כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

Amarnamap
מפת המזרח התיכון בתקופת אל עמרנה

מקור השם

KAnana
השם כנען בהירוגליפים
Murex sp
ארגמון חד הקוצים, אחד ממיני החלזונות מהם הפיקו הכנענים את צבע הארגמן

בתעודות מצריות עתיקות מופיעים כמה שמות שונים לכנען:

  • ח'ארו או ח'ורו - ארץ החורים. זהו הכינוי הנפוץ ביותר.
  • רת'נו או "רזנו" - ארץ הרוזנים/המושלים. זהו כינוי שנשתמר מתקופת שלטון החיקסוס, שמקורם כנראה היה בכנען. רת'נו הוא האזור בו שוכנות לבנון, מרכז ומערב סוריה של ימינו, והתחלק ל"רת'נו העילית" (בצפון) ו"רת'נו התחתית" (בדרום).[1]
  • כִּנַחֻ' או כִּנַחְ'נַ - כנען.
  • דאהי - כינוי לכנען שמוזכר במספר מקורות מצריים (לדוגמה במצבת הניצחון של סתי הראשון בבית שאן).

ארץ כנען מוזכרת בשמה גם במקרא, בה היא מיוחסת לדמות "כנען" בנו של חם ונכדו של נוח. כך על פי לוחות העמים המופיעים בספר בראשית (פרק י'), לכנען היו 11 בנים שעל פי המתואר במקרא התיישבו בארץ המכונה "ארץ כנען", כשבהמשך הכתוב אומר: "ואחר נפוצו משפחות הכנעני".

אחד מן הפירושים למילה כנען הוא ארגמן. מקורו באיסוף חלזונות ימיים שמהם הפיקו עמי הארץ את צבע הארגמן. שלושת החלזונות בים התיכון הם: ארגמונית אדומת פה (שם מדעי: Thais Haemastoma), ארגמון חד קוצים (שם מדעי: Murex Brandaris) שבהם הצבען העיקרי הוא דיברומואינדיגוטין, מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום, וארגמון קהה קוצים (שם מדעי: Trunculariopsis trunculus) ממנו הפיקו את צבע הארגמן.

מאוחר יותר ניתן השם פניקיה לארץ כנען על ידי היוונים. פירוש המילה "פניקוס" ביוונית אף הוא ארגמן, ופיניקיה פירושה "ארץ הארגמן". על פי מקורות יווניים ורומיים, הפיניקים המשיכו לכנות את עצמם כְּנָעַנִיְם,[2] ומאוחר יותר גם בני מושבתם הגדולה ביותר, קרתגו, כינו עצמם כָּנַעְנִים. השם מופיע לראשונה ביוונית בכתבי הקטאיוס ממילטוס (המאה ה-6 לפנה"ס), בצורה Χνᾶ ("כנא"). הקטאיוס מאשר שכך נקראה פיניקיה קודם לכן ומאוחר יותר אימץ את השם פילון איש גבל אל תוך חיבורו על המיתולוגיה כשם נרדף לפיניקיה. מטבעות שנטבעו בביירות/לאודיקיאה בתקופת שלטונם של אנטיוכוס הרביעי ויורשיו עד שנת 123 לפנה"ס נושאים את הכיתוב: "של לאודיקיאה, מטרופוליס בכנען". גם אוגוסטינוס מציין כי אחד השמות שיורדי הים הפיניקים השתמשו בהם לארץ מולדתם היה "כנען". הוא מציין גם שתושביה הפשוטים של עיר הנמל היפו רגיוס (כיום ענאבה באלג'יריה) שמרו על השם הפוני שבו קראו לעצמם, "כנעני".

פירוש נוסף הידוע לשם כנען הוא "סוחר". כך מוזכר באמצאות תקבולת בספר ישעיהו, פרק כ"ג, פסוק ח': "סֹחֲרֶ֙יהָ֙ שָׂרִ֔ים \ כִּנְעָנֶ֖יהָ נִכְבַּדֵּי־אָֽרֶץ", כאשר כנעני מקביל לסוחר, ובסוף ספר משלי: "וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".[3] הפיניקים, צאצאי הכנענים ויושבי הלבנון, נודעו כמפתחי המסחר והשייט בים התיכון ובכל המזרח התיכון הקדום.

גבולות

ארץ כנען כוללת את כל האזור שממערב לירדן בין בקעת הלבנון לבין חלקו הצפוני (המיושב) של הנגב, ואת אזור דמשק והחורן. גבולות ארץ כנען מוצגים בספר בראשית:

וַיְהִי גְּבֿוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹֿן בֹּאֲכָֿה גְֿרָרָה עַדֿ־עַזָּה בֹּאֲכָֿה סְדֹֿמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְֿמָה וּצְבֹֿיִם עַדֿ־לָשַׁע

על פי החוקרים בנימין מזר, זכריה קלאי, יוחנן אהרוני ויהושע גרינץ, כנען הייתה פרובינציה בשליטה מצרית. תאוריה זו נסמכת גם על פסוקי המקרא כי כנען בנו של חם נחל את דרום המרחב הגאוגרפי המוכר אז; אף שהארץ המכונה "ארץ כנען" נפלה בחלקו של שם בן נח, אשר ירש את כל אזור הסהר הפורה ועד לדרום ערב[4] ולא בחלקו של חם בן נוח. גבולות וערי כנען מוזכרים בכתבי המארות המצריים מתחילת האלף השני לפנה"ס, ב"כתב השנינה" (פפירוס אנאסטאזי א) מראשית שלטונו של רעמסס השני, על פיו העיר צומור מצפון לגבל נכללה בגבולה של כנען,[5] ובמקורות נוספים.

גבולות כנען כארץ מתוארים פעמים רבות במקרא כ"ארץ המובטחת" לעם ישראל, החל מספר במדבר: "זאת תהיה לכם ארץ כנען לגבולותיה", וכן באריכות בספר יהושע וספר יחזקאל. על פי ספר היובלים, חם אביו של כנען ואחיו ביקשו מכנען לא לפלוש לארצם של בני שם אולם כנען סירב לבקשתם; ובסוגיה זו עסקו גם פרשני התנ"ך בימי הביניים כגון רש"י[6] ובעת החדשה, כגון המלבי"ם.[7]

החברה הכנענית

Canaanites delegation to Tutankhamun
ציור קיר מצרי עתיק בנוא אמון המתאר משלחת של נכבדים כנענים ומשרתיהם מביאים מנחות המסמלות את נאמנותם לפרעה תות ענח' אמון.
Asiatic people in Book of Gates (rendering)
כנענים כפי שתוארו ב"ספר השערים", טקסט דתי ממצרים העתיקה שתוארך למאה ה-13 לפנה"ס.

החברה הכנענית התנהלה במתכונת של ערי מדינה שונות ויריבות לרוב. החברה עצמה לא הייתה הומוגנית מבחינת אוכלוסייה, אלא מגוונת והורכבה ממספר קבוצות שחיו בתחומי המרחב הכנעני. הקבוצות הללו ידועות מתיעודים חיצוניים (בעיקר מצריים) המתארים את המצב החברתי המגוון בכנען, ומובאות כאן:

  • "כנענים" - מדובר בשכבת הסוחרים בחברה הכנענית ששלטה בערי החוף.
  • מושלים ונסיכים - מושלים, בני מושלים ונסיכים מערי המדינה הכנעניות היוו את האליטה של החברה הכנענית. כדי להבטיח את המשך השליטה וההשפעה המצרית בכנען היו מובאים בני המושלים כשבויים של הפרעה למצרים (גם כקלפי מיקוח כדי למנוע את התמרדות אביהם השליט וממלכתו בפרעה), בה זכו ליחס מיוחד, גודלו בארמונות הפרעה עם בניו ובני הנכבדים המצריים וחונכו על ברכי התרבות המצרית, מה שהפך אותם לנאמנים וכנועים למרות המצרית - בה ראו דבר נשגב, עד שהיו מוחזרים לערי-ממלכותיהם כדי להחליף את קודמם בתפקיד (לרוב אביהם). על מעמדם הרם מעידה הבטחתו של אמנחותפ השלישי שנתן ערבות שאם אחד מבני המושלים הנמצא אצלו במצרים ימות כל עוד הוא בהשגחה מצרית, יעמיד הפרעה את אחד מבניו שלו כדי שיחליף אותו.[8]
  • מריאנו - "אנשי מרכבות" בחורית, היוו מעמד עליון בקרב החברה הכנענית לפי המשתקף מעצם מספרם המועט ומעמדם הרם ברשימות שבויים של פרעונים מצרים מארץ ישראל.
  • "חורים" - במצרית "ח'ארו". ככל הנראה אנשים ממוצא חורי שהיגרו לכנען במאות ה-18 לפנה"ס וה-17 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה).[9] החורים הותירו את חותמם בשפה הכנענית שספגה אליה מילים מהשפה החורית, והאזורים שבהם התרכזו בתוך כנען כונו בפי המצרים "ח'ארו" או "ח'ורו"[10]
  • "עאמו" - כינוי מצרי לחלק מיושבי כנען כבר בכתובות מתקופת הממלכה הקדומה, למשל: קורבנות התקפתו של פרעה פפי הראשון בכנען והמהגרים החיקסוסיים מציור הקיר הידוע בקבר בני חסן מתוארים כבני קבוצה זו.
  • "שסו" - "נוודים" במצרית קדומה, קבוצה זו ידועה כחיה בקבוצות שונות (לא ידוע אם היה קשר אתני ביניהן) במרחב שבין ארץ ישראל ולבנון - הם משמשים כשכירי חרב בעבור שליטי ערי הממלכות השונות וידועים כמתמרדים נגד המצרים ופורעי חוק, מתעודות מצריות מתקופת רעמסס השני למשל, שנחשב לגדול פרעוני מצרים, מוזכר חששם של חיילים מצריים מפני השסו היושבים בנגב העשויים לארוב לחיילים ולתקוף אותם בשעות הלילה.
  • "חבירו" - ייתכן ששמם הוא "עפירו" מכיוון שהאותיות ע' וח' וכמו גם ב' ופ' הם אותיות מתחלפות. ככל הנראה מדובר באנשים שנפלטו מהמסגרת החברתית בערים שונות בלבנט ובתוך כנען וחלקם היגרו לארץ זו, שכן הם מוזכרים בתעודות כפועלים גם מחוץ לה. כמו השסו הם לרוב מוזכרים בתור שודדים או שכירי חרב שלקחו חלק בקרבות המתוארים במכתבי אל-עמארנה מסוף תקופת הברונזה המאוחרת שהביאו לקריסת התרבות הכנענית. בשל הדמיון כביכול בשמם לעברים הוצע לזהותם עמם, טענה שלא זוכה כבר לרוב בקהילה המדעית.
  • אמורים - צאצאי שבטים שמיים-מערביים שכונו "אמורו" במצרית. מקורם הוא ככל הנראה במסופוטמיה, ממנה נדדו בתקופת הברונזה התיכונה[11] מערבה ומכאן שמם ("אנשי המערב") לסוריה, ארץ ישראל ולבנון (בה כוננו את ממלכת אמורו).
  • מנטיו או גם מנטיו סאטט - קבוצה שמית שחיה בכנען באזור החוף עד לאוגרית.[12]
  • נוגס - נקראים גם "בני נוח'שה". ככל הנראה מתיישבים מצפון סוריה.

לטענת יוחנן אהרוני בספרו "ארץ ישראל בתקופת המקרא", התמונה המשתקתפת ברשימת השבויים של אמנחותפ השלישי היא שיחסי האוכלוסייה הכנענית בארץ ישראל במאה ה-15 לפנה"ס היו אלה: החורים מהווים 66% מהאוכלוסייה, השוסים 27.5% והחבירו (אותם זיהה כ"עברים") מהווים 6.5% מהאוכלוסייה. לדבריו אוכלוסיית החבירו והשוסים הלכה וגדלה במהלך המאות ה-14 וה-13 לפנה"ס.[8]

עמי ארץ כנען לפי התנ"ך

בתנ"ך מתוארות מספר קבוצות אתניות המאכלסות את ארץ כנען - לרבות שבעת העממים וצאצאי משפחת אברהם - בני ישראל, עמונים, מואבים, אדומים ואחרים. שבעת העממים כוללים את הכנענים, החתים, האמורים, החיווים, הפריזים, היבוסים והגרגשים. נזכרות בתנ"ך גם קבוצות שישבו בכנען, אך לא היו מעמי כנען כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

שפות

Canaanites and Shasu Leader captives from Ramses III's tile collection; By Niv Lugassi
תיאור שבויי מלחמה כנענים ממקדש המוות של רעמסס השלישי במדינת האבו

במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 סברו בלשנים כי הייתה שפה שמית כנענית, שדוברה באלף ה-3 לפנה"ס, והתפצלה לשפות: עברית מקראית, פיניקית, מואבית, אדומית ועמונית. גילויה של השפה האוגריתית ערער את התאוריה הזו, וכיום היא שנויה במחלוקת. יש בלשנים המכנים את השפה הפיניקית "כנענית" (מתוך הנחה שהפיניקים היו צאצאיהם הישירים של הכנענים), ולפיכך הם מכנים את השפה המשוחזרת השנויה במחלוקת "פרוטו-כנענית".

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יוחנן אהרוני, א"י בתקופה הכנענית המאוחרת ובתקופת ההתנחלות הישראלית, הוצאת מטכ"ל/קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, 1959.
  • יובל יקותיאלי, יחסי מצרים וכנען בתקופת הברונזה הקדומה 1 - מבט מדרום מערב כנען, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 66–74.
  • Jonathan N. Tubb, Canaanites, Norman (Oklahoma), 1998.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ The Asiatic campaigns of Amenhotep II
  2. ^ Drews 1998, pp. 48–49."
  3. ^ ספר משלי, פרק ל"א, פסוק כ"ד
  4. ^ ספר בראשית, פרק י'
  5. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1987, עמ' 148
  6. ^ רש"י בפירושו בספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ז' כותב: "והכנעני אז בארץ" - היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו שנאמר (בראשית י"ד) "ומלכי צדק מלך שלם..." לפיכך "ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת" עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם. ניתן לראות את המקור ברשי על בראשית יב ז באתר ויקיטקסט
  7. ^ המלבי"ם בפירושו למלחמת ארבעת מלכי אשור נגד חמישה מלכים מקומיים, המסופרת בבראשית י"ד, מסביר כי מטרתה של המלחמה הייתה שחרור של האזור שהיה נחלת בני שם אולם כנען ובניו שהשתייכו לנחלת חם בן נוח הדרומית פלשו לתוכו וספחו אותו למצרים, כאשר בראש המשחררים עמד כדרלעומר מלך עילם בן שם בן נח.
  8. ^ 8.0 8.1 יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1962, עמ' 148
  9. ^ בנימין מזר, "כנען וישראל", 1980, הוצאת מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, עמ' 13-14.
  10. ^ יואל רפל, "מורשת עם וארץ", הוצאת ידיעות אחרונות.
  11. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1962, עמ' 147
  12. ^ Egyptians and foreigners
אברהם

אַבְרָהָם (במקור: אַבְרָם. מכונה על פי המסורת היהודית גם אברהם העברי וגם אברהם אבינו) הוא דמות מקראית, הראשונה מבין שלושת האבות. אבי יצחק וישמעאל (שלפי הקוראן הערבים העדנאנים הם צאצאיו), המדיינים, ודרך נכדיו בני יצחק יעקב ועשו, אבי שבטי ישראל (שהיהודים הם צאצאיהם), האדומים והעמלקים.

אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

ארץ ישראל

ארץ ישראל (מכונה לרוב בערבית فلسطين, בתעתיק לעברית: פלסטין) היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, באגן הים התיכון ובחלק של המזרח התיכון המכונה לבנט. כיום בשטחי מדינות ישראל, ירדן, לבנון וסוריה, ויש המרחיבים את ההגדרה גם לחלקים נוספים הנשלטים כיום על ידי מצרים. ארץ ישראל המערבית חופפת בקירוב לשטחי פלשתינה א"י המנדטורית, כיום במדינת ישראל.

לארץ ישראל, השוכנת במיקום אסטרטגי בין מצרים, סוריה וחצי האי ערב, נודעה חשיבות רבה מבחינה דתית, תרבותית, מסחרית ופוליטית. האזור אוכלס ונשלט בידי עמים רבים, ובהם המצרים הקדמונים, כנענים, עברים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, פרתיים, ערבים-מוסלמיים, צלבנים, ממלוכים, עותמאנים, בריטים, ישראלים, ירדנים, מצריים ופלסטינים. כיום, באזור ארץ ישראל חיים מספר כמעט שווה של יהודים-ישראלים וערבים-מוסלמיים.

בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה היהודית, ועל פי התנ"ך היא הארץ אותה הבטיח אלוהים לזרעם של אברהם ויצחק, ולאחר מכן לזרעו של יעקב הקרוי בתנ"ך גם בשם "ישראל". לכן העם היהודי, "בני ישראל", רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, מוסלמים ונוצרים רבים רואים בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה האזור מקום לסכסוך לאומי, בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. כיום, למעט רצועת עזה, כל שטחה של הארץ, שהיה לפני קום המדינה תחת שלטון המנדט הבריטי, נשלט על ידי מדינת ישראל. גבולותיה של ישראל מוכרים בינלאומית כקו הירוק. יהודה ושומרון, השוכנים בליבה של הארץ, מוחזקים צבאית על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבים חלקית בישראלים שהתנחלו באזור. המחלוקת על מעמדו של שטח זה מהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

השומרון

חבל השומרון (ערבית: السامرة, תעתיק: א-סאמרה) הוא אזור גאוגרפי היסטורי במרכז ארץ ישראל, אשר מהווה חלק משדרת ההר המערבית. האזור נקרא על שם העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל בימי אחאב.

חבל השומרון מורכב מהר אפרים והרי בנימין, ושטחו מתחלק לנחלות השבטים בנימין, אפרים ומנשה. בצפון הוא גובל בעמק יזרעאל, במזרח בבקעת הירדן, בדרום ביהודה ובמערב בשרון. רוב השטח הררי והפסגות הגבוהות שבו הן הר בעל חצור, הר עיבל והר גריזים.

רוב האזור הועבר לשליטת הרשות הפלסטינית ובו גם יישובים יהודיים בשליטת מדינת ישראל במשטר המנהל האזרחי. חבל השומרון הוא גם שמו של המחוז בממשל הצבאי, ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו.

התנחלות השבטים

התנחלות השבטים היא אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים, המתאר את התנחלותם של שנים עשר השבטים בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן לאחר יציאת בני ישראל ממצרים וארבעים שנות נדודים במדבר. התקופה שלאחר תקופה זו, המכונה גם תקופת ההתנחלות, ועד לתקופת המלכים, מכונה תקופת השופטים.

חלק מהחוקרים סבורים כי תהליך ההתנחלות והתגבשות עם ישראל בארץ ישראל התבצע בצורה שונה מזו המתוארת בספר יהושע. לא ככיבוש מהיר, אלא ככניסה איטית של שבטים. חלק מהממצאים הארכאולוגים לא תואם את הסיפור המופיע בספר יהושע, למשל החומות שנמצאו ביריחו תוארכו לתקופת הברונזה הקדומה, יותר מאלף שנים לפני התיארוך המקובל לגבי תקופת ההתנחלות. נמצאו גם שרידי ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה II ‏ (1550-2000 לפנה"ס), אבל השרידים האפשריים מתקופת הברונזה המאוחרת שבה לכאורה נכבשה העיר בידי יהושע, לא עמדו בפגעי הזמן ומזג האויר, ונסתחפו לשכבה עבה של עפר צבעוני. גם בחפירות אֶ-תֵל, שהציעו לזהותו עם העי, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל.

חורים

החורים הם עם שחי בצפון מסופוטמיה החל משנת 2500 לפנה"ס לערך בתקופת הברונזה הקדומה. היעלמם של החורים התרחש בסוף תקופת הברונזה המאוחרת בסוף המאה ה-13 לפנה"ס לערך. ההערכה הרווחת היא שמקור העם הוא בקווקז. מרכזם היה באזור שנקרא סורבטו באזור צפון החידקל ובאזור נהר החבור. לאחר מכן הקימו החורים מספר ממלכות קטנות בצפון מסופוטמיה וסוריה. הממלכה הידועה ביותר שלהם נקראה ממלכת מיתני. החורים נזכרים בתעודות אכדיות, תעודות שנמצאו באל-עמארנה, באוגרית, בחתושש ובתל תענך שבעמק בית שאן, בתעודות שנכתבו בחורית במארי, וכן במקרא.

חיווים

הַחִוִּי הוא אחד משבעת עמי כנען שישבו בארץ ישראל לפי המקרא לפני כיבושה בידי בני ישראל. כך נאמר בספר שמות: "וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (פרק לג, ב).

החיווים נזכרים כיושבי שכם בזמן שיעקב ובניו מגיעים לשם, וכן בתקופת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון הם מופיעים כיושבי גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים, כל אלה ערים סמוכות לירושלים. אמנם, לחיווים היו גם מושבות בצפון הארץ, באזור לבנון של ימינו, כפי שנזכר בספר שופטים. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא החיוי.

יבוסים

על פי המקרא, הַיְבוּסִים היו שבט כנעני שהתגורר בירושלים בעת הטרום-מקראית (שלהי האלף ה-2 לפנה"ס). בימיהם נקראה ירושלים יְבוּס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית גם את העם היבוסי.

יבין מלך חצור

יבין מלך חצור (או יבין מלך כנען) הוא מלך כנעני שנזכר במקרא בשני אירועים: מלחמת מלכי הצפון (ספר יהושע, פרק י"א) ובמלחמת סיסרא (ספר שופטים, פרק ד'). לפי דעה אחרת, בשני האירועים מדובר בשני מלכים שונים שנקראו שניהם בשם "יבין", או שכונו כך על שם שושלתם המשותפת.

כנען (דמות מקראית)

כְנַעַן הוא דמות מקראית הנזכרת בפרשת נח שבספר בראשית כאחד מבניו של חם, בן נח, שהיה אבי העמים הכנענים.

לוט

לפי ספר בראשית, פרק י"א, פסוקים כ"ז-ל"א, היה לוֹט בנו של הרן בן תרח ואחיהן של מילכה ויסכה. הוא יצא מאור כשדים עם אברם אחי אביו, ושרי אשת אברם, "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (פסוק ל"א). לפי המסופר באגדה, היה לוט יתום מאב. כאשר הושלך אברהם לכבשן האש על ידי נמרוד, בשל אמונתו המונותאיסטית באל אחד, נעשה לו נס ולא אירע לו כל פגע, אך מיד לאחר מכן נשאל הרן אחיו בצד מי הוא עומד, וכאשר ראה את הנס שנעשה לאברם ענה שהוא בצד אברם. הוא הושלך גם כן לכבשן האש, אך בניגוד לאברם, לא נעשה לו נס והוא נספה. לאחר אירוע זה לקח אברם את לוט היתום תחת חסותו, ועלה איתו לארץ כנען.

מסעו של אברהם לארץ כנען

מסעו של אברהם לארץ כנען הוא סיפור המופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים א'-ט' בפרשת לך לך. סיפור זה מתאר את מסעו של אברהם לארץ כנען בליווית בני משפחתו. אברהם יוצא לכנען בצו אלוהים אל ארץ בלתי נודעת. הציווי ליציאת אברהם לכיוון כנען אל ארץ לא נודעת הוא הניסיון הראשון שעמד בו אברהם. זהו אחד מעשרת הניסיונות בהם עמד אברהם מיום יציאתו את חרן. אברהם מציית לדברי ה' ועוזב את ארצו, חרן ויוצא אל ארץ כנען, והכתוב מוסיף שאליו מצטרפים, שרה, לוט בן אחיו "ורְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן". זאת הוא עושה בגיל 75. בצידו של ציווי זה ניתנות על ידי ה' ברכות. ה' מבטיח שיעשה מאברהם גוי גדול ויברך את שמו שיהיה גדול. הארץ אליו יגיע אברהם מובטחת לצאצאיו. עוד מוסיף ה' שאת מברכיו של אברהם יברך ואת הפוגעים בו יקלל. אברהם היה בן שבעים וחמש בעת צאתו מחרן. בכנען עובר אברהם ממקום למקום, ובכך מסמל את כיבושה של הארץ.

ספר יהושע

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך כיבוש הארץ.

פלשתים

הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, בין המאה ה-12 לפנה"ס עד 604 לפנה"ס, אז הגלה אותם נבוכדנצר למסופוטמיה. בהקשרים מאוחרים יותר נקרא אזור מגוריהם "פלשת". מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית. בתנ"ך מוזכרת קבוצה קדומה יותר המכונה פלשתים, מלכם אבימלך מלך גרר חתם עם אברהם ברית של דו-קיום, אך עם זה היה כנראה ממקור שמי בניגוד לפלשתים שפלשו לאזור מאוחר יותר.

פסל (מקצוע)

פַּסָּל הוא אמן היוצר פסלים, כלומר עוסק בפיסול, כמקצוע או כתחביב.

צפת

צְפַת היא עיר במחוז הצפון בישראל, הנחשבת לבירת הגליל העליון. צפת שוכנת באזור הררי בחלקו המזרחי של הגליל, העיר ממוקמת על פסגות ההרים צפת וכנען וצופה אל ימת הכנרת מדרום מזרח ואל רכס הרי מירון במערב. גובה רוב העיר כ-850–900 מטר, אך היא כוללת גם את שכונת נוף כנרת שגובהה כ-500 מטר. צפת נמנית כאחת מ"ארבע ערי הקודש" שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן, מסוף ימי הביניים ועד סוף המאה ה-19. באפריל 2018 העיר מנתה 35,330 תושבים.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.