כתב היראטי

כתב היראטי הוא אחת משלוש צורות הכתב בהן נכתבה השפה המצרית הקדומה.

הכתב המצרי הראשון שנוצר הוא הכתב ההירוגליפי הידוע גם כ"כתב החרטומים". כתב הירוגליפי הוא כתב אסתטי, אך מסורבל ואיטי לכתיבה, ולכן התפתח ממנו הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי. הכתב קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כהן") בזמן שהכתב היה בשימוש לכתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי נכתבו בכתב אחר, שלישי, הכתב הדֶמוֹטִי.

מבנה הכתב ההיראטי מקביל לכתב ההירוגליפי. השינויים שחלו בתווים של הכתב ההיראטי אירעו משום שניתן היה לכתבם מהר יותר עם מברשת או קנה ודיו על פפירוס. ככלל, לא ניתן, או קשה ביותר להכיר את הציור שעליו מתבסס התו. מכיוון שהמודלים עליהם התבססו היו ידועים היטב, ובשימוש קבוע במהלך ההיסטוריה המצרית לא סטו הסמלים ההיראטים רחוק מהם. עם זאת, השיטה שונה מהכתב ההירוגליפי בכמה מובנים חשובים.

  • הכתב ההיראטי נכתב מימין לשמאל בלבד. בזמנים קדומים השורות היו מאונכות ומאוחר יותר, בערך משנת 2000 לפנה"ס עברו השורות להיות אופקיות. עקב כך מגילות הפפירוס נכתבו בטורים ברוחב משתנה.
  • לתווים בכתב ההיראטי היו סיומות כך ששני תווים, אך לא יותר משניים, יכולים היו להיכתב בהינף קולמוס אחד.
  • כתוצאה מהקושי לקוראו, כללי האיות בכתב ההיראטי היה נוקשים יותר מאשר בכתב ההירוגליפי. שינויים מהנוסח האחיד בזמן מסוים היו שוליים. אבל, במהלך התקופות, האיות התפתח והשתנה. כתוצאה מכך, כתבים היראטיים אינם תואמים בדיוק לטקסטים הירוגליפיים מקבילים, הן במיקום הסימנים והן בצורת איות המילה.
  • הכתב ההיראטי עשה שימוש בסימנים מבדילים על מנת להבחין בין שני סימנים שהפכו דומים עקב הכתב המחובר. לדוגמה, לסימן רגל הפרה נוסף צלב מזהה, מכיוון שבכתב ההיראטי הוא דמה לסימן עבור רגל האדם. סימנים היראטיים מסוימים הועתקו לכתב ההירוגליפי.

כל המסמכים הנפוצים: מכתבים, קטלוגים, וצווים רשמיים נכתבו בכתב ההיראטי, כמו גם טקסטים ספרותיים ודתיים. בחייהם של המצרים שיחק הכתב ההיראטי תפקיד חשוב יותר מאשר הכתב ההירוגליפי וגם נלמד מוקדם יותר בבתי הספר. במשרדים הוחלף הכתב ההיראטי בכתב דמוטי במאה השביעית לפנה"ס, אך נותר הכתב שבשימוש כתבי הקודש מסוגים שונים. הטקסטים ההיראטיים האחרונים מקורם בסוף המאה הראשונה - תחילת המאה השנייה לספירה.

Hieratique
התפתחות מהכתב ההירוגליפי (בעמודה הראשונה, השלישית והחמישית משמאל) לכתב ההיראטי (בעמודה השנייה, הרביעית והשישית)

ראו גם

כתב דמוטי

כתב דֶמוֹטִי, אחת משלוש צורות הכתב שבהן נכתבה השפה המצרית העתיקה.

הכתב המצרי הראשון שנוצר הוא הכתב ההירוגליפי הידוע גם כ"כתב החרטומים". כתב הירוגליפי הוא כתב אסתטי, אך מסורבל ואיטי לכתיבה, ולכן התפתח ממנו הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי. הכתב קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כהן") בזמן שהכתב היה בשימוש לכתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי נכתבו בכתב אחר, שלישי, הכתב הדֶמוֹטִי (ביוונית "דמוטיקוס" – "עבור העם").

הפעם הראשונה שנתקלים בכתב הדמוטי היא בתחילת השושלת ה-26, בערך בשנת 660 לפנה"ס. סימני הכתב מראים בבירור קשר לכתב ההיראטי, על אף שהיחס המדויק אינו ברור עדיין. התווים בכתב הדמוטי מחוברים יותר ובכך דומים יותר אחד למשנהו וכתוצאה מכך יותר קשים להבנה מהכתב ההיראטי.

משקל נגד לקושי זה הוא שיש לכותב פחות חופש לשינויים אישיים. נראה שהכתב הדמוטי פותח במקור במפורש עבור שימוש ממשלתי, כלומר עבור מסמכים בהם באופן נרחב השפה הייתה רשמית ומותאמת לכן לכתב מחובר תקני.

רק זמן מה לאחר שהוכנס לשימוש לראשונה במסמכים ממשלתיים, החל השימוש בו בטקסטים ספרותיים בנוסף למכתבים ומסמכים. בשלב מאוחר הרבה יותר החל השימוש בו גם בטקסטים דתיים.

השיטה של הכתב הדמוטי תאמה לכתב ההיראטי ולכן לכתב ההירוגליפי. עם זאת, במקביל לאיות המסורתי היה גם איות אחר שהתחשב בשינויים הפונטיים הבולטים שחלו במילים על ידי איות מחדש. מאפיין זה יושם במיוחד בקבוצה הרחבה של מילים שלא היו קיימות בשפה הישנה, ולפיכך לא הייתה להן צורה כתובה מסורתית. האיות הבלתי-מסורתי היה בשימוש גם עבור מילים ותיקות ומוכרות בשפה הישנה.

הטקסט האחרון הכתוב בכתב דמוטי הוא כתובת חקוקה בסלע מהאי פילאי (Philae) והמתוארכת ל-2 בדצמבר 425 לספירה. בניגוד לכתב ההיראטי שתמיד נכתב בדיו על פפירוס או על משטח חלק אחר, כתובות דמוטיות נחקקו לעיתים קרובות על אבן או נחרתו על עץ.

לאחר שנשתכח הכתב הדמוטי מרוב העם, החליף את מקומו הכתב הקופטי.

כתב חרטומים

כתב חרטומים או כתב הירוגליפי מצרי הוא צורת כתב שהייתה נהוגה במצרים העתיקה על ידי המלומדים ומכשפים, שנקראו בתנ"ך חרטֻמים (כתיב מלא: חרטוּמים). כתב זה ייחודי בכך שהוא מבוסס על שילוב של לוגוגרמות (סימנים שכל אחד מהם מייצג מילה שלמה) יחד עם סימנים אלפאבתיים (שכל אחד מהם מייצג עיצור או תנועה). טקסטים בכתב חרטומים נמצאים על מגילות פפירוס ממצרים העתיקה, וכן על קירות קברים ומקדשים מתקופה זו. הכתב כולל אלפי סימנים, חלקם בדמויות אנשים, אלים ובעלי חיים.הכינוי הלועזי המקובל לכתב חרטומים הוא הירוגליפים על פי המילה היוונית: ἱερογλύφος (היירוס - קדוש, גליף – תחריט או כתב מגולף). היוונים השתמשו בכינוי זה עבור הכתב המצרי בלבד, אם כי בעת החדשה התפשט השימוש בו לכל כתב שבו נעשה שימוש בסמלי תמונות כתווים, כדוגמת כתביהם של החיתים, המאיה, האצטקים, ילידי אי הפסחא ותרבות עמק האינדוס. בנוסף להירוגליפים, נכתבו טקסטים במצרים העתיקה גם בכתב ההיראטי (ששימש בעיקר לכתבי קודש) והכתב הדֶמוטי (ששימש יותר לצורכי יום־יום).

לאורך התקופה ההלניסטית ובהמשך תחת שלטון רומי נמשך השימוש בכתב זה באנדרטאות על פועלם של השלטונות, אך השימוש בהם ונפוצות הבנת הכתיבה ואף הקריאה בהם הלכה ודעכה. בשנת 391 לספירה, בהוראת תיאודוסיוס הראשון, הקיסר הרומאי הנוצרי, הוחרבו כל המקדשים במצרים, ואיתם אבד סוד פענוח כתב החרטומים. בגלל האופי הציורי של הכתב, נקשרה בשמו של כתב זה הילה של מסתורין וכשפים. פענוח אבן רוזטה על ידי סרן שמפוליון ב-1799 שנה אחר כיבושי נפוליאון במצרים, הובילה להבנת הכתב, הבנה שפתחה פתח חדש לתרבות מצרים העתיקה.

בישראל נמצאו כתבי חרטומים במקדשים מצריים בתמנע, בבית שאן (כתובת של סתי הראשון) ובקיסריה ('ייבוא' רומי של 'עתיקות' ממצרים). בסיני נמצאו מקדשים בערי מכרות כמו זו שבסרביט אל-ח'אדם (מכרה טורקיז) ובאל עריש, המזוהה עם סוכות הקדומה. בכונתילת עג'רוד נמצא מקדש ישראלי ובו כתובות רבות, ביניהן גם בכתב הכנעני (או העברי העתיק). הממצאים הועברו לרשות ממשלת מצרים מכוח הסכם השלום עמה, ומאז אינם נגישים לחוקרים ישראלים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.