כרוב

כרוב (כרוב הגינה, Brassica oleracea capitata; מיוונית: Κραμβη, 'קְרָאמְבֶּה') הוא ירק עגול בגודל של ראש, ממשפחת המצליבים. הכרוב ניתן לאכילה כשהוא נא, מבושל, כבוש או בצורת מיץ הנסחט מן העלים. שני מיני הכרוב הנפוצים הם הכרוב הלבן והכרוב האדום, החריף יותר מהכרוב הלבן. עם זאת, קיים דיון ציבורי בנוגע לשמו של הכרוב שצבעו סגול, שכן שמו (״כרוב אדום״) אינו תואם לצבעו.

הכרוב מכיל ויטמינים רבים, במיוחד ויטמין C וויטמין K. היות שהכרוב משתמר היטב לאורך זמן, השימוש בו היה פופולרי במיוחד בתקופות החורף לפני המצאת הקירור. כך למשל מנה יומית של כרוב כבוש מנעה מחלות מימאים בתקופת ההפלגות הארוכות של ספינות המפרש. גם בסין האכילו בכרוב את מיליוני הפועלים שעמלו על הקמת החומה הסינית.

מלבד הכרוב, זנים נוספים של המין Brassica oleracea הם כרובית, ברוקולי, כרוב הקלח וכרוב ניצנים.

כרוב סיני, למרות הדמיון בשמו, שייך למין אחר (Brassica rapa) במשפחת המצליבים, כמו הלפת.

כרוב הגינה
Cabbage and cross section on white
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו־פסיגיים
סדרה: צלפאים
משפחה: מצליבים
סוג: כרוב
מין: כרוב הבר
תת־מין: כרוב הגינה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Brassica oleracea capitata
כרוב
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 92.18 ג'
קלוריות 25 קק"ל
חלבונים 1.28 ג'
פחמימות 5.8 ג'
שומן 0.1 ג'
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 5 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.061 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.040 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 0.234 מ"ג
 ‑ ויטמין B6 0.124 מ"ג
 ‑ ויטמין C 36.6 מ"ג
ברזל 0.47 מ"ג
סידן 40 מ"ג
מגנזיום 12 מ"ג
זרחן 26 מ"ג
אשלגן 170 מ"ג
נתרן 18 מ"ג
סיבים תזונתיים 2.5 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

גידול

באופן כללי שני סוגים של זני כרוב משמשים בחקלאות:

  • זנים מבכירים אשר מבשילים תוך 50 יום. הזנים המבכירים הם בעלי ראשים קטנים וחיי מדף קצרים ועל כן מיועדים לצריכה מיידית.
  • זנים מאפליים אשר מבשילים תוך 80 ימים ויש להם ראשים גדולים. זנים אלו מחזיקים זמן רב ושמשו כירק שכיח בחורף לפני היות המקרר.

הזמן מזריעה לקציר תלוי במזג האוויר ובזן. בניסוי על 22 זנים שנערך באוהיו נמצאו זמנים מזריעה לקציר שנעו בין 62-112 ימים[1].

את הכרוב ניתן להנביט קודם בחממה או לזרוע מיידית בגינה. הכרוב הוא צמח הזקוק לקור יחסי ועל כן עונות גידול באביב ובסתיו מצליחות יותר מגידולים של אמצע הקיץ.

שימושים

מקובל להשתמש במיץ כרוב אדום בתור אינדיקטור pH בניסויי מדע המתאימים לילדים.[1][2] הפיגמנט האדום אנתוציאנין משנה את צבעו בהתאם לחומציות של התמיסה שבה הוא מעורב. הכנת האינדיקטור נעשית באמצעות הרתחת כרוב אדום קצוץ עם מים עד לכיסויו במשך כ-10 דקות על אש נמוכה.

גלריית תמונות

כרוב סגול

כרוב סגול מקורב

כרוב

דוכן כרוב בשוק

כרוב אדום

כרוב סגול

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Planting Date and Genotype Effects on Fresh Market/Slaw and Kraut Cabbage Yield and Head Traits in Ohio in 2002, Matthew D. Kleinhenz and Nate Honeck, The Ohio State University
ברוקולי

ברוקולי (שם מדעי: Brassica oleracea Italica) הוא זן של כרוב הבר.

לברוקולי ראשי פרחים ירוקים כהים, המסודרים בצורה דמוית-עץ על גבי ענפים שנובטים מגבעול עבה ואכיל. אזור הפרחים הגדול מוקף בעלים ירוקים. במראהו דומה הצמח לכרובית.

את הברוקולי מגדלים באזורים קרירים, בשל חוסר יכולתו לפרוח באקלים קיצי חם. עונות זריעתו הן סתיו וחורף.

לברוקולי ערך תזונתי גבוה. בישולו נעשה באמצעות טכניקות פשוטות, בעיקר הרתחה או אידוי, ניתן לאכול תפרחות של צמח טרי גם ללא בישול.

החמצה

החמצה היא תהליך הכנה ושימור מזון, תוך שימוש במים בתוספת חומץ או מלח, שמטרתו העיקרית לשמר את מרבית הרכיבים המזינים, תוך כדי הפיכתו לאכיל לאורך זמן רב מהרגיל. התהליך מלווה גם בשינויי טעם וריח אופייניים. החמצה נעשית בעיקר בתהליך תסיסה שאותו מבצעים מיקרואורגניזמים.

יתרון זה של חיי מדף ארוכים יחד עם שמירה על הערך התזונתי, ובשילוב הטעם שאהוב על אנשים רבים, הביא לכך שכיום סוגי מזון רבים משווקים כמוחמצים ונהנים מפופולריות. המוכרים שביניהם הם מלפפון חמוץ, כרוב חמוץ ועוד.

גם חיות משק, או ליתר דיוק - החקלאים שמגדלים אותן, נהנים מהאפשרות של הכנת כמות גדולה של מזון בהמות בתהליך החמצה, ועל ידי כך ישנה אפשרות של הזנה טובה לאורך כל השנה ללא תלות בכמות היבולים החודשית ובאיכותם. לפיכך, החמצת מספוא לבהמות במגדלי ובבורות תחמיץ (סיילו) היא מראה שכיח במשקים חקלאיים רבים.

המטבח ההולנדי

המטבח ההולנדי מושפע מההיצע החקלאי של הולנד ומההיסטוריה של המדינה. הוא מוגבל יחסית בהיצע המאכלים שלו ומאופיין בצריכה רבה של ירקות לעומת בשר ובמאכלים מלאים גדולים. כיום, בשל העבר הקולוניאליסטי של הולנד קיימות השפעות מ"איי הודו המזרחיים ההולנדים", כפי שנקראה אינדונזיה בעבר. השפעת המטבח האינדונזי ניכרת בתבלון המקובל בדרום-מזרח אסיה (על מאכלים הולנדיים "מסורתיים") ובהחדרת מאכלים אינדונזיים מסורתיים לתפריט ההולנדי, בייחוד הנאסי גורנג, אורז מטוגן עם בשר עוף או חזיר או ארוחות "רייסטאפל" (מילולית: שולחן אורז, מספר מנות קטנות הנאכלות עם קדרת אורז מרכזית). מסעדות מזון מהיר רבות מגישות אוכל אינדונזי כחלק משירות המשלוחים שלהן.

ההיצע החקלאי המקומי - חלב, חמאה, גבינה ודגים - ממלאים תפקיד חשוב במטבח ההולנדי המסורתי. בין הגבינות ההולנדיות הידועות, ניתן למנות את האדם (Edammer) ואת הגאודה (Gouda, מבוטאת בהולנדית "חאודה").

מבחינה היסטורית, קיימות מעבר להשפעות הגאוגרפיות, גם השפעות רבות של המטבח הצרפתי, בעיקר על מטבחם של בני האצולה ההולנדית החל מן המאה ה-15, ששאף להידמות ל"מטבח העילית" הצרפתי, ה-Haute cuisine.

עם זאת, בקרב פשוטי העם, המאכל הלאומי הוא הסטאמפוט, מחית תפוחי אדמה וירקות. לעיתים קרובות מוגש הסטאמפוט עם כרוב עלים (הולנדית: Mous). בנוסף מוגש הסטאמפוט לעיתים קרובות עם נקניקיית רוקוורסט (Rookworst), נקניקיית חזיר מעושנת ועם בצל מטוגן. לעיתים מגישים סטאמפוט עם כרוב חמוץ (zuurkool). בגרסאות אחרות של הסטאמפוט, מוגשת מחית של גזר, תפוחי אדמה ובצל עם קוביות שומן חזיר. יש המוסיפים גם עולש (אנדיב) לירקות בהם משתמשים. מאכל אופייני אחר למטבח ההולנדי הוא מרק אפונה (erwtensoep), אותו מכינים מגרגרי אפונה מיובשים שהושרו במים במהלך הלילה, קוביות נקניק או שומן חזיר וחתיכות תפוחי אדמה. מאכלים אלה מוגשים בעיקר בחורף או כשמזג האוויר קר.

מזון מהיר נפוץ, הנמכר בעגלות או דוכני רחוב כולל "קרוקטים" (kroket) - מגוון מיני בשר טחון או קצוץ המעוצבים ככדור או כסיגר, מצופים בשכבת ביצה ופירורי לחם ומטוגנים בשמן עמוק; צ'יפס (friet) מטוגן טרי הנאכל עם שפע מיונז; דג הרינג מעושן ופנקייקים קטנים (Pfannkuchen).

המטבח ההונגרי

המטבח ההונגרי כולל השפעות קולינריות מעמים שונים שהגיעו לשטחי הונגריה בעקבות נדידה או כיבוש.

רוב תושבי הונגריה הם צאצאים של הנוודים המדיארים, ששורשם מהרי אורל ומסיביר המערבית. השפעתם כללה תבשילים כמו הגולאש ותבשילים דומים. במאה ה-15 עלה לשלטון מתיאש הוניאדי שחינוכו באיטליה ונישואיו לביאטריקס, בתו של מלך נאפולי, גרמו לטבחים איטלקים רבים לשכון דרך קבע בארמונו וגם לייבוא של מרכיב חשוב במטבח ההונגרי - הבצל.

תקופת הפריחה הגסטרונומית פסקה כאשר הכובשים הטורקים השתלטו על הונגריה למשך כמאה וחמישים שנים במהלך המאה השבע עשרה. אך בעזיבתם את המדינה השאירו בה את האגוזים, כרוב ממולא ובעיקר את התבלין המזוהה ביותר עם המטבח ההונגרי - פפריקה.

מהאוסטרים הם קיבלו מאפים כמו השטרודל והבלינצ'ס.

המזון ההונגרי בדרך כלל חריף ומתובל, השימוש בפפריקה, פלפל שחור ובבצל רב. גם לתפוח אדמה ולכרוב יש בו נוכחות רבה.

המאכלים המוכרים הם הגולאש והפפריקש (תבשילי תפוחי אדמה, בשר, עגבניות ופפריקה),

מרקים שונים (מרקי פירות קרים), לצ'ו וקינוחים כמו הבלינצ'ס, דובוש, לנגוש, גומבוץ, קורטוש ז'רבו ועוד.

המטבח הפולני

המטבח הפולני (בפולנית: Kuchnia Polska) הוא תערובת בין מסורות קולינריות סלביות להשפעות קולינריות של עמים אחרים. המטבח הפולני, שנולד כתערובת של מסורות קולינריות שונות, הן של האזורים השונים של פולין והן של התרבויות השכנות, עושה שימוש במגוון מרכיבים נרחב. הוא עשיר בבשר מתובל מכל הסוגים, כמו גם בסוגים שונים של אטריות וכיסונים, הידועים ביותר הם ה"פירוגי" (pierogi). הקשר של המטבח הפולני למטבחים סלאביים אחרים הוא בשימוש בכוסמת ודגנים אחרים, אבל הוא גם מושפע מאוד ממסורות קולינריות טורקיות, גרמניות, הונגריות, יהודיות וצרפתיות או ממטבחים של שליטיה הקולוניאליים לשעבר (רוסיה, אוסטריה ופרוסיה). באופן כללי, המטבח הפולני הוא מטבח עשיר ברכיבים. הפולנים מקציבים לעצמם כמות נדיבה של זמן על מנת ליהנות מארוחותיהם.

ארוחת צהריים טיפוסית, הכוללת לפחות שלוש מנות, מתחילה במרק כדוגמת חמיצה (בארשץ' -barszcz) העשויה מסלק או ז'ורק (żurek - מחית של בשר וקמח שיפון), כשבמסעדות נוהגים לפעמים להגיש אחרי המרק מתאבן של סלמון או מליח (המוכנים בשמנת, שמן או חומץ). מתאבנים פופולריים נוספים כוללים בשרים שונים, ירקות או דג במקפא. המנה העיקרית יכולה להיות המאכל הלאומי, ביגוס (bigos כרוב לבן כבוש עם חתיכות של בשר ונקניק) או קותלי חזיר בפירורי לחם (קוטלט סכבובי, kotlet schabowy). הארוחה מסתיימת לעיתים קרובות בקינוח כדוגמת גלידה, מקובייץ (makowiec - עוגת פרג) או דרוז'ג'ובקה (drożdżówka - סוג של עוגת שמרים).

מאכלים פולניים ייחודיים נוספים כוללים את החלודניק (chłodnik - מרק פירות או סלק קר לימים חמים), גולונקה (golonka - מפרקי חזיר מבושלים עם ירקות), קולדוני (kołduny - כיסוני בשר), ז'אזי (zrazy - חתיכות בשר בקר), סאלצסון ופלאצ'קי (salceson ו- flaczki - מעיים). רבים מהמאכלים מכילים גבינה לבנה.

המטבח הצרפתי

המטבח הצרפתי הוא שם קיבוצי כולל לסגנונות בישול שונים שמקורם העיקרי הוא צרפת, והוא נחשב אחד מבין סגנונות הבישול מהמובילים והמשפיעים בעולם.

כרוב (תנ"ך)

כרוב היא ישות מלאכית הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך. ישנם מספר תיאורים בתנ"ך בנוגע לכרובים, אולם באופן כללי הם מתוארים כיצורים מכונפים המשלבים פני אדם ופני חיות שונות [על פי יחזקאל - ראה להלן] ותכונות של בעלי חיים, אולי שוורים. במשכן ובבית המקדש הראשון ניצבו פסלי זוג הכרובים בקודש הקודשים.

בתפיסה המודרנית, בעקבות חז"ל, הכרובים הם דמויות של תינוקות מכונפים המסוככים על ארון הברית. עם זאת, אין זו הפרשנות היחידה, וייתכן שאין זה מתוך מסורת בנושא, שכן כבר אצל יוספוס פלביוס אנו מגלים שדמותם של הכרובים נשכחה לפני זמנו (המאה ה-1 לספירה).

בתאולוגיה הקתולית מימי הביניים מתואר הכרוב כאחד המובילים בהיררכיית המלאכים, לצד השרפים. במסורת הנוצרית הפשוטה הפך "כרוב" למילה נרדפת ל"מלאך", ובמיוחד למלאכים בעלי חזות ילדותית.

כרוב הקלח

כְּרוּב הַקֶּלַח (שם מדעי: Brassica oleracea var. gongylodes), או קוֹלְרַבִּי, הוא זן ירק חד-שנתי ממין הכרוב במשפחת המצליבים.

כרוב כבוש

כרוב כבוש או כרוב חמוץ הוא כרוב קצוץ אשר מותסס באמצעות חיידקי תסיסה לקטית, היוצרים חומצה לקטית שתורמת לטעם החמוץ של המאכל. חומרים נדיפים שנוצרים בזמן התסיסה, כמו דיאצטיל, מעניקים לכרוב הכבוש את ריחו האופייני.

כרוב כבוש הוא מאכל אופייני למטבח הגרמני, למטבח הפולני ולמטבח הסלאבי. במטבח ההולנדי הוא מכונה Zuurkool. גרסאות נוספות של כרוב כבוש קיימות גם במטבחים לא-אירופאיים: במנצ'וריה קיים מאכל דומה שנקרא בסינית סואן-קאי ("ירק חמוץ"). מאכל דומה נוסף נמצא במטבח הקוריאני וקרוי קימצ'י.

ההיסטוריה של הכרוב הכבוש היא ככל הנראה עתיקה. כבר פליניוס הזקן תיאר במאה הראשונה לספירה צריכה של כרוב כבוש. אופן ההכנה המודרני מיוחס לתהליכי ייצור שהתפתחו בין 1550 ו-1750. במהלך המאה ה-18 תפס הכרוב הכבוש תפקיד חשוב בתזונת יורדי ים, אשר נעו חודשים ללא תזונה מספקת של ויטמינים, וחלו לעיתים קרובות בצפדינה. הרופא ג'יימס לינד פרסם ב-1772 בספרו "Treatise on Scurvy" ("מחקר על הצפדינה") ממצאים לפיהם מלחים הולנדים סבלו פחות מצפדינה, הודות לצריכה המוגברת של כרוב כבוש. יישום הממצאים על מלחים בריטיים והוכחת טענתו של לינד זיכו את ג'יימס קוק במדליית קופלי בשנת 1776.

בעבר הכינו כרוב כבוש בכלי חרס, אשר היו סגורים בבד. שיטה זו לא מנעה לחלוטין כניסת אוויר והצריכה ניקוי של המשטח העליון מדי פעם.

כרובית

כרובית (שם מדעי: Brassica oleracea botrytis) היא ירק חד-שנתי, זן של מין כרוב הבר ממשפחת המצליבים. לכרובית ראשי פרחים לבנים, שמסודרים על ענפים הנובטים מגבעול אכיל. יש המוצאים דמיון בצורה ובטעם בין הכרובית לברוקולי. לפרח הכרובית צורה פרקטלית, שמורכבת מעותקים מוקטנים של עצמה, אם נבחן חלק של הפרח תחת הגדלה, המראה שיתגלה יהיה דומה לצורת הפרח המקורי, וכך גם אם נבחן חלק מתוך החלק הזה. המילה "כרובית" היא חידוש של אליעזר בן יהודה.

לפתית

לְפָתִית או כרוב הנפוס (שם מדעי: Brassica napus) הם כינויים נפוצים של כרוב הלפת, צמח עשבוני ממשפחת המצליבים.

מצליבים

מצליבים (שם מדעי: Brassicaceae) היא משפחה גדולה וחשובה של צמחים בעלי פרחים. בעבר היה שמה המדעי Cruciferae. השם המדעי העדכני נגזר מהסוג המהווה אבטיפוס למשפחה (type genus), הכרוב (Brassica).

במשפחת המצליבים כ-350 סוגים וכ-3,000 מינים. רוב המצליבים הם עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים.

המצליבים גדלים באזורים הממוזגים והקרירים יותר של כדור הארץ. בישראל צומחים כ-150 מיני בר הנמנים עם 70 סוגים שונים של מצליבים.

משפחת המצליבים נקראת כך כיוון שהפרחים של המינים המשתייכים לה כוללים ארבעה עלי כותרת המסודרים בצורת צלב.

נחלת אחים

נחלת אחים היא שכונה בירושלים, במרכז העיר החדשה, והיא מהמאוחרות שבשכונות הנחלאות. כיום היא כוללת גם שתי שכונות היסטוריות שנבנו בסמוך אליה בשנים שמיד לאחר הקמתה ומהוות הרחבה של שטחה: "נחלת יעקב" (1927) ו"זיכרון אחים" (1929). בצפונה גובלת השכונה המורחבת ברחוב בצלאל, במערבה ברחובות כפר ברעם ושדרות בן-צבי, בדרומה ברחוב נרקיס ובמזרחה ברחוב אוסישקין. נחלת אחים נמצאת בגובה כ-790 מטרים מעל פני הים, וסמוכות אליה השכונות נחלת ציון, נחלת צדוק, נווה בצלאל, שערי רחמים ושערי חסד.

השכונה נוסדה בשנת 1924 על ידי התימנים שעלו לירושלים בשנות ה-20 של המאה ה-20 על אדמת טרשים בשיפולים המערביים של קו פרשת המים. שמה מסמל את שאיפת בוניה לחיי אחווה בנחלה זו. בין התורמים העיקריים לייסוד השכונה היה הרב נסים אלישר, שתרם חלקת אדמה שהייתה ברשותו כדי להנציח את בנו שנפטר בגיל צעיר, והיוזם העיקרי של השכונה היה הרב חיים שלמה עראקי, החתום על ייסוד השכונה יחד עם יעיש נדאף.

רוב רחובות השכונה, כרוב רחובות הנחלאות, נקראים על שם ערים ברחבי ישראל כגון צפת, ציפורי וטבריה.

רוב תושבי השכונה בשנותיה הראשונות היו אורפלים, יהודים יוצאי העיר אורפה שבמזרח טורקיה, יוצאי תימן וכורדיסטן. על כך מעידים בתי הכנסת של יוצאי אותן גלויות אשר פזורים ברחבי השכונה. בית הכנסת אור זרוע - לעדת המערבים, נחלת אחים. הוקם בשנת תרפ"ז (1926) על ידי הרב עמרם אבורביע, שכיהן כרב של נחלאות עד לשנת 1951. עיריית ירושלים הכריזה על בניין בית הכנסת אור זרוע כאתר מורשת לשימור.

כיום, אוכלוסיית השכונה מעורבת ומורכבת גם מעולים חדשים מארצות המערב. בין התושבים שגדלו ברחובות השכונה ניתן למנות את הרב יוסף קאפח ואשתו הרבנית ברכה קאפח, יהודה עמיחי, האלוף עוזי נרקיס, הרב שאר ישוב כהן, אחותו הרבנית צפיה גורן, עוזי ברעם, חיים ברעם, יאיר צבן, שמוליק קראוס, והקריין יצחק איתן.

סקסוניה

למדינות נוספות בגרמניה בעלות שם דומה, ראו סקסוניה-אנהלט וסקסוניה התחתונה.סקסוניה (בגרמנית: Sachsen, זאקסן) היא אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה. זו אחת המדינות הקטנות בשטחן (18,413 קמ"ר, מקום עשירי בגרמניה), אך במספר תושביה היא נמצאת במקום השישי, עם אוכלוסייה המונה כמעט 4.5 מיליון.

בירת המדינה היא דרזדן, אך העיר הגדולה בה היא לייפציג. ערים ידועות נוספות בסקסוניה הן מייסן, גרליץ (Görlitz, השוכנת על הגבול עם פולין) וקמניץ (Chemnitz).

המדינה, השוכנת במזרח גרמניה, נוסדה מחדש בשנת 1990, לאחר איחוד גרמניה. המונח "סקסוניה" משמש גם לציון מספר ממלכות היסטוריות, אשר שכנו בימי הביניים בצפון-מערב גרמניה, בערך באזורן של המדינות הנוכחיות סקסוניה התחתונה וסקסוניה-אנהלט. העם הסקסוני היה אחד החשובים בקרב השבטים הגרמאניים; חשיבותו מונצחת גם היום בציון מוצאם (האנגלו-סָקסי) של רוב תושבי בריטניה.

ראש ממשלת סקסוניה נכון ל-2017 הוא סטניסלב טיליך שהחליף ב-2008 את גאורג מילברדט (Georg Milbradt). הלה החליף ב-2002 את קורט בידנקופף (Kurt Biedenkopf), אשר שימש בתפקיד מאז איחוד גרמניה ב-1990. המדינה מהווה מעוז של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU); המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD) ומפלגת הירוקים הגרמנית זוכות לתמיכה מועטה בלבד בסקסוניה.

בסקסוניה, כמו בכל מדינות מזרח גרמניה לשעבר, שוררת אבטלה קשה (קרוב ל-20% ב-2005). למרות זאת, מבין מדינות המזרח זוהי המשגשגת ביותר[דרוש מקור], וקצב הפיתוח בה גבוה אף יותר מזה של מדינות במערב גרמניה.

סקסוניה, כרוב מדינות מזרח גרמניה לשעבר, אינה יעד לתיירות בינלאומית בקנה מידה נרחב. למרות זאת המדינה פופולרית בתחום התיירות הפנים גרמנית, ולמספר אזורים (כגון דרזדן ושווייץ הסקסונית) יש פוטנציאל תיירותי רב. המדינה מציעה לתיירים ערים גדולות בעלות מרכזי תרבות ומוזיאונים (דרזדן, לייפציג), עיירות היסטוריות (מייסן, פירנה, פרייברג ועוד) ואזורי טבע ונופש (אזור נהר האלבה, שווייץ הסקסונית ועוד). סקסוניה נמצאת במרחק של כשעתיים נסיעה מפראג ומברלין כך שניתן לשלב ביקור בסקסוניה וביקור בערים אלו המהוות מוקד תיירותי.

סרז'יפה

סרז'יפה היא המדינה הקטנה ביותר של ברזיל. סרז'יפה ממוקמת בצפון מזרח ברזיל בשכנות לבאהיה, הנמצאת ממערב לה ואלגואס הנמצאת בצפונה. דרומית לה נמצא האוקיינוס האטלנטי.

משמעות השם סרז'יפה הוא סרטן בשפת הטופי של הברזילאים הילידים.

כרוב צפון מזרח ברזיל, פנים המדינה הוא סוואנה, וקו החוף מלא בביצות, עצי מנגרובה וחופים חוליים. רצועה צרה של יער גשם טרופי עוברת לאורך החוף.

פנינה

פנינה (וכן מרגלית) היא אבן חן הנוצרת לעיתים ברכיכות ממחלקת הצדפות וכן לעיתים בקונכיות שבלולים. זוהי אבן חן נפוצה מאוד, והיא החשובה מבין אבני החן שמקורן ביולוגי (ולא מינרלי, כרוב סוגיהן של אבני החן).

צלפאים

צלפאים (שם מדעי: Brassicales) היא סדרה של צמחים בעלי פרחים. הסדרה יורשת את שמה בעברית מהסוג צלף, ובשפות אחרות נקראת על שם אחד הסוגים החשובים שבה - כרוב (Brassica).

מיני הסדרה מכילים גלוקוזינולטים (נקראים גם שמן חרדל), השחלה עילית והיא בעלת שלושה עלים (שחלילים). השיליה דפנית ועובר הזרע בדרך כלל ירוק.

בסדרה נכללות כיום המשפחות הבאות:

מצליבים (Brassicaceae), הכוללת את הכרוב ואת החרדל

צלפיים (Capparaceae), הכוללת את הצלף

פפאיים (Caricaceae), הכוללת את הפפאיה

מורינגיים (Moringaceae), הכוללת את המינים מורינגה רותמית ומורינגה מכונפת

רכפתיים (Resedaceae), הכוללת את המין רכפתן מדברי

סלוודוריים (Salvadoraceae), הכוללת את המין סלוודורה פרסית

טרופאוליים (Tropaeolum), הכוללת את כובע הנזיר

Setchellanthus

Tovaria

Limnanthaceae

Koeberliniaceae

Gyrostemonaceae

Pentadiplandra

Akaniaceae

Bataceae

Borthwickia ובה מין אחד

Emblingia ובה מין אחד

רוב (הלכה)

רוב הוא מושג המשפיע על נידונים הלכתיים לרוחב המשפט העברי, ישנם מצבים בהם עצם הימצאות רוב הוא תנאי מספיק כדי להכריע את הדין, ישנם מצבים בהם הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק, וישנם מצבים בהם אין הרוב משפיע על הדין, כדוגמת "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" שבו בפירוש מבטלים את השפעת הרוב.

מקור לדין זה מובא בפרשת משפטים: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב). לפי פסוק זה יש להטות את הדין אחרי דעת הרוב, למעט מקרים בהם הרוב מוביל "לרעות".

רינודרמטיים

רינודרמטיים או קרפדות חדק (שם מדעי: Rhinodermatidae) הם משפחה קטנה של חסרי זנב המצויה בחופים הדרום-מערביים של דרום אמריקה. במשפחת הרינודרמטיים נכלל סוג אחד בלבד - קרפדות החדק (Rhinoderma), ובו שני מינים:

Rhinoderma darwinii

Rhinoderma rufum - מצוי בסכנת הכחדה חמורה ועלול להכחד בקרוב.שני המינים ידועים בשיטה המיוחדת בה הם מטפלים בצאצאיהם, בה הראשנים נשמרים לזמן מה בפיהם של אביהם. בתחילה, מוטלות הביצים על הקרקע, ולאחר בקיעתם יכניס את הראשנים לתוך שק-הקול הגדול שלו. אצל המין Rhinoderma rufum, הזכר יעביר את הראשנים בשק הקול שלו למקור מים ושם ישחרר אותם כדי שיתפתחו; ואילו בקרב המין Rhinoderma darwinii, הראשנים ישהו בשק-הקול של אביהם עד לשלב שינוי הצורה (המעבר מראשן לחסר זנב כמעט בוגר). הנקבה מטילה בין 5 ל-15 ביצים בכל הטלה.

בני משפחת הרינודרמטיים קטנים יחסית, ומגיעים עד לאורך של 3 סנטימטרים ולרוחב של כ-2-1.5 סנטימטרים. רוב הפרטים צהובים בהירים או ירוקים, כשעל גופם כתמים חומים גדולים. האף ארוך וצר, וזהו מקור כינויים של הרינודרמטיים, קרפדות החדק. הרינודרמטיים יבשתיים בעיקר, אך הם חיים, כרוב חסרי הזנב, בסביבה לחה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.