית בכתב-יתדות, הגמישות שמציע אלפבית פתחה אופק ספרותי לאנשים רבים יותר. ניתן להשוות זאת למידה המוגבלת מאוד של ידיעת קרוא וכתוב בתרבות המינואית בקנוסוס של אותם ימים.

אלפבית

אָלֶפְבֵּית הוא אוסף סדור של אותיות, שהן סימנים גרפיים המייצגים עיצורים ותנועות.

הכתב מורכב מאותיות המשמשות לכתיבת כל המילים הקיימות בשפה מסוימת, שיכולה להיות שפה טבעית או מלאכותית.

אלפבית עברי

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש, לאדינו וערבית יהודית.

ג'יימס לסלי סטרקי

ג'יימס לסלי סטרקי (אנגלית: James Leslie Starkey;‏ 3 בינואר 1895 - 10 בינואר 1938) היה ארכאולוג בריטי שעמד בראש משלחת שחשפה את תל לכיש. נרצח בידי כנופיית טרוריסטים ערבים בעת מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט.

הירוגליף

הִירוֹגְלִיף הוא מונח המתייחס לתווים או סימנים גרפיים שיוצרים דמויות מצוירות, בעיקר ציורי חיות או חפצים. תווים אלה שימשו בסיס לכתב קדום אשר היה מותאם לחריטה על חרס, אבן או עץ.

ההירוגליפים הקדומים התגלו במסופוטמיה באלף הרביעי לפנה"ס באזור שומר או עילם. הם שימשו בתחילה לתיעוד הייצור החקלאי ובהמשך הובילו עבודות מלאכת היד של התושבים ליצירת כתב היתדות, שהיה בשימוש נרחב לאחר מכן על ידי השומרים, האשורים, האכדים והבבלים. אזור נוסף בו תועדה התפתחות של כתב הירוגליפי הוא מצרים העתיקה, הכתב ההירוגליפי באזור זה החל להתפתח באלף השלישי לפנה"ס. כתב זה שונה מהכתב שהתפתח במסופוטמיה, והיה מבוסס על ציורים של גרמי שמים, תופעות טבע, חיות, צמחים, אלים, בני אדם וצורות מגורים. הכתב המצרי העתיק היה בשימוש לאורך כ-3,000 שנה.

המונח הירוגליף מקורו ביוון העתיקה ומשמעותו כתבי הקודש וזאת על שום תפקידו העיקרי שהתבטא בעבודת האלים במקדשים; המונח הירוגליף שימש במקור לתיאור כתב החרטומים המצרי, אולם הוא הורחב והוא מתייחס עתה לכל כתב שמבוסס על ציורים.

כתב הירוגליפי התפתח גם במרכז אמריקה בתרבות המאיה, שהתקיימה באזור המדינות מקסיקו וגואטמלה של היום. הכתב החל להתפתח במאה השלישית לספירה והיה בשימוש עד למאה ה-16 זמן קצר לאחר הכיבוש הספרדי.

המאה ה-30 לפנה"ס

המאה ה-30 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 3000 לפני הספירה והסתיימה בשנת 2901 לפני הספירה. זוהי המאה ה-30 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

חליל

החליל (באנגלית: Pipe) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה מעץ, בצורת קנה צינורי, המפיק צליל שריקה כאשר האוויר עובר דרכו, וגובה הצליל המושמע נשלט על ידי אטימת חורים בקנה ופתיחתם.

קיימים סוגים שונים של חלילים, חלקם עם פיית נשיפה הנבלעת בשפתיים, ואחרים, כמו חליל הצד וחליל הרועים עם חור נשיפה, אליה מכוונים את הנשיפה, לעיתים ללא מגע כלשהו של חלקי הפה עם הכלי. ישנם חלילי צד, וחלילים "ישרים". צליל השריקה ברוב סוגי החלילים מופק על ידי יציאת האוויר מחור יציאה בעל שפה ישרה, סמוך למקום כניסת האוויר.

מצרית

השפה המצרית היא שפה אפרו-אסיאתיות אשר דוברה במצרים העתיקה. הטקסט בעל המשמעות המוקדם ביותר בשפה זו שנמצא בידינו מתוארך לשנת 2680 לפנה"ס לערך, דבר שהופך את השפה המצרית לאחת השפות העתיקות ביותר שמתועדות בכתב לצידה של השומרית. השפה דוברה בגלגולים שונים עד שלהי המאה ה-17, אז הופסק השימוש בניב המאוחר ביותר של השפה, הקופטית. השפה הרשמית במצרים כיום היא ערבית, והיא כרסמה במעמדה של הקופטית כשפה מדוברת מאז הכיבוש הערבי של מצרים. כיום הקופטית משמשת אך ורק כשפה ליטורגית של הכנסייה האורתודוקסית הקופטית במצרים, ומאות בודדות בלבד של אנשים דוברים אותה באופן שוטף.

מצרית קדומה

המצרית הקדומה היא שפת אנשי מצרים העתיקה הנמנית עם משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. שפה זו היא ניב מצרי שהתפתח מהמצרית הארכאית. השפה הייתה נפוצה במצרים בסביבות השנים 2000-2600 לפנה"ס בממלכה הקדומה ובתקופת הביניים הראשונה. הטקסט החשוב ביותר בניב זה, הוא כתבי הפירמידות. בנוסף, קירות הקברים של מעמד האצולה במצרים מכילים מידע אוטוביוגרפי רב על בעליהם במצרית קדומה. ככלל, המצרית הקדומה אינה שונה בצורה משמעותית מהמצרית התיכונה שהתפתחה ממנה.

פיאצה דל פופולו

פיאצה דל פופולו (באיטלקית: Piazza del Popolo) היא כיכר בעיר רומא.

משמעות השם באיטלקית המודרנית היא "כיכר העם", אך מקור השם הוא בשפה הלטינית הוא עץ הצפצפה (בלטינית: populus), ונקראה כך ככל הנראה בעקבות עץ צפצפה שגדל במקום. בפאתיה הצפוניים של הכיכר ניצבת הכנסייה האוגוסטינית סנטה מריה דל פופולו.

הכיכר ממוקמת בחלקו הפנימי של השער הצפוני בחומת אורליאנוס - בעבר השער לרומא העתיקה שנקרא היה "שער פלמינוס" (Porta Flaminia) על שמו של גאיוס פלאמיניוס, וכיום קרוי "שער פופולו" (Porta del Popolo) על שם הכיכר והכנסייה. משער זה יצאה "דרך פלמינה" (Via Flaminia), שהובילה לעיר הנמל רימיני, ונחשבה לדרך המרכזית לצפון. עד לעת החדשה, היווה מקום זה, את נקודת המבט הראשון של רומא - אליו נחשפו התיירים והמבקרים הבאים לעיר. כמו כן, התקיימו בכיכר זו הוצאות להורג, שהאחרונה שבהם התקיימה בשנת 1826.

פפירוס

פפירוס הוא סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא, הנודע גם כצמח הפפירוס. השימוש הידוע הראשון בנייר פפירוס נעשה במצרים העתיקה, עוד בימי השושלת הראשונה של מצרים ואולי אף לפני-כן. נעשה שימוש בפפירוס בכל אזור המזרח התיכון, כמו גם ביבשת אירופה ובדרום-מערב אסיה.

צו קנופוס

צו קנופוס היא כתובת דו-לשונית שנכתבה בשפה המצרית העתיקה וביוונית, על גבי אסטלה מצרית עתיקה, הכתובה בשלושה סוגי כתב: כתב חרטומים, כתב דמוטי וכתב יווני. הכתובת נכתבה ב-7 במרץ 238 לפנה"ס, על ידי כוהנים מצריים בעקבות כנס שהתקיים בעיר קנופוס ליד אלכסנדריה של בכירי הכהונה המצרית. מטרת הכנס הייתה למצוא דרכים לקרב את האוכלוסייה המקומית לבית תלמי. בצו הוזכרו מעשיהם הטובים של המלך תלמי השלישי ואשתו ברניקי השנייה. בנוסף, על פי הצו קודשה בתם הנסיכה ברניקי שנפטרה כאלה.

ציור

ציור הוא תחום באמנות המתאר את היצירה באופן גרפי על גבי משטח בעזרת צבע, היוצר קווים וכתמים. בעזרת טכניקות שונות, הצייר יכול ליצור אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק; באמצעות הציור יכול האמן לבטא רגשות, דעות והשקפת עולם.

תל ירמות

תֵּל יַרְמוּת (בערבית: חִ'רבּת אל-יַרְמוּך) הוא תל גדול המשתרע על שטח של כ-250 דונם בשפלה, כ-5 ק"מ מדרום לבית שמש, בין תל בית שמש לגן לאומי תל עזקה.

תרבות מצרים העתיקה

לאורך קיומה, תרבות מצרים העתיקה התפתחה רבות ויצרה חידושים במספר תחומי ידע ואמנות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.