כת

כת היא מונח המתאר קבוצת אנשים, שאמונתם הדתית נפרדת לגמרי מהדתות הגדולות או הוותיקות יותר, או נדחית על ידי הזרמים המרכזיים של הדתות הללו.[דרוש מקור] תיוג קבוצה דתית כ"כת" מוביל לעיתים לאיסור על קיומה, לפגיעה בחבריה או להוקעת מנהיגי הכת או מאמיניה. רוב דתות העולם החלו בעצמן ככתות[דרוש מקור].

בתולדות הדתות והאסכולות המיסטיות שימש המונח להגדרת קבוצת אנשים שאימצה תורה פילוסופית או דתית מסוימת, או קבוצה שנפרדה מאחד או יותר מעקרי האמונה של הממסד הדתי הקיים. בתולדות הדתות משמש המונח גם להגדיר ענף שהתפצל מדת מרכזית, ובמיוחד כזה שאימץ תפישות טהרניות יותר או שונות לגבי יישום עקרי דת מסוימים - לדוגמה - כתות הנאו-פיתגוראים, כת האיסיים, כת הקתרים או כת ה"דונמה". במקרים רבים שימשה ההגדרה לייחד את הקבוצה המתבדלת לשלילה, ולעיתים קרובות לווה ייחוד זה גם ברדיפות ובניסיון להכרית את הכת.

במשמעותו המודרנית מיוחד השם "כת", בדרך כלל, לקבוצה דתית סגורה, המבססת את אמונותיה ואת אורחות חייה על תורה רעיונית מסוימת, כשההבדל העיקרי בינה לבין קבוצות סגורות בדתות הממוסדות הוא בגודל הקבוצה הסגורה, בכך שאמונותיה מבוססות בדרך כלל על תורה חדשה (אף כי כמעט כל הכתות טוענות לשורשים עתיקים), ובהערצה הגובלת בפולחן המתמקדת לעיתים קרובות באדם מסוים, בכתביו וברעיונותיו, ולעיתים גם בחפצים הקשורים בו.

כנגד רוב הכתות הקיימות היום, ובמיוחד כנגד אלו שלהן מנהיג פולחני, מוטחת ההאשמה כי הן משתמשות בדרכי ערמה וביישום לא אתי של טכניקות שליטה, כדי לשכנע אנשים להצטרף לכת, להישאר בה, או כדי להעצים את היקף נכסיו או את שמו של מנהיג הקבוצה.

Sabbatai tsevi
שבתי צבי בציור משנת 1665, אבי כת השבתאות

סוגים שונים של כתות

ניתן לחלק את הכתות השונות לכמה סוגים מרכזיים. הראשון הוא של כתות שמאמיניהן נשבעים אמונים לאחת הדתות הממוסדות, אך משנים עיקר דתי או פרקטיקה דתית נהוגים לטובת מנהגיהם הייחודיים. פעמים רבות מתמזגת הכת עם הזמן בזרם המרכזי, אף שהיא עשויה לשמר כמה וכמה ממנהגיה הנבדלים. במקרים נדירים יותר, כמו זה של הקראות ביהדות, נותרת הכת במעמד מובחן ונבדל גם לאחר זמן. יש המביאים דוגמה לכת כזו את החסידות בראשית דרכה, כאשר נחשדו אנשיה עושים מעשי ליצנות ואף הוחרמו על ידי ראש המתנגדים, הגאון מווילנה. דוגמאות בולטות אחרות הם הזרמים הפרוטסטנטיים השונים, ובמיוחד הבפטיסטים והאנבפטיסטים וזרמים שונים בקלוויניזם, שהוגדרו תקופה ממושכת ככתות מורדות או כמינים על ידי נציגי הדת השלטת בארצותיהם.

זן אחר של כתות הוא זה בו יש עירוב של מרכיבים אמוניים ודתיים מדתות שונות. הנצרות בראשיתה, לדוגמה, הכליאה תחת קורת גג אחת רבים ממאפייני היהדות עם מאפיינים בולטים של הדתות הפוליתאיסטיות והדואליסטיות. דוגמה נוספת היא השיעה באסלאם, בה שולבו מרכיבים שונים מן האמונה הזורואסטרית. דוגמה עדכנית יותר לכת ששילבה אלמנטים מדתות שונות היא עדי יהוה, שהוגה, צ'ארלס ראסל, הכליא אמונה נוצרית עם אלמנטים משיחיים ומילנאריים.

זן שלישי של כתות הוא דתות חדשות, כמו המורמונים במאה התשע עשרה או הכנסייה הסיינטולוגית, חסידי הרי קרישנה, מאמיני תורתו של קרלוס קסטנדה וכנסיית האיחוד (מוניזם) במאה העשרים. כמעט ללא יוצא מן הכלל טוענות הדתות החדשות לשורשים עתיקים בזמן (לדוגמה, טענת הויקה, כת הכישוף הניו-אייג'ית, כי היא "התחדשות" של דת עתיקה), ובוראות סיפור מיתולוגי ששיאו הראשון בהופעת ממציא הדת, ומצביעה לעיתים גם על המשך עתידי בהתרחשות שזמנה קרוב.

זן רביעי של כתות, לעיתים קרובות בחפיפה כזו או אחרת לזנים קודמים, הוא זה שבמוקדו מנהיג כריזמתי או גורו נערץ. כמעט כל הדתות שנוצרו בעת החדשה חוו שלב ראשוני או מתמשך של התמקדות במנהיג מרכזי. לעיתים קרובות מרוממים כתביו של המנהיג למעלת כתבי קודש, וחסידיו מרבים לטעון כי מצויה בהם האמת כולה.

זן חמישי של כתות הוא זה שבמוקדו תפישות מילנאריות. במקרים רבים מנהיג את הכת מנהיג כריזמתי, הטוען כי אחרית הימים נמצאת בפתח, וכי על המאמינים להיערך לבואה בעתיד הקרוב. תפישות כאלו אפיינו את השבתאות בעבר הרחוק יותר ואת כת הדוידים בעבר הקרוב. לעיתים קרובות חווה הכת משבר קשה, משמסתבר כי המועד הנקוב לתחילת אחרית הימים חלף, או כאשר המנהיג הכריזמטי נפטר מן העולם.

זן שישי של כתות אלו כתות פוליגמיות, (Polygamist cult) כאשר גבר אחד נשוי או מקיים זוגיות עם מספר נשים המאוגדות סביבו, גרות איתו, עושות את דבריו ויולדות לו ילדים לתוך הכת. לעיתים בכתות פוליגמיות, הסגידה והאמונה למנהיג גולשת מעבר לאמונה עצמה, והיא מתורגמת למעשים קיצוניים של הוכחת נאמנות לכת, באמצעות ביצוע עבירות מין ומעשים קיצוניים כמו אכילת צואה, או קיום מין עם חיות. לגבי הזן השישי של כתות פוליגמיות, בשל האופי המשפחתי של הקבוצה, סיווג זה שנוי במחלוקת. רוב הפסיכיאטרים מאמינים כי לא מדובר בכת, אלא בפסיכוזה משפחתית מסוג Folie à deux, Folie a famille, הנקראת גם תסמונת  Lasègue-Falret Syndrome. למרות אי הבהירות האם מדובר בכת או בפסיכוזה משפחתית, הועמדו לדין בישראל 2 מנהיגי כת: גואל רצון מתל אביב ודניאל אמבש מירושלים.

לגיטימציה של כתות

סטיבן האנט, הפוסע בעקבות ווליס,[1] מצביע על כך שמידת הלגיטימיות של כתות קשורה לכבוד שהיא מצליחה לעורר באוכלוסייה בכללה, למספר המאמינים שהיא מצליחה לגייס ולתפישה העצמית של הכת. כך, לדוגמה, כתות שלהן טענה להחזקה ב'אמת יחידה' (לגיטימיות ייחודית), המאמצות גישה מכלילה (ללא טקס הצטרפות התובע התכחשות לאמונה אחרת) נוטות להפוך עם הזמן לדת חדשה. כתות שגישתן לגיטימיות ייחודית ואקסקלוסיביות נותרות במעמד של כת. במטבע דומה, כתות שאינן דוגלות בלגיטימיות ייחודית ומקלות על ההצטרפות אליהן נוטות להפוך זרם בדת קיימת.

כתות רבות סופגות ביקורת קשה על נוהגיהן, ובמיוחד על האופן בו הן מגייסות מאמינים ומשמרות אותם. טענות רבות מושמעות נגד כתות הנוקטות מאמצי שכנוע פעילים; גובות סכומי כסף משמעותיים מהמאמינים החדשים עבור למידה, קורסים, "סמינרים", מפגשי סוף שבוע, וספרות עזר; תובעות מהמצטרפים להשקיע זמן רב בהתנדבות או למסור לאנשי הכת חלק מרכושו; וכנגד כתות המציגות עצמן באופן שונה ומטעה כלפי ציבורים שונים - כארגון לקידום האחווה או זכויות האדם בפני מי שאינם מצטרפים פוטנציאליים, כארגון המציע דרכים לשיפור עצמי או למידה למי שעשוי להצטרף, או כהתארגנות שיסודה לוגי ומדעי כלפי מצטרפים חדשים, וכדת כלפי חברים וותיקים.

כתות רבות הואשמו גם בשימוש בשיטות לא אתיות של שכנוע ושליטה, כמו בידוד ממשפחה או מחברים וותיקים; הפעלת לחץ חברתי לקונפורמיות למצוות הכת; ניהול דקדקני של אופן החיים, מילוי המצוות ואורח החיים של החברים בכת; דיכוי הטעם האישי והחשיבה הביקורתית; קידום של תלות בקבוצה וחשש מעזיבתה; הצגת העולם החיצוני כשלילי, מנוער מערכים חיוביים, לא מוסרי ובזוי בהשוואה לטוהר המלווה את חייו של חבר נאמן בכת; הצגת עצם ההיחשפות לעולם שמחוץ לכת כסכנה או כדבר המחליש את החבר בכת, ותביעה לבצע במשנה מרץ טקסים של 'התחזקות' אחרי מפגש עם העולם החיצון; הבניית שפה הרמטית וסודית ושימוש בשפה ובמונחים המוכרים רק לחברי הכת; שימוש באופני חשיבה, בסיסמאות ובקודים ייחודיים של פירוש המציאות, כדי להבנות תפישה שונה של המציאות; העצמת כוחו של מנהיג הקבוצה כמקור היחיד ל'אמת' או לידיעה תקפה ולגיטימית של המציאות; וכן הלאה.

ברומלי וקוון הצביעו על-כך שהבסיס העובדתי לטענות אלו, כמו גם לטענות על "שטיפת מוח" רעוע ואינו משכנע, וכי רוב הטיעונים הופיעו בשנות השישים והשבעים, כתגובת נגד ("אנטי-כת") להופעתן של דתות חדשות בתקופה זו.[2]

מאפיינים טיפוסיים לכתות

ההבדל העיקרי בין כתות לדתות ובין מאמיני כתות למאמיני דתות אינו קשור באופיים של אלו או אלו או בנהגים הספציפיים של הכתות או הדתות, אלא במעגלי הלגיטימציה השונים בהן הן נעות.[3] סטרק וביינברידג' ציינו כי אף שבעיני רבים נתפשים המצטרפים לכתות כ"לא נורמלים", אף כי קשה להצביע על הבדלים ניכרים לעין בין מי שעתידים להצטרף לכתות, לבין מי שעתידים להפוך מאמיני דת מקובלת.[4] סטרק וביינברידג' גורסים, כמוהם כהאנט,[5] כי המספר הגדל של מצטרפים לכתות מתקיים במקביל ובכיוון הופכי למגמות של התחלנות גוברת. סטרק וביינברידג' מתמכים טענתם זו בהצביעם על ייצוג היתר של יהודים בין חברי הכתות השונות בארצות-הברית, וגורסים כי ניתן לקשר בין תופעה זו להתחלנות הרבה יותר של היהודים, בהשוואה לבני דתות אחרות, בארצות-הברית.[6]

לכתות, עם זאת, כמה מאפיינים מובהקים, שאינם משותפים בהכרח לדתות רגילות. מאפיין אחד כזה הוא קיומו של מנהיג כריזמטי, הסוחף אחריו אנשים. מנהיג זה, המכונה לעיתים "גורו" או "רב" או כינוי סמלי אחר המצביע על מעמדו הרם, נהנה בדרך כלל גם מייחוס של מוצא רם או השראה אלוהית, יכולת מיוחדת לראיית הנסתר, הבנה עמוקה של טבע האדם, ויכולת לגלות עובדות שמאמיניו מבקשים להסתיר ממנו. מעמדו הרם של המנהיג זוכה לאישור בטקסים שונים, ובהיוועדויות אישיות, בהן מפגין המנהיג, בדרך כלל, שליטה בטכניקות של קריאה קרה ומניפולציות דומות. אחרי מותו של המנהיג נוטים חסידיו, לעיתים, לטעון כי התגלגל בגופו של המנהיג הנוכחי.

מאפיין טיפוסי אחר של כתות, המבחין אותן מדתות, הוא מערך של סודיות, ולעיתים אף הגנה קנאית על סודות, הקשורים בטקסי החניכה והעלייה בדרגה של המצטרפים לכת.[7] בניגוד לדתות, שההצטרפות אליהן היא אוטומטית ונובעת, בדרך כלל, מהיות המאמין החדש בן של מאמין קיים,[8] נדרשות הכתות לספק למאמינים המבוגרים טקסי הצטרפות מיוחדים.

בגלל החשש מעוינות של הסביבה, וכדי לאצול מידה רבה יותר של חשיבות לעליה בדרגות הכת, נוהגות כתות רבות לטעון כי רק כאשר יטפס המאמין לדרגה רוחנית גבוהה יותר, ניתן יהיה לחשוף בפניו מידע סודי ונסתר, שלא ניתן היה לגלותו קודם. הטיפוס בדרגות מלווה, בדרך כלל, ובדומה לנהוג בדתות, בטקסים של היטהרות, הקזת דם, שירה, דקלום שבועות ונוסחי אמונה, וכדומה.

מאפיין בולט נוסף של חלק מהכתות, המשותף להן ולחלק מהדתות (אף כי לא לכולן, ולא לכל הזרמים בכל הדתות) הוא ראיית ההחזקה ברכוש עדות לפגם מוסרי, שהמאמין נדרש להתגבר עליו באמצעות ויתור על רכוש. בחלק מהכתות לובש הוויתור על רכוש דמות של היטהרות והתנערות מהרכוש ה'ארצי'. באחרות הוא מועבר למנהיגי הכת. במקרים רבים נדרש המאמין, גם אם לא וויתר על רכושו, לשלם עבור חפצים ושירותים שונים של בעלי תפקידים בכת, כמו אלו הכרוכים בהשגת חפצי קודש, בקבלת הכשר לפעולות מסוימות או להימנעות מהן, בהשתתפות בטקסים, וכן הלאה.

מאפיינים אחרים של כתות אינם שונים באופן מהותי מאלו המקובלים גם בדתות. כך, לדוגמה, נדרשים המאמינים להתנתקות - הגדרה מחודשת של מערכות יחסיהם עם אנשים, כאשר אלו שאינם מאמצים את האמונה החדשה או המתחדשת מורחקים או מתרחקים מן המאמין; אדיקות וניסיון למלא בשלמות רוחנית מלאה את מצוות הכת; הפגנת ציות וכפיפות למצוות הרב או הגורו; מיסיונריות הלובשת דמות ניסיון לשכנע אנשים נוספים 'לטעום' מהעולם הרוחני הנעלה והמוסרי יותר בו שרוי המאמין ולהכיר בעילאיותו; ואימוץ טרמינולוגיה רליגיוזית, בהתאם לשפה הפנימית של הכת, כאשר מונחי היסוד העיקריים זוכים לשם חדש המעיד, כביכול, על משמעות שונה שלהם.

מאפיינים אלו שנויים במחלוקת מקצועית. במקרה של גואל רצון, שני פסיכיאטרים מובילים בתחום מחקר הכתות העידו על קיומם של מאפיינים אלו, אולם בית המשפט המחוזי דחה את עדותם, וקבע שאין קונצנזוס מקצועי לכך שמאפיינים אלו אכן ניתנים לזיהוי, ובמיוחד התאוריה לפיה המנהיג יכול להפעיל כוחות מאגיים ושתול מחשבות בחברי הכת הנשלטים על ידו, מעולם לא התקבלה בקרב בעלי המקצוע. לעומת זאת, מאפיינים הקשורים בתחום הפסיכוזה של המנהיג, ואלמנטים פסיכוטיים בחברי הכת הנשלטים על ידו, זוהו על ידי פסיכיאטרים בצרפת לפני יותר מ 100 שנים. למשל במקרה של כתות פוליגמיות, מדובר בפסיכוזה הידועה בשם תסמונת Lasègue-Falret Syndrome.

הסיבות להצטרפות לכתות

ארתור ג'יי דיקמן היה חוקר ופסיכיאטר שטיפל באנשים שעזבו כתות. בספר שכתב בנושא הוא ציין שני מניעים עיקריים להצטרפות לכתות: רצון מודע לחיים רוחניים בעלי משמעות ורצון לא מודע להיות מוגן ומכוון על ידי מישהו שמצהיר שהוא יודע מה לעשות בעולם קשה ומבלבל. דיקמן סבור שאותם צרכים קיימים בכל אחד מאתנו. [9] במאמר בנושא קבוצות רוחניות דיקמן מפרט שרצון לנצל ולשלוט על חברי הקבוצה הן תכונות של מנהיגי כתות. [10] בספרו על כתות בארצות הברית, דיקמן גם מפרט רשימה של התנהגויות פולחן, כגון תלות במנהיג ולחץ להסתגל, בקבוצות ובארגונים שאינם כתות. זה מראה שבחברה יש קשת של קבוצות אם התנהגויות פולחן ושכתות הן מקרה קיצוני. [11]

כתות בהיסטוריה

כתות פעילות במאה העשרים ואחת

כתות שאינן פעילות בישראל

פעילות כתות בישראל ומאבק נגדן

בישראל פועלות כתות ומנהיגים רוחניים. מדינת ישראל אינה רואה מתפקידה לפעול נגדן פרט למקרים בהן יש הפרת חוק. ב-1987 פורסמו מסקנות ועדה בין-משרדית בראשות חברת הכנסת מרים גלזר-תעסה, לבדיקת תופעת הכתות בישראל. את הוועדה מינה שר החינוך זבולון המר והיא בדקה במשך חמש שנים, עשר כתות שפעלו בישראל. לדעת הוועדה חלק מהכתות מסוכנות ולכן המליצה להשתמש בחוקים הקיימים כנגדן. על פי הוועדה במקרים בהם כתות מטעות את הציבור ואינן מצהירות בגלוי מי הן, ובמקרים בהם מתבצעות בהן עברות פליליות לכאורה, יש להסתייע בדין הפלילי הקיים כדי למנוע מהן לפגוע בציבור ולא לחוקק חוקים חדשים. המלצות הוועדה לא אומצו ולא יושמו.

בשנת 2006 הוקם המרכז הישראלי לנפגעי כתות, חברה המציעה תמיכה ומידע על דרכי פעולתם של גופים אותם היא מגדירה ככתות הפועלות בישראל. כמו כן מפנה המרכז נפגעים לטיפול נפשי, מארגן קבוצות תמיכה, מפגשים וכנסים, מפנה לסיוע משפטי ומספק חומרי הסברה והרצאות.

ב-17 פברואר 2016 הצעת חוק לטיפול נגד כתות פוגעניות עברה בקריאה טרומית במליאת הכנסת.[15]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דו"ח הוועדה הבינמשרדית לבדיקת נושא ה"כתות" (קבוצות חדשות) בישראל (1985). ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות. (דו"ח ועדת גלזר-תעסה)
  • אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, באספקלריה של הדורות, תשל"ג
  • בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ט
  • Marc Galanter, Cults: Faith, Healing and Coercion, New York: Oxford University Press, 1989.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Stephen Hunt, Alternative religions: a sociological introduction,Hamphshire: Ashghate, 2004, עמ' 19 ואילך.
  2. ^ David G. Bromley, Douglas E. Cowan, "The invention of a counter-tradition: the case of the North American anti-cult movement, in James R. Lewis, Olav Hammer, The invention of sacred tradition, Cambridge: Cambridge UP, 2007, עמ' 96 ואילך.
  3. ^ טאקר מגדירה "כת", במידה של בדיחות דעת, כ"הקבוצה הדתית שאליה שייך מישהו אחר שאינו מסכים איתי" Ruth A. Tucker, Another Gospel: Cults, Alternative Religions, and the New Age Movement, Grand Rapids, Zondervan, 1989, עמ' 15
  4. ^ Rodney Stark, William Sims Bainbridge, The future of religion: secularization, revival, and cult formation, Berkeley: U California P, 1985, עמ' 394 ואילך.
  5. ^ Stephen Hunt, Alternative religions: a sociological introduction,Hamphshire: Ashghate, 2004, עמ' 9-10
  6. ^ שם, 400-02.
  7. ^ בכת האימן, לדוגמה, היה נהוג לדרוש מן המאמינים להימנע מתיאור פרטי הטקסים והאירועים בפני מי שאינם נמנים עם הכת, ונאסר עליהם לחשוף טקסטים סודיים בפני מי שלא עברו טקסי חניכה נאותים.
  8. ^ כל הדתות הקיימות מקיימות, כמובן, גם טקסי "אישוש" המאשרים את הצטרפותו של המאמין כאדם בוגר לדת
  9. ^ Arthur J. Deikman, Treating Former Members of Cults
  10. ^ Deikman, A., The evaluation of spiritual and utopian groups., Journal of Humanistic Psychology 23(3), עמ' 8-19
  11. ^ A. Deikman, The wrong way home: Uncovering the patterns of cult behavior in American society, Beacon Press, 1990
  12. ^ Amish Life.
  13. ^ היום לפני: אוקלהומה סיטי עולה באש, וואלה! חדשות, ‏2009-04-19 (בhe-IL)
  14. ^ The Cult That Spawned the Tough-Love Teen Industry, archive.is, ‏2013-02-01
  15. ^ חוק לטיפול בכתות פוגעניות, אתר כנסת פתוחה
אורקל

אוֹרקל (מלטינית: orare, "לדבר") הוא נביא או כת, פגניים בדרך כלל, המתנבאים על העתיד לבוא בהשראת האל.

בדומה לשאר העמים בעולם העתיק, היוונים והרומאים נמשכו לתחום ניבוי העתיד. שליטים ופשוטי העם ביקשו לעמוד על כוונות האלים ולנהוג בהתאם להן. במקדש זאוס באולימפיה ובמקדש אפולו האיסמני בתבאי, התקיימו ניחושים. אורקל קדום ומפורסם היה בדודונה, וניחשו שם לפי רשרוש העלים בחורשה הקדושה.

להשפעה יתרה זכה האורקל מדלפי שבו דיבר האל מפיה של פיתיה, כוהנת שהייתה ממלמלת דברי נבואה סתומים.

איבאדיה

אִבַּאדִיָּה (בערבית : الإباضية; תעתיק מדויק: אלאבאצ'יה) היא כת אסלאמית, פלג של כת הח'וארג', אשר התנגדה הן לשלטון הסונים והן לשלטון השיעים והקימה לעצמה מדינות עצמאיות בדרום חצי האי ערב ובצפון אפריקה.

איסיים

האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות ים המלח, הגם שאחרים חולקים על כך.

אסמאעיליה

האִסמאעיליה (בערבית إسماعيلية) היא הפלג השני בגודלו בזרם השיעי (אחרי התריסריים) בדת האסלאם. האסמאעילים מאמינים כי יורשו של האימאם השיעי ג'עפר א-צאדק היה אסמאעיל אבן ג'עפר, בניגוד לתריסריים הרואים במוסא אלכאט'ם את האימאם השביעי.

למרות שישנן מספר תת-קבוצות באסמאעיליה, המושג משמש היום בעיקר כדי לתאר את הקהילה של האסמאעילים הנִזארים, הקבוצה הגדולה ביותר בזרם, שמנהיגיהם לאורך הדורות זכו לתואר אגא ח'אן (פרסית: آغا خان, תעתיק מדויק: אע'א ח'אן).

מספרם של חברי כת האסמאעיליה נאמד ב-15–20 מיליון נפש, כ-100,000 מהם בארצות ערב.

דת

דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם המקשרות את האנושות לרוחניות או לעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים ו"היסטוריה קדושה" שמיועדות להסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים הנובעים מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם.

דת היא אחד האוניברסלים האנושיים: לכל התרבויות שנחקרו, ללא יוצאת מן הכלל, הייתה אמונה דתית (לעיתים יותר מאחת). רוב בני האדם מאמינים בדת זו או אחרת.

בדתות רבות קיימים מושגים של תורת הגמול, הכוללים את מושגי תיקון הנשמה, השארות הנפש לאחר המוות, הגעה לאחר המוות הגופני לאותו עולם שבו נמצאים האל או האלים, מלאכים או נשמות אחרות של בני מעלה שזכו לכך, גאולה, משיח כלשהו ותחיה פיזית של הגוף.

על פי פרופסור בנימין בית-הלחמי, בעולם קיימות כעשרת אלפים דתות שונות (שרובן התפתחו במאתיים השנים האחרונות), ולהן קרוב לשישה מיליארד מאמינים. כאשר בראש צועדות הנצרות עם כ-2.4 מיליארד מאמינים, האסלאם עם כ-1.7 מיליארד מאמינים, וההינדואיזם עם קצת יותר ממיליארד מאמינים. אף שכל דת דוגלת בעקרונות אמונה ודרך חיים שונים, והן צרות ויריבות אחת לשנייה, המשותף לכולן רב על המפריד.

פילוסופיה של הדת הוא התחום הפילוסופי העוסק בשיקולים לקיום דתות. התאולוגיה עוסקת בהסבר האמונה באל, והפסיכולוגיה עוסקת בחקר המניעים ליצירת הדתות, כניסת המאמינים לשורותיהן, והתפקיד שממלאת הדת בבריאות הנפש ובהפרעות נפש.

האסכולה הפיתגוראית

האסכולה הפיתגוראית היא אסכולה פילוסופית קדם-סוקרטית, שנוסדה על ידי הפילוסוף פיתגורס ונקראה על שמו.

הפיתגוראים התארגנו בחבורות סגורות, תערובת של אסכולה מדעית ושל כת דתית שדמתה מאוד לאורפיים אך טענה שהפילוסופיה ולא אורח חיים דתי-פולחני, מטהרים את הנפש. הם הקפידו על סודיות ומבחן הקבלה לאגודה היה בין השאר שתיקה למשך 5 שנים (התגליות המתמטיות קיבלו מעמד דתי, נשמרו בסודיות יותר מרעיונות דתיים אחרים). הפיתגוראים עסקו במתמטיקה, מטאפיזיקה, מוזיקה ואסטרונומיה, האמינו בגלגול נשמות, הקריבו קורבנות, ונמנעו מאכילת בשר (צמחונות).

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על פי לוקאס (ביוונית: Κατά Λουκάν) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה שלישית בבשורות, והיא הארוכה מביניהן. כמו שאר הברית החדשה, הבשורה נכתבה ביוונית, והיא מיועדת לשאינם־יהודים (בדומה לבשורה על-פי מרקוס, ושלא כמו הבשורה על-פי מתי), ומובטח בה שהנצרות היא דת בינלאומית ולא כת יהודית.

המושבה הגרמנית (ירושלים)

המושבה הגרמנית בירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים ב-1873, כמושבה החמישית מתוך שמונה המושבות שבנו הטמפלרים בארץ ישראל. מושבות נוספות נבנו ביפו, בחיפה ובגליל.

הפיכה

הֲפִיכָה (שני מונחים לועזיים הפכו בינלאומיים: המונח הצרפתי coup d'état "קוּ דֵטָה", ובקיצור coup "קוּ", והמונח הגרמני Putsch "פּוּטְשׁ") היא החלפת הקבוצה השלטת במדינה שלא על פי הכללים הקיימים לחילופי שלטון, אך ללא שינוי רדיקלי של סוג המשטר. הפיכה מצומצמת במיוחד היא הפיכת חצר, שבה נמנה השליט החדש עם הקבוצה השלטת עוד בטרם היותו לשליט.

הפיכה צבאית היא הפיכה שבה משתלט הצבא על מרכזי הכוח במדינה, לרוב תוך מינוי חלק מראשיו לתפקידי ההנהגה הבכירים (כינון שלטון של כת צבאית או "חונטה"). הפיכות צבאיות מתרחשות בעידן המודרני בעיקר במדינות עולם שלישי, שבהן הצבא הוא אחד ממייצבי המשטר הבולטים, ומעורב בחיים האזרחיים. על מנת להפחית את האיום בהפיכה צבאית, מקפידות ממשלות רבות להצר את צעדי הצבא בתחומים האזרחיים, ולעיתים גם מחליפות את מפקדי הצבא הבכירים בקצב גבוה כך שלא יוכלו לצבור כוח רב.

לעיתים חורגת השפעתה של הפיכה מגבולותיה של המדינה שבה אירעה, ומשנה את פני כלל התרבות והחברה האנושית; במקרה זה היא נקראת מהפכה. דוגמה לכך היא מהפכת אוקטובר, שהחלה כהפיכה ברוסיה, וייצאה את הקומוניזם לרחבי העולם. לפעמים משתמשים במושג "מהפכה" לתיאור הפיכה שבה לא נעשה שינוי מהותי בסוג המשטר, לרוב מסיבות של נקודת מבט לאומית מצומצמת, ובעיקר מסיבות של רטוריקה ותעמולה. לעיתים מזומנות מחלחל השיח התעמולתי גם להיסטוריוגרפיה, על אף שהדבר אינו מדויק מבחינה מושגית.

חשישיון

חשישיון (בערבית: الحشاشون או الحشاشين או الحشيشية, החשישיים) היה מסדר של ניזארים (אחת הקבוצות של הפלג האסלאמי איסמאעיליה) בעיקר מפרס ומסוריה, שנוסד בשלהי המאה ה-11. המסדר הציב איום צבאי על שלטונה של השושלת הסלג'וקית בשטחי ממלכת פרס, באמצעות השתלטות על מבצרים רבים, בהנהגתו של חסן-י סבאח.

אנשיו נודעו באכזריותם ובמנהגם לחסל את אויביהם הפוליטיים והדתיים (בעיקר מוסלמים). התפרסמו בעולם בעיקר בשל המיתוסים שדבקו בהם.

יוחנן המטביל

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס? – 36 לערך?) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

כת השטן

המונח כת השטן מתייחס בדרך כלל לקבוצת מאמינים הסוגדים לדמות השטן, או לכל מה שמאפיין אותו בתרבות מאז ימי הביניים ועד המאה ה-21. לפעמים בתקשורת מונח זה משמש גם לתיאור כנסיית השטן.

כת צבאית

כת צבאית, הקרויה גם חונטה צבאית (בספרדית: Junta militar), או בקיצור חונטה ("אספה", "מועצה"), היא משטר המונהג במשותף על ידי קציני צבא בכירים, בדרך כלל בעקבות הפיכה צבאית. לעיתים מנהלת הכת הצבאית בעצמה את ענייני המדינה, ולעיתים היא ממנה את אחד מחבריה או אדם אחר לעמוד בראש הממשלה.

בניגוד למשטרים דיקטטוריים אחרים, הנבנים סביב אדם מסוים שתופס את השלטון, חונטות נוטות לתפוס את השלטון בדרך כלל במקרים של אי-יציבות פוליטית. כך, למשל, היווה החשש מהקומוניזם עילה לתפיסת השלטון בידי חונטות במדינות שונות בעולם בין שנות ה-50 לשנות ה-70.

חונטות שלטו במדינות כגון:

ארגנטינה (1958-1955, 1973-1966, ו-1983-1976)

צ'ילה (1990-1973)

יוון (1974-1967)

ניגריה (1979-1966, 1998-1983).

אתיופיה (1974-1987).

מיאנמר (1988-2016).

מצרים (2011-2012), (2013-)בעוד חונטות אלה ידועות לשמצה, בפורטוגל הנהיגה חונטה את מהפכת הציפורנים ב-1974, כשלב ביניים בדרך להפיכתה של המדינה לדמוקרטיה.

מגילות ים המלח

מגילות ים המלח, מכונות גם מגילות מדבר יהודה, המגילות הגנוזות ומגילות קומראן, הן מגילות שהתגלו במערות קומראן, מורבעת, נחל חבר (מערת האימה ומערת האיגרות), נחל צאלים ועל המצדה שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור בין השנים 1947–1956. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שתקופת כתיבתן של המוקדמות מביניהן משוערת למאה השנייה והראשונה לפני הספירה. כלומר אלו כתבי היד העבריים הקדומים ביותר הכוללים עד נוסח למקרא בעברית שנמצאו, למעט קטע בודד של ברכת כהנים מכסף המתוארך למאה ה-6 לפני הספירה. רוב המגילות עשויות קלף ומקצתן עשויות פפירוס. על אף שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו היטב בשל האקלים הצחיח השורר בבקעת ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, כשליש מן המצאי בארמית ויתרתן ביוונית.

בין היתר שופכות המגילות אור על חייהם של אנשי "כת היחד" או "כת מדבר יהודה", אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני. רוב החוקרים מצביעים עליהם כאיסיים המוזכרים בכתבי יוסף בן מתתיהו, אך חלקם נוטים לזהות בהם את הכוהנים בני צדוק (ראו בהמשך על הפולמוס בין החוקרים באשר לזהות כותבי המגילות).

חלק מהמגילות מוצגות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי. רוב המגילות מטופלות במעבדת המגילות של רשות העתיקות וניתן לצפות בהן בספרייה המקוונת של רשות העתיקות בשיתוף חברת גוגל, ובתערוכות בחו"ל מעת לעת.

סיקיזם

סיקיזם (בפנג'אבי: ਸਿੱਖੀ, פירוש מילולי "ממשיכי הדרך" או "ההולכים בעקבות") היא דת מונותאיסטית שמקורה בחבל פנג'אב שבין הודו לפקיסטן.

הדת התגבשה בתהליך סינקרטי המשלב אמונות הינדיות, מוסלמיות ואחרות, סביב תורתם ומורשתם של הגוּרוּ (מורה) נאנאק ותשעת ממשיכי דרכו, במהלך תקופה שתחילתה בסוף המאה ה-16 וסופה בשנת 1708 עם חתימת הספר המקודש לסיקים – הגורו גְרַאנְת סַאהִיבּ שמכונה גם האַדִי גְרַאנְת – "הספר הראשון". קובץ קדוש זה מורכב ממזמורים ופיוטים המנסחים את עקרונות הדת ונחשב במסורת הסיקית לגורו ה-11 האחרון והנצחי.

המאמינים בסיקיזם מכונים סיקים – "תלמידים". התנועה מונה כ-23 מיליון מאמינים ברחבי העולם, אך מקורה ומקום תפוצתה העיקרי הוא בחבל הפנג'אב. עם חלוקת תת-היבשת על ידי הבריטים, בשנת 1947, נחצה חבל הפנג'אב בין הודו לפקיסטן ומיליוני סיקים נאלצו להגר ממקומות מגוריהם אל תוך תחומי מדינת פנג'אב בהודו. כיום חיים שם כעשרים מיליון סיקים ומהווים כשני שלישים מהאוכלוסייה המקומית. בתקופה שבין סוף המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20, היגרו מהודו סיקים רבים וכיום קיימות קהילות רבות של מהגרים סיקים, בעיקר במדינות חבר העמים הבריטי ובארצות הברית.

צדוק

צָדוֹק הַכֹּהֵן (או צדוק בן מריות), דמות מקראית, היה אחד משני הכהנים בתקופת מלכותו של דוד המלך, ומונה לתפקיד הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים על ידי שלמה המלך, לאחר גירושו של אביתר (מצאצאי עלי הכהן) מן הכהונה.

קומונה

קוֹמוּנָה (בעברית, על פי החידוש העכשווי של האקדמיה ללשון העברית: מִשְתָּף) הוא מבנה חברתי בו קבוצת בני אדם שאינם בהכרח קרובי דם, מתארגנים באופן וולונטרי כחברה שיתופית בנכסיה, בייצור ובצריכה. חלק מן הקומונות מנסות למעשה להוות מעין "משפחה מורחבת" המבוססת על יחסי אינטימיות חברתית, שיתוף חומרי, רגשי ורוחני תוך שוויון מעמדי כלכלי ופוליטי. רעיון הקמת הקומונה ואף ברית בין קומונות הוא נדבך מרכזי בניסיון לצמצום יחסי כוח ושליטה של אדם באדם מה שכונה בפי מרטין בובר "צמצום העודף הפוליטי". כלי חברתי זה משמש בתפיסות כנצרות הקדומה, האנרכיזם, והסוציאליזם האוטופי כמכשיר ליצירת שינוי חברתי מלמטה ולהביא לחברה אלטרנטיבית.

לקומונה היסטוריה ארוכה: שורשיה מתחילים מהשבטים בחברות הפשוטות, "החמולה", דרך ראשית הנצרות, הנזירות של ימי הביניים ונזירויות במזרח אסיה, שוב דרך התיישבות בעולם החדש בעיקר במושבות מאוחר יותר בארצות הברית, בקיבוץ ובקבוצה בישראל, באשראם בהודו ועוד. כיום פזורות ברחבי העולם אלפי קומונות בכל היבשות.

מקובל לראות כ"מקור הקומונות" המערביות את ההתפתחות הקומונלית בארץ ישראל בתקופת בית שני. עדויות ארכאולוגיות ומגילות שנשתמרו מציינות כי כת האיסיים (ממצדה) וכן כת ים המלח (מגילות קומראן, יש הטוענים כי מדובר למעשה באותה כת), קיימו באותה תקופה אורח חיים שיתופי-דתי. יש האומרים כי הנוצרים הראשונים הושפעו מהם וקיימו אף הם אורח חיים שיתופי בהתבסס על הכתוב במעשי השליחים: "וכל-המאמינים התאחדו יחד וכל-אשר להם היה לנחלת כלם. וימכרו את-אחזתם ואת-רכושם ויחלקו לכלם לאיש איש די מחסורו. ויום יום היו שקדים להיות במקדש לב אחד ויבצעו את-הלחם בבית בבית" (פרק ב' פסוקים 44–46).

מרבית הקומונות הראשונות באירופה ובארצות הברית מימי הביניים ועד סוף המאה התשע עשרה היו קומונות דתיות. הן הוקמו בדרך כלל על ידי קבוצות שאמונתם סטתה מן האמונה הנוצרית המקובלת על ידי הכנסיות הגדולות (קתולית ופרוטסטנטית). חלק ניכר מהביקורת שהופנתה כלפי הכנסייה הייתה שחיתותה הכלכלית וחומרנותה. המענה שנתנו אותם מאמינים לבעיית החומריות היה ניסיון ליצור כפרים שיתופיים שבהם הרכוש אינו פרטי אלא קהילתי - ברוח הנוצרים הראשונים, ומתוך שאיפה לחיים דתיים-מוסריים של שוויון ואחווה. קהילות אלו נרדפו לרוב באירופה, ופעמים רבות היגרו לאמריקה שם המשיכו בחייהם המשותפים. בדרך כלל ניסו קהילות אלו לשמור עצמן בבידוד יחסי מהחברה שהקיפה אותן - וזאת על מנת שלא להיות מושפעים ממנה. בין קהילות אלו ניתן למנות את הדוחובורים, השייקרים, הספאפורדיטים (מקימי האמריקן קולוני בירושלים) וכת ההוטרים מהם התפלגו קומונת ברודרהוף. טולסטוי נחשב לאחד מתומכי רעיון הקומונה הדתית.

התפתחות התאוריה המרקסיסיטית, ומאוחר יותר התאוריה האנרכיסטית של דמויות כמו פיוטר קרופוטקין וגוסטב לנדאואר הביאה להקמתן של קומונות סוציאליסטיות-חילוניות, כחלק מניסיון לשחרור האדם העובד מכבלי החברה הקפיטליסטית וניסיון ליצירת חברה ברוח הסוציאליזם. פעמים רבות קומונות כאלו ראו עצמן כ"אבטיפוסים" לחברה הקומוניסטית שתוקם אחרי המהפכה, או כתנועות שמטרתן להפיץ את אורח החיים השיתופי עד שיהפוך לנחלת החברה כולה.

במאה העשרים התעוררו תנועות שקראו ליצירת קומונות, לא רק כאמצעי להתמודד עם החברה הקפיטליסטית - כי אם גם כניסיון להתמודד עם הניכור שחווה האדם בחברה המודרנית, וככלי לתיקון יחסי האנוש. בין נושאי רעיון זה היו תנועות הנוער האירופאיות, דוגמת הואנדרפוגל, ומאוחר יותר תנועת ההיפים בארצות הברית בשנות השישים. בישראל בא רעיון זה לידי ביטוי ב"קבוצה האינטימית" של הוגי דעות כצבי שץ, א"ד גורדון ומרטין בובר.

קומראן

קוּמְרָאן (בערבית: خربة قمران; תעתיק: חִ'רְבַּת קוּמְרָאן) הוא אתר ארכאולוגי השוכן במישור הצפון-מערבי של ים המלח, סמוך לשפך נחל קומראן. המקום התפרסם במיוחד בשל מגילות ים המלח שנמצאו במקום.

מערות קומראן התגלו בשנת 1946 על ידי נער בדואי שיצא לחפש עז תועה, וגילה מערה ובה כדי חרס שבתוכם מוסתרים כתבי יד. תגלית זו הובילה לגילוי 929 כתבי יד במקום כחלק מתגלית מגילות ים המלח. לאחר גילוי המגילות נערכה חפירה ארכאולוגית באתר וממצאיה שרידי יישוב שנבנה על פי הערכות החוקרים בין השנים 150 ל-130 לפני הספירה.

לדעת מרבית החוקרים הייתה נקודת היישוב מקום משכנה של כת יהודית, כת מדבר יהודה. ישנה סברה מקובלת שזו כת האיסיים הנזכרת פעמים רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו, פילון ופליניוס הזקן, ולכן גם נקראת לעיתים "כת קומראן". מיעוט החוקרים חולקים על דעה זו וטוענים שהאתר שימש כביתה של משפחה רומאית עשירה או אף מבצר לחיילי ליגיון רומאים. סברה נוספת טוענת כי המקום שימש כמצודת דרכים חשמונאית ובהמשך כבית אחוזה הרודייני.

רב ירמיה בר אבא

רב ירמיה בר אבא היה אמורא מהדור השני לאמוראי בבל (אמצע המאה ה-3 לערך). היה מתלמידיו של האמורא המפורסם רב. מופיע פעמים רבות גם בתלמוד הירושלמי, ושם הוא נקרא רב ירמיה סתם, בלא שם אביו.. יש אומרים שנקרא גם רבי ירמיה רבה (הגדול).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.