כרכמיש

כָּרכּמיש הייתה עיר מדינה עתיקה ששכנה על הגדה המערבית נהר הפרת על הגבול בין טורקיה עם סוריה של היום. העיר מזוהה עם האתר הארכאולוגי ג'ראבלוס (גם ג'רביס) השוכן 100 ק"מ צפונית מזרחית לחלב. בתקופות מסוימות הייתה חלק ממלכות מיתני, החתים והאימפריה האשורית החדשה. זה היה גם מיקומו של קרב כרכמיש שהתרחש בשנת 605 לפנה"ס בין בבל, לבין אשור ומצרים העתיקה.

כרכמיש ונהר הפרת
תל כרכמיש ונהר הפרת הזורם לידו
Syria2mil-HE
סוריה באלף השני לפנה"ס

אזכורים במקרא

כרכמיש מוזכרת מספר פעמים במקרא. בספר ישעיהו, מוזכרת כרכמיש בקשר להפיכתה לפחווה אשורית בשנת 717 לפנה"ס: "הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם-לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם-לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן"[1].

אזכור נוסף נמצא בספר ירמיהו, בקשר למלחמות פרעה נכו השני בבבלים בין השנים 605-609 לפנה"ס: "לְמִצְרַיִם עַל-חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר-הָיָה עַל-נְהַר-פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה"[2].

היסטוריה

Museum of Anatolian Civilizations077
בסיס לפסל מבזלת מכרכמיש מהמאה ה-9 לפנה"ס. המוזיאון לתרבויות אנטוליה באנקרה
Museum of Anatolian Civilizations085 cropped
תבליט של האלה קובאבא 750-850 לפנה"ס, המוזיאון לתרבויות אנטוליה
תכנית כרכמיש
תוכנית העיר כרכמיש: העיר החיצונית והפנימית

על פי הממצאים הארכאולוגים התקיים במקום יישוב גדול כבר בתקופה הנאוליתית. האזכור הראשון של כרכמיש הוא בתעודות היסטוריות מארכיון אבלה מסוף האלף השלישי לפנה"ס. העיר מוזכרת גם בתעודות שנמצאו בארכיון מארי ואללח' מהמאה ה-18 לפנה"ס. על פי המכתבים שנשלחו על ידי מלכי כרכמיש למארי, מלך בה המלך אפלאהאנדה (Aplahanda) והעיר הייתה מרכז חשוב של מסחר בעצים. חשיבותה של העיר נבעה גם משליטתה על מעבר חשוב על נהר הפרת. העיר ישבה על הנתיב הצפוני של הסחר האשורי בתקופת הממלכה האשורית הקדומה. היא מוזכרת בלוחות החרס שנמצאו בארכיון כנש שבאנטוליה.

תחותמס הראשון יצא בשנת מלכותו השנייה למסע מלחמה כנגד מיתני והגיע עד נהר הפרת. הוא הציב ליד כרכמיש בסמוך לנהר הפרת אסטלת גבול כדי לחגוג את ניצחונו על המדינות מעבר לנהר הפרת.

במאה ה-15 לפנה"ס נכבשה כרכמיש לתקופה קצרה בידי מלך מצרים תחותמס השלישי. לאחר מכן במאות ה-15 וה-14 לפנה"ס השתלטה כרכמיש על ידי ממלכת מיתני. שלטון זה הסתיים לאחר כיבוש מיתני על ידי המלך החתי שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס. בעקבות הכיבוש סופחה כרכמיש לאימפריה החתית. לאחר הסיפוח משלו בה נסיכים שונים וצבא כרכמיש הצטרף לצבא החתי במלחמותיו. צבא זה לחם גם בקרב קדש שהתרחש בשנת 1274 לפנה"ס כחלק מהצבא החתי.

בכתובת שהציב המלך רעמסס השלישי במקדש במדינת האבו, הוא מציין שהעיר שנחרבה על ידי גויי הים (בשנת 1200 לפנה"ס) ביחד עם האימפריה החתית. אבל היא לא נחרבה. לאחר חורבן האימפריה החתית, היגרו לכרכמיש יורשי המלכים החתיים והיא הפכה לעיר החשובה והראשית בין הממלכות החתיות החדשות. מלכי כרכמיש אשר נתכנו בתואר "המלך הגדול", שלטו באזורים נרחבים באזור סוריה המודרנית. בסוף המאה ה-10 לפנה"ס החלה הממלכה האשורית החדשה להתעצם, מלכיה קיימו מסעות מלחמה רבים לכרכמיש. בשנת 876 לפנה"ס כבש אותה אַשוּר־נַצִירפַּל השני. הוא הטיל עליה מס כבד שמעיד על עושרה של העיר. בשנת 858 לפנה"ס נכבשה העיר על ידי שלמנאסר השלישי שיצא למסע מלחמה כיבוש המערב. בשנת 717 לפנה"ס יזם מלך כרכמיש "פסיריס" ברית לפריקת עול ממלכת אשור. סרגון השני יצא למסע מלחמה כבש את כרכמיש והוציא להורג את מלכה האחרון פסיריס. בן בריתו של מלך כרכמיש מיטה (מידס) מלך פריגיה שהגיע לעזרתו נחל תבוסה ונאלץ לסגת לארצו. ארץ כרכמיש נהפכה לפחווה אשורית. סרגון השני הושיב בעיר אשורים.

בשנת 605 לפנה"ס לערך התרחש בעיר קרב כרכמיש. העיר שימשה כמעוז העיקרי של הצבא המצרי באזור שהגיע בשנת 609 לעזרתו של אשור-אובליט השני מלך אשור במאבקו כנגד בבל. הקרב היה בין בבל, בפיקודו של נבוכדנצר השני, לבין מצרים בהנהגתו של פרעה נכו השני. הקרב היה אחד הקרבות המכריעים על השליטה באזור, והוא הסתיים בניצחון בבלי, אשר סלל את הדרך להקמת האימפריה הבבלית. זה הקרב המוזכר בספר ירמיהו. בשכבת החורבן באתר הארכאולוגי המתוארך לתקופה זו נמצאו ממצאים מצריים רבים כולל ארבע טביעות חותם של פרעה נכו השני וטבעת ברונזה של אביו פסמתיך הראשון.[3]

האלה הפטרונית של כרכמיש הייתה קובאבא, אלה שמקורה היה כנראה חורי. היא הוצגה כאשה מכובדת לובשת גלימה ארוכה, עומדת או יושבת ובידה מראה.

חפירות ארכאולוגיות

T. E. Lawrence and L. Woolley at Carchemish (1913)
וולי מימין יחד עם לורנס בחפירות בכרכמיש שנת 1913

האתר שוכן על הגבול בין סוריה לטורקיה. גודלו 900 דונם, 550 דונם בשטח טורקיה ו-350 דונם בשטח סוריה על הגדה הערבית של הפרת. כ-60 ק"מ דרומית מזרחית לגזיאנטפ בטורקיה. האתר נחצה על ידי מסילת בגדד (Baghdad Railway) המהווה במקום את הגבול בין סוריה לטורקיה. הצבא הטורקי בנה על האקרופוליס של העיר ועל חלק מהעיר הפנימית בסיס צבאי, והגישה לחלק זה של האתר מוגבלת. רוב העיר החיצונית נמצא בשטח סוריה.

קיומה של העיר היה ידוע מתוך המקרא וכתבים אחרים, אבל מקומה זוהה רק בשנת 1876 על ידי ג'ורג' סמית (George Smith) אשורולוג אנגלי.

האתר נחפר לראשונה על ידי המוזיאון הבריטי בין השנים 1881-1878. חפירה נוספת על ידי המוזיאון התקיימה בין השנים 1914-1911. בתחילה נוהלה החפירה בראשות דייוויד ג'ורג' הוגארת' (David George Hogarth). בחפירה זו השתתפו גם האשורולוג רג'ינלד תומפסון ותומאס אדוארד לורנס. בשנת 1912 נוהלה החפירה על ידי לנרד וולי שניהל את החפירה עד 1914. החפירות באתר פסקו בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה מלחמת העצמאות של טורקיה, החפירות חודשו בשנת 1920 בראשות וולי ופיליפ לנגסטף אורד גיא. בחפירות אלה נחשפו שרידים מהתקופה האשורית והתקופה הנאו-חתית, כולל מבני ביצורים, מקדשים, ארמונות, ופסלי בזלת רבים ותבליטים עם הירוגליפים בשפה ההודו אירופית לוּוִית.

החפירות הארכאולוגיות באתר חודשו בספטמבר 2011 על ידי משלחת משותפת איטלקית-טורקית מאוניברסיטת בולוניה באיטליה ואוניברסיטאות מגזיאנטפ ואיסטנבול, מכיוון שחלק מהאתר אינו נגיש, התמקדו החפירות בעיר החיצונית.

הצד הסורי של האתר נמצא בסכנת פגיעה מתמשכת בשל הסגת גבול עירונית והתרחבות חקלאית של העיר הסורית ג'ראבלוס Jerablus השוכנת בקרבתה. החל משנת 2006 מתקיימים באזור מחקרים ארכאולוגים במסגרת "פרויקט ארץ כרכמיש" (Land of Carchemish project) של אוניברסיטת דרהאם (Durham University) האנגלית. אזור העיר החיצוני הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי בסכנת הכחדה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים

  1. ^ ספר ישעיהו, פרק י, פסוק ט.
  2. ^ ספר ירמיהו, פרק מו, פסוק ב.
  3. ^ עודד ליפשיץ,ירושלים בין חורבן להתחדשות : יהודה תחת שלטון בבל, הוצאת יד בן צבי, עמ' 60
600-609 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 609 - 600 לפנה"ס

גויי הים

גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים חמושות שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס ממערב הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח - הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית.

מקור המונח באגיפטולוגיה בה הוא מבוסס בהסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר את גויי הים כקבוצת פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20.

במשך הזמן, עם התרחבות המחקר, הורחב השימוש במונח לתיאור אותם עמים שהגיעו בדרך הים לחופים המזרחיים של הים התיכון גם לפני תקופה זו, ושישבו בו גם לאחריה, ותרבותם מקורה בים האגאי ובאיי הים התיכון. סברה מקובלת היא שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עמן את ימי הביניים הקטנים: תקופה בה נמחקה התרבות המיקינית על הכתב העתיק שלה, לינאר A, התרבות הפיניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה ממנה התאוששה רק לאחר כמחצית האלף, ואילו מצרים נדחקה מא"י.

המאה ה-7 לפנה"ס

המאה ה-7 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 700 לפני הספירה והסתיימה בשנת 601 לפני הספירה. זוהי המאה השביעית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

הממלכות החתיות החדשות

הממלכות החתיות החדשות, הממלכות הנֵאוֹ־חתיות או הממלכות הסוריו־חתיות הוא שמן של מספר ערי מדינה אשר מוקמו בשטח בין נהרות הקיזיל אירמק והפרת, והתקיימו בתקופת הברזל בין שנת 1178 לשנת 700 לפנה"ס לערך.

על אף שמן המרמז, מדינות אלו, אשר תפקדו כגופים שלטוניים עצמאיים ונפרדים, לא היו חתיות במלוא מובן המילה. קיים קשר תרבותי בין האימפריה החתית לגופים הללו. הקשר בולט בכתב שהיה בשימוש הממלכות: הכתב ההיירוגליפי החתי. כתב זה, כפי הנראה, שימש את דוברי השפה הלווית בימי האימפריה, מנגד לדוברי החתית אשר השתמשו בכתב היתדות. הלווית לא הייתה שפה חתית, אלא חדרה לאימפריה ממקור אחר.

התואר "חתיות" אשר ניתן לערי המדינה על ידי חוקרים מוקדמים, נובע משמן האשורי "חַתִי הגדולה", כמו גם ממסורת מלכיהם להתכנות בשמות חתיים כגון שוּפִּילוּלְיוּמַש, לַבַּרְנַש, מוּוַאתַלִיש וחַתוּשִילִיש. לפי רשומות סוריו־חתיות, יורשיו של קוּזִי־תֵשוּבּ, בן לקו הדם החתי המלכותי ושליט כרכמיש, שלטו במדינות החתיות החדשות. בתיאור זה גוזמה מסוימת, אולם כרכמיש, החזקה שבמדינות הסוריו־חתיות, נמשלה על ידי יורשי המלכים החתיים. מלכי כרכמיש אשר נתכנו בתואר "המלך הגדול", שלטו באזורים נרחבים באזור סוריה המודרנית, בעוד שקיליקיה נשלטה על ידי שרידים אחרים לבית המלוכה החתי. אוכלוסיית המדינות הללו הייתה ברובה לווית־קיליקית ותרבותה לווית תחת השפעה חורית; אחוז החתים בממלכות, אם בכלל, היה זעיר.

המלוכה הסורית לא שמרה על איחודה הפנימי והתפלגה למספר גופים פוליטיים; השליטים החתיים נדחקו לשלטון מוגבל יותר באזור מִילִיד והחלו מתעוררות שושלות לוויות. דומה שלאשור בימי הזוהר של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון הייתה השפעה באזור שהתבטאה בגביית־מיסים ממיליד. כוח האשורים הצטמצם באזור עם הפלישה הארמית של המאה ה-10 לפנה"ס. פלישה זאת חדרה לעומקי המדינות החתיות החדשות, צבאית ותרבותית. ערי מדינה סוריו־חתיות חשובות כתל בַּרְסִיףּ, שַמַאל, אַרְפַּד, אַמַתוּ וחַלְמַן נפלו לידי הארמים.

אחר שפל קשה באשור, המלכים אַשוּר־דַן השני ואַדַד־נִירָרִי השני השני נקטו בצעדי שיקום כלכלי ולאחר מכן החלו לדחוק את הארמים מגבולותיהם. הארמים, כך נראה, נתקלו בהתנגדות ניכרת מצד ממלכת ישראל המאוחדת בימי דוד המלך, ומכה קשה נפלה עליהם בימי המלך האשורי אַשוּר־נַצִירפַּל השני. אשור־נצירפל הגיע לפאתי כרכמיש וקיבל את מסיה. שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי עשה כאביו עם כרכמיש, גוּרְגוּם וחַתֵנוּ, אולם ערים אחרות ניסו להתנגד ללא הצלחה. מאבק נוסף ומפורסם במלך האשורי בא בקרב קרקר בו השתתפו מספר ערים, אולם תוצאתו הייתה בלתי־מכרעת, למרות הקטל הרב בשדה. שלמנאסר זכה בתל ברסיף ובשקט קצר.

מותו של שלמנאסר בישר על בואה של מלחמת ירושה אשר סיפקה לאוררטו, כוח חיצוני, את ההזדמנות לפלוש לאשור. אַרְגִישְתִי הראשון וסַרְדוּרִי השני מאוררטו הכניעו את מיליד וכּוּמוּחִי, אך האחרון כרת ברית עם ערים סוריו־חתיות אחרות דוגמת גורגום וארפד. דומה שבתקופת הברית המדוברת התקיימו קשרי מסחר ודיפלומטיה בין כרכמיש למצרים ובבל, כפי שמשתמע מכתובות יַרִירִיש, שר כרכמיש.

הברית הסוריו־חתית השיגה את מטרותיה לראשונה, אך באשור תפס פּוּל, הוא תגלת פלאסר השלישי, את הכתר. גאוניותו הצבאית והמדינית הניסה את אוררטו והכתה את הברית הסוריו־חתית. ארפד, חתנו ודמשק סופחו לאשור וערים רבות נכנעו או נוצחו, והוכרחו לשלם מס לאשור. שמל וקְוֵה סופחו בימי שַלְמַנְאֶסֶר החמישי; סַרְגוֹן השני הוסיף לספח את כרכמיש, מיליד, גורגום, כומחו ותוּבַּל עד לשנת 700 לפנה"ס, בה תמו ימי הממלכות החתיות החדשות.

חבקוק

חֲבַקּוּק היה אחד מנביאי המקרא, מתקופת הבית הראשון. נבואותיו של חבקוק מצויות בספר חבקוק בן שלושת הפרקים, שהוא אחד מספרי תרי עשר, והן עוסקות בשאלת צדיק ורע לו על רקע עלייתם של הכשדים – הם הבבלים.

חניגלבת

חַנִיגַלְבַּת הוא מונח גאוגרפי אשורי המתייחס לאזור צפון סוריה ומסופוטמיה העליונה בין נהר החבור העליון ונהר הפרת, בעיקר לאורך נהר הבליח. מהיבט כלכלי וגאופוליטי, האזור היה בעל חשיבות גדולה בעת העתיקה בעת ששימש כאזור מעבר בין אנטוליה ומסופוטמיה.

בהעתק לוח נבואי בכתב יתדות שנמצא בתקופה הנאו-אשורית ומיוחס במקורו לתקופה הבבלית הקדומה נכתב שאנשי חניגלבת נמנו עם אויביו של המלך הבבלי שמשו-דיתנה (1625-1595 לפנה"ס).

המונח החל להיות בשימוש במאה ה-15 לפנה"ס, ושימש פעמים רבות כשם נוסף לממלכת מיתני החורית. מרכזה של הממלכה היה באזור חניגלבת, והשם היה בשימוש גם בהתייחסות לחורים. השם חַנִיגַלְבַּת, כשהכוונה הייתה לממלכת מיתני, מופיע במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס. במכתבים אלה מופיע השם גם בתעתיק חַנַגַלְבַּת. השם הופיע בשלושה מכתבים: א"ע 20 - מכתבו של תושרתה מלך מיתני לאמנחותפ השלישי מלך מצרים, במכתב הוא כותב: "ביום ה[הוא] תהיינה חנגלבת ומצרים [לאחת]", א"ע 29 - מכתב תושרתה לאמנחותפ הרביעי מלך מצרים, א"ע 255 - מכתבו של מוּתבעל מושל פֶּחֶל (עיר בעבר הירדן ליד הירמוך) למלך מצרים, המתייחס למשלוח שיירות לחנגלבת.במאה ה-14 לפנה"ס יצא המלך החתי שופילוליומש הראשון למסע מלחמה לאזור סוריה. הוא כבש ערים שונות, ביניהן הערים כרכמיש וחלב, וגם את וַשוּכָני, עיר הבירה של מממלכת מיתני החורית. השטח של מיתני חולק לשלושה חלקים: החלק המזרחי של הממלכה עבר לשליטת ממלכת אשור, החלק הצפוני הועבר לממלכת אלשה, ובחלק המערבי הוקמה על ידי החתים ממלכה וסאלית בשם חניגלבת. שטחה השתרע בין טור עבדין בצפון, עד הפרת, כולל עמקי הנהרות הפוריים של החבור העליון והבליח העליון. מטרתה הייתה להוות אזור חיץ כנגד שאיפות ההתפשטות של האשורים שרצו לשלוט באזור מסופוטמיה העליונה. שופילוליומש הראשון המליך על הממלכה שהקים, את שַתיוַזַה , בנו של תושרתה. כדי לחזק את הברית, הוא השיא לו את בתו, אבל שתיוזה היה מלך וסאל של כרכמיש שנשלטה באותה עת על ידי פּיַשילי , בנו של שוופילוליומש הראשון. תחום השליטה של מלכי מיתני היה זהה בחלקו לתחום הגאוגרפי, ושני המונחים שימשו לעיתים קרובות כמילה נרדפת.

בהמשך התעצם כוחה של אשור, במיוחד בתקופתו של המלך אדד-ניררי הראשון (1275-1307 לפנה"ס). האזור בין הבליח והחבור עבר לשליטת אשור. אדד-ניררי הראשון הביא לכך שמלך חניגלבת ימרוד בחתים. שלמנאסר הראשון (1244-1275 לפנה"ס), בנו של אדד-ניררי הראשון, הדיח את שַתוּארה מלך חניגלבת, כבש את כל האזור והיגלה 14,000 אנשים. ממלכת חניגלבת חדלה להתקיים, והשם חזר להיות ציון של מקום גאוגרפי.

שלמנאסר הראשון החל במדיניות של התיישבות באזור, והקים בה מספר מרכזיים מינהליים כמו דור-קטלימו, קטרה (האתר הארכאולוגי תל רימאח ) ועוד, ששימשו ערי בירה אזוריות. האזור נשלט על ידי שליט שהיה שייך לבית המלוכה האשורי שנשא בתואר "סוכלו רבו", שמשמעותו דומה לשר גדול. מבנה שלטוני זה המשיך בימי בנו, תוכולתי-נינורתה הראשון (1243–1207 לפנה"ס). התפקיד של סוכלו רבו עבר בירושה מאב לבן, עד שנוצרה שושלת שמלכיה החלו לכנות את עצמם "מלך חניגלבת". הם היו כפופים למלך אשור. אחד ממלכי חניגבלת הידועים בתקופה זאת היה אילי-פאדה , שלקח תפקיד בכיר בתקופת שלטונו של אשור-ניררי השלישי (1197-1202 לפנה"ס). עיר הבירה של מלכי חניגלבת השתנתה במהלך השנים והתקיימה בעיר ששכנה בתל סבי אבייד, בדור-קטלימו ובחרבה .

במשבר השלטוני שהתרחש באשור לאחר מותו של המלך תגלת-פלאסר הראשון (1115-1076 לפנה"ס), חדרו לאזור שבטים נוודים, כמו הארמיים ושבטי אחלמו, שהיקשו על השליטה של אשור באזור. בתחילת המאה ה-12 לפנה"ס, עלה לשלטון על אשור המלך נינורתה-אפאל-אקור , שמוצאו היה מהשושלת ששלטה בחניגלבת. הוא נחשב למלך לא חוקי, כי לא היה יורש ישיר לבית המלוכה. כתובת משנת 894 לפנה"ס של אדד-ניררי השני מספרת על מסעו למתקפה חוזרת כנגד הארמים במערב. בדרכו לחניגלבת עבר בגוזן. אשור חזרה לשלוט באזור בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס, תקופת האימפריה הנאו-אשורית והשם חניגלבת חזר לשמש לציון האזור הגאוגרפי שבין הפרת, החבור והבליח. בתקופתו של אסרחדון, מוזכרת חניגלבת כמקום שבו התקבצו אותם אנשים שבאו לעזרתו של אסרחדון, בחוזרו לנינוה לאחר רציחתו של אביו סנחריב, כדי לתבוע את כס המלוכה שהובטח לו.במקורות נמצא שימוש בשם חניגלבת, ככינוי גנאי אצל הבבלים. בבל הייתה ממלכה וסאלית של המלך האשורי סנחריב (681-689 לפנה"ס), ומרדה בו כל הזמן. כדי לפתור את הבעיה, הוא כבש אותה, החריבה ולקח את פסלו של מרדוך, האל הפטרון של העיר. המסורת הבבלית המאוחרת ראתה בסנחריב מלך ברברי וכינתה אותו "חניגלבתו", שמשמעותו: בן חניגלבת.

חרן

חָרָן (Harran) היא עיר קדוּמה מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפנה"ס, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, כמרכזם של שבטים נודדים בשם בני ימין. כיום זהו אתר ארכאולוגי הנמצא בטורקיה ליד הגבול הסורי, סמוך לנהר הפרת, ופוקדים אותה תיירים אשר רוצים להתרשם מצורת החיים הקדומה ומבתי הבוץ.

יאשיהו

יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה היה בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. הוא נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. במסורת היהודית מתוארכת מלכותו מ-640 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס - (המאה השביעית לפנה"ס). בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו ככל הנראה בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. כמו כן, הוא הנהיג רפורמה דתית מרחיקת לכת. נהרג בקרב עם מצרים שהתרחש במגידו.

ימחד

יַמְחַד (גם ימח'ד) הייתה ממלכה שמית עתיקה, שמרכזה שכן בעיר חַלַבּ, כיום בשטחה של סוריה. היא צמחה בסוף המאה ה-19 לפנה"ס ונשלטה על ידי מלכי שושלת בית ימחד, שהתבססו על צבא ודיפלומטיה כדי להרחיב את ממלכתם. מתחילת הקמתה, הייתה הממלכה נתונה למאבקים עם שכניה: מארי, קטנה, ואשור. פעולותיו של מלכה השני, ירים-לים הראשון, הפכו את הממלכה לכוח החזק ביותר במרחב הסורי באותה עת. באמצע המאה ה-18 לפנה"ס, נשלט רוב שטחה של סוריה, למעט דרומה, על ידי ממלכת ימחד, אם בשליטה ישירה או דרך ממלכות וסאליות. הממלכה שלטה על מערבה, צפונה ומזרחה של סוריה במשך קרוב למאה חמישים שנה. הייתה לימחד גם השפעה על ממלכות קטנות במסופוטמיה, על גבול ממלכת עילם. הממלכה נכבשה על ידי החתים, שהרסו את חלב. בהמשך שוקמה ימחד בחלקה, ובמאה ה-16 לפנה"ס סופחה לממלכת מיתני.אוכלוסייתה של ימחד הייתה בעיקרה אמורית, והייתה בעלת תרבות האופיינית לתקופת הברונזה בסוריה. הממלכה כללה גם אוכלוסייה חורית, שהתיישבה בה והשפיעה על תרבותה. הממלכה שלטה על נתיבי מסחר בינלאומיים רבים שפעלו בין אזור איראן של היום ממזרח, ואזור התרבויות האגאיות במערב. בימחד התקיים פולחן לאלים מהמיתולוגיה השמית הצפון-מערבית. הבירה חלב נחשבה לעיר קדושה גם בערים אחרות בסוריה, והייתה מרכז לפולחן האל הדד, שנחשב לאל הראשי בצפון סוריה.

יעקב הקרקסאני

יעקב בן יצחק אל־קרקסאני (אבו יוסף יעקובּ) היה חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב. נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים. עסק בפרשנות, פילוסופיה, חקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל.

כינויו נובע משם עיר מולדתו, אולם הדעות חלוקות האם הייתה זו "קִרקִיסִיא", היא כּרכּמיש, או "קרקסאן" הסמוכה לבגדד. בערבית הוא נקרא "אבו יוסף יעקוב אלקרקסאני".

ירמיהו

לפי התנ"ך יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.

לנרד וולי

צ'ארלס לנרד ווּלי (אנגלית: Charles Leonard Woolle‏; 17 באפריל 1880 - 20 בפברואר 1960), ארכאולוג בריטי שחקר בין השאר את העיר הבבלית אור. בשנת 1935 זכה לתואר אביר על תרומתו לארכאולוגיה. נחשב לאחד מראשוני הארכאולוגים המודרניים.

וולי נולד בלונדון ולמד בניו-קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1905 מונה לעוזר אוצר במוזיאון האשמולי באוקספורד. ב-1906 וב-1907, הודות להמלצתו של סר ארתור אוונס, הפך לממונה הראשון על חפירות ה- Corstopitum בקורברידג' שבנורתמברלנד, תחת הנחייתו של פרנסיס הברפילד.

הוא ביצע חפירות משמעותיות בכרכמיש ממש לפני מלחמת העולם הראשונה. עבודתו באור החלה ב-1922, שם גילה תגליות חשובות בחפירותיו בבתי הקברות המלכותיים.

וולי החל לעבוד כעוזר אוצר במוזיאון האשמולי באוקספורד בשנים 1905–1907. הוא עבד עם תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב) מ-1912 ועד 1914 ומאוחר יותר ב-1919 בפינוי כרכמיש, העיר החתית, וכן בסיני.

משך

משך, השישי בבני יפת, לאחר יוון ותובל, נכדו של נח.את משך מקובל לזהות עם מֻשְׁכִּ המוכר ממקורות אשוריים וכן ממקורות קלאסיים מאוחרים יותר כעם מעמי אסיה הקטנה.

המֻשְׁכִּ נזכרים לראשונה במקורות אשוריים מימי תגלת פלאסר הראשון אשר בשנת מלכותו הראשונה (1116 לפנה"ס) ניצח את חמשת מלכי מֻשְׁכִּ והרג בין 12,000 ל-20,000 מחייליהם. ממקורות אלה עולה כי המֻשְׁכִּ שכנו באזור הדרום מזרחי של הרמה האנטולית באזורים שכבשו מידי האשורים כ-150 שנה קודם לכן. התיישבותם באנטוליה היא אחת מתוצאות חורבנה של ממלכת החתים.

האזכור הבא של המֻשְׁכִּ מאוחר בכ-250 שנה, והוא מימי אשורנצרפל השני במחצית הראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס שם נזכרים המֻשְׁכִּ כמעלי מיסים על כלי נחושת, בקר ויין.

מבחינת תיעוד המֻשְׁכִּ, בנקודה זו נוצר חלל נוסף של כמאה שנה בהם פנתה ממלכת אשור השוקעת לעסוק בעיקר במלחמות מול ממלכת אררט השכנה ואילו המֻשְׁכִּ מצידם גיבשו ככל הנראה את כוחם בתקופה זו במרכזה של אסיה הקטנה. החל מימי שלמנאסר החמישי אנו שבים ושומעים על התנגשויות בין המֻשְׁכִּ לאשורים, התנגשויות שהגיעו לשיאן בתקופת מלכות סרגון השני (705-722 לפנה"ס). מלכם של המֻשְׁכִּ בתקופה זו נקרא במקורות האשוריים מִתַ אותו יש לזהות עם מידס הפריגי הנזכר במקורות יווניים.

מחלופת המכתבים שבין סרגון לבין שרי צבאו באסיה הקטנה שנמצאה בארכיון המלכותי בנינוה עולה כי מִתַ כרת ברית נרחבת כנגד אשור, יחד עם מלכי כרכמיש, תובל ואררט. עם זאת, לקראת סוף ימיו של סרגון, בשנת 709 לפנה"ס כרתו המִתַ והאשורים ברית.

בימי סרגון מֻשְׁכִּ שימשה גבולה המערבי של ממלכתו ובכמה כתובות מתפאר סרגון על שלטונו "מארץ מצרים ועד ארץ מֻשְׁכִּ" ומכאן ניתן להבין את דברי המשורר בתהילים "אוֹיָה-לִי, כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ; שָׁכַנְתִּי, עִם-אָהֳלֵי קֵדָר" כתיחום גבולות העולם התרבותי בצפון ובדרום.

הצמד "משך ותובל", שני בניו של יפת, חוזר על עצמו במקורות רבים גם בתקופות מאוחרות יותר. בספר יחזקאל נזכרים השניים כעמים העוסקים בתיווך בסחר עבדים וכלי נחושת בין יוון למזרח התיכון. בכתבי הרודוטוס נזכרים השניים, לצד עמים נוספים כבעלי בריתם של ממלכת פרס.

גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו זיהה את משך המקראי כאבי המשכיים, שבט פרוטו-איברי שחי באזור קפדוקיה, וקישר גם את שם עירם מזקה לשמו של משך. בתקופות מאוחרות יותר קושר שמו של משך גם לשם המחוז מסכתי (סאמצחה-ג'אוואחתי) שבגאורגיה, או לעיר מצחתה, הבירה ההיסטורית של גאורגיה.

נכו השני

נכו השני היה שליט מצרי מהשושלת ה-26 של מצרים, אשר מלך בין השנים 595-610 לפני הספירה.

אביו של נכו, פסמתיך הראשון, התרכז בעיקר בארגונה הפנימי של מצרים, בעוד נכו התרכז בעיקר במדיניות חוץ. בשנת 609 לפנה"ס עלה לחרן כדי לסייע לאשור-אובליט השני, אחרון מלכי אשור, לכבוש את העיר מידי הבבלים. המצור נכשל ונכו עם בעלי בריתו חזרו לסוריה. הבבלים חצו את נהר פרת ובשנת 605 לפנה"ס תקף צבאו של נבופלאסר מלך בבל, בפיקודו של נבוכדנצר השני, את המצרים ליד כרכמיש. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ לצבא בבל ושרידי הצבא המצרי הושמדו ליד העיר חמת. כתוצאה מקרב כרכמיש השתלטה בבל על כל תחום עבר הנהר עד גבול מצרים.

בדרכו לחרן לחם נכו כנגד יאשיהו מלך יהודה בקרב מגידו, הביס אותו והמליך את יהויקים בנו, מתוך רצון להכפיף אותו לשלטון המצרי. מאוחר יותר, עודד נכו את יהויקים למרוד בבבל.

במצרים חידש נכו את מפעלו של רעמסס השני לחבר את הים האדום עם הים התיכון על ידי כריית תעלה בין האגמים המרים לנילוס. לפי הרודוטוס, הוא אף שלח ספנים פיניקים להקיף את אפריקה. את המסע המתואר ערכו הפיניקים בשליחותו של השליט הפרעוני מהים האדום דרך האוקיינוס ההודי ודרומה כשהם מקיפים את אפריקה ממזרח למערב וחוזרים דרך מצרי גיברלטר. המסע ארך שלוש שנים, כאשר הפיניקים עוצרים בתחנות שונות במסלול על מנת לזרוע חיטה ולהצטייד במזון ובמים. אם נכון הדבר, הרי מדובר במסע הימי הראשון שהקיף את יבשת אפריקה, כ-2,000 שנה לפני שנערך מסע דומה (מהכיוון הנגדי) על ידי הספן הפורטוגזי וסקו דה גמה.

וכך מתאר זאת הרודוטוס: "כי לוב (אפריקה) נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נכה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת: אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הירקלס (מצרי גיברלטר) אל תוך הים הצפוני (הים התיכון) ובדרך זו לבוא למצרים. ובכן נסעו הפיניקים מהים האדום והפליגו אל הים הדרומי (האוקיינוס ההודי) ובבוא סוף הסתיו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחכו לקציר, ואחרי אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתיים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הירקלס ובאו למצרים, וספרו... כי בהפליגם מסביב ללוב הייתה להם השמש לימינם".

לפי חז"ל המילה "נכה" או "נכו" פירושה "חיגר". על נסיבות פציעתו מספר המדרש שהוא נפצע על ידי האריות שבכיסא שלמה המלך, אותו שדד במלחמתו עם יאשיהו.

סרגון השני

סַרְגוֹן השני (באכדית: שָרוּ-כּינוּ שמשמעותו המלך החוקי, המלך הלגיטימי) היה מלך אשור בין השנים 722 - 705 לפנה"ס. נחשב לאחד מגדולי מלכי אשור ואחד מהמצביאים הגדולים בתקופה העתיקה. לפי רוב הדעות היה בנו הצעיר של תגלת פלאסר השלישי.

עלה לשלטון לאחר מותו הפתאומי של אחיו שלמנאסר החמישי. על תקופת שלטונו השתמרו מסמכים רבים. מטרתו הייתה מתחילה לבסס את שלטונה של אשור באזורים נוספים על אלה ששלטה בהם בתחילת מלכותו. בראשית שלטונו ערך מסעות לסוריה וארץ ישראל ולקראת 718 לצפון לאוררטו ולממלכות השכנות. בבירתו דור שרוכין השתמרו תיאורים רבים של מסעותיו ומכתביו, במיוחד מכתבי ריגול על אוררטו.

פריגיה

פריגיה (ביוונית Φρυγία - "פרייה"; בטורקית Frigya) הייתה ממלכה במערב חלקה המרכזי של אסיה הקטנה שנמצא כיום במערב טורקיה. הפריגים התיישבו באזור החל מ-1200 לפנה"ס והקימו את ממלכתם במאה ה-8 לפנה"ס. פריגיה נשטפה על ידי שבטים קימריים בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ולאחר מכן נכבשה על ידי ממלכת לידיה, שכנתה ממערב, עד לכיבושה בידי הפרסים, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

קרב כרכמיש

קרב כרכמיש הוא קרב שהתרחש בעיר כרכמיש שבגבול הפרת הצפוני (טורקיה של היום) בסביבות שנת 605 לפנה"ס בין בבל, בפיקודו של נבוכדנצר השני, לבין מצרים העתיקה ואשור, בהנהגת פרעה נכו השני. הקרב היה אחד הקרבות המכריעים של המזרח התיכון העתיק, והוא הסתיים בניצחון בבלי, אשר סלל את הדרך להקמת האימפריה הבבלית. הקרב מוזכר מספר פעמים בתנ"ך, בין היתר בהקשר של קרב מגידו.

רג'ינלד תומפסון

רג'ינלד קמפבל תומפסון (באנגלית: Reginald Campbell Thompson; ‏ 21 באוגוסט 1876 - 23 במאי 1941), היה ארכאולוג בריטי, אשורולוג וחוקר כתב יתדות. הוא חפר בנינוה, אור, כרכמיש ואתרים רבים אחרים.

הוא נולד בקנזינגטון, והתחנך בבית קולה קורט, בבית הספר סנט פול, ובקולג' גונוויל וקאיוס, בקיימברידג', שם למד שפות מזרחיות (עברית וארמית).

בשנת 1918 מסופוטמיה נפלה לידיים בריטיות, ונאמני המוזיאון הבריטי חיפשו ארכאולוג שיצורף לצבא בשטח כדי להגן על עתיקות. כקצין בשירות המודיעין המשרת באזור ועוזר לשעבר במוזיאון הבריטי, תומפסון הוזמן כדי להתחיל בעבודה. לאחר סקירה קצרה של אור, הוא חפר בארידו ובתלוליות בקוארה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבל מלגה מאוניברסיטת אוקספורד.

הסופרת אגתה כריסטי הוזמנה על ידיו, יחד עם בעלה הארכאולוג מקס מלוואן, לאתר החפירות בנינווה בשנת 1931. היא הקדישה את סיפורה Lord Edgware Dies ל"ד"ר וגברת קמפבל תומפסון".

קמפבל נפטר בגיל 64 ב-1941 בעת שירותו במשמר המולדת על סירת פטרול על נהר התמזה.

תגלת-פלאסר הראשון

תגלת-פלאסר הראשון היה מלך אשור בשנים 1115 לפנה"ס – 1076 לפנה"ס בתקופת הממלכה התיכונה. פרוש שמו תוכולתי-אפיל-אשרה: "האל אשור

(הוא בן אשרה [הוא מקדשו בעיר אשור]) הוא מבטחי". בנו של המלך אשור-רש-ישי הראשון. בתחילה שלט תגלת-פלאסר רק על ממלכה קטנה סביב העיר אשור. הוא יצא להילחם נגד עם הכדמֻחֻ, הכניע אותם וסיפחם לאשור. הוא נלחם נגד מושקי, שהיה עם שהתגורר באנטליה, וכבש בעבר מחוזות אשוריים בצפון הפרת. לאחר מכן הוא חדר לקפדוקיה, וגירש את החיתים מהמחוז האשורי סברטו שנמצא על החידקל. הצבא האשורי המשיך להתקדם והגיע עד ההרים מדרום לימת ואן, ואז פנה מערבה וקיבל את כניעתה של העיר מלטיה שנמצאת במזרח טורקיה.

תגלת-פלאסר השתלט על הפרת, מסוחו ועד כרכמיש, משם הוא פנה לבבל ובזז אותה. הוא הניח לוחות נחושת המתארים את ניצחונותיו במבצר שבנה. הוא נלחם נגד הארמים בצפון סוריה, והגיע עד המוצא של החידקל. הוא כבש את העיר החיתית פתור, ואז המשיך לים התיכון לערים גבל, צידון, ואירביד. באירביד הוא יצא לים וצד את הנחירו, שיש המזהים אותו כלוויתן. חלקים מכיבושיו הוא מספח לאשור, וחלקים אחרים הוא משאיר עצמאיים. מסעותיו הצבאיים תבעו מאמץ ומשאבים גדולים, דוגמה לכך היא ניסיונותיו להביס את הארמים שפולשים מעבר לפרת, ולשם כך הוא חצה את הפרת 28 פעם. בנוסף למסעותיו הצבאיים הוא שיקם את מקדשי האלים אשור ואדד באשור. לאחר מותו ירש אותו בנו אשאריד-אפל-אכור. האימפריה שהקים לא החזיקה מעמד זמן רב, וכנראה הגורם העיקרי להתפוררותה היה פלישות הארמים שהתיישבו מעבר לפרת.

כתובת של המלך, מופיעה על גבי סלע במנהרת החידקל שבטורקיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.