כתב דמוטי

כתב דֶמוֹטִי, אחת משלוש צורות הכתב שבהן נכתבה השפה המצרית העתיקה.

DemoticScriptsRosettaStoneReplica
כיתוב על אבן, בכתב הדמוטי

הכתב המצרי הראשון שנוצר הוא הכתב ההירוגליפי הידוע גם כ"כתב החרטומים". כתב הירוגליפי הוא כתב אסתטי, אך מסורבל ואיטי לכתיבה, ולכן התפתח ממנו הכתב המחובר המצרי הקרוי כתב היראטי. הכתב קיבל את שמו מהמילה היוונית היראטיקוס ("של כהן") בזמן שהכתב היה בשימוש לכתבי קודש בלבד. טקסטים חילוניים לשימוש יומיומי נכתבו בכתב אחר, שלישי, הכתב הדֶמוֹטִי (ביוונית "דמוטיקוס" – "עבור העם").

הפעם הראשונה שנתקלים בכתב הדמוטי היא בתחילת השושלת ה-26, בערך בשנת 660 לפנה"ס. סימני הכתב מראים בבירור קשר לכתב ההיראטי, על אף שהיחס המדויק אינו ברור עדיין. התווים בכתב הדמוטי מחוברים יותר ובכך דומים יותר אחד למשנהו וכתוצאה מכך יותר קשים להבנה מהכתב ההיראטי.

משקל נגד לקושי זה הוא שיש לכותב פחות חופש לשינויים אישיים. נראה שהכתב הדמוטי פותח במקור במפורש עבור שימוש ממשלתי, כלומר עבור מסמכים בהם באופן נרחב השפה הייתה רשמית ומותאמת לכן לכתב מחובר תקני.

רק זמן מה לאחר שהוכנס לשימוש לראשונה במסמכים ממשלתיים, החל השימוש בו בטקסטים ספרותיים בנוסף למכתבים ומסמכים. בשלב מאוחר הרבה יותר החל השימוש בו גם בטקסטים דתיים.

השיטה של הכתב הדמוטי תאמה לכתב ההיראטי ולכן לכתב ההירוגליפי. עם זאת, במקביל לאיות המסורתי היה גם איות אחר שהתחשב בשינויים הפונטיים הבולטים שחלו במילים על ידי איות מחדש. מאפיין זה יושם במיוחד בקבוצה הרחבה של מילים שלא היו קיימות בשפה הישנה, ולפיכך לא הייתה להן צורה כתובה מסורתית. האיות הבלתי-מסורתי היה בשימוש גם עבור מילים ותיקות ומוכרות בשפה הישנה.

הטקסט האחרון הכתוב בכתב דמוטי הוא כתובת חקוקה בסלע מהאי פילאי (Philae) והמתוארכת ל-2 בדצמבר 425 לספירה. בניגוד לכתב ההיראטי שתמיד נכתב בדיו על פפירוס או על משטח חלק אחר, כתובות דמוטיות נחקקו לעיתים קרובות על אבן או נחרתו על עץ.

לאחר שנשתכח הכתב הדמוטי מרוב העם, החליף את מקומו הכתב הקופטי.

ראו גם

אבן רוזטה

אבן רוֹזֶטָה היא אסטלת גרנודיוריט מצרית עתיקה אשר עליה חקוק צו מלכותי, שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב בשלושה סוגי כתב שונים: כתב חרטומים, כתב דמוטי וכתב יווני עתיק, ומאחר שתוכנו זהה למדי בכל שלושת סוגי הכתב, הוא שימש בעת החדשה מפתח לפענוח כתב החרטומים המצרי.

במקור הוצגה האסטלה בתחומי מקדש מצרי, אולם היא הועברה ממקומה, ככל הנראה בשלהי העת העתיקה או בתקופת ימי הביניים, עד שבסופו של דבר שימשה בבנייתו של מבצר ז'וליאן בקרבת העיר רוזטה שבדלתת הנילוס. האבן נמצאה באזור המבצר בשנת 1798 על ידי קצין צרפתי מחיל המשלוח הצרפתי למצרים, פייר-פרנסואה בושאר. מאחר שהייתה לטקסט הרב-לשוני הראשון שכלל מצרית קדומה והתגלה בעת החדשה, ולאור פוטנציאל הפענוח של אותה שפה בעזרתה, שעד אותה עת לא תורגמה, עוררה האבן עניין ציבורי נרחב. לאחר גילויה נפוצו העתקים ליתוגרפיים ויציקות גבס של האבן ברחבי אירופה בקרב חוקרים רבים. בה בעת, לאחר תבוסת הכוחות הצרפתיים במצרים ב-1801, נמסרה האבן לידיים בריטיות תחת הסכם הכניעה של אלכסנדריה. ממצרים הועברה האבן ללונדון, שם היא מוצגת מאז 1802 במוזיאון הבריטי. זהו המוצג שזכה למספר הביקורים הרב ביותר במוזיאון.

מאז גילויה הייתה האבן למוקד של יריבויות לאומיות מתמשכות. ראשית היה זה בהעברתה מידיים צרפתיות לבריטיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ולאחר מכן הדבר התבטא במחלוקת ארוכת השנים בדבר תרומתם היחסית של תומאס יאנג האנגלי וז'אן-פרנסואה שמפוליון הצרפתי לפענוחה. מאז שנת 2003 התבטאה היריבות גם בדרישה המצרית להשבת האבן למצרים.

אף על פי שחקר הצו המופיע על האסטלה החל כבר עם הופעת תרגומו הראשון המלא של הטקסט היווני בשנת 1803, חלפו כ-20 שנה נוספות בטרם הודיע שמפוליון על תעתיק הכיתוב המצרי, בשנת 1822 בפריז. זמן ארוך יותר חלף בטרם יכלו חוקרים לקרוא כתובות וספרות במצרית עתיקה בבטחה. ציוני הדרך בפענוח האבן היו ראשית ב-1799, אז הובן כי מדובר באותו התוכן בשלושה סוגי כתב, ולאחר מכן בהבנה שהכתב הדמוטי השתמש בסימנים פונטיים לאיות שמות זרים (1802), בהבנה כי כתב החרטומים עשה כך גם כן, תוך דמיון נרחב לכתב הדמוטי (1814, על ידי תומאס יאנג), ולבסוף, בהבנה שלא רק שמות זרים נכתבו באופן פונטי בכתב החרטומים, אלא גם מילים ילידיות במצרית עתיקה נכתבו בצורה זו (1822–1824, על ידי שמפוליון).

שני קטעים נוספים מעותקים של אותו הצו התגלו בשלבים מאוחרים יותר, כמו גם כתובות דו-לשוניות ותלת-לשוניות נוספות שכללו את כתב החרטומים. עם אלה נמנים צווים תלמיים מוקדמים יותר, כגון צו קנופוס משנת 238 לפנה"ס וצו ממפיס מטעם תלמי הרביעי משנת 218 לפנה"ס לערך. הדבר אמנם גורע מייחודיותה של אבן רוזטה, אולם היא נשארה המפתח ששימש להבנת הספרות והתרבות של מצרים העתיקה בעת החדשה. המונח "אבן רוזטה" משמש כיום גם בהשאלה לתיאור רמז משמעותי בתחום ידע חדש.

אגיפטולוגיה

אגיפטולוגיה (מיוונית: Αιγυπτιολογία) הוא המדע העוסק בחקר מצרים העתיקה – תולדותיה, לשונה, ממצאיה הארכאולוגיים, האמנות שלה, דתה, משפטה, חיי החברה שלה וכלכלתה – למן ראשיתה ועד הכיבוש הערבי בשנת 641. המילה אגיפטולוגיה מורכבת משמה הלועזי של מצרים ומהמילה היוונית לוגיה, שמשמעותה: תורה, לימוד.

המאה ה-8 לפנה"ס

המאה ה-8 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 800 לפני הספירה והסתיימה בשנת 701 לפנה"ס. זוהי המאה השמינית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במצרים העתיקה החלה השושלת ה-25 של הפרעונים השחורים מנוביה.

במסופוטמיה נוסדה האימפריה החדשה של אשור והטילה את חיתתה על כל עמי האזור לאורך המאה כולה.

ביוון התפתח האלפבית היווני והופיעו יסודותיה של תרבות יוון ביצירותיהם של משוררים כהומרוס והסיודוס. המשחקים האולימפיים נוסדו, ומתיישבים יוונים הקימו מושבות רבות בארצות הים התיכון והים השחור. בתחום הפוליטי, התעצבה החוקה הספרטנית בידי המחוקק האגדי ליקורגוס, ואילו באתונה חל מעבר משלטון מלוכני לשלטון אצילים ארכוני.

באיטליה נוסדה העיר רומא ואופיה עוצב בידי מלכיה הראשונים והאגדיים. במקביל צמחה באיטליה התרבות האטרוסקית.

באירופה גופה התרחשו נדידות עמים שונות. שבטים גרמאנים חצו את הנהר נמן אשר ליד הים הבלטי בחיפושם אחר שטחי מרעה, וגם החלה ההתיישבות הקלטית בבריטניה.

בסין שלטה שושלת ג'ואו, אך במאה זו היא החלה לאבד בהדרגה את שלטונה הממשי.

באמריקה החלו האולמקים לבנות פרמידות, ובני המאיה החלו להתיישבותם בחצי האי יוקטן.

בהיסטוריה המקראית חלו תמורות גדולות ומרחיקות לכת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס.

בראשית המאה הביס המלך יואש את הארמים בעידודו של הנביא אלישע, ושם קץ לשנים רבות של לחץ ארמי קשה על ישראל. בימי בנו ירבעם השני הגיעה ממלכת ישראל לשיא התפשטותה הטריטוריאלית בעידודו של הנביא יונה בן אמיתי. במקביל, עוזיהו מלך יהודה הוביל את ממלכתו לשיאים של עצמה צבאית ושגשוג כלכלי. שגשוג זה הוביל לבסוף לשחיתות וסיאוב שעוררו את תוכחות הנביאים הושע, עמוס ומיכה.

לאחר מות ירבעם השני ורצח בנו זכריהו באמצע המאה, נכנסה ממלכת ישראל לרצף מרידות ומשברים פנימיים שערערו את היחסים עם יהודה והובילו לבסוף לנפילת הממלכה בידי אשור והגליית אוכלוסייתה. ממלכת יהודה סבלה גם היא מהכיבוש האשורי בימי המלך חזקיהו והנביא ישעיהו, ובסופה של המאה הנהיג בה חזקיהו רפורמה דתית שריכזה את הפולחן בירושלים וביערה כל שריד לעבודה הזרה בממלכה.

סילבסטר דה סאסי

אנטואן־איסאק, ברון סילבסטר דה סאסי (בצרפתית: Antoine-Isaac, baron Silvestre de Sacy;‏ 21 בספטמבר 1758 - 21 בפברואר 1838) היה בלשן ואוריינטליסט צרפתי ממוצא יהודי.

צו קנופוס

צו קנופוס היא כתובת דו-לשונית שנכתבה בשפה המצרית העתיקה וביוונית, על גבי אסטלה מצרית עתיקה, הכתובה בשלושה סוגי כתב: כתב חרטומים, כתב דמוטי וכתב יווני. הכתובת נכתבה ב-7 במרץ 238 לפנה"ס, על ידי כוהנים מצריים בעקבות כנס שהתקיים בעיר קנופוס ליד אלכסנדריה של בכירי הכהונה המצרית. מטרת הכנס הייתה למצוא דרכים לקרב את האוכלוסייה המקומית לבית תלמי. בצו הוזכרו מעשיהם הטובים של המלך תלמי השלישי ואשתו ברניקי השנייה. בנוסף, על פי הצו קודשה בתם הנסיכה ברניקי שנפטרה כאלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.