כל דאלים גבר

כל דְּאַלִּים גָּבַרארמית: כל החזק - גובר) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא (דף ל"ד, עמ' ב'), ביחס למקרים שבהם אין כל דרך לבית הדין לברר את האמת, ופירושו: מי שבידיו הכוח - זוכה. בימינו השימוש הרווח בביטוי בא לתאר חברה אלימה, שבה ההכרעה נעשית על-פי שיקולי כוח בלבד, תוך התעלמות מערכי מוסר וצדק.

העיקרון המשפטי: כל דאלים גבר

לפי המשפט העברי, כאשר באים לפני בית דין שני מתדיינים במטרה לברר בעלות על חפץ, ולאף אחד מהם אין ראיה - הפסיקה משתנה בין מקרים שונים. אם אף אחד מהחולקים אינו "מוחזק", כלומר, החפץ נמצא במקום שאינו שייך לשום אדם ושום אדם לא מחזיק בו (כגון סירה בים), ובנוסף, לא ייתכן שהחפץ שייך לשניהם באופן כלשהו, פוסק בית הדין "כל דאלים גבר".

לפי פסיקה זו החפץ יהיה בבעלות המתדיין שתופס אותו בכוח הזרוע (לצד שלישי, שלא היה צד בדיון, אין אפשרות לנסות לתפוס את החפץ), או בבעלות המתדיין שגברה ידו בראיות (הכוונה לראיות שאינן מקובלות בדרך כלל במשפט העברי). לגבי הרציונל שמאחורי פסיקה זו נחלקו הראשונים:

דעה אחת אומרת שעוצמת האלימות והסיכון שבעליו האמיתיים של החפץ ייקח על עצמו גדולים לאין ערוך מאלו של אדם שהחפץ אינו שלו בדין, ושלבעלים האמיתיים יהיו ראיות. כמו כן, האדם שהחפץ אינו שלו ימנע מלקחת אותו אפילו אם הוא "אלים" יותר, מכיוון שהסיכויים הם שבעתיד תימצא ראיה או עדים לבעלים האמיתיים.

על פי הדעה השנייה אין מטרתו של דין זה לגלות למי באמת שייך החפץ, אלא כיוון שהמתדיינים לא הביאו ראיה שהחפץ שלהם ולא מחזיקים בו, אין זה תפקיד הדיינים לפסוק את הדין. על פי דעה זו זה שהחזק ייגבור זו רק הנחה, כלומר: כיון שאנחנו משאירים את החפץ ביד שניהם, מן הסתם החזק ישתלט עליו.

מהות הכלל

הפוסקים הקדמונים חלוקים בדעתם מה אופי הכלל "כל דאלים גבר".
דעת הרא"ש, הטור, הרמב"ם, השולחן ערוך ועוד היא שזה פסק דין: בנסיבות המתוארות לעיל בית הדין פוסק שכל דאלים- גבר, והחפץ יהיה ממונו של הגובר לכל דבר. לדעתם, כל דאלים גבר מתיר "סיבוב" אחד בלבד של התמודדות, ולאחריו- החפץ השנוי במחלוקת משתייך לגובר ושוב לא יוכל השני להוציא ממנו בלא ראיות מספקות. ההסבר לזה הוא, שלא ייתכן שיהיו כל ימיהם במצב מלחמה, כאשר החפץ נודד בין שניהם.

לעומתם תוספות הרי"ד, הראב"ד[דרוש מקור][דרושה הבהרה], הרשב"א, הרשב"ם[1] ועוד רבים אחרים סבורים שכל דאלים גבר הוא מצב שנוצר ממילא כאשר בית הדין, מחוסר יכולת להכריע (אפילו על דרך הפשרה), מסלק עצמו מלדון בסכסוך ולא מתערב בו יותר. מכיוון שכל דאלים גבר אינו מהווה הכרעה לשיטת ראשונים אלה, אין כל מניעה להניח לבעלי הדין לעשות כרצונם, ולפיכך- מי שידו גוברת (בראיות או בזרוע), החפץ יהיה ברשותו עד אשר יגבר השני, וחוזר חלילה, עד שיתברר הסכסוך בראיה ברורה.

מחלוקת האמוראים

רב יהודה סבור כי כאשר הדין הוא כל דאלים גבר - כאשר אין ראיה לאף אחד משני הצדדים הבאים לפני בית הדין, אסור לבית הדין לגרום לעוות את הדין, אף על פי שמדובר בפסק שתוצאותיו לא יביאו בהכרח לפסיקה הנכונה, שהרי יכול להיות שהשקרן הוא זה שיתפוס את החפץ הנתון במחלוקת, ולכן אם החפץ נמצא ברשות הרבים אסור לבית הדין להעביר את החפץ לרשותם, גם אם אחד מבעלי הדינים טוען שהחפץ שלו ותיכף יביא ראיה, ועזיבת החפץ ברשות הרבים תגרום לו נזק שייתכן שיהיה בלתי הפיך - שהגזלן יגזול את החפץ ויזיק אותו.

לעומת זאת סבור רב הונא, חבירו של רב יהודה, שמכיוון שכל דאלים גבר הוא פסק שאינו מביא לפסיקה נכונה בדין ונגרם רק מחוסר ברירה - שבית הדין לא יכול לפסוק כאשר אין כל ראייה, אין לבית הדין לחשוש יותר מדי מעיוות פסק זה, ובית הדין יתפסו את החפץ לרשותם, אם אחד מבעלי הדינים טוען שעומד הוא להביא ראיה שבידו לבית הדין ומבקש מבית הדין שיתפסו את החפץ[2].

הניקוד וההגייה של הביטוי

בשל העובדה שלתלמוד הבבלי אין ניקוד, והארמית הבבלית אינה מדוברת כאלף שנה, ישנן מספר דרכים לנקד ולהגות את הביטוי.

  • כל - בארמית הבבלית לא קיים המושג קמץ קטן - כל הקמצים שווים בהגייתם. בימינו יש שהוגים את הקמץ במילה זו כתנועת o, ויש שהוגים אותו כתנועת a (השוו kol nidre אצל אשכנזים, לעומת kal nidre אצל ספרדים).
  • דאלים - ניתן לנקד את המילה במשקל קַטִּיל (אַלִּים), כמו בעברית, אולם במחקר המדעי מקובל שבארמית בבלית היה שם העצם שקול במשקל קְטִיל (אֲלִים).[3] לכן יש המנקדים "דְּאַלִּים" ויש המנקדים "דַּאֲלִים".
  • גבר - קשה לדעת אם מדובר בצורת עבר או בצורת בינוני. מי שסבור שמדובר בעבר מנקד גְּבַר, ומי שסבור שמדובר בצורת בינוני מנקד גָּבַר.[4] ניקוד יוצא דופן ניתן למצוא במילון אבן שושן: גָּבֵר.[5]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Joseph David, “The One who is More Violent Prevails’ - Law and Violence from a Talmudic Legal Perspective,” Canadian Journal of Law and Jurisprudence Vol. 19, No. 2, pp. 385 – 406

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד א'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב'.
  3. ^ ראו M. Sokoloff, Dictionary of Babylonian Aramaic, Bar Ilan University Press, 2002, p. 134
  4. ^ ראו: מילון ספיר, מילון אריאל, מילון ההווה, מילון ארמי-עברי של עזרא ציון מלמד, ניבי תלמוד של נחום רקובר, ובמהדורות התלמוד המנוקדות של הרב עדין שטיינזלץ, הרב יוסף עמר ושוטנשטיין.
  5. ^ נראה שזוהי טעות סופר, הן משום שניקוד זה הוא בניגוד לדרכה של הארמית הבבלית (ראו: י"נ אפשטיין, דקדוק ארמית בבלית, עמ' 39; ש' מורג, לשון התלמוד הבבלי, עמ' 102) והן משום שצורות בינוני אחרות מגזרה זו מנוקדות אצל אבן שושן כדין: "פוק חזי מאי עמא דָּבַר" (ולא דָּבֵר), "עורבא פָּרַח" (ולא: פָּרֵח).
אוכלוקרטיה

אוכלוקרטיה (מיוונית - "οχλοκρατία". ‏ "οχλος" - "אוכלוס" המון, "κρατία" - "קרטיה" - שלטון, נקראת גם:וולגוקרטיה) הוא שלטון ההמון, צורת שלטון בה כופה ההמון את רצונו, עריצות הרוב המובאת לצורתה הקיצונית, ממשל ללא סדר וללא הנהגה ראויה בו כל דאלים גבר.

נהוג לראות את מקורו של הביטוי בסיווגו של אפלטון את צורות הממשל, המופיע בדיאלוגים "המדינאי" ו"ספר החוקים". על פי אפלטון מסווגים הממשלים השונים לשלושה סוגים, שלכל אחד מהם גרסה טובה או טהורה וגרסה רעה או מנוונת. שלטון היחיד בצורתו הטובה הוא המונרכיה, ואילו בצורתו הרעה הוא הטירניה. שלטון המעטים בצורתו הטובה הוא האריסטוקרטיה ואילו בצורתו הרעה הוא האוליגרכיה ושלטון הרבים בצורתו הטובה הוא הדמוקרטיה ובצורתו הרעה הוא האוכלוקרטיה. סיווג פוליטי זה (ששוכלל לאחר מכן על ידי תלמידו של אפלטון, אריסטו) נותר סיווג מקובל במדע המדינה למשך תקופה ארוכה, עד לזמן המודרני. הן אפלטון והן אריסטו לא השתמשו במונח "אוכלוקרטיה".

המושג "אוכלוקרטיה" עצמו מופיע לראשונה בכתביו של פוליביוס, שחי במאה השנייה לפני הספירה. בספרו "ההיסטוריות" הוא מתאר מצב בו הדמוקרטיה נופלת לידי אנשים צמאי כוח המשחיתים את ההמון ומרגילים אותו למתנות, והדמוקרטיה הופכת לשלטון של כוח ואלימות, כאשר ההמונים שהורגלו לחיות על חשבונם של אחרים, ימצאו להם מנהיג שיאחד את כוחותיהם, וישתיתו את שלטונו על אלימות וטבח, עד שישובו להיות פראים גמורים, והשליט ישוב להיות אדון ומלך.

המושג משמש בעיקר לגנאי. ישנם מקרים היסטוריים בהם ההמון כפה את רצונו על הממשל, אם באופן ספונטני, או לעיתים עקב תמרונים של המנהיגים מאחורי הקלעים. כך, למשל, ההמון הפריזאי בשלבים מסוימים של המהפכה הצרפתית, ההמון המוסקבאי שהביא לכישלון הפיכת ינאייב ב-1991, או ההמון המצרי במהלך האביב הערבי, אך המדובר לרוב בשלבי מעבר בין סוגים שונים של שלטון. אין דוגמאות מודרניות לשלטון אוכלוקרטי טהור במובן אליו התכוונו אפלטון ופוליביוס.

יעקב טלמון

יעקב לייב טַלְמוֹן (Jacob Leib Talmon;‏ 14 ביוני 1916 – 16 ביוני 1980) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר של תקופת המהפכה הצרפתית; טבע את המונחים "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".

ספק (הלכה)

ספק הוא מצב של אי ודאות. בספרות ההלכה לדורותיה דנו בשאלה כיצד יש להכריע במצבי ספק הנוגעים לפסיקת ההלכה. התחום ההלכתי העוסק בהתוויית כללים והוראות למצבים של ספק מכונה דיני ספקות.

מצב שבו האדם נדרש לעשות משהו כשהוא אינו יודע האם המעשה מותר או אסור על פי ההלכה הוא ספק. וכן כאשר האדם יודע מהי ההלכה אך חסרים לו נתונים משמעותיים על מה שהתרחש במציאות. גם כאשר מגיע לפני בית הדין דיון שבו לאף אחד מהצדדים אין הוכחה חותכת שהדין עמו - זהו ספק.

מחלוקת בין פוסקים עלולה ליצור אצל הלומדים סוג של ספק, כיוון שאינם יודעים מי מביניהם צודק.

ספק נוסף הוא בעיא דלא איפשטא - שהיא התרחשות שהועלתה בגמרא, והאמוראים לא ידעו מה דינה.

ספקות אלו מכונים ספיקא דדינא (מארמית: סְפק של דין).

ספק ממון

במסגרת הלכות ספקות, מתקיים עיסוק עצמאי בספקות בדיני ממונות. בניגוד לשטחי הלכה אחרים שבהם ניתן להשתמש בכללים ספקא דאורייתא לחומרא וספקא דרבנן לקולא, בספקות בדיני ממונות המושגים האלו אינם תקפים, כי כאשר ישנם שני צדדים לדיון, מה שחמור לצד אחד הופך לקל בצד שני, ולהפך. לכן למצבי ספק בדיני ממונות ישנם כללים אחרים להכרעה במצבי ספק.

הכלל העיקרי בספק ממון הוא המוציא מחברו עליו הראיה. מעבר לכך, יש שני סוגים של כללים שנאמרו בעניין:

כללים המורים במקרים ייחודיים על הכרעות שיש בהן הימנעות מהעדפת אחד הצדדים: יחלוקו, כל דאלים גבר ויהא מונח עד שיבוא אליהו.

כללים המורים על סיבות להעדיף את טענת אחד הצדדים על פני טענת הצד השני, כגון: חזקה, "ברי ושמא – ברי עדיף" ו"אין ספק מוציא מידי ודאי".

רב אידי בר אבין

רב אידי בר אבין הוא אמורא בבלי בדור הרביעי, בנו של רבי אבין, ואחיו של רבי חייא בר אבין.

רב הונא

רב הוּנא (215–297) היה מגדולי אמוראי בבל מהדור השני. נחשב לגדול תלמידיו של רב, ולאחר פטירתו של רב ירש את מקומו כראש ישיבת סורא, הישיבה הגדולה והדומיננטית בבבל, שבה למדו אלפי תלמידים ובאופן קבוע קרוב לאלף תלמידים, ובראשה עמד במשך כ-40 שנה. לרב הונא היו מאות תלמידים, רבים מהם היו אמוראי הדור השלישי. כונה בתואר "מחסידי בבל". שמו של רב הונא מוזכר מאות פעמים בתלמוד הבבלי והירושלמי.

רב הונא נודע בזכות ידיעותיו המקיפות במשפט העברי ובהלכה, ובזכות בית הדין שעמד בראשו, שהוסמך על ידי ראש הגולה. הוא היה צאצא למשפחת ראש הגולה, ובזכות זאת אף היה מקורב לבית ראש הגולה בדורו.

השפעתו של רב הונא ניכרת גם בדור השלישי של אמוראי בבל, באמצעות תלמידיו המובהקים רב חִסְדָא ורב שַׁשֶת ובנו המפורסם רבה בר רב הונא.

רב הונא לא רצה להתפרנס מהתורה, ולמחייתו עסק במסחר ביין, שאיבת מים וחקלאות.

רב יהודה

רב יהודה בר יחזקאל (194 או 220–299) היה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית. מייסדה של ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, וראש הישיבה. בתלמוד מוזכר תמיד בשם הסתמי "רב יהודה".

רב יהודה היה בן הדור השני של האמוראים בבבל, תלמיד מובהק של רב ושל שמואל, ומאות מאמרים שלהם מובאים על ידי רב יהודה בתלמוד. אביו, רב יחזקאל, נמנה אף הוא עם החכמים. תלמידיו של רב יהודה, רבה בר נחמני, רב יוסף ורבי זירא, היו גדולי הדור הבא של האמוראים.

נהג לשקוד על תלמודו, והתמיד לחזור על הנלמד. רבו, שמואל, שיבח אותו לא אחת בביטויים שונים. רב יהודה התאפיין בתקיפות.

חיבר כמה ברכות, בהן קידוש לבנה ושבע ברכות של חתן וכלה. ידועה הייתה חיבתו לארץ ישראל, ועם זאת אסר לעלות אליה מבבל.

רב נחמן

רב נחמן בר יעקב (230 לערך - 320). מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי, ראש ישיבת נהרדעא ומעמודי התווך של התלמוד הבבלי. רב נחמן היה עשיר ובעל נכסים, חתנו של ראש הגולה, דיין מפורסם ומגדולי דורו בהלכה ובאגדה. התמחה במיוחד בדיני ממונות, עד שנקבעה הלכה כמותו בכל מחלוקת הקשורה בנושאים אלו. דין שבועת היסת הוא מתקנותיו.

הדעה המקובלת היא כי "רב נחמן" סתם בתלמוד הוא רב נחמן בר יעקב, לעומת רב נחמן בר יצחק המאוחר יותר, המוזכר בדרך כלל יחד עם שם אביו. לעומת זאת, התוספות כתבו שלשיטת רש"י רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יצחק, והם עצמם נחלקו עליו. במחקר מקובל כפי שיטת התוספות, הראיה לכך היא מכך שרב נחמן בר יצחק מקשה פעמים רבות בתלמוד על דבריו של רב נחמן, או שמביע דעה שונה משלו, כך שלכאורה לא ייתכן שמדובר באדם אחד.

שודא דדייני

שׁוּדָא דְּדַיָּנֵי היא הכרעה במשפט העברי, הנעשית במקום שממון מסוים מוטל בספק, ולא ניתן לברר של מי הוא, וככל הנראה גם לא יהיה ניתן לברר עוד של מי הוא.

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהו • כל דאלים גבר • שודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.