כתב

כתב הוא מערכת של סימנים המיועד לייצג את השפה הדבורה באופן גרפי. על פי רוב לכל שפה יש מערכת כתב המאפיינת אותה עבור תקופה מסוימת.

תהליך יצירת הכתב מכונה כתיבה ותהליך הפענוח שלו מכונה קריאה. השימוש של הכתב לצורכי תקשורת מצריך יכולת הבעה בכתב והבנת הנקרא. מיומנויות אלו הן חלק מהיכולת האוריינית של האדם.

עבור שפות בהן המילים הכתובות מורכבות ממספר סימנים, הכתיב מתייחס לאופן שבו יש לצרף סימנים אלו בהתאם לכללי האיות הנכון והתקני של אותה השפה. ייתכנו כמה שיטות כתיב מקובלות שונות באותה השפה. בעברית, למשל, ישנן כמה צורות כתיב מקובלות: כתיב חסר וכתיב מלא, וכן כתיב מנוקד וכתיב חסר ניקוד.

WritingSystemsoftheWorld
מפת השימוש באלפביתים בעולם

היסטוריה והתפתחות

צורת כתב קדומה ביותר היא הפיקטוגראם שהיווה ייצוג גרפי למילים שלמות או אף לחוויה (חוויית ציד) מלאה.

כל עוד הייתה החברה האנושית חברה מבוססת על ציד ולקט, לא היה צורך בכתיבה או בכתב. רק כאשר התפתחה החקלאות ובני האדם החלו לאגור עודפים ולשנע מוצרים לעבר שלטון מרכזי נוצר צורך לתעד פעולות אלו. המצאת הכתב קשורה כנראה לתהליך התגבשות מינהל וכלכלה, עם הצורך לנהל תיעוד מסודר. הכתב הראשון הידוע הוא כתב היתדות השומרי שהתפתח בסביבות האלף הרביעי לפנה"ס. המקום היחיד שבו ידוע שהתפתחה צורת כתב עצמאית בלי ידיעה על הכתב השומרי הוא אמריקה הדרומית, שם התפתח הקיפו, שהיא צורה להעברת מסרים באמצעות קשרים על חבל, אך ישנו ויכוח בנושא הגדרת הקיפו ככתב. הדעות חלוקות לגבי צורות הכתב שהתפתחו בסין ובמצרים, בנוגע להשפעה האפשרית של רעיון הכתב השומרי עליהן. ההערכה היא ששאר צורות הכתב התפתחו לפחות בידיעה על כתב קיים כלשהו.

לחלק גדול מהשפות יש מערכת תווים ייחודית להן, אך הרבה שפות חולקות מערכת תווים עם שפות נוספות, לדוגמה באלפבית העברי עושות שימוש גם העברית, גם היידיש, גם הארמית וגם הלאדינו. באלפבית הלטיני עושות שימוש רוב השפות האירופאיות. מצד שני ייתכנו לשפה אחת כמה מערכות תווים שונות, לדוגמה השפה היפנית עושה שימוש בארבע מערכות תווים שונות.

סווג כתבים

ישנן כמה גישות לסווג כתבים. הנפוצה והבסיסית ביותר מסווגת את כלל הכתבים לחמש קטגוריות: כתב לוגוגרפי, כתב הברתי, כתב אלפביתי, כתב אָבְּגַ'ד וכתב אָבּוּגידַה. עם זאת, עולים קשיים בסיווג של מערכות כתב לקטגוריה בצורה בלעדית, ממספר סיבות. הראשונה היא שמספר שיטות כתב הנהוגות היום מכילות מאפיינים השייכים ליותר מקטגוריית כתב אחת, דבר שמקשה לשייך שפה לקטגוריה בצורה בלעדית. בנוסף, מערכת תווים אחת לפעמים משמשת למספר שפות בצורה שונה (לדוג', הכתב העברי משמש בעברית ככתב אבג'ד וביידיש כאלפבית).

לדעת מרבית החוקרים, הכתבים הראשונים היו לוגוגרפים שהתפתחו מפיקטוגרפים, ושאר סוגי הכתב התפתחו מתוך קטגוריה זו. נהוג לכנות את כל סוגי הכתב פרט לכתב הלוגוגרפי כתבים פונטים.

כתב לוגוגרפי

הכתב הלוגוגרפי, או כתב סימניות, הוא ככל הנראה, הקטגוריה הקדומה ביותר של כתבים שעדיין בשימוש היום. הכתבים בקטגוריה זו מאופיינים בכך שכל תו מייצג משמעות ולא צליל, כפי שנהוג בכתבים הפונטיים. הכתב הסיני לדוגמה הוא כתב לוגוגרפי מודרני, בו כל תו מסמן מילה מלאה ללא קשר לצליל המילה. כך לדוגמה, המילה חתול, הנהגת במנדרינית מאוֹ, אינה נכתבת כיצוג של הצלילים מא ו-אוֹ כפי שנהוג ברוב השפות, אלא כסימן אחד בעל משמעות שלמה- 猫\貓. הסיבות לכך שקטגורית כתב זו היא הדומיננטית בשפה הסינית ואף חדרה למספר שפות באזורים הגובלים בסין (לדוגמה כתב הקאנג'י היפני) נעוצות בצורך של החברה הסינית העתיקה לייצר כתב אחיד שכל נתיני הממלכה יוכלו להשתמש בו, גם אם הם אינם דוברים את אותה השפה. כך דובר מנדרינית ודובר שפת המין יוכלו להתכתב ביניהם בכתב, למרות שהם אינם דוברים את אותה השפה.

Pictograph (PSF)
דוגמה לפיקטוגראמות

המקור של קטגוריית כתב זו היא בכתב פיקטוגרפי, או כתב סמלים, סגנון כתב שהיה נהוג בתחילת העת העתיקה. קטגוריה זו דומה לכתב הלוגוגרפי בכך שכל תו מייצג משמעות ולא צליל, אך צורת התו קשורה באופן ויזואלי ברור למשמעותו. כדי לכתוב את המילה "מים" בכתבים אחדים ציירו שלושה קווים אופקיים מסולסלים שנראים כמו מים. דוגמאות לכתב פיקטוגרפי הם הכתבים ההירוגליפי, ההיראטי והדמוטי שבהם נכתבה המצרית הקדומה. כתבים פיקטוגרפים אינם משמשים בימינו לכתיבה של שפות שלמות, אך כן משמשים לעיתים לשילוט. קטוגריית כתב זו רלוונטית בעיקר ארכאולוגים ובלשנים החוקרים אותם. הכתב הפיקטוגרפי הוא ככל הנראה סוג הכתב העתיק ביותר, ורוב החוקרים משערים ששאר סוגי הכתב התפתחו ממנו.

כתב הברות

בכתב ההברות כל אות מייצגת הברה שלמה, המכילה או עיצור ותנועה או רק עיצור, ללא עקביות הכרחית בין הסימן הגרפי לצליל. לדוגמה, במערכת הכתב היפני היראגאנה, ההברה קוּ נכתבת בתו היחיד く, וההברה קי נכתבת בתו היחיד き. דוגמה נוספת לקטגוריה זו היא הקאטאקאנה. שפות שעושות שימוש בכתב הברות מאופיינות לרוב מספר מצומצם של עיצורים ותנועות ומספר רב של אותיות, מכיוון שקטגוריית כתב זו תכלול מספר גדול במיוחד של אותיות בשפות מרובות צלילים. כך לדוגמה, כתב ההיראגאנה עושה שימוש ב-15 עיצורים וחמש תנועות, אך מכיל 48 אותיות בסך הכל.

סוג כתב זה דורש מהכותב לזכור מספר רב של סימנים. לכן רק קומץ שפות משתמשות בסוג כתב זה כיום.

כתב אלפביתי

בכתב האלפביתי כל סימן מייצג פונמה שהיא עיצור או תנועה, ולכן הוא מורכב ממספר מועט יחסית של אותיות. האותיות נרשמות זו לצד זו לצורך יצירת צליל המסמן מילה בעלת משמעות, שמתקבל על ידי חיבור הצלילים של כל עיצור עם התנועה שבאה אחריו או לפניו. לדוגמה, המילה "כלב" נהגית באנגלית דּוֹג. לכן, כדי לכתוב את המילה, על הכותב להשתמש בעיצור D, אחריו בתנועה O ואחריה בעיצור G. רוב השפות המדוברות באירופה עושות שימוש בכתב מקטגוריה זו, רובן באלפבית הלטיני או הקרילי, או בווריאציה של אחד מהם.

אבּג'ד

כתב אבג'ד ידוע גם בשם כתב עיצורי, בו כל סימן מייצג עיצור פונמי ואין לציין בכתב כל תנועה. לדוגמה, בעברית אין כותבים את התנועה אָ במילה כתב. המילה נרשמת כאוסף של עיצורים העוקבים אחד את השני, והתנועות נשמטות מהכתב. במקור המונח אבג'ד שימש לתיאור השפה הערבית בלבד, ומקור שמו במילה הערבית الأبجد (אל-אבג'ד- "האלפבית" בערבית). בקטגוריה זו דומיננטיות בעיקר השפות השמיות התיכונות, למשל עברית וערבית, מכיוון שבשפות אלו התנועות במילה מסוימת משתנות בהתאם לתפקידה במשפט ולהקשר שלה. כך למשל המילה "כְּתַב " משנה תנועות והופכת למילה "כַּתָּבֵי" כאשר היא בסמיכות. שפות אלו נסמכות על הכרת הקורא את המילה ועל ההיכרות של הקורא עם מבנה השפה עצמו, ולכן ברוב השפות המשתמשות בסוג כתב זה קיימת גם מערכת של סימנים דיאקריטיים, כמו הניקוד בעברית בת ימינו, הקושרים קטגוריה זו עם קטגוריית האבוגידה. בניגוד לאבוגידה, שפות בקטגוריה זו משתמשות בסימנים הדיאקריטיים לעיתים רחוקות, לרוב כדי לסמן את דרך ההגייה של שמות זרים, או כדי ללמד קריאה ילדים וזרים.

אבּוּגידה

בכתב אבוּגידה כל אות מייצגת הברה שלמה, אך בניגוד לכתב ההברתי ולכתב האבג'ד, התנועה מגולמת בתוך האות ויש קשר גרפי בין סימנים בעלי צליל דומה. לדוגמה, בכתב של שפת האינוקטיטוט, צורת האות מסמלת את העיצור, והרוטציה שלה מסמנת את התנועה. כך למשל ההברה מִי נכתבת כך: ᒥ, בעוד ההברה מוּ נכתבת כך: ᒧ.

מערכות כתב בקטגוריה זו נמצאות במחלוקת מתמדת מכיוון שהן חולקות מאפיינים עם הכתב ההברתי ועם האבג'ד. ניתן לדוגמה לטעון שעברית מנוקדת היא בעצם מערכת אבוגידה, ולא מערכת אבג'ד.

כיום כתבי אבוגידה נמצאים בשימוש במספר שפות, מקור רובן בתת-היבשת ההודית ובצפון אמריקה, וקצתן במערב אפריקה.

היבטים קוגניטיביים והתפתחותיים

תרבויות שונות פתחו מערכות כתב שונות בעלות מאפיינים שונים. האופן שבו תרבות מסוימת מעצבת או מנצלת כישורים חשיבתיים עשוי להשפיע על ארגונם של כישורים אלה במערכת העצבים[1]. לדוגמה: מנגנון הקריאה יהיה שונה אצל אנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב אלפביתי (המבוסס על התאמה צלילית) בהשוואה לאנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב לוגוגרמי חזותי (כמו בסין)[1]. לכן, חבלה מוחית הגורמת להפרעות קריאה בתרבות אחת אינה גורמת כל בעיה בתרבות אחרת שבה מתבצעת הקריאה על ידי מנגנון שונה[1].

כתב כמקצוע

בעבר עיקר העוסקים בכתב היו קליטוגרפים. כרוב האוכלוסייה וכן בני המעמדות הגבוהים לא החזיקו בכישורי כתיבה, אלא העסיקו אדם בחצרם שעיקר תפקידו היה לרשום את שנמסר להם על ידי האדונים, לעיתים דברי דואר ולעיתים דברי הדור. התיעוד הראשון לכתבים נמצא במצרים העתיקה כשהיו אלו כהני דת מצרים מיוחסים עליהם נאסר לדבר, להעביר מידע או לדבר מחוץ לארמון על שאירע בארמון, במידה ונמצאו אשמים באירוע הוצאו להורג. שבמותו של אותו פרעה היו כלל משרתיו, נשותיו ובני ארמונו נקברים חיים או מתים יחד עמו ועם דברי ימיו ואוצרותיו בקברו. כשעוד בעת ימי חייו הכתיב לכהן המדובר את רשימת כלל המשרתים, נשים ופילגשים עמם דיבר והיה במגע, במטרה לייעד את אלו שיקברו עמו בקברו. זו במטרה שהמידע אודותיו ועל מנהגיו לא יועבר או יתפשט לידיים עוינות שיסכנו את שלטון בנו העתיד לרשת אותו - ובמידה והדבר יתרחש לפחות שיוודע לו על הדבר וידע מי היה הגורם החסר ברשימת המיועדים להיות בקברו. טרם הכניסה לקבר כל משרת עבר תחקיר שתועד בכתב, אודות אילו פרטים מסר ולמי, ובמידה ונמצא כי המידע היה בעל חשיבות צירפו גם את אלו שהיה עמם במגע לקבר.

באירופה הכתבים היו לרוב כומר או נזיר, הספרים היו נשמרים בספריית האדון.

בעת החדשה דובר בסופרים, כתבים או עיתונאים.

כתב ככלי למימוש עצמי

רבים משתמשים בכתב ככלי למימוש עצמי וביטוי אישי, בדומה להבעה באמצעות אמנות, שפת גוף (ריקוד ותיאטרון) ועוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הוארד גארדנר (1995). מוח חשיבה ויצירתיות. רעננה: ספרית פועלים.
אוניברסיטת חיפה

אוניברסיטת חיפה היא אוניברסיטה השוכנת על הר הכרמל בחיפה. האוניברסיטה הוקמה כמכון אוניברסיטאי בשנת 1963, ובשנת 1972 הוכרזה כאוניברסיטה עצמאית, והייתה למוסד האקדמי השישי שהוקם בישראל, ולאוניברסיטה הרביעית. באוניברסיטה שוכנת הספרייה האוניברסיטאית הגדולה בישראל. נכון לשנת 2017 רשומים באוניברסיטת חיפה כ-18,100 סטודנטים.

הוצאה לאור

הוצאה לאור היא תהליך הבאתה של יצירה כתובה (רומן, סיפור קצר, מאמר, כתבה עיתונאית וכדומה) מרשות היחיד של מחבר היצירה לרשות הרבים של הקוראים, בצורה של ספר, עיתון, כתב עת, אתר אינטרנט וכדומה. האדם העוסק בהוצאה לאור קרוי מוציא לאור (מו"ל). הוצאה לאור של יצירות באמצעים אחרים של תקשורת המונים, כגון העלאה של מחזה בתיאטרון או יצירה של תקליטור או סרט קולנוע, קרויה הפקה.

הוצאת ספרים

הוצאת ספרים היא גוף העוסק בהוצאה לאור של ספרים ובהפצתם של הספרים, דרך חנויות הספרים ובמכירה ישירה לצרכן. הגוף נקרא לעיתים גם מוציא לאור (מו"ל).

בין הוצאות הספרים יש הפועלות כגוף עסקי, לשם הפקת רווחים, ויש הפועלות ללא כוונת רווח.

בחירת הספרים שתפרסם ההוצאה נעשית בהתאם לתחומי ההתמחות שלה: יש המתמחות בספרי בישול, אחרות מתמחות בספרות משפטית, מדריכי טיולים, סיפורת וכו'. מו"לים גדולים עוסקים בתחומים רבים, אך גם הגדול שבהם אינו עוסק בכל התחומים.

בהוצאת הספרים עובדים לקטורים, שתפקידם לבחור בין כל כתבי היד המגיעים להוצאה אילו יוצאו לאור. הבחירה נעשית על פי שיקולים של איכות, סיכויי ההצלחה המסחרית של כתב היד, ובהוצאות המוקדשות לז'אנר (סוגה) מסוים של דברי דפוס, הבחירה נעשית בהתאם לרוח ההוצאה וקהל היעד שלה.

בשנים האחרונות התפשטו מרבית ההוצאות לאור הגדולות גם לתחומים קרובים, כמו הפצה אלקטרונית והפצת מוזיקה. ההוצאות הגדולות בישראל נכון לשנת 2018 הן כנרת זמורה דביר, ידיעות ספרים, כתר-מודן, עם עובד, שוקן, וגרף הוצאה לאור. לצד הוצאות לאור גדולות, פועלות גם הוצאות לאור המתרכזות בסוגה מסוימת, למשל "אדל-יהלומים" של לינדה מזרחי.

היסטוריה

הִיסְטוֹרְיָה היא מחקר אירועי העבר לפי תעודות כתובות. המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: Ίστορία, שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס-יוון. המילה האנגלית "Story", סיפור, התפתחה מן המילה הקדומה.

מאז יצר האדם את הכתב שאף לתעד אירועים שונים בחייו ובחיי סביבתו. בתחילה, בעזרת לוחות חרס ופפירוסים ובהמשך על ידי סופרים שתיעדו את המדינה, הכלכלה והחברה בכתב ובעיקר התמקדו במלחמות ובכיבושים אותם ביצע השליט של תקופתם. ככל שהשתכללו אמצעי הדפוס, גדל היקף העבודה ההיסטוריונית. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח כיבושיהם.

תחום המחקר היסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה-4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה-20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו.

בתחילת המאה ה-21 מחקרים היסטוריים רבים החלו להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושם של מאגרי מידע אינטרנטיים לצורך מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.

טילדה

טילדה (~) (על פי האקדמיה ללשון העברית: גַּל, באנגלית: Tilde) היא סימן כתב המשמש כסימן דיאקריטי בספרדית ובפורטוגזית. במקור שימש לציון ראשי תיבות וכיום יש לה שימושים מגוונים בהקשרים שונים.

המילה טילדה (tilde בספרדית) מקורה מהמילה הלטינית titulus שפירושה כותרת או כתב עילי.

יוונית

יוונית (Ελληνικά (מידע • עזרה) - אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו־אירופאית, שמוצאה באזור יוון של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה (למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד למאה ה־20) וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה ניתן להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים בהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו־קפריסאי וניב צפון־מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

כתב (מקצוע)

כתב הוא עיתונאי העוסק באיסוף חדשות והפיכתן לידיעה באמצעי תקשורת שהוא עובד למענו: עיתון, רדיו, טלוויזיה וכדומה. באמצעי תקשורת גדולים מוקצה לכתב תחום סיקור מסוים, כגון ענייני צבא (כתב צבאי), ענייני כלכלה (כתב כלכלי), ענייני פלילים (כתב לענייני פלילים) ועוד. חלוקה אחרת היא לפי אזור גאוגרפי: כתב בנגב, כתב בלונדון וכן הלאה.

הכתב עושה עבודת שטח של איסוף ידיעות, על פי הנחיה ספציפית של העורך, המבקש ידיעה בנושא מסוים, ביוזמת הכתב, בהתאם למנדט הכללי שיש לו בתחום פעולתו, בעקבות הודעה לעיתונות הנשלחת אליו או ביוזמת הציבור, הפונה לכתב ומסב את תשומת לבו לנושא בעל עניין.

הידיעה שמסר הכתב מועברת למערכת, שם היא עוברת שלבים שונים של עריכה (עריכה עניינית ולשונית) ולעיתים משולב מידע שהגיע מכתבים אחדים לכלל ידיעה אחת. בדרך כלל מצוין שמו של הכתב על ידיעה שמסר.

כתב סיני

הכתב הסיני (漢字/汉字) הוא כתב המשמש לכתיבת שפות סיניות. הכתב התפתח כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים לכ-1200 לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד, שכן גם אם ישנו דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית. בעבר שימש אף לכתיבת וייטנאמית.

באופן מסורתי, הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעיתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעיתים אף מימין לשמאל. כל תו מייצג צליל ולרוב אף מילה או רעיון (מורפמה); מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בצורות שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת, כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית), הם תמיד חד-הברתיים. לכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.

כתב עת

כתב עת (באנגלית: מגזין) הוא תקופון היוצא בתדירות הנמוכה מאחת לחודש, ולפחות אחת לשנה. רוב כתבי העת מוקדשים לתחום עניין מסוים, כגון כתבי עת לספרות או כתבי עת אקדמיים.

כתבי עת יוצאים לאור על ידי גורמים שונים ובהם ארגונים שכתב העת משמש להם במה עבור חברי הארגון בנושא הקושר אותם יחד. במקרה זה נקרא כתב העת ביטאון, בהיותו מבטא דעות או עובדות המפורטות על ידי חברי הארגון או עבורם. מקובל לכנות כתבי עת גם על פי תדירות הפצתם.

מילה (בלשנות)

מילה היא יחידה בסיסית בשפה המתאפיינת בכך שיש לה משמעות ייחודית וביטוי פונטי בשפה מדוברת (או מרחבי בשפת סימנים). לשפות בעלות מערכת כתב יש למילים גם ייצוג גרפי בכתיבה.

האטימולוגיה עוסקת בחקר מקורותיהן של המילים: מתי הופיעו בשפה, מאיזה מקור, וכיצד השתנתה צורתן ומשמעותן.

כלי לאיסוף וביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת הוא המילון.

מערכות (כתב עת)

מערכות הוא דו-ירחון עיוני המשמש כבטאון צה"ל. כתב העת מרכז מאמרים מקצועיים בנושאי צבא, ביטחון, מדיניות, וכן היבטים אסטרטגיים של תחומים משיקים כגון כלכלה ותשתיות לאומיות, היסטוריה צבאית (בדגש על היסטוריה צבאית של ארץ ישראל והמזרח התיכון), כמו גם סקירות ספרים בנושאים אלה. כתב העת מופץ ללא תשלום לקציני צבא קבע מדרגת סרן ומעלה, למפקדים במערך המילואים, לשרים, חברי כנסת, לארגוני ביטחון אזרחיים וכמו כן למנויים בתשלום.

משנה

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עיתונאי

עיתונַאי הוא אדם העוסק בעיתונאות, כלומר עובד עבור אמצעי התקשורת וכותב, מכין או מגיש מאמרים וכתבות בנושאים מגוונים או בתחום מסוים שבו הוא מתמחה.

פרס נובל לספרות

פרס נובל לספרות מוענק מדי שנה, החל משנת 1901, לסופר, שיצר את "היצירה יוצאת הדופן ביותר בעלת נטייה אידיאליסטית" (the most outstanding work of an idealistic tendency). המונח "יצירה" מתייחס בדרך כלל למכלול ספריו של הסופר, אם כי לעיתים בוחרת ועדת הפרס לציין ספר ספציפי. האקדמיה השוודית היא זו הקובעת את זהות מקבל הפרס.

הפרס הוענק פעם אחת לסופר ישראלי, ש"י עגנון, בשנת 1966.

פרסית

פרסית (فارسی (מידע • עזרה), פַֿארְסִי) היא שפה איראנית. הפרסית מדוברת בפי כ-80 מיליון בני אדם באיראן, כ-8 מיליון באפגניסטן ובקרב קהילות נוספות במדינות סמוכות לאיראן. זוהי שפתה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית של איראן וכמחצית מאזרחיה דוברים אותה כשפת אם והשאר כשפה שנייה. בטג'יקיסטן השפה הרשמית היא טג'יקית - ניב של פרסית. אחת הלשונות הרשמיות של אפגניסטן היא הדארי, שאף היא ניב של פרסית. באיראן השם דארי משמש לתיאור הפרסית הקלאסית.

הפרסית מתועדת החל מהעת העתיקה. נהוג לחלק את ההיסטוריה של הלשון הפרסית לשלושה חלקים עיקריים:

הפרסית העתיקה - לשון הממלכה האחמנית, נכתבה בכתב יתדות.

הפרסית האמצעית - לשונה של האימפריה הסאסאנית. נכתבה בכתב המזכיר את האלפבית הארמי, אך חסר אבחנות רבות.

הפרסית החדשה - לשון איראן ואפגניסטן החל מהכיבוש האסלאמי. נכתבת באלפבית הערבי, אליו מתווספות מספר אותיות. הפרסית הקלאסית, הנחשבת לפרסית חדשה מוקדמת (הלכה למעשה, הפרסית החדשה של ימי הביניים) קיימת בכתב מהמאה ה-9 לערך.הפרסית אינה מבחינה בין מינים דקדוקיים. הפועל הפרסי נוטה בגוף ומספר, ומערכת הפועל מכילה צורות סינתטיות (צורות העבר, ההווה, האווי והציווי) לצד צורות פריפרסטיות המורכבות מפועל עזר הנושא, יחד עם תבנית הנטייה עצמה, מידע דקדוקי ואלמנט פועלי הנושא בעיקר מידע לקסיקלי (צורות העתיד, העבר הרחוק ועוד).

שם העצם הפרסי אינו נוטה ביחסה ובמין דקדוקי (החל מהפרסית האמצעית) אלא רק במספר - יחיד ורבים. הפרסית מכירה תוית סיתום פוסטפוזיטיבית בלבד, וחסרת תוית ידוע.

השפה נכתבת באמצעות גרסת האלפבית הערבי המותאמת לכתיבת הפרסית וכוללת 32 אותיות. חלק מהאותיות התפתחו לשם כתיבת הגאים שאינם קיימים בערבית. מילים ערביות נכתבות בדרך-כלל בכתיב המקורי, גם אם כוללות הגאים שאינם נהגים בפרסית. לפיכך יש אותיות המשמשות רק בכתיבת מילים ממוצא ערבי. בפרסית נעשה שימוש נרחב באמות קריאה, הרבה מן המקובל בערבית, אולם כלל זה חל רק על מילים ממוצא פרסי ולא ממוצא ערבי. רק בפרסית מופיעות שלוש נקודות מתחת למילה.

באוצר המילים הפרסי מילים רבות ממקורות זרים, רובן מערבית, וחלק גדול אחר מהמילים השאולות - בצרפתית. בתקופה שבה נפוץ האסלאם באיראן החליפו מילים ערביות שאולות חלק גדול מהפרסיות. השפה הפרסית היום כוללת מספר רב של מילים ממוצא ערבי, אולם הגייתן הותאמה למערכת ההגאים הפרסית, כך שהן נשמעות שונות למדי מהגרסה הערבית שלהן. ישנן גם מילים רבות המשותפות לטורקית ולפרסית, אף-על-פי שמדובר בשפות שונות מאוד זו מזו.

במאה ה-20, עם התחזקות ההשפעה האירופית באיראן, התווספו מילים רבות שמוצאן בשפות אירופאיות רחבות-תפוצה כגון צרפתית וגרמנית. כיום ההשפעה הרבה ביותר היא של השפה האנגלית, שהפכה לשפה הבינלאומית. אפשר למצוא בפרסית מילים חדשות רבות השאולות מאנגלית, בעיקר מונחים טכניים בתחום המחשבים, תחומים שונים במדע ובתחומים טכנולוגיים אחרים.

קתדרה (כתב עת)

קָתֶדְרָה לתולדות ארץ ישראל ויישובה הוא כתב עת לתולדות ארץ ישראל ויישובה, היוצא לאור ארבע פעמים בשנה (רבעון) מטעם 'המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה', שביד יצחק בן צבי. כתב העת מוגדר כ"ספינת הדגל" של המכון, שכן הוא משמש כאחת הבמות החשובות למחקר ארץ ישראל בתחום ההיסטורי, הארכאולוגי והגאוגרפי, ובתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והאמנות, מימי המקרא ועד ימינו.

שגריר

שגריר הוא דיפלומט אשר מייצג את מדינתו במדינה זרה ואחראי לטיפוח יחסי ממשלתו עם מדינה זו. דרגת השגריר היא מהדרגות הבכירות בשירות הדיפלומטי והוא מהווה למעשה את ראש המשלחת הדיפלומטית של מדינתו במדינת השירות.

מושבו של השגריר ושל כל צוות עוזריו נמצא בבניין השגרירות הנמצא לרוב בבירת המדינה הזרה.

כעקרון, מדינה שולחת שגרירים לכל המדינות אשר יש לה עימן יחסים דיפלומטיים, אולם קיימים מקרים ששגריר אחד מייצג את מדינתו בכמה מדינות שבדרך כלל סמוכות זו לזו (מסיבות של מחסור בכוח-אדם או רמת עדיפות נמוכה של האזור בשיקולים הדיפלומטיים ההדדיים). כמו כן נשלחים שגרירים למוסדות בינלאומיים כגון האומות המאוחדות והאיחוד האירופאי.

אם נפסקים היחסים הדיפלומטיים בין שתי מדינות מסיבה כלשהי, חדלים השגרירים לייצג את מדינתם והם מוחזרים אליה. החזרות שגרירים ("להתייעצויות") יכולות להתרחש גם כשהשגריר עצמו, עקב עבירה פלילית או התנהגות בלתי הולמת למעמדו, נחשב לאישיות בלתי רצויה במדינת השירות; כצעד הבא לאיים בניתוק יחסים או כמחאה על צעד בזירה הבינלאומית. במצב כזה מנהל את הנציגות לעיתים נציג זוטר יותר הנקרא Chargé d'affaires - "ממונה על העניינים".

מוסד השגריר היושב קבע בארץ זרה התחיל באיטליה במהלך המאה ה-15, על ידי הרפובליקה של ונציה.

החוקים הבינלאומיים שמגדירים את זכויותיו וחובותיו של השגריר נוסחו בהסכמים שנעשו בין מדינות אירופה במשך המאה ה-19 ומאז לא השתנו חוקים אלה בהרבה. בשנת 1815 נקבעה במהלך קונגרס וינה מערכת בינלאומית של דרגות דיפלומטיות כאשר הדרגה הדיפלומטית הגבוהה ביותר היא שגריר. השגריר נהנה, כמו כל הדיפלומטים, מחסינות דיפלומטית.

כאשר מגיע שגריר חדש למדינה זרה, הוא מביא עמו את כתב האמנה מאת שליט או נשיא מדינתו ומציג כתב זה לפני שליט המדינה שאליה הוא נשלח. זהו אישור רשמי כי נתמנה לתפקיד רם זה וכי הוא רשאי לייצג את ענייני מדינתו במדינה הזרה. הזכויות והחובות החלות על השגריר מוגדרות באמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים.

השגריר מדווח לממשלתו על המתרחש במדינה שאליה נשלח ממדינתו, למטרה זו הוא נעזר בדואר דיפלומטי או בקווי טלפון מאובטחים שדרכם הוא יכול להעביר הודעות ללא חשש מפני צנזורה או ריגול.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.