כרת

כָּרֵת הוא אחד מעונשי התורה, ונזכר כעונש ההלכתי על 36 חטאים. מסכת כריתות העוסקת בקורבנות הבאים על חטאים, מונה בתחילתה את העבירות עליהם חייבים כרת.

במשנה במסכת מכות מובא שאדם שעבר עבירה שחייבים עליה כרת, ולקה עליה, נפטר מחיוב הכרת שהיה עליו[1]

מקורות בתורה

עונש הכרת מוזכר בפסוקים רבים בניסוחים שונים:

  • כל אוכל מחמצת – ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל (שמות יב, יט)
  • כל נפש אשר תאכל כל דם – ונכרתה הנפש ההיא מעמיה (ויקרא ז, כז)
  • כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא, את משכן ה' טימא – ונכרתה הנפש ההיא מישראל (במדבר יט, יג)
  • ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל (במדבר יט, כ)
  • והנפש אשר תפנה אל האובות והידעונים לזנות אחריהם ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו (ויקרא כ', ו)
  • כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליהוה וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני יהוה (ויקרא כב, ג)

בכל המקורות מופיע הפועל כ.ר.ת. כשהוא מיוחס לנפש, והאלמנט שממנו היא נכרתת הוא "מלפני ה'" "(עדת) ישראל", "עמיה", "הקהל".

ישנו מקור אחד שבו מוזכר הכרת בניסוח חריג, וזו הפרשיה העוסקת (על פי פירוש חז"ל) באיסור עבודה זרה:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם, בְּיַד מֹשֶׁה, מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה, לְדֹרֹתֵיכֶם...
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר – אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲו‍ֹנָה בָהּ.

קל לראות את ההדגשה המשולשת: "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה; הכרת תכרת הנפש ההיא, עוונה בה".

יש מהמפרשים שראו בכך דבר ייחודי לעוון עבודה זרה שהוא חמור מכל החטאים, וכך גם פירשו שהכרת האמור בעבודה זרה שונה וחמור מהכרת הרגיל; ויש מהחכמים שראו מכאן מקור לבאר את טיב עונש הכרת בכל המקומות האחרים שבו הוא מופיע (וראו להלן מהות העונש).

יש שראו קשר מסוים בין עונש כרת לבין עונש מיתה בידי שמים שנזכר בחז"ל.

מהות העונש

פירושים רבים נאמרו לגבי מהות העונש של כרת ויחסו לעונש של "מיתה בידי שמיים".

חז"ל

בדברי חז"ל נזכרת האפשרות לפיה כרת הוא עונש של קיצור החיים – מיתת האדם בטרם העת שיועדה לו; למשל:

אמר רבה: [מיתה] מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת. מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת חמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי ששים זו היא מיתה בידי שמים"

בהמשך אותה גמרא, מובא סיפור על כך שרב יוסף עשה חגיגה בהגיעו לגיל שישים:

רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן; אמר: "נפקי לי מכרת". אמר ליה אביי: "נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר?". אמר ליה: "נקוט לך מיהא פלגא בידך".
(תרגום חופשי לעברית:
כאשר היה רב יוסף בן ששים, עשה יום טוב לחכמים; אמר: "יצאתי מעונש כרת". אמר לו אביי: "אמנם יצאת מכרת של שנים, אבל מכרת של ימים האם יצאת?". אמר לו: "לפחות מחצי עונש כרת יצאתי".)

על פי אחד הפירושים, ההבדל בין כרת ימים לכרת שנים הוא בכך, שכרת שנים הוא מיתה בטרם עת, וכרת ימים הוא מיתה חטופה.

בראשונים

רש"י בכמה מקומות מציין שעונש כרת משמעו גם עריריות, מיתה בלי בנים[2]. זאת, כנראה, בהשראת פסוקים לגבי 2 מאיסורי העריות, שעל כולם חל איסור כרת:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ, עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה – חֶטְאָם יִשָּׂאוּ, עֲרִירִים יָמֻתוּ.
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא – עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ.

ויקרא כ, כ-כא

הרמב"ם כותב שהכרת הוא היעדר נפש האדם מהעולם הבא[3]:

הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא [...]
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה – שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה" (במדבר טו,לא). וזה האובדן הוא שקוראין אותו הנביאים דרך משל "באר שחת" ו"אבדון" ו"תופתה" ו"עלוקה"; וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם.

תשובה, ח, א-ח

כלומר: חיי העולם הבא עומדים מצד אחד, וההיכרתות מהם בצד שני, וזהו עונש הכרת.

דעה זו נסמכת בין השאר על דברי חז"ל בעונש על עבודה זרה שהובאו לעיל:

והרעה השלמה היא היכרתות הנפש ואובדנה, ושלא תזכה להשאר קיימת, והוא הכרת הנזכר בתורה. ועניין הכרת – היכרתות הנפש, כמו שבאר ואמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא", ואמרו עליהם השלום: "'הכרת' - בעולם הזה, 'תכרת' - לעולם הבא". [...] הנה כל מי שדבק בתענוגים הגופניים, ומאס באמת ובחר בשקר – נכרת מאותה מעלה, ויישאר חומר נכרת בלבד.

בידי אדם או בידי שמים

במסורת היהודית עונש הכרת היא עונש הנעשה בידי שמים ולא בידי בני אדם. פירוש זה נסמך על הכתובים בהם מצוין שהאל הוא זה שמכרית את החוטאים.[4] אולם היו שטענו שמדובר על עונש בידי אדם. על סמך העובדה שכמעט בכל המקומות נזכר שההיכרתות נעשית מ"(עדת) ישראל" וכדומה, יש בקרב חוקרי המקרא כאלו המפרשים שמדובר בעונש נידוי מהעם/הקהילה. שמואל ליונשטם באנציקלופדיה מקראית מתפלמס עם עמדה זאת באריכות וטוען שהיא אינה נכונה[5].

גם הקראים פירשו את עונש הכרת כעונש הניתן בידי אדם. ככל הנראה כנגד עמדה זאת של הקראים נכנס לחלק מנוסחי הוידוי במנהג בבל העתיק הביטוי "כרת בידי שמים"[6].

ההבדל בין כרת למיתה בידי שמים

מדברי רש"י במקומות אחרים נראה שיש דמיון בין עונש כרת לבין עונש מיתה בידי שמים, אלא שזה האחרון אינו כולל עונש על בנים אלא על מיתת האדם לבדו וכן לא כולל מוות של האדם דווקא בחצי ימיו. מדברי ראב"ע (בראשית יז, יד) נראה שהוא סובר שיש זהות בין עונש כרת לעונש מיתה בידי שמים. הרמב"ם כותב שאין קשר בין עונש כרת לעונש מיתה בידי שמים, שזה האחרון הוא מיתה של האדם בטרם עתו, ואינה שייכת לענישה בעולם הבא.

החטאים שעליהם בא עונש כרת

המשנה הראשונה של מסכת כריתות מונה אחת לאחת את כל הכריתות; 34 מצוות לא תעשה, ו-2 מצוות עשה (בחסרון אכילת טבל שנמנית בתוספתא):

שלושים ושש כרתות בתורה:
הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, הבא על הזכור, ועל הבהמה, ואישה המביאה את הבהמה, והבא על אישה ובתה, ועל אשת איש, הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, (15 – איסורי עריות)
והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, (4 – על עבודה זרה)
והמחלל את השבת, (1 – איסור שבת)
וטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, (2 – על טומאה ומקדש/קודש)
והאוכל חלב, ודם, (2 – איסורי אכילה תמידיים)
ונותר, ופיגול, (2 – איסורי אכילה של קודשים)
השוחט ומעלה בחוץ, (2 – איסור קודש)
האוכל חמץ בפסח, האוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, (3 – אכילות בזמנים אסורים, וצום יום כיפור)
המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה; (3 – איסורי שימוש בקודש)
הפסח והמילה, במצות עשה. (2 – מצוות עשה מכוננות)

ניתן לראות סדר במניין:

  • בראש נמנו 2 מתוך שלושה האיסורים החמורים ביהדות – איסורי יהרג ואל יעבור (גילוי עריות ועבודה זרה; לא כולל איסור רצח), ושבת שאף עליה נאמר ששקולה כנגד כל המצוות;
  • לאחר מכן נמנו איסורי אכילה ומקדש שונים,
  • בסוף נמנו מצוות העשה שניתן לראות בהן מצוות מכוננות לעם היהודי.

שוגג

עונש כרת תמיד בא על חטא כשהוא נעשה במזיד.

על פי מסורת חז"ל, כל מצוות ה"לא תעשה" שעונשם כרת במזיד, יש להביא עליהם קורבן חטאת כשנעשים בשגגה, ולהפך (התאמה חד-חד ערכית), מה שאין כן לגבי שתי מצוות העשה (פסח ומילה) שעונשן במזיד כרת, שעליהן אין מביאים חטאת בשוגג, וכמו כן על איסור מגדף[7].

חומרת העונש

מקובל לראות בחומרת עונשי התורה תשקיף של חומרת העבירות. ישנן כמה ביקורות על שיטה זו, וכן לא תמיד קל לסווג את העונשים לפי חומרתם[דרוש מקור].

בחלוקה כללית בין עבירות קלות לבין עבירות חמורות עונש כרת מסווג בעבירות החמורות:

החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת; ושבועת שוא ושקר – אף על פי שאין בה כרת, הרי היא מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין בהן כרת – הן הקלות.

משנה תורה, תשובה, א, ז

בווידוי בעדות השונות מקובל להתוודות על כל העבירות בסדר חומרה עולה, וזהו הסדר:

...ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים
ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מיתה בידי שמים
ועל חטאים שאנו חייבים עליהם כרת וערירי
ועל חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין.

אולם, קל לראות שאין השיבוץ הזה פשוט. זאת משום שישנם חטאים מורכבים:

  • שחייבים עליהם כרת בכל מקרה ומלקות בהתראה ועדים (...)
  • שחייבים עליהם כרת בכל מקרה ומיתת בית דין בהתראה ועדים (...)
  • שחייבים עליהם מיתת בית דין בהתראה ועדים, בלי כרת כלל (...)

העובדה שעונש כרת חופף לעיתים למלקות ולעיתים למיתה, והיות מיתה לפעמים עם כרת ולפעמים בלי, הביאה לגישה לפיה כרת הוא עונש נלווה שלא בהכרח שייך לסקאלה של חומרת העבירה מבחינה עצמית (לסקאלה הזו שייכים: מלקות, מיתה בידי שמים, מיתת בית דין), אלא מבחינת הקשר לעם. לפי גישה זו – אדם המתחייב בעונש כרת הוא אדם שעשה מעשה שגרם לו להתנתק באופן חמור מההווי היהודי. גישה זו מתיישבת היטב ובאופן אינטואיטיבי עם הגישה הרואה בעונש כרת – נידוי.

הרמב"ם בפירושו לפרק חלק, כותב לגבי מעשים הנזכרים בחז"ל כמונעים מהאדם "חלק לעולם הבא" שעניינם הוא:

שלא תבוא פעולה מאלה הפעולות, ואף על פי שהן קלות לפי מחשבת החושב, אלא מנפש גרועה שלא הושלמה, ואינה ראויה לחיי העולם הבא.

אף לגבי עונש הכרת, נראה שהרמב"ם יאמר שאלו מעשים סמליים, המעידים על נפש האדם, ולא שהמעשים האלו חמורים בפני עצמם בהכרח.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אחת מהסיבות שרצו לחדש את הסנהדרין הייתה על מנת להלקות חייבי כריתות מאנוסי ספרד שייפטרו מהכרת
  2. ^ "כרת הוא שמת בלא בנים" (כריתות, ב, עמוד א), "ימיו נכרתין והולך ערירי" (שבת, כה, עמוד ב)
  3. ^ משנה תורה, הלכות תשובה פרק ח' הלכה ה'.
  4. ^ ראו למשל: ויקרא יז י, ושם כ ה
  5. ^ שמואל אפרים ליונשטם, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968, כרך ד' עמ' 330-332
  6. ^ נפתלי וידר, לחקר מנהג בבל הקדמון, תרביץ, טבת תשכ"ח, עמ' 141
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שגגות, פרק א', הלכה ב'.
60 (מספר)

60 (במלים: שישים) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 59 ולפני 61. בספרות יווניות הוא מיוצג על ידי האות קסי.

אודין (קומיקס)

אודין (באנגלית: Odin) הוא דמות בדיונית המופיעה בחוברות הקומיקס תור ביקום מארוול קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Journey into Mystery #85 מאוקטובר 1962, פרי עטו של הכותב סטן לי והמאייר ג'ק קירבי. דמותו מבוססת על פי האל אודין מהמיתולוגיה הנורדית.

אודין הוא בנם של בור, אחד מאלי אסגרד הראשונים, ובֵּסְטְלַה, ענקית כפור. הועלה הטיעון כי בור יצר את בני האדם כיוון שהרגיש שהעולם בודד וגלמוד בהיעדרם. אולם, בזעמו הוא גם יצר את האיומים השונים שרדפו אחר האנושות. בעזרת אחיו, אודין הצעיר הביל את שד השאול סירטיר, אך הם נהרגו בידי השד וכוחותיהם עברו לאודין. אודין כרת ברית עם הטרולים וכלא את השד במעמקי כדור הארץ למשך עידנים. בהמשך, הוא הופך לשליט אסגרד ומתאהב בגאיה. השניים מביאים לעולם את אל הרעם תור, משום שאודין חפץ בבן אשר יהיה חזק גם באסגרד וגם בכדור הארץ. אודין הוא גם אביו המאמץ של לוקי, ילד בעל דם ענקי הכפור שאביו לאופי נהרג בקרב בידי אודין. חרף כוונותיו הטובות של אודין, בניו הופכים לאויבים מרים. אודין הוא גם אביו של בלדר מאשתו פריגה, מה שהופך את בלדר לאחיו החורג של תור.

העניין הרב שתור רוחש למידגארד (השם האסגרדי לכדור הארץ) מפריע לאודין, שנוטל את כוחותיו של תור כעונש בשלושה מקרים לפחות. אולם, תור מקבל עליו את מרותו של אביו, ואומץ ליבו ואצילותו הרבה משכנעים את אודין לשחזר את כוחותיו של בנו. כשליטו ומגינו של העם האסגרדי, אודין היה מעורב במספר משברים שאיימו על שלומה של אסגרד, ולעיתים גם כדור הארץ.

את דמותו של אודין ביקום הקולנועי של מארוול, ובפרט בסרטי הלייב אקשן "תור","תור: העולם האפל" ו"תור ראגנארוק" גילם השחקן אנתוני הופקינס.

איסור אכילת דם

איסור אכילת דם הוא מצוות לא תעשה מהתורה האוסרת על אכילת דם חיה, בהמה או עוף. העונש על העובר על האיסור הוא כרת.

איסור אכילת חלב

איסור אכילת חֵלֶב הוא מצווה ביהדות אשר אוסרת אכילה של חלקים שומניים מוגדרים של בהמה. איסור זה הוא חמור מיתר מצוות המאכלות האסורים והתורה מציינת שהעונש על אכילת חלב הוא כרת. עונש זה, כמו שאר איסורי אכילה שבתורה, הוא על אכילת כזית או יותר של חלב. האיסור הוא רק לגבי אכילה והתורה במפורש מתירה שימושים אחרים בחלב (מרבית הדברים האסורים באכילה אסורים בהנאה מכל סוג).

בתורה שבעל פה מכונים החלקים השומניים האסורים חֵלֶב ואילו החלקים המותרים נקראים שומן.

גונדור

גונדור היא ממלכה דמיונית המתוארת בלגנדריום של ג'ון רונלד רעואל טולקין.

גונדור נמצאת בדרום הארץ התיכונה וגובלת במורדור במזרח וברוהאן בצפון. בירת הממלכה הייתה אוסגיליאת ולאחר מכן הייתה זאת העיר מינאס טירית ("העיר הלבנה") שנמצאת בלב מישור פלנור. גונדור היא אחת מממלכות בני האדם החזקות ביותר, ויחד עם בני הלילית הובילה את המאבק בסאורון בשנת 3,434 לעידן השני. איסילדור, מלכה של גונדור, הוא זה שהצליח להביס את סאורון, כאשר כרת את הטבעת מידו באמצעות החרב נארסיל שנשברה.

לאחר מותו של איסילידור מלכו צאצאי אנריון אחיו על גונדור.

בשנת 2,050 לעידן השלישי קרא אדון הנאזגול תיגר על המלך גונדור. בפעם הזו המלך החליט להיענות לאתגר ויצא למינאס מורגול בלווית מספר שומרי ראש. עקבותיו לא נודעו מאז. מאחר שהוא לא השאיר יורשים, מונו סוכנים על גונדור להחזיק את הממלכה עד אשר תחודש שושלת המלכים ויוולד יורש ראוי. הסוכנים הצליחו לייצב את מצבה של גונדור, עד אשר סאורון התעורר בשנית בעידן השלישי.

בתקופת העידן השלישי, כאשר פרודו בגינס נשלח להשמיד את הטבעת בהר האבדון שבמורדור, בגונדור שולט הסוכן דנתור בן אקת'ליון. לדנתור שני בנים, בורומיר ופאראמיר. דנתור שלח את בורומיר למועצה בריבנדל על מנת להשיג את הטבעת האחת, שלדעתו תאפשר לגונדור להביס את סאורון ולחדש את תהילת ימי קדם. בהיעדרו של בורומיר, האביר הנערץ על העם והאהוב על אביו, מתמנה פאראמיר למפקד הצבא. במהלך המסע עם אחוות הטבעת, מגלה בורומיר שישנו נצר לשושלת המלכים של נומנור והוא אראגורן בן אראתורן, סייר מבני הדונאדין שבצפון.

אחרי מלחמת הטבעת והשמדתה הסופית בהר האבדון, מוכתר ארגורן למלכה הרשמי של גונדור, יחד עם מלכתו: עלמת העלפים ארוון (בתו של אלרונד). בעזרתו של גימלי בן גלואין, המגייס את אשפי הבנייה של הגמדים, ארגורן מצליח לשקם את העיר הלבנה ואת מבצרי וערי גונדור ברחבי הממלכה.

הברית הישנה

הברית הישנה הוא כינוי נוצרי לחלק הראשון של כתבי הקודש הנוצריים. חלק זה כולל את כל ספרי התנ"ך (אם כי בסדר מעט שונה מהמקובל אצל היהודים), ובכנסיות הקתולית והאורתודוקסיות גם חלק מהספרים החיצוניים. מבחר הספרים וסדרם בברית הישנה מתבסס במידה רבה על תרגום השבעים.

הכינוי "הברית הישנה" מבוסס על התפיסה הנוצרית שעל-פיה הברית בין הבתרים שאלוהים כרת עם אברהם שלמה וממשיכה ב"ברית חדשה" המתגלמת בישו, ובה עוסקים ספרי "הברית החדשה". הנצרות רואה ב"ברית הישנה" מבוא ל"ברית החדשה", והם מוצאים בספרי "הברית הישנה" בשורות ונבואות על בואו הצפוי של המשיח, שרובן מוכרות גם על ידי הרבנים היהודים כנבואות על המשיח אך הם לא מפרשים אותן באותה צורה (ראו: פרה פיגורציה). הראשון שידוע שהשתמש במונח "ברית ישנה" היה הבישוף מליטון מסרדיס במאה השנייה.

ישנם הבדלים גם בתוכן של פסוקים בחלק מהספרים, בעיקר בנביאים האחרונים.

ישנם הבדלים בין סידור הספרים בברית הישנה בין עדות נוצריות שונות. אחד ההבדלים העיקריים הוא ההתייחסות לספרים החיצוניים. בעוד הקתולים והאורתודוקסים משלבים את הספרים החיצוניים בין ספרי התנ"ך בלא הבחנה ביניהם, הפרוטסטנטים נוהגים לכלול אותם בקובץ נפרד המכונה "אפוקריפה" (גניזה).

לכתבי הקודש הנוצריים אין כיום שפה רשמית, וכל נוצרי רשאי לקרוא אותם בתרגום לשפתו. בעבר, כתגובה לרפורמציה, נהגו הקתולים לראות בתרגום הוולגטה של הירונימוס לשפה הלטינית נוסח רשמי של כתבי הקודש. הירונימוס תרגם את "הברית הישנה" מן השפות המקוריות: עברית, ארמית ויוונית (בהתאם לשפת הספר המקורי). יש גם נוסחים נוצריים של "הברית הישנה" המבוססים על תרגום השבעים. לנוסחים הנוצריים של "הברית הישנה" יש חשיבות רבה בחקר המקרא, ובפרט בחקר הספרים החיצוניים, שרובם צונזרו במסורת הרבנית ולא נכללו בתנ"ך.

להלן רשימת ספרי הברית הישנה על-פי הסדר הקתולי. הספרים המסומנים בכוכבית הם מהספרים החיצוניים. בסוגריים מופיע שם הספר בלטינית, ופירושו (שמות הספרים בלטינית מתבססים בדרך-כלל על שמות הספרים בתרגום השבעים).

בראשית (Genesis - מיוונית: "בריאה")

שמות (Exodus - מיוונית: "יציאה" - יציאת מצרים)

ויקרא (Leviticus - ספר הלוויים)

במדבר (Numeri - "מניין", "ספירה")

דברים (Deuteronomium - משנה תורה)

יהושע (Iosue)

שופטים (Iudicum)

רות (Ruth)

שמואל א' (I Samuelis)

שמואל ב' (II Samuelis)

מלכים א' (I Regum)

מלכים ב' (II Regum)

דברי הימים א' (I Paralipomenon, כיום מקובל יותר השם: I Chronicles)

דברי הימים ב' (II Paralipomenon / II Chronicles)

עזרא (Esdrae)

נחמיה (Nehemiae)

טוביה* (Tobiae)

יהודית* (Iudith)

אסתר, כולל פרקים גנוזים (Esther)

חשמונאים א'* (I Machabaeorum)

חשמונאים ב'* (II Machabaeorum)

איוב (Iob)

תהילים (Psalmi - "מזמורים")

משלי (Proverbia - "משלים", "פתגמים")

קהלת (Ecclesiastes - "המקהיל", "המרצה")

שיר השירים (Canticum Canticorum או: Canticum Solomonis - שירי שלמה)

חכמת שלמה* (Sapientia או: Sapientia Salomonis)

משלי בן-סירא* (Ecclesiasticus או: Sirach)

ישעיהו (Isaias)

ירמיהו (Ieremias)

איכה (Lamentationes - קינות)

ברוך* (Baruch)

יחזקאל (Ezechiel)

דניאל, כולל פרקים גנוזים (Daniel)

הושע (Osee)

יואל (Ioel)

עמוס (Amos)

עובדיה (Abdias)

יונה (Ionas)

מיכה (Michaeas)

נחום (Nahum)

חבקוק (Habacuc)

חגי (Aggaeus)

צפניה (Sophonias)

זכריה (Zacharias)

מלאכי (Malachias)

הענישה בהלכה

הענישה בהלכה מורכבת מעונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם למי שעברו על חוקי התורה במזיד. העונשים בידי שמיים, כרת או מיתה בידי שמים, מובטחים בתורה עבור החוטאים בעבירות מסוימות.

העונשים בידי אדם הם עונשים פיזיים שהיו מוטלים בעבר בבתי הדין. העונש על עבירות חמורות הוא עונש מוות בארבע מיתות בית דין, ועל עבירות קלות יותר העונש הוא מלקות או מכת מרדות. המערכת המשפטית הפלילית העוסקת בעונשים אלו נקראת דיני נפשות.

חילול שבת

בהלכות שבת, חילול שבת הוא מושג שפירושו אי-שמירה על איסורי שבת - ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן, וכן איסורי שבות. העונש המפורט בתורה על חילול שבת במזיד, אם חילל שבת בפני עדים שהתרו בו הוא סקילה, ואם חילל שבת שלא בפני עדים חייב כרת שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". העונש מדאורייתא על חילול שבת בשוגג הוא הבאת קורבן חטאת.

טומאת מקדש וקדשיו

טומאת מקדש וקודשיו היא האיסור על כניסה למקדש או על אכילת בשר קורבן על אדם הנמצא במצב של טומאה. אדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קרבנות) בהיותו טמא – חייב כרת.איסור זה נקרא בלשון חז"ל "טומאת מקדש וקודשיו" (קודשיו = הקרבנות). אף שהמקדש אינו נטמא בפועל עקב כניסתו של אדם טמא לתוכו, בלשון התורה מתוארת כניסת אדם טמא למקדש כטימוא המקדש.

טופר צהוב

טופר צהוב (באנגלית: Yellow Claw) הוא דמות בדיונית של נבל-על שהופיעה בחוברות הקומיקס ביקום מארוול קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Yellow Claw #1 מאוקטובר 1956 תחת פרסומה של חברת אטלס קומיקס, קודמתה מתור הזהב של מארוול קומיקס, ונוצרה בידי הכותב אל פלדשטיין והמאייר ג'ו מנילי.

טופר צהוב הוא מדען מבריק ואיש אשכולות בעל ידע נרחב בביוכימיה, מיסטיקה, אלכימיה ואמנויות לחימה שנולד לפני 150 שנה ביבשת סין. דרך מניפולציה של כוחות קסם, הוא רקח שיקויי חיים אשר האריכו את חייו ואפשרו לו לשמור על חיוניות פיזית. בעקבות הופעותיו בחוברות של ניק פיורי, מנהל S.H.I.E.L.D, אמני הדמות שרטטו אותה בגוון עור צהוב ובלתי שגרתי, כנראה תוצר לוואי של כימיקל הארכת החיים שלו.

הטופר הצהוב הקדיש את חייו להשגת שליטה עולמית ולחתור נגד תרבות המערב. הוא שולט בארגון קרימינלי, יחד עם צוות מדענים ומהנדסים. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוא כרת ברית עם מנהיגים קומוניסטים סיניים מתוך כוונה לכבוש את המערב עבור סין. לעשה, הייתה זו תחבולה, והוא התכוון לכבוש את המערב עבורו. הטופר הצהוב נעזר בשירותיו של פושע מלחמה נאצי בשם קארל פון הורסטבאדן, אך מאמציהם סוכלו ללא הרף בידי סוכן ה-FBI ג'ימי וו ובידי קרובתו משפחתו היחידה סוּוַאן, שאותה לא רצה להרוג. הטופר הצהוב שלח את כוחותיו כדי לפלוש לליברטי איילנד ולהפעיל את משתק הזהות שלו, אך תוכניותיו סוכלו בידי ניק פיורי וקפטן אמריקה.

בסיפורי הטופר הצהוב שבחוברות Strange Tales, מרגל-העל ניק פיורי לחם בדמות שאותה חשב לטופר הצהוב. אולם, למעשה היה זה אנדרואיד שאותו יצר דוקטור דום כחלק ממשחק הרסני והורס עולמות כביכול.

בשנות ה-2000, דמותו של טופר צהוב הופיעה בסדרת מארוול בשם "סוכני אטלס". בסדרה זו התגלה שמו האמיתי, פלאן צ'ו, ושהוא היה חאן של שושלת מונגולית סודית שבחר בג'ימי וו להיות היורש שלו.

יום הכיפורים

יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל. הלכתית הוא חמור יותר מיום טוב אך פחות משבת, אך מצד סגולתו למחילת עוונות, והמצוות, האיסורים, והמנהגים הרבים הקשורים בכך, הוא נחשב לקדוש במיוחד.

יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז"ל מפרשים במשנה את מהות העינוי הכולל חמישה עינויים: הימנעות מ: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

מצוות התענית, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מבין מצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז"ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום הכיפורים עם לוחות הברית השניים. בעקבות כך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.

יום הכיפורים מכונה במקרא "שבת שבתון", ומקרא קודש, ובמשנה מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט"ו באב).

מזיד

מזיד הוא כינוי לאדם שעבר על אחת ממצוות ה'לא תעשה', בכוונה. שידע שהמעשה שעושה הוא מעשה עבירה, וידע שזמן זה הוא זמן האסור בעשיית המעשה. בניגוד לשוגג שלא ידע שמעשה זה הוא מעשה אסור, או שלא ידע שזמן זה הוא זמן אסור.

מי שעבר במזיד על אחת מהעבירות, עונשו תלוי בסוג העבירה שעבר, וכן תלוי אם היו עדים והתראה. עונש העובר במזיד שונה מעבירה לעבירה, ישנם עבירות שהעובר עליהם חייב מיתת בית דין, ויש עבירות שחייב עליהם מיתה בידי שמים, או כרת. עונש רוב העבירות קל יותר וחייב עליהם מלקות בלבד.

מלקות (הלכה)

מלקות הן עונש שנקבע על פי ההלכה היהודית, כענישה במקרה של עבירה במזיד על מצוות לא תעשה ('לאו'). בעל העבירה מקבל שלושים ותשע מלקות על כל חוק שעבר. דיני המלקות נמצאים במסכת מכות פרק שלישי.

ממזר

בהלכה, ממזר הוא יהודי שנולד מגילוי עריות חמור, מאיסורי כריתות. בכלל זה מי שנולד לאשת איש כתוצאה מניאוף (קיום יחסי מין עם גבר אחר) עם יהודי ומי שנולד מיחסי מין בין קרובי המשפחה המוזכרים בפרשת אחרי מות שבחומש ויקרא. לפי דעת רבי מאיר, שלא נפסקה להלכה, מי שאביו/ה אינו יהודי מוגדר/ת אף הוא/היא כממזר/ת. כמו כן, לדעת רבי עקיבא גם הנולד מיחסים בין אנשים שאיסורם זה בזו הוא איסור לאו שאין בו כרת, נחשב לממזר.

יוצא-הדופן היחיד הוא מי שנולד מיחסי מין שקוימו בשעה שהאישה הייתה נידה. במצב זה, אף על פי שזוהי עבירה שעונשה כרת, הוולד איננו ממזר, מכיוון שאמו הייתה מותרת באופן כללי לאביו, ואיסור הנידה חולף לאחר הליך הטהרה של האישה.

הממזרות עוברת בירושה: צאצא שנולד לאב ממזר או לאם ממזרת נחשב אף הוא לממזר. זו אחת הסיבות לכך שהמוסדות הרבניים משתדלים להימנע ככל האפשר מהכרזה על אדם כממזר.

מסכת כריתות

מַסֶּכֶת כָּרֵתוֹת היא המסכת השביעית בסדר קדשים, במשנה ובתלמוד הבבלי. הנושא המרכזי במסכת הוא קרבנות החובה של היחיד: חטאת ואשם. שם המסכת הוא ריבוי של כרת, עונש בידי שמיים שקבעה התורה על העושה במזיד עבירות חמורות במיוחד. העושה את העבירות הללו בשוגג חייב להביא למקדש קרבן חטאת, והמשנה מגדירה את כללי חיובו של החוטא בשגגה.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 27 דפים. בדף ו, אגב הדיון על האיסור להכין קטורת לשימוש עצמי, מופיע "סדר פיטום הקטורת" הנאמר כל יום בתפילה.

נותר

נותר הוא קרבן שלא נאכל בזמן שנקבע בתורה לאכילתו, או לא הוקרב על המזבח בזמן שקבעה התורה להקרבתו. התורה מחייבת למנוע את המצב הזה, ולהקריב את הקורבן ולאוכלו בזמנו עד תומו, כך שלא יישאר ממנו דבר לאחר הזמן שנקבע לאכילתו. אם עבר הזמן וטרם הספיקו לבצע בקורבן את המצווה הדרושה בו - אסור לאכול אותו או להקריב ממנו, ומצווה לשרוף אותו. מי שאכל אותו במזיד נענש על כך בידי שמיים בעונש כרת, ואם עשה זאת בפני עדים שהיתרו בו - בית הדין מעניש אותו בעונש מלקות. אם היה זה בשוגג - עליו להביא קורבן חטאת.

פיגול

פיגול הוא מושג הלכתי המלמד על קורבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן. משמעותה של המילה 'פיגול' היא "תיעוב". האוכל פיגול במזיד - חייב כרת. איסור האכילה נמנה כאחת מתרי"ג מצוות שבתורה.

פסח שני

פסח שני (נקרא גם פסח קטן) חל בי"ד באייר, חודש בדיוק אחרי ערב פסח, ובו ניתנת שוב ההזדמנות להקריב קורבן פסח עבור אנשים שנמנע מהם להקריבו במועדו משום שהיו טמאים או רחוקים ממקום המקדש בי"ד בניסן. קורבן פסח הוא אחד משתי מצוות עשה בכל התורה שעבירה עליהן דינה כרת ולכן חשיבותו הגדולה של יום זה.

שוגג

שוגג הוא כינוי לאדם שעבר על אחת ממצוות לא תעשה אך לא ידע שבמעשה שעושה, עובר על עבירה - או משום שלא ידע שמעשה זה אסור, כגון שלא ידע שכתיבה אסורה בשבת, או משום שלא ידע שזמן זה הוא הזמן האסור, כגון שלא ידע שהיום שבת.

עונשו של העובר אל איסור בשוגג, קל יותר מאדם שעבר על העבירה ב'מזיד' - בכוונה, וחמור יותר מהעובר באונס.

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרת • הכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.