כלכלת ישראל

כלכלת ישראל היא כלכלת שוק מעורבת בה לממשלה חלק משמעותי, לצד מגזר פרטי מפותח, הכולל תעשיית היי-טק משגשגת. מגזרי תעשייה מרכזיים נוספים הם התעשייה הביטחונית, תיירות, עיבוד מתכת, עיבוד כימיקלים, מכשור רפואי ועיבוד יהלומים. ישראל ענייה יחסית במשאבי טבע ולכן תלויה ביבוא מוצרים וחומרי גלם כגון נפט, דלק, פחם ומזון.

החל מאמצע שנות השמונים עברה כלכלת ישראל תמורה ממשק סוציאליסטי ריכוזי עם מגזר ציבורי רחב ונטל מס גדול, לכיוון כלכלת שוק תחרותית יותר. ממשלות ישראל נקטו הליכי הפרטה, ליברליזציה בשוק המט"ח, הורדת נטל המיסים על היבוא והורדה הדרגתית של מס ההכנסה ומס קנייה. בישראל עודם קיימים מונופולים ממשלתיים גדולים בהם חברת החשמל לישראל ורשות הספנות והנמלים. גם במגזר הפרטי יש דומיננטיות מונופוליסטית של מספר קבוצות אחזקה, השולטות במספר רב של חברות בישראל, בתחומים מגוונים.

כלכלת ישראל ידעה זעזועים רבים במהלך שנותיה בהם: היפר-אינפלציה, משבר מניות הבנקים והחרם הערבי. נוסף על כך היה עליה לקלוט גלי עלייה ולהתמודד עם ההשלכות הכלכליות של מלחמות ישראל והוצאה ביטחונית גבוהה. למרות כל אלה השכילה להגיע תוך כיובל שנים לרמה גבוהה של פיתוח כלכלי. בשוקי העולם משקיעים זרים, הבנקים העולמיים וסוכנויות דירוג האשראי מבטאים אמון רב בחוסנה של הכלכלה הישראלית. הצלחה זו נהוג לייחס לגורמים רבים, ובהם: כוח העבודה המשכיל, סיוע חוץ רחב היקף שקיבלה המדינה לאורך שנות קיומה מיהודי העולם, ארצות הברית וגרמניה, קליטת הון אנושי בצורת עליה, מדיניות מקרו-כלכלית נכונה של הממשלה ובנק ישראל, הכורח הביטחוני לפתח מערכות נשק מתוחכמות ולייצא אותן, ורפורמות מבניות ופתיחת המשק לתחרות.

כלכלת ישראל
Bursa07
גורדי השחקים של גוש דן מהווים סמל למודרניות הכלכלה הישראלית והתפתחותה
דירוג עולמי תמ"ג - 31, תמ"ג לנפש - 20[1]
מטבע שקל חדש (סימון בינלאומי ILS)
שער חליפין קבוע אין
ארגוני סחר הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבינלאומית
ענפי תעשייה עיקריים שירותים - 67.7% מהתמ"ג, תעשייה - 30%, חקלאות - 2.1%
סטטיסטיקה
תמ"ג 1.272 טריליון ש"ח (נכון ל-2017)[2]
תמ"ג לנפש 163,900 ש"ח (2017)[4]
צמיחה כלכלית תמ"ג - 2.6% (2015)[3]; תמ"ג לנפש נומינלי (2010) - 2.7%; תמ"ג לנפש ריאלי (2010) - 2.4% (דירוג: 115; הערכה לשנת 2015)
אינפלציה (מה"ל) 1%- (2015)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 18.6% מבתי האב (2013)[5]
מדד ג'יני 0.379[4] (דירוג: 50; 2013)
כוח עבודה 3.485 מיליון (2013)[6]; עובדים זרים - 200,000[4] (הערכה לשנת 2015)
כוח עבודה לפי מקצוע

בסדר עולה: (לפי סקר הלמ"ס משנת 2011) :חקלאות ייעור ודיג - 1% ,מידע ותקשורת -4%, בינוי - 5%,אירוח ואוכל -5%, שירותים מדעיים וטכנים - 6% ,שירות ניהול ותמיכה 8%, תעשייה - 10% ,שירותי בריאות ורווחה - 11%,מסחר סיטונאי וקמעונאי - 13% ,חינוך - 14%

ועוד [7]
שכר ממוצע 10,188 ש"ח (מרץ 2017)[6][7]
שכר מינימום 5,300 ש"ח (ינואר 2018)
אבטלה 4.3% 2018)[8]
קשרי מסחר
יצוא 33.7 מיליארד דולר[4]
יצוא מוצרים מוצרי טכנולוגיה עילית - תעופה, צבא, תקשורת, עיצוב ממוחשב ויצור ממוחשב, אלקטרוניקה רפואית, סיבים אופטיים;
יהלומים מלוטשים;
מוצרי תעשייה - נייר, עץ, מזון, משקאות, טבק, חומרי בנייה, מתכת, מוצרים כימיים, טקסטיל, הנעלה ופלסטיק.
מדינות עיקריות ארצות הברית — 37%, האיחוד האירופי — 28%, מדינות אסיה — 18.4%[4]
יבוא 40.5 מיליארד דולר[4]
מדינות עיקריות האיחוד האירופי — 41%, מדינות אסיה — 17.4%, ארצות הברית — 15%[4]
חשבון שוטף 0.5 מיליארד דולר (עודף)[4]
חוב חיצוני 25.5% תוצר[9], 141.171 מיליארד ש"ח[10]
מימון ציבורי
סיוע כלכלי בינלאומי 2.5 מיליארד דולר לשנה מארצות הברית (מאז 1985)[12].
מאז קום המדינה ועד 2012 הסתכם הסיוע האמריקאי בכ-860 מיליארד שקל (233.6 מיליארד דולר) במונחים ריאליים (112 מיליארד דולר במונחים נומינליים), ממוצע של כ-4% מהתמ"ג לשנה (בין השנים 1950 - 2012)[12].
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA
הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר ארצות הברית, אלא אם כן צוין אחרת

היסטוריה כלכלית

כאשר קמה מדינת ישראל, היו נושאי התפקידים הבכירים בכירי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל שגישתם הייתה כמותית בנוסח "עוד דונם ועוד עז" ובנוסף גישה ריכוזית סוציאליסטית[13]. מכאן החשיבות שניתנה באותה תקופה (על ידי לוי אשכול ופנחס ספיר) להקמת תעשיות עתירות עבודה תוך חיזוק האיגוד המקצועי שהיה רתום אף הוא לאידאולוגיה התעשייתית. ניסיונות ניצול משאבי טבע והגדלת השטח החקלאי המעובד, הן על ידי ייבוש החולה, הן על ידי הקמת מושבים ופיתוח חבלי ארץ כמו חבל לכיש והתענכים והן על ידי המוביל הארצי ומפעלי מים אחרים והן על ידי עבודות ציבוריות רחבות היקף ובניית מבנים לשימוש פרטי ולשימוש ציבורי בכל הארץ. גישה זו המזוהה עם גישת המהפכה התעשייתית עזרה לפתח את ישראל ולייצר מקורות תעסוקה, יש ויכוח האם התאימה מדיניות זאת למדינת ישראל הן בשל אופיים היזמי של תושביה, הן עקב גודלה הקטן שלא איפשר ניצול יתרונות לגודל והן בשל העיור שהתרחש. למרות הביקורת הרבה המשק הסוציאליסטי צמח במהירות בשנות ה-60 וה-70.

במחצית הראשונה של שנות השישים הסתיימו כמה פרויקטים שמומנו בכספי ציבור ובמלוות וביניהם השלמת המוביל הארצי, השלמת השלב הראשון של נמל אשדוד ורגיעה בתחום הבנייה למגורים. התוצאה הייתה מיתון. לאחר מלחמת ששת הימים היו שוב ביקושים בתחום הבנייה שעזרו להוציא את ישראל מהמיתון, אולם זו הייתה גם תקופת תחילת "הגל השלישי", שלפי אלווין טופלר הוא מעבר מכלכלת התעשייה הכבדה לכלכלה המבוססת על ידע ותחכום. עידן הגל השלישי דרש יזמים בעלי קשרים כלל-עולמיים, חריגה מהמוכר והמקובל וכושר אלתור, תכונות שמזוהות עם יהודים ושלא באו לביטוי נרחב בעידן התעשייתי. בזכות יכולות אלו וכן עקב צרכים צבאיים התפתחה בישראל תעשייה עתירת ידע, תעשייה מתוחכמת וכן יוזמות קטנות שהניבו חברות הזנק שחלקן נמכרו בסכומים גבוהים לחברות גלובליות בינלאומיות. מסיבות אלו משברים בענף התקשוב באו לביטוי חד בכלכלת ישראל וחברות שהתבססו הן על ידע והן על תיעוש וייצור המוצרים הפסיקו פעולתם וביניהן אלסינט, פיברוניקס, סאיטקס.

קום המדינה

עם קום המדינה, התבססה כלכלת ישראל על יסודות שהונחו בתקופת המנדט הבריטי והפכו את ארץ ישראל, בשנים האחרונות של המנדט, לאי של מודרניות יחסית במרחב המזרח התיכון. באופן אירוני, שנות מלחמת העולם השנייה, שהביאו חורבן באירופה ובחלקים אחרים של העולם, היטיבו עם כלכלת ארץ-ישראל. זוועות המלחמה פסחו על האזור, וחלקים ביישוב היהודי התבססו כספקים חשובים לצבא הבריטי, הן זה שחנה בישראל והן כוחות מחוץ לו. כושר הייצור של היישוב היהודי הקטן בארץ גדל עם הקמת מדינת ישראל על בסיס כוח האדם שהביאו העליות ליישוב ובשל תשתיות ומערכות מינהל יעילות שהניחו הן הבריטים והן מוסדות היישוב.

נתוני פתיחה אלו סייעו למשק הישראלי לעבור את תקופת מלחמת העצמאות, מסוף 1947 ועד מחצית 1949.

במהלך שלוש שנותיה הראשונות של המדינה הוכפלה אוכלוסייתה כתוצאה מגל עלייה המונית, שהיה מורכב בכמחציתו מפליטים מאירופה, ובכמחציתו מעולים מארצות ערב. רובם הגיעו בחוסר כל, וקליטתם וקיומם בארץ היו תלויים לחלוטין ביכולתו של המשק הצעיר לקיימם. העלייה ההמונית היוותה אתגר עצום לכלכלה הישראלית, שהונחתה על ידי עקרונות סוציאליסטיים והייתה מחויבת להקמת מדינת רווחה. על רקע נתונים אלה הונהגה מדיניות הקיצוב ("הצנע") – משטר כלכלי של מעורבות ממשלתית קיצונית בוויסות הפעילות הכלכלית במשק. הציבור הכיר בעיקר את המגבלות וההקצבות בתחום הצריכה הפרטית, אך למעשה כיוונה הממשלה את מכלול הפעילות הכלכלית ובכלל זה הקצבת היבוא, מטבע החוץ, חמרי הגלם והאשראי הבנקאי.

למשטר הצנע הייתה הצלחה בהבטחת קיום בסיסי למאות אלפי העולים חסרי האמצעים, להתנפחות הביורוקרטיה הממשלתית לניהול הפיקוח והצווים, ובטווח הארוך להתמרמרות ציבורית ולהתפתחותו של שוק שחור מקביל, בו התנהל חלק גדל והולך של הפעילות הכלכלית במשק.

שנות ה-50

במהלך שנת 1951 פקד את המשק משבר חריף במאזן התשלומים, שהתבטא בהחרפה קיצונית של הגרעון המסחרי ובהידלדלות מסוכנת של יתרות מט"ח. היצוא המסחרי הגיע לכדי שליש מהיבוא, כאשר יתרת הוצאת היבוא במט"ח נאלצה להיות ממומנת, בחלקה הקטן, ממגביות שונות של יהדות התפוצות, ובחלקה הגדול – מאשראי לטווח קצר מבנקים מסחריים בחו"ל ומחברות הדלק העולמיות. לקראת סוף 1951 סירבו אלה להמשיך במתן אשראי מתוך חשש אמיתי לחוסר יכולת פירעון של המדינה, והמשק ניצב בפני סכנה מוחשית להמשך קיומו הכלכלי.

במקביל, גדל הגרעון בתקציב המדינה, אותו מימנה הממשלה בהדפסת כסף, פעולה שיצרה לחצים אינפלציוניים שחיבלו במאמצי הממשלה להנהיג יציבות מחירים באמצעות פיקוח מחירים. מדיניות הקיצוב הלכה והתמוטטה עקב התמרמרות גוברת של הציבור, ויצאה מכלל שליטה ופיקוח. משרד האספקה והקיצוב בוטל, והחל בפברואר 1952 הונהגה המדיניות הכלכלית החדשה של שר האוצר אליעזר קפלן. לצמצום הגרעון במאזן התשלומים פנתה הממשלה למספר מקורות: הקמת מפעל מלווה העצמאות ("הבונדס"), שהנפיק איגרות חוב ממשלתיות למשקיעים מחו"ל; ניהול משא ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית לגיבוש הסכם השילומים; וסיוע כספי מממשלת ארצות הברית. כמו כן גיבשה התוכנית מכלול צעדים כלכליים, ובכלל זה: הפסקת מימון הוצאות הממשלה באמצעות הדפסת כסף והחלפתו במימון החותר לאיזון תקציבי – באמצעות מיסים; פיחות משמעותי בשער הלירה הישראלית כדי להעמידה על ערך ריאלי שיעודד את היצוא וימתן את היבוא; ביטול חלק גדול מן הפיקוח והקיצוב; צמצום האשראי הבנקאי; ומלווה מיוחד של 10% על המזומנים והפיקדונות בבנקים.

תוכנית ההבראה התבססה בין היתר על העיקרון הכמותי: השאיפה הייתה להקים הרבה מפעלים, שייצרו הרבה מוצרים, יינצלו את אוצרות הטבע ככל האפשר.

התוכנית, שהובילה את המשק למיתון הראשון שלו, הצליחה במרבית יעדיה: היצוא גדל, ובמקביל זרם מט"ח מסיוע אמריקני, שילומים גרמניים ורכישת בונדס, כך שהגרעון במאזן התשלומים קטן. הצטמצמו גם ההוצאה הציבורית והגרעון הממשלתי. מאידך – גדלה האבטלה, נפגעה הצמיחה של המשק, ונמשכה המעורבות של הממשלה בניהול המשק.

החל ב-1954 יצא המשק מן המיתון והחלה תקופה של צמיחה מהירה ומרשימה, שהתבטא בגידול של כ-10% לשנה בתוצר, וכ-5% בתוצר לנפש (בהתחשב בעובדה שגם אוכלוסיית המדינה גדלה בשיעורים ניכרים על פני התקופה). להתפתחות זו סייעה הזרמת הון מסיבית מחו"ל, שהושקעה בצורה מוצלחת ונשאה פירות כלכליים. האבטלה קטנה, ובסוף שנות ה-50 הגיע המשק למצב של תעסוקה מלאה, עם שיעורי אינפלציה נמוכים וסבירים. רמת החיים במשק עלתה, בעידודה הנמרץ של הממשלה שראתה בכך אמצעי לעידוד עלייה מארצות הרווחה ומניעת ירידה.

שנות ה-60

בתחילת שנות ה-60 נמשכה הצמיחה המהירה והעלייה ברמת החיים שאפיינו את שנות ה-50, אך החל להתברר המחיר הכלכלי והחברתי של אותה צמיחה מזורזת. בתחום הכלכלי, הצריכה ורמת החיים עלו בקצב גדול מעליית התוצר לנפש, דבר שצמצם את החיסכון וההשקעה, ופגע ביכולת הצמיחה העתידית וההבשלה לקראת עצמאות כלכלית. גם מחיר חברתי היה לתופעה, שכן עליית רמת החיים הייתה בעיקר נחלתם של הוותיקים ויוצאי אירופה, ונוצר פער משמעותי בינם לבין העולים החדשים, ברובם בני עדות המזרח. אי-שוויון זה עתיד ללוות את כלכלת המדינה בהמשך דרכה, ולהעיב במיוחד בעיתות משבר.

העלייה הגוברת של הצריכה הפרטית הביאה שוב לגידול הפער בין היבוא ליצוא, והדרישה הגוברת לידיים עובדות הביאה ללחצים אינפלציוניים של גידול בשכר, ללא גידול מקביל בפריון. בפברואר 1962 הכריז שר האוצר לוי אשכול על "מדיניות כלכלית חדשה" שנועדה להילחם בתופעות אלה. בניגוד ל"מדיניות הכלכלית החדשה" של 10 שנים קודם לכן, לא השיגה זו את יעדיה.

שנות ה-60 עמדו גם בסימן ההעדפה של המשק ההסתדרותי (שהתקיימה עוד מראשית שנות המדינה ונמשכה גם בשנות ה-80). מפעלי חברת העובדים קיבלו העדפה בולטת בצורות שונות ובעיקר על ידי מימון בתנאים מועדפים מכספי המדינה ומקרנות הפנסיה ההסתדרותיות. על המלאכה הזו של העדפת המשק ההסתדרותי ניצח בשנות ה-60 וגם בשנות ה-70 יעקב לוינסון שהיה דמות מרכזית בכלכלה ובמערכת המימון ההסתדרותית ואשר מונה ליו"ר בנק הפועלים בשנת 1968. בתחילה גייס לוינסון כספים בעזרת "קרן ההשקעות של חברת העובדים" שהוקמה בשנת 1963 ואשר שימשה למתן סובסידיה עקיפה על חשבון קרנות הפנסיה למפעלי משק ההסתדרות ובשנת 1968 קבל משר האוצר פנחס ספיר את הסדר ביטוח ההצמדה. הסדר זה שימש מכשיר להפניית סכומי עתק של כספי המדינה להסתדרות. ההסדר אפשר סבסוד מפעלי משק ההסתדרות, לרבות קיום המפעלים הכושלים, ותרם את האמצעים להשגת הצמיחה המרשימה של בנק הפועלים בהנהלתו של לוינסון.

לקראת סוף 1965 הגיעו אל סיומם מספר פרויקטים ציבוריים רחבי היקף, שהיוו חלק מרכזי מפעילות המשק: פרויקט הקמת מפעל האשלג בים המלח, פרויקט בניית נמל אשדוד, והקמת המוביל הארצי. סיום ההשקעה הציבורית בפרויקטים מרכזיים אלה הביא, מיידית, להאטה בפעילות הכלכלית בכלל המשק. בנוסף, נקטה הממשלה במדיניות מרסנת מכוונת, עקב חששות לעלייה באינפלציה ולגידול הגרעון במאזן התשלומים, וזאת באמצעות צמצום מבוקר של הפעילות במשק באמצעים מוניטריים ופיסקליים. כתוצאה, שקע המשק בשנת 1966 למיתון קשה, הרבה מעבר לריסון החלקי אליו חתרה הממשלה. האבטלה גברה לכדי 10% מכוח העבודה, ולראשונה מאז קום המדינה נוצר מאזן הגירה שלילי – מספר היורדים עלה על מספר העולים. אווירה קשה של משבר שררה במשק, שנמשכה לאורך המחצית הראשונה של 1967, והגיעה לשיאה ב"תקופת ההמתנה" מורטת העצבים של ערב מלחמת ששת הימים.

סיומה המהיר והמוצלח של מלחמת ששת הימים בניצחון צבאי מכריע, לווה בגל אופטימיות ובהיחלצות מהירה מן המיתון הכלכלי. הפעילות הכלכלית במשק הואצה בשל האווירה החיובית והאופטימית, גידול חד בעלייה איכותית ומשכילה ממדינות המערב ומברית המועצות, וזרימת השקעות זרות. את אלה ליוו השקעה ממשלתית רחבת היקף בהתבצרות והתבססות בגבולות החדשים, הקמת יישובים וסלילת דרכים. בנוסף החל פיתוח מואץ של התעשיות הביטחוניות בעקבות אמברגו הנשק שהטיל נשיא צרפת שארל דה גול. המשק הישראלי חזר לדפוסי הצמיחה המהירה שאפיינה את המחצית השנייה של העשור הקודם, עם תעסוקה מלאה וזינוק חד ברמת החיים, מלווים בהגדלת הגרעון במאזן התשלומים ובחשש להתפרצות אינפלציונית.

בשנת 1968, דורגה ישראל במקום השני בעולם (שנייה ליפן) בשיעור גידול היצוא שעמד של 20% בשנה זו ו-50% בין השנים 1968-1964[14].

שנות ה-70

הכניסה לשנות ה-70 לוותה בהמשך הצמיחה המואצת, ובצידה עליה של השכר הריאלי, גידול ההוצאה הציבורית והגרעון הממשלתי, וזינוק האינפלציה לעבר רמה דו-ספרתית. בשנת 1972 הגיעה האינפלציה לכדי 14%, והגרעון בתקציב לכדי 12.5% מהתוצר. בנתונים אלה נכנס המשק לתוך שנת 1973, שנה שסימלה נקודת שבר חסרת-תקדים בכלכלה הישראלית.

שנות ה-70 עמדה גם בסימן "ביטוח ההצמדה" (שהחל עוד בעשור הקודם), ממנו נהנו המקורבים לצלחת השלטונית, ובראש ובראשונה המפעלים והארגונים ההסתדרותיים באמצעות בנק הפועלים ומוסדות פיננסיים קשורים לו. במסגרת "ביטוח" זה, בו נשאה המדינה, ניתנה הגנה מלאה בפני האינפלציה תמורת פרמיה נומינלית קבועה. באופן זה נתנה הממשלה, למעשה, סובסידיה בגובה ההפרש בין שיעורי האינפלציה הגואה לבין שיעורי ביטוח ההצמדה הנמוכים. שיטת החשבונאות, שהייתה נהוגה אז, לא נתנה ביטוי נאות לעלות זו, שהשפעתה נפרשה על פני עשרות שנים לאחר עריכת ה"ביטוח".

"ביטוח ההצמדה" היה גורם חשוב שתרם לסחרור האינפלציוני וליצירת תהליך שרשרת, הן בתקופת שר האוצר יהושע רבינוביץ והן בתקופת ממשלת הליכוד. כאשר נגרמת עליית מחירים מסיבה כלשהי, היא מביאה להגדלת עלות ביטוח ההצמדה, אשר מגדילה את הגרעון התקציבי, המוסיף דלק לתהליך האינפלציוני המגדיל עוד יותר את עלות ביטוח ההצמדה, וחוזר חלילה. במשך השנתיים הראשונות לכהונתה, לא פעלה ממשלת הליכוד לביטול או אף לשינוי שיטת "ביטוח ההצמדה", שהטילה מעמסה כבדה (גלויה וסמויה) על תקציב המדינה (בעיקר לטובת המשק ההסתדרותי). דבר זה תרם להתפרצות האינפלציה בתקופת ממשלת הליכוד. ההחלטה בממשלה על ביטול ביטוחי הצמדה חדשים התקבלה רק במאי 1979 והופעלה רק בראשית כהונתו של שר האוצר יגאל הורביץ שהחליף את ארליך בנובמבר של אותה שנה (אולם, ההשפעה התזרימית של צעד זה לא הייתה מיידית והתבטאה בירידה הדרגתית של תשלומי המדינה עד לסוף המאה ה-20).

מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שנצמד אליה הביאו לבלימת הצמיחה, למשבר חריף במאזן התשלומים, ולתחילת תהליך של סחרור אינפלציוני. התייקרות הנפט וחומרי הגלם המיובאים הובילה גל עליות מחירים. שיעור האינפלציה בשנת 1973 הגיע לכדי 20%, כעבור שלוש שנים הכפיל עצמו ל-40%, ועד סוף העשור הגיע לכ-100% ומעלה. מערכת ההצמדות הנהוגה במשק צמצמה למשקי הבית את הנזק המיידי של הסחרור האינפלציוני, ויצרה מראית עין של התמודדות מכובדת עם נזקי האינפלציה.

התוצר באותה תקופה גדל בשיעור של כ-3% לשנה – שיעור מקביל בקירוב לשיעור גידול האוכלוסייה, דהיינו העדר צמיחה לנפש. תקציב הממשלה התנפח לממדים חסרי תקדים, ויצר גרעון ממשלתי שמצידו תרם תרומה נכבדה ללחץ האינפלציוני.

One IL
במהלך שנות השבעים ובעקבות אובדן האמון בלירה הישראלית חלק גדול מהפעילות העסקית במשק הוצמדה לדולר האמריקני. לבסוף, בשנת 1980, הוחלפה הלירה בשקל. בתמונה לירה ישראלית אחת משנת התשי"ח 1958

המהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה לשלטון את הליכוד בראשות מנחם בגין, לווה במדיניות כלכלית חדשה של שר האוצר שמחה ארליך, אשר ניסתה לבצע רפורמה מן היסוד במשק הישראלי ברוח משנתו של הכלכלן האמריקני מילטון פרידמן. תחת השם "המהפך הכלכלי" הונהגו רפורמות מרחיקות לכת, ובראשן ליברליזציה משמעותית בתחום המט"ח. בוטלו או צומצמו המגבלות השונות על החזקת מט"ח ותנועות מט"ח, ושער החליפין נויד כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי קברניטי הכלכלה. המדיניות צפתה שבדרך זו יובילו כוחות השוק לעבר שער חליפין בו יתאזנו הביקוש וההיצע למט"ח, וייסגר הפער במאזן התשלומים. משיקולים פוליטיים וכנראה גם מחוסר ניסיון מעשי בניהול מדיניות כלכלית (אי-טיפול בנושא ביטוח ההצמדה), לא הצליח ארליך ללוות את הצעדים שנקט בריסון תקציבי, וכך לא זו בלבד שהמטרה לא הושגה - המדיניות האיצה את הסחרור האינפלציוני, והביאה לאובדן מוחלט של האמון בלירה הישראלית. כך שחלק גדול מהפעילות העסקית במשק הוצמדה לדולר האמריקני. ב-1980 הוחלפה הלירה הישראלית בשקל (על פי מפתח של 10 לירות לשקל), בניסיון להתמודד עם האינפלציה הגואה ולהחזיר את האמון במטבע הישראלי.

בתקופה זו החלו תהליכי ההפרטה במשק הישראלי, הרציונאל שעמד מאחר צעדים אלו היה ניסיון הימין (שעלה לשלטון) לכרסם במעמדם הכלכלי, החברתי והפוליטי של גופים הקשורים לשמאל ולתנועת העבודה. כחלק מהשקפת עולם זו הוסב משרד הפיתוח למשרד האנרגיה והתשתית. תהליך הפרטה שהחל באותן שנים הוא תכנון הוצאת שרותי הטלפון לחברה ממשלתית (בזק).

שנות ה-80

1 NIS coin
מטבע של שקל חדש ישראלי מודרני המבוסס על מטבע השקל הקדום.

החל משנת 1980 נכנסה ישראל לעידן האינפלציה התלת-ספרתית, או ההיפר-אינפלציה. מחליפו של ארליך, שר האוצר יגאל הורביץ, ביטל אמנם הוצאת "ביטוחי הצמדה" חדשים, אולם, השפעת פעולה זו על ההזרמה ועל האינפלציה, אם כי חשובה ביותר לטווח ארוך, לא הייתה מיידית, בשל ה"מלאי" הגדול של ביטוחי הצמדה מן העבר. ניסיונותיו להתמודד עם הסחרור האינפלציוני באמצעות מדיניות מרסנת וצמצום הגרעון התקציבי (הוצמד לו מטבע הלשון "אין לי") לא זכו לגיבוי ותמיכת הממשלה, והוא התפטר בשנת 1981. החליף אותו יורם ארידור עם מדיניות חדשה בגיבוי מנחם בגין, תחת המוטו "להיטיב עם העם". תוכניתו של ארידור היוותה תפנית ממדיניותו של קודמו, וכללה הפחתת המיסוי על מוצרי צריכה מיובאים במה שנראה היה כ"כלכלת בחירות". טלוויזיה צבעונית ומכשיר וידאו היו הסמלים הבולטים של התקופה שנקראה "ימי ארידור העליזים", ותוצאתה הייתה הידרדרות חמורה ומסוכנת בכל הפרמטרים הכלכליים. שיעורי האינפלציה גדלו עוד יותר והגיעו לרמה של 450% בשנת 1984, ולשיעור שנתי צפוי של 1000% במחצית הראשונה של 1985. הרעה חלה גם מצב מאזן התשלומים כתוצאה מגל הרכישות של מוצרי יבוא, ולא היה שיפור משמעותי בגרעון התקציבי הממשלתי.

את מצבו הקשה ממילא של המשק עירער עוד יותר משבר מניות הבנקים, שפרץ ב-1983 עם התמוטטות המניות המווסתות של הבנקים הגדולים. כדי למנוע הפסדים גדולים מחלק מהציבור ומחלקים גדולים במשק, נטלה הממשלה על עצמה לכסות חלק גדול מהפסדיהם הצפויים. לשם כך, העבירה הממשלה לעצמה את הבעלות על רוב הבנקים המסחריים והפכה לערבה לחלקה הגדול של השקעת הציבור במניותיהם. תוצאת משבר זה הייתה, לפיכך, ירידה חדה בשווי הנכסים שבידי הציבור, בצד הגדלת החוב הפנימי של הממשלה. ועדת בייסקי הוקמה כדי להסיק את המסקנות והמלצות הוועדה יושמו שנים אחרי בוועדת בכר ואחרות.

בתחילת שנת 1985, פרט לעליית מחירים מסחררת וכתוצאה ממנה, נוצר גרעון גדול מאוד בתקציב המדינה ובמאזן התשלומים והחובות של מדינת ישראל עלו לגובה כזה שהיה חשש מפני מצב של אי-יכולת החזר החובות.

ב-1985 יצאה לדרך תוכנית הייצוב הכלכלית, מונהגת על ידי יצחק מודעי, שר האוצר בממשלת האחדות הלאומית וראש הממשלה שמעון פרס. התוכנית הכלכלית, שבביצועה הוחל בקיץ 1985 כוונה להשיג שתי מטרות: הפחתת הגרעון בתקציב ויצירת איזון או כמעט-איזון תקציבי; ומתקפה כנגד ההתאמות שהתקיימו בשוק לאינפלציה הגבוהה, באמצעות הפחתה מוסכמת, בתיאום עם ההסתדרות הכללית, שאיגדה אז את רוב המועסקים במגזר הציבורי, של השכר, המחירים, האשראי ושער החליפין. באמצעות התקנות לשעת חירום ואחר-כך בחוק מיוחד, הוכרז על פיקוח ממשלתי על מחירי מוצרים ושירותים רבים המהוים חלק נכבד מסל הצריכה של האזרח הממוצע. במקביל, בוצע קיבוע של שער השקל ביחס לדולר האמריקני (1200 שקל ישן לדולר) והקפאת שכר כללית. כמו כן קיבלה ישראל סיוע נדיב מארצות הברית.

התוכנית, בניגוד לעסקות החבילה החלקיות שקדמו לה, הצליחה באופן יוצא מן הכלל ואף היוותה דגם לתוכניות במדינות אחרות. היעד העיקרי של התוכנית הושג והאינפלציה ירדה לקצב של כ-20% לשנה ובהדרגה, לאחר כ-10 שנים נוספות לרמה שנתית חד-ספרתית. הניסיונות לאושש את הצמיחה במשק, עם זאת, נכשלו והמשק נותר במצב של שפל כלכלי, שהועצם בגלל היעדר המשכיות בצעדים לצמצום ההוצאה הציבורית. צמיחה מחודשת הגיעה רק החל בשנת 1989 כאשר המשק הישראלי גדל בתוך זמן קצר בכ-20% בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.

על מנת ליישם את התוכנית, הוצע מנגנון חוקי חדש בשם חוק ההסדרים שנועד לצרף לחוק התקציב חוקים ותקנות שיאפשרו את ביצועה המוצלח של התוכנית לייצוב המשק.

החל מאמצע שנות השמונים הייתה עלייה גדולה בפריון העבודה. למעט בשנת 1989 בה הייתה ירידה בפריון, העלייה בפריון העבודה בשנים 1985–1990 נעה בין 3.4-5.4%[15]. העלייה בפריון מותנה בשנת 1991 והפכה לשלילית בשנים 1992–1994.

שנות ה-90

שנות התשעים החלו בסימן העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. במשך העשור גדלה אוכלוסיית ישראל מכ-4.6 מיליון תושבים לכ-6 מיליון נפש (יהודים: מכ-3.7 מיליון לכ-4.9 מיליון). גידול זה נובע בעיקר מעלייתם של כ-822 אלף איש במשך העשור מחבר המדינות (בנוסף לריבוי הטבעי), כך שמספר העולים במשך העשור הגיע לכ-17% ממספר התושבים הכולל בתחילתו. רבים מהעולים השתלבו היטב בשוק העבודה הישראלי הודות לרמת השכלתם ובשל הסכמתם לעבוד בכל עבודה, גם כזו אשר ישראלים ותיקים העדיפו לא לעבוד בה. העלייה הביאה לגידול מהיר בביקוש המצרפי (בתחום הצריכה הפרטית ובהשקעות לבנייה) ובהיצע כוח העבודה במשק. במקביל, דרשה העלייה משאבים רבים לצורך חינוך, בריאות, הסבה מקצועית ושירותי רווחה. לדעת מומחים, כמו יעקב שיינין[16], קליטת העלייה אינה נטל על המשק אלא נכס. הכסף לשכן את העולים יילקח מהלוואות בחו"ל. העולים יחזירו הכל בעבודה קשה. כמו כן, "הנטל על האזרחים יפחת". ומוסיף שיינין: "הנטל הכבד של צבא למשל, שהוא 50 אחוז מהוצאות הממשלה, יתחלק על יותר אנשים...גם הוצאות קבועות נוספות על בתי-חולים, למשל, או מועצות מוניציפליות, יפלו על קבוצה גדולה יותר של אנשים. ככל שיותר אנשים מנצלים תשתית קיימת, כך ההוצאה פר-אדם, פוחתת".

מגמת הכניסה של חברות בינלאומיות לישראל שהחלה בשנות השמונים המאוחרות גברה, וההשקעות הזרות בישראל גדלו במידה ניכרת. במקביל נחלש מאוד החרם הערבי. חתימת הסכמי אוסלו עם הפלסטינים בשנת 1993, ולאחר מכן חתימת הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994, הביאו לשיפור תדמיתה של ישראל בקהילה הבינלאומית. ישראל נהנתה בשנים אלו מצמיחה גבוהה ואבטלה יחסית נמוכה, אף על פי שפריון העבודה דשדש ואף ירד. יש המייחסים את הצמיחה בשנים אלו להסכמי השלום, אך הדבר שנוי במחלוקת.

לצד אירועים אלה, נמשכה מגמות ותהליכים שהחלו בעשור הקודם. נמשכה הורדת האינפלציה שהחלה עם תוכנית הייצוב של שנות ה-80, לעבר אינפלציה שנתית חד-ספרתית. בנוסף נמשכה מגמת הורדת החסמים על שוק ההון, ביטול רצועת הניוד ומעבר למסחר חופשי במטבע חוץ. כמו כן החלה צמיחה מטאורית של ענף ההיי-טק, בעיקר תעשיות האינטרנט והטלקומוניקציה שישראל הפכה מרכז עולמי בולט לפיתוחם. אלה אמנם לא בשלו, ברובם, לכדי רווחים כלכליים משמעותיים, אך במשך שנים אחדות תרמו להזרמת הון זר לישראל שהפיח רוח חיים במגזרים מסוימים של המשק.

החל משנת 1995 שחררה ממשלת ישראל ה-25 את הרסן התקציבי והגדילה מאוד את הגרעון בתקציב המדינה, דבר שהביא בשנת 1997 לצורך לקצץ באופן דרסטי בתקציב.

על פני מחצית השנייה של שנות ה-90 החלו להתרבות סימני האטה. פיגועי ההתאבדות ובמקביל האטה כלכלית עולמית, הקרינו על כלכלת ישראל. קצב גידול התוצר הואט, האבטלה גדלה והתרבו סימני המיתון.

העשור הראשון של המאה ה-21

כלכלת ישראל נכנסה למילניום השלישי ברגל שמאל, בעיקר בשל שתי התפתחויות משמעותיות שחוללו תפנית מוחלטת מן המגמות האופטימיות של שנות ה-90. הראשונה היא האינתיפאדה השנייה, אשר הביאה לירידה דרסטית בהשקעות, בריחת משקיעים זרים, ריסוק של ענף התיירות ופגיעה קשה בענפים אחרים.

ההתפתחות השנייה שטבעה את חותמה הייתה משבר ההיי-טק העולמי. ישראל, שבמהלך שנות ה-90 ביססה את מקומה כמרכז עולמי של חברות הזנק (סטארט-אפ) בתחומי האינטרנט והטלקומוניקציה, ספגה את פגיעתו במלוא העוצמה. המשבר הביא לנפילת מאות חברות שבתקופה מסוימת נראו כנושאות את בשורת העתיד הכלכלי של מדינת ישראל, הוסיף רבים למעגל האבטלה, והביא קץ לחגיגת הצריכה של המגזר הטכנולוגי שהצטמק מאוד.

בשנת 2002 נכנס המשק הישראלי לתקופת השפל הארוכה ביותר מאז קום המדינה. התוצר המקומי הגולמי לנפש ירד ב-3%, התוצר העסקי ירד ב-3.1%, האבטלה עלתה ל-10.3% ומדד המחירים קפץ ב-6.5%. בתקופה זו החלה התאוששות בכלכלה העולמית, בניגוד למשק הישראלי שהמיתון בו גבר. הפתרון הגיע מצד ארצות הברית, שהסכימה למתן ערבויות כתנאי לקיום רפורמות כלכליות במשק הישראלי.

שר האוצר בנימין נתניהו, שנכנס לתפקידו ב-2003, הכין תוכנית להפחתת הגרעון הציבורי בשם "חומת מגן כלכלית", שעזרה בקבלת חלק מהערבויות שממשלת ישראל ביקשה מהאמריקאים לצורך יציאה מהמיתון. נתניהו נקט מדיניות שוק חופשי, שאוששה את הפעילות העסקית במשק, הקטינה את המעורבות הממשלתית, כך שכלל הפרמטרים הראו התאוששות כלכלית רחבה ביניהם חידוש הצמיחה, צמצום האבטלה, החזרת השקעות-חוץ בישראל ורמת אינפלציה כמעט אפסית. מנגד, מדיניותו של נתניהו גרמה לעלייה משמעותית באי השוויון במשק וישראל הגיעה למקומות הראשונים בעולם המערבי במדד ג'יני. במהלך כהונתו הייתה עליה חדה במדדי העוני היחסי והפערים החברתיים הורחבו.

פרוץ מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הביאה לחשש מנפילת המשק לשפל כלכלי חדש, אולם עד מהרה נמוגו החששות והכלכלה המקומית הוכיחה כי השפעת המלחמה הייתה מזערית - הבורסה עלתה, הפעילות הכלכלית צמחה, ההכנסות ממסים גדלו והשקעות החוץ זרמו יותר מבעבר על חשבונן של המדינות המתפתחות, שהציגו נתונים מאכזבים ביחס לכלכלה הישראלית.

ב-2007 קרא נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, להשתמש ברזרבות התקציב להורדת החוב הציבורי ל-60% כדי לחסן את הכלכלה[17] בפני מיתון עתידי, ולמנוע הישנות של משבר דומה בעתיד. המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 הראה את חוסנה של כלכלת ישראל[18]. בעוד שמדינות המערב הזרימו מיליארדי דולרים למניעת קריסת ענפי משק שונים, ישראל, תחת המדיניות של סטנלי פישר, הסתפקה בהורדת שיעור הריבית כדי להתגבר על המשבר. על אף הורדת הריבית, האינפלציה נותרה בטווח סביר (פחות מ-4%), שיעור האבטלה עלה באופן מתון בלבד (לכ-8%) ולאחר מכן חזר בהדרגה לרמתו שהייתה קודם למשבר, התוצר לא פחת (למעשה, ישראל הייתה המדינה המערבית היחידה עם צמיחה חיובית בשנת 2009) וכן נמשכו השקעות חוץ. עם זאת, כיוון שפישר היה הראשון להוריד ולהעלות את הריבית, נוצר מצב בו אחרי העלאת הריבית, הביקוש לשקל גבר, יצר פיחות בדולר ופגע במידת מה ביצוא הישראלי. במטרה להקטין את הפגיעה התערב בנק ישראל במסחר במט"ח ורכש כמות גדולה של דולרים על מנת לתמוך בשער החליפין.

ריכוזיות (ראו גם הריכוזיות במשק הישראלי) - על פי דו"ח הבנק העולמי משנת 2009 12.0% משווי השוק הישראלי מוחזק בידי פירמידות שליטה (מקום 17 מבין 45 המדינות שנבדקו[19] ו-23.3% משווי השוק מוחזק בידי חברות החזקה (מקום 20 מבין 45 המדינות שנבדקו)[20].

תעסוקה - למרות הצמיחה בכלכלת ישראל, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (אחוז העובדים מכלל כוח העבודה) עדיין נמוך יחסית למקובל בעולם 56.3% ב-2007 לעומת כ-70% כמקובל בכלכלות המפותחות והמתעוררות. הגורם העיקרי לשיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה הוא בעיקר עקב אי השתתפותם של שלושה מגזרים, הנשים הערביות ש-78% מהן לא עובדות, הגברים החרדים ש-65% מהם לא עובדים, וכן המוגבלים ש-46% מהם לא עובדים[21].

מבנה התעסוקה - תעשיות מסורתיות (lowtech) נסגרות לטובת תעסוקה בהיי-טק. חלק ניכר מהמפעלים הממשיכים לייצר מוצרי טקסטיל העבירו את קווי הייצור לחו"ל והשאירו בישראל את מרכזי הפיתוח והלוגיסטיקה. בשנת 2007 ישראל מדורגת כמדינה רביעית בעולם בעסקאות הנשק, אחרי ארצות הברית רוסיה וצרפת[22].

גירעון - ממשלת ישראל הטילה על עצמה משמעת פיסקלית, כלומר יש שליטה (אם כי לא מלאה) על היקף הגרעון הממשלתי (בשנת 2007 היה הגרעון קרוב ל-0), יש שאיפה להקטין את היחס בין החוב הממשלתי לתוצר הלאומי (נכון לשנת 2013, יחס החוב-תוצר עמד על כ-66%), יש שאיפה להקטין את משקל הוצאות הממשלה בסך התוצר (עדיין עולה בשיעור הקרוב ל-2% בשנה). על מנת להגיע להישגים אלו, על אף הצמיחה, ממשלת ישראל הקטינה את השירותים המסופקים לכלל האזרחים בתחומי הבריאות, הקצבאות והחינוך. ב-2010 הכריז משרד האוצר כי הוא מעלה את מסגרת ההוצאה ל-2.6%, הווה אומר, הגדלת המגזר ציבורי, כדי לשפר כביכול את השירותים הניתנים לאזרח.

מאזן תשלומים - ישראל נמצאת בעודף במאזן התשלומים, עד כדי כך שהשקל מתחזק לעומת הדולר ושערו ירד לרמה הנמוכה ביותר בעשור זה.

אינפלציה - האינפלציה שהייתה גבוהה מאוד ירדה משמעותית, אם כי מסוף הרבעון הראשון של 2008 יש לחצים אינפלציוניים עקב עליית מחירי הנפט ועליית מחירי חומרי גלם ומוצרי מזון. לחצים אלו מרוסנים חלקית עקב ירידת שער הדולר.

חופש כלכלי - החופש הכלכלי בישראל צנח ב-2009 בדירוג החופש הכלכלי העולמי למקום 78 לעומת מקום 48 ב-2002.

Israel Housing Protests Tel Aviv July 30 2011
מחאת האוהלים (2011) - סדרת הפגנות רחבות היקף מתקיימות ברחבי ישראל במחאה על יוקר הדיור והמחיה בישראל, קיץ 2011

העשור השני של המאה ה-21

באפריל 2009, הכריז שר האוצר יובל שטייניץ על החלטתו להעביר את ישראל לתקציב דו-שנתי לראשונה בתולדות המדינה. תקציב זה אושר ביולי של אותה השנה.[23] בראשית כהונתו של שטייניץ, נקטה ישראל במדיניות של העלאת מיסים ובראשם העלאת מס ערך מוסף מכ-15.5% לכ-16.5% ביולי 2009. מדיניות זו הגיעה לסיומה בינואר 2010, עם הורדת מס הערך המוסף לכ-16%. ביולי 2010, החל מהלך נוסף של העלאות מיסים, בהעלאה נוספת במס על סיגריות. במהלך שנת 2011, נערכה שביתת הרופאים אשר התקיימה כארבעה וחצי חודשים והפכה לשביתה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בקיץ 2011, פרצה המחאה החברתית עקב עלייה הדרגתית של כ-38.5% במחירי הדיור ביחס לשכר הממוצע במשק בין השנים 2007 עד 2011. ב-26 ביולי 2011, הממשלה הציגה תוכנית מסודרת לטיפול בסוגיות שהעלו המפגינים. ב-8 באוגוסט אותה השנה, מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו ועדה בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג לגיבוש המלצות לטיפול בבעיות הדיור. ועדה זו התכנסה והגישה את המלצותיה ב-26 בספטמבר 2011 לנתניהו, אך חלק מההמלצות לא התקבלו על ידו. חלק אחר מהמלצות הוועדה יושמו ובראשן ההצעה ליישם חוק חינוך חובה גם לילדי גנים, לפתוח את השוק לייבוא מוצרי מזון, להוריד מכסים על מוצרים נוספים ולעצור את הורדת המיסים הישירים. ביולי 2012, חזר שטייניץ על מהלך של העלאת מיסים, במסגרתו הועלה מס הקניין על סיגריות ובירה, מס ערך מוסף עלה לכ-17%, והוחלט על העלאת שיעור מס ההכנסה ודמי הביטוח הלאומי החל מינואר 2013.[24] בשנת 2012, הגיע הגירעון בתקציב המדינה לכ-39 מיליארד ש"ח,[25] כפליים מהמתוכנן, אולם יחס החוב-תוצר המשיך להצטמצם. הצמיחה הממוצעת בתקופתו של שטייניץ הייתה 4.5%.[26]

ב-7 במאי 2013, על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הציג שר האוצר יאיר לפיד הצעה לתקציב דו-שנתי לשנים 2013–2014, תקציבו הראשון כשר האוצר. במהלך 2013 המע"מ הועלה מ-17% ל-18%, הועלה המיסוי על סיגריות (כ-3 ש"ח לחפיסה) ואלכוהול, וקוצצה קצבת הילדים. החל מ-2014 נקבע, בין השאר כי מס חברות יעלה מ-25% ל-26.5%, יוטל מס רכישה חדש על רכישת דירה שנייה (כולל החלפת דירה) שיהיה 3.5% החל מהשקל הראשון. בנימוק של העדר הכשרה לשוק העבודה יופחת או יבוטל תקצוב בתי הספר החרדיים, תקציב הישיבות יקוצץ בכ-40% (400 מיליון ש"ח בשנת 2014), יידחו פרויקטים בתחום התשתיות ויופחתו תוספות המיועדות למשרד החינוך.[27]. לפיד קיצץ כמחצית התקציב לישיבות החרדיות וביקש לקצץ את התקציב הממשלתי והמוניציפלי לבתי ספר חרדיים, ולבטלו לגמרי אם לא ישתתפו בתוכנית הליבה. כמו כן, לפיד גם הוביל ביטול הדרגתי של הבטחת הכנסה למשפחות אברכים.

בשנת 2016 ישראל הייתה במקום הראשון בעולם בשיעור השקעות הון-סיכון לנפש, בשיעורן כאחוז מהתמ"ג, ובמספר חברות ההזנק לנפש[28].

שר האוצר משה כחלון הוביל בעקבות עודף בגביית מיסים להורדת בשיעור מס ערך מוסף מכ-18% לכ-17% החל מה-1 באוקטובר 2015. בראשית 2017, הוטל ביוזמתו של כחלון מס ריבוי דירות. באוגוסט 2017, ביטל בג"ץ את המס, בנימוק שבהליך החקיקה נפל פגם יסודי.[29] בעקבות עודף בגביית מיסים באותה השנה, יזם כחלון את הגדלת נקודות הזיכוי להורים לילדים עד גיל 6, בהוראת שעה לשנתיים.[30]

בעשור השני של המאה ה-21 חל שיפור ניכר במצב הכלכלי של מדינת ישראל. קצב הצמיחה גבוה (3-4 אחוזים בשנה) וכפול מממוצע oecd, שיעור התעסוקה גבוה הן יחסית לעבר והן בהשוואה בינלאומית, שיעור האבטלה נמצא ברמה נמוכה מאוד והשכר עולה, יחס חוב התוצר נמוך, וכתוצאה דורגה ישראל במקום גבוה במדד S&P. עם זאת, בפרמטרים של מדדי קיימות וצמיחה מכלילה, מצב המשק פחות טוב משל מדינות אחרות: פריון העבודה נמוך, עדיין קיימות אוכלוסיות ששילובן בשוק העבודה חלקי (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) אי השוויון במשק גבוה ושיעור העוני הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות המערב.[31]

נתונים עיקריים

להלן טבלת נתונים הכוללת נתונים שבראש הערך ומוסיפה נתונים נוספים:

תוצר
תמ"ג 1,426 מיליארד ש"ח (שנת 2017)[4]
תמ"ג לנפש במחירים שוטפים 163,900 ש"ח[4]
השקעה גולמית 246.128 מיליארד ש"ח (16.8%)[4]
משקל תקציב המדינה בתוצר 41.7%[9]
חוב
חוב פנימי 76% תוצר[9], 414.87 מיליארד ש"ח

[10]

חוב חיצוני 25.5% תוצר[9], 141.171 מיליארד ש"ח[10]
חוב ציבורי כולל 73.2% תוצר, 666.8 מיליארד ש"ח[11]
מחירים
אינפלציה, מדד המחירים לצרכן (2011) 3.5%
אינפלציה, מדד מחירי התוצר (2011) 2.17%[4]
אינפלציה (מדד מחירי התוצר) בממוצע מאז 1999 1.2%[4]
צמיחה
כלכלת ישראל צומחת בממוצע בכ-5% בשנה (2007)
תמ"ג 4.2%[3]
תמ"ג לנפש, שער חליפין (2010) 2.7%
תמ"ג לנפש, כוח קנייה (2010) 2.4%
הסקטור העסקי 6%[3]
תעשייה (ללא יהלומים) 7%[3]
אי שוויון כלכלי
בתי אב מתחת לקו העוני 18.6%[5]
מדד ג'יני 0.379[4]
אחוז הוצאות הממשלה לתקציבי הרווחה 56% (2001)[5]
סחר חוץ:
חשבון שוטף 0.5 מיליארד דולר (עודף)[4]
רזרבות מט"ח 90 מיליארד דולר[32]
ייצוא 33.7 מיליארד דולר[4]
יבוא 40.5 מיליארד דולר[4]
ענפי ייצוא תעשייה 69.7%, יהלומים 27.5%, חקלאות 2.7%[4]
ענפי יבוא חומרי גלם — 40%, יהלומים — 21.5%, מכונות וציוד להשקעה — 15%, מוצרי צריכה — 12%, אנרגיה — 11%[4]
שותפות סחר (יצוא) ארצות הברית — 37%, האיחוד האירופי — 28%, מדינות אסיה — 18.4%[4]
שותפות סחר (יבוא) האיחוד האירופי — 41%, מדינות אסיה — 17.4%, ארצות הברית — 15%[4]
מטבע
מטבע שקל חדש (סימון בינלאומי ILS)
בנק מרכזי בנק ישראל
עבודה
כח העבודה 2.745 מיליון[6]
עובדים זרים 250,000[4]
התפלגות כח העבודה תעשייה — 15.9%, מסחר — 13.5%, שירותים עסקיים — 13.2%, חינוך — 12.6%, בריאות וסעד — 10.8%, תחבורה — 6.5%, בינוי — 5%[6]
אחוז האבטלה 4.8% (2016)[8]
שיעור ההשתתפות 63% (2012)[8]
שכר מינימום במשק 5,300 ש"ח (2018)
השכר הממוצע במשק 10,449 ש"ח (מרץ 2017)[6]
מקורות נוספים

דפוסי צריכה ופריון עבודה

Consumption in israel 2011
דפוסי צריכה על פי סקר הוצאות משקי בית של הלמ"ס

[33]

במדינת ישראל קיים פער גדול בין פריון העבודה של עסקים קטנים ובינוניים לאלו הגדולים וכן פער בין פריון העבודה לזה של ממוצע ה-OECD[34]. בין הגורמים לפער זה נמנים השעות הרבות של עובד ישראלי ממוצע (תפוקה שולית פוחתת) ומחסור בהון לעובד[35] בנוסף לגורמים נוספים.

פריון עבודה בישראל לפי שנים (על פי דולר בינלאומי 2013)
שנה תמ"ג כוח קנייה במליונים [8] [9] אוכלוסייה באלפים [10] תמ"ג לנפש כוח עבודה באלפים[36] תמ"ג לעובד שעות עבודה שנתיות לעובד [11] תמ"ג לשעת עבודה
2013 313,622 8,134 38,557 3,495 80,070 1,867 42.9
2012 280,494 7,984 35,132 3,395 76,768 1,910 40.2
פריון עבודה בישראל לפי סקטור (על פי דולר בינלאומי 2013) בשנת 2013 [37] [38]
סוג תעשייה אחוז מועסקים אחוז מהתמ"ג תמ"ג כוח קנייה באלפים כוח עבודה באלפים תמ"ג לעובד
כללי 100% 100% 280,583 3,485 80,496
חקלאות 1.60% 2.4% 6,413 55 116,606
תעשייה 18.1% 31.2% 83,414 630 132,403
שירותים 80.3% 66.4% 190,756 2,798 68,176

ייבוא וייצוא בכלכלת ישראל

הסכם הסחר הראשון של ישראל נחתם בשנת בשנת 1975, עם השוק האירופי המשותף[39]. הסכמי סחר נוספים נחתמו עם ארצות הברית בשנת 1985, עם קנדה ועם טורקיה בשנת 1997 ועם מקסיקו בשנת 1999. בשנת 2019 מתקיים מו"מ עם הודו ועם סין לחתימה עם הסכמי סחר.

בשנת 2019 כלל הייבוא והייצוא 58.4% מהתמ"ג בישראל כאשר היבוא עומד על סך 76.6 מיליארד $, ושיעור המכס הממוצע בישראל עמד על 2.8%[39].

לפי סמואל גרג (מנהל המחקר במכון אקטון בארה"ב) "ישראל היא מדינת סחר" והדבר תורם לה ב"מסלול הצמיחה הכלכלית במערכת פוסט-תעשייתית[39].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Assaf Razin, Efraim Sadka, The Economy of Modern Israel: Malaise and Promise, University of Chicago Press, 1993[41].

מאמרים

  • חיים בן שחר, כלכלת ישראל – חשבון נפש, רבעון לכלכלה ל"א (121), 1984, עמ' 114–123.
  • דבורה ברנשטיין ושלמה סבירסקי, מי עבד במה, עבור מי ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית, בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, תל אביב: ברירות, 1993, עמ' 120–147.
  • יוסף יורן, אינפלציה ושינוי מבני במשק הישראלי (ניתוח של סכיזופרניה במערכת כלכלית), רבעון לכלכלה ל"א (122), 1984, עמ' 217–245.
  • יוסף יורן, משק במשבר מבני: כלכלת ישראל מאז משבר הנפט ומלחמת יום הכיפורים (דינמיקה של אנטי-צמיחה), רבעון לכלכלה ל"ג (131), 1987, עמ' 827–854.
  • ינון כהן, פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים, בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון; מוסד ביאליק, 2006, עמ' 339–347.

קישורים חיצוניים

פרסומי פורום קיסריה:

הערות שוליים

  1. ^ לפי הערך מדינות לפי אוכלוסייה, שטח, צפיפות, תמ"ג ופיתוח אנושי המתעדכן לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA.
  2. ^ למ"ס, חשבונות המאזן הלאומי לשנת 2017, 26.2.19
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2004)
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 4.17 4.18 4.19 4.20 4.21 מאגר נתוני הלמס, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 נתוני המוסד לביטוח לאומי, באתר המוסד לביטוח לאומי (2004)
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 נתוני הלמ"ס, ספטמבר 2005
  7. ^ ראו גם שכר ממוצע בישראל
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 השתתפות בכוח העבודה, אבטלה, משרות שכיר ועולים, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 תחזית לשנת 2005, הצעת התקציב לשנת 2006, משרד האוצר
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Economic and Financial Data for Israel באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (באנגלית)
  11. ^ 11.0 11.1 מקור
  12. ^ 12.0 12.1 נדן פלדמן ואורה קורן, הנתמכת הגדולה // הסיוע מארצות הברית מקום המדינה - 860 מיליארד שקל, באתר TheMarker‏, 20 במרץ 2013
  13. ^ ביזפורטל, חלוקת העושר, 4.5.17
  14. ^ שיעורי גידול היצוא של ישראל - מהגבוהים בעולם, דבר, 4 באוגוסט 1969
  15. ^ בנק ישראל: דו"ח 1997, נספח סטטיסטי
  16. ^ העלייה מנוף לצמיחה כלכלית?! באתר סנונית
  17. ^ צבי לביא, פישר חושש ממיתון בעתיד הרחוק, באתר ynet, 9 במאי 2007
  18. ^ Jonathan Benchimol, Money and monetary policy in Israel during the last decade, Journal of Policy Modeling, 2016, עמ' 103–124
  19. ^ המדינות שנבדקו הן (על פי סדר שמותיהן באנגלית): דרום אפריקה, ארגנטינה, אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, ברזיל, קנדה, צ'ילה, קולומביה, צ'כיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, יוון, הונגריה, הודו, אינדונזיה, אירלנד, ישראל, איטליה, יפן, הונג קונג, קוריאה הדרומית, סרי לנקה, מלזיה, מקסיקו, הולנד, נורווגיה, פקיסטן, פרו, פיליפינים, פולין, פורטוגל, סינגפור, ספרד, שוודיה, שווייץ, טיוואן, תאילנד, טורקיה, הממלכה המאוחדת, ארצות הברית, ונצואלה וניו זילנד.
  20. ^ Ronald W. Masulis, Peter Kien Pham, Jason Zein, Pyramids: Empirical Evidence on the Costs and Benefits of Family Business Groups around the World, World Bank, 2009, עמ' 48-49
  21. ^ תני גולדשטיין, השוואה בינלאומית: יותר מדי ישראלים לא עובדים, באתר ynet, 31 במרץ 2010
  22. ^ ישראל - יצואנית הנשק הרביעית בגודלה בעולם, באתר ynet, 12 בדצמבר 2007
  23. ^ מוטי בסוק, שטייניץ: "אין מנוס מתקציב דו-שנתי", באתר הארץ, 6 באפריל 2009
  24. ^ אביטל להב, הגזירות הכלכליות נמשכות: מס הכנסה יגדל ב-1%, באתר ynet, 27 ביולי 2012
  25. ^ אדריאן פילוט, ‏הבור שהממשלה הבאה תצטרך לסתום: הגירעון התנפח ב-2012 פי 2 מהצפוי - 39 מיליארד שקל, באתר גלובס, 13 בינואר 2013
  26. ^ החשב הכללי בשרד האוצר, דו"ח החוב הממשלתי 2013, ‏תשע"ד
  27. ^ התוכנית הכלכלית לשנים 2013–2014, באתר משרד האוצר
  28. ^ מייקל אייזנברג, ‏"להנהיג את כלכלת היהודים", השילוח 1, אוקטובר 2016
  29. ^ בג"ץ 10042/16 קווטינסקי צחי ואחרים נ' כנסת ישראל ואחרים, ניתן ב-6 באוגוסט 2017
  30. ^ עמרי מילמן, הצלחה לכחלון: הכנסת אישרה את הגדלת נקודות הזיכוי במס להורים עובדים, באתר כלכליסט, 10 במאי 2017
  31. ^ ניצה (קלינר) קסיר, בין מקרו כלכלה למיקרו כלכלה, היבטים של קהילות בחברה הישראלית, 2018
  32. ^ יתרות מטבע החוץ בבנק ישראל לחודש אוגוסט 2013
  33. ^ [1](הקישור אינו פעיל, 20 ביולי 2019)
  34. ^ פריון העבודה בישראל, מכון טאוב
  35. ^ [2]
  36. ^ [3]
  37. ^ [4]
  38. ^ [5]
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 סמואל גרג, "ישראל והסחר החופשי" השילוח 16, אוקטובר 2019
  40. ^ ביקורת: אפרים תמרי, כל מה שרצית לאמור - ולא העזת, רבעון לכלכלה לא (123), 1984, עמ' 485–486 ‏.
  41. ^ ביקורת: יוסף גבאי, כלכלת ישראל המודרנית – חולי ותקווה, רבעון לכלכלה מא, 1994, עמ' 557-556.
באקה-ג'ת

באקה-ג'ת (בערבית: باقة جت) הייתה עיר בנפת חדרה של מחוז חיפה. היא כללה בתוכה את העיר באקה אל-גרבייה ואת המועצה המקומית ג'ת שאוחדו בשנת 2003 כחלק מחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל.

בנובמבר 2006 מונתה לעיר ועדה קרואה בראשות יצחק ולד. בנובמבר 2008 דנה הכנסת בהצעת חוק שנועדה לבטל את איחוד הרשויות ולהשיב את המצב לקדמותו. ההצעה זכתה בקריאה השנייה לתמיכה של 49 חברי כנסת, לעומת מתנגד אחד, ואולם מאחר שמדובר בהצעת חוק תקציבית, לפי חוק יסוד: משק המדינה נדרשו 50 חברי כנסת לשם אישורה, ולכן לא התקבלה. ההצעה נדונה מחדש בכנסת ה-18 ואושרה ביולי 2010. ביטול האיחוד נכנס לתוקף ב-1 בנובמבר 2010.

דיר אל-אסד

דֵיר אֶל-אַסַד (בערבית: دير الأسد - בתרגום לעברית: מנזר האריה) הוא כפר ערבי, ומועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. דיר אל-אסד יושבת בבקעת בית כרם (בקעת שגור) בלב הגליל, בצמוד ומעל בענה לכיוון צפון, ומטפסת לגובה יחסית גבוה במעלה המדרון התלול שמצפון לבקעה, אל תחילת הגליל העליון. שטח השיפוט שלה הוא 4,759 דונם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1975.

דירוג אשראי

דירוג אשראי הוא ציון הניתן לאנשים פרטיים, חברות או מדינות, ומגדיר את יכולתם לפרוע הלוואות. חישוב הדירוג מסתמך על היסטוריה פיננסית, מצב הנכסים וההון העצמי, והיקף ההתחייבויות שיש לגוף המוערך. דירוג האשראי משמש משקיעים לצורך הערכת סיכונים בנוגע ליכולת הפירעון של הגוף הלווה. ככלל ניתן לומר שככל שדירוג האשראי של גוף לווה גבוה יותר, כך התשואה שעליו להעניק למשקיעים נמוכה יותר, משום שהתשואה הנדרשת נמצאת ביחס הפוך לסיכון.

המהפך הכלכלי

המהפך הכלכלי הוא השם שניתן לתוכנית הליברליזציה הכלכלית שהציג שר האוצר שמחה ארליך ב-29 באוקטובר 1977, זמן קצר לאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון. מטרת התוכנית הייתה לשחרר את המשק מכבלי המעורבות הממשלתית היתרה שאפיינו אותו עד אז, ולהפוך את כלכלת ישראל לכלכלת שוק חופשי ליברלי. יש הרואים במהפך גורם מרכזי לאינפלציה הישראלית של שנות ה-80, ביחד עם הגידול בחוב הלאומי כתוצאה ממלחמת יום כיפור ומשבר הנפט.

עקרונות התוכנית הוגשמו לבסוף, באיחור ובהדרגה, בתקופות מאוחרות יותר בהתפתחות המשק.

על אף האינפלציה, התוצר הלאומי הגולמי הישראלי לאחר המהפך המשיך לגדול.

שווי התוצר המקומי הגולמי בשנת 1980 היה שווה 21 מיליארד דולרים אמריקאים

פחות מעשירית מערכו הנומינלי בשנת 2011, 258 מיליארד דולרים אמריקאיים

ורבע מערכו הריאלי.

הקריות

הקריות הוא שמו של גוש יישובים השוכנים בעמק זבולון, לחופי מפרץ חיפה, מצפון-מזרח לחיפה, המונים נכון ל-2019 קצת יותר מ-200 אלף תושבים.

בקריות נכללות הערים (מצפון לדרום) קריית ים, קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית אתא. כמו כן, נכללות בקבוצה זו גם השכונות החיפאיות קריית חיים, וקריית שמואל, שהיא שכונה בעלת אופי דתי.

אף שכל אחד ממרכיבי הקריות הוא יישוב בפני עצמו, מתקיימת התייחסות נרחבת לגוש היישובים השלם. תושב הקריות, למשל, יציג את עצמו לעיתים כמי שבא מהקריות, מבלי לפרט את היישוב הספציפי שממנו בא.

המקומונים הפונים לתושבי הקריות הם "הד הקריות", "זמן קריות", "ידיעות המפרץ" והחינמון "חדשות הקריות".

מרבית הקריות הוקמו במסגרת פרויקטים גדולים של חברת שיכון עובדים ההסתדרותית.

חברת נמלי ישראל

חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ היא חברה ממשלתית האחראית על פיתוח נמלי הים המסחריים של ישראל אשר בחיפה, באשדוד ובאילת, והיא מקימה בימים אלה את הנמלים החדשים - נמל המפרץ בחיפה ונמל הדרום באשדוד. 98% מהסחר הישראלי עובר דרך נמלי הים, לכן פיתוחם חיוני למשק כלכלת ישראל.

חומת מגן כלכלית

חומת מגן כלכלית הוא כינוי שטבע שר האוצר בממשלת שרון הראשונה, סילבן שלום, למדיניות הכלכלית של משרד האוצר, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן. בהגשמת התוכנית עסק השר שלום עצמו בשנת 2002, והמשיך בה מחליפו בתפקיד בממשלת שרון השנייה, בנימין נתניהו, בשנים 2003–2005.

התוכנית הגיעה בתגובה למיתון הכלכלי בישראל לאחר ההאטה בכלכלה העולמית בשנת 2001, משבר התעשיות הטכנולוגיה והחמרה במצב הביטחוני ב-2002 כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה. התוכנית עזרה בהפחתת הגרעון הציבורי ועזרה בקבלת חלק מהערבויות שממשלת ישראל ביקשה מארצות הברית לצורך יציאה מהמיתון. היא אוששה את הפעילות העסקית במשק, הקטינה את המעורבות הממשלתית, כך שכלל הפרמטרים הראו התאוששות כלכלית רחבה בהם חידוש הצמיחה, צמצום האבטלה, החזרת השקעות-חוץ בישראל ורמת אינפלציה כמעט אפסית.

חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל

חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003 (בקיצור: חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל) הוא חוק הדומה במהותו לחוק ההסדרים, אך הדיון בו התקיים במנותק מחוק התקציב. החוק אושר בכנסת ב-29 במאי 2003. החוק כולל 17 פרקים, שמרביתם תיקונים עקיפים לחוקים אחרים, ומיעוטם חקיקה חדשה.

סעיף 1 לחוק מציג את מטרתו:

חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לדחות את תחילתם של חוקים, לבטל חוקים וכן לקבוע הוראות נוספות, במטרה לאפשר התייעלות מבנית ארוכת טווח של המגזר הציבורי, לבצע רפורמות בענפי המשק, להשיג את יעדי התקציב ולצמצם את הגירעון הממשלתי, ההוצאה הממשלתית והציבורית והחוב הלאומי, והכל במסגרת תוכנית להבראת כלכלת ישראל.

יהדות חרדית

היהדות החרדית היא חטיבת זרמים ביהדות האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ובשמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה.

לפי דעה רווחת, מקור הכינוי "חרדים" הוא בפסוקים בספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ" (סו ה), ובספר עזרא: "וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ" (י ג). על אף שבמקורו משמש הביטוי כריבוי של "חרד", מקובל יותר הכינוי ליחיד "חרדי". החרדיוּת נולדה במרכז ומזרח אירופה בעת החדשה, כתגובה לתהליכי המודרניזציה, התירבות והאמנציפציה שעברו על היהודים משלהי המאה ה-18, התפשטות ערכי תנועת ההשכלה ועלייתן של מגמת ההתערות מחד והתנועות הלאומיות היהודיות מאידך. הריכוזים החרדיים העיקריים הם במדינת ישראל, בארצות הברית (ובפרט באזור ניו יורק וניו ג'רזי), בבלגיה, בבריטניה ובצרפת. בשנת 2015, על פי הגדרה עצמית היוו החרדים כ-9% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מעל גיל 20.

יובל אליצור

יובל אליצור (21 באוקטובר 1927 – 10 בספטמבר 2019) היה עיתונאי, סופר, דיפלומט ולוחם בעד חופש העיתונות ישראלי; במשך כ-50 שנה ליווה במאמריו בעיתונים הארץ ומעריב ובכתביו את התפתחות הכלכלה הישראלית; כדיפלומט עסק בסיכול החרם הערבי וחרם הנפט על ישראל; מחברם של 8 ספרים על כלכלת ישראל, גלובליזציה, נפט, לוחמה כלכלית ועל יחסי חרדים-חילונים בישראל.

ישראל

יִשְׂרָאֵל (בערבית: إسرائيل, אִסְרַאאִיל) היא מדינה במזרח התיכון, השוכנת על החוף הדרום-מזרחי של הים התיכון. ישראל הוקמה בשטחי ארץ ישראל, ביתו הלאומי וארץ מולדתו של העם היהודי. המדינה, שהכריזה על עצמאותה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, היא בעלת משטר של דמוקרטיה פרלמנטרית.

שטחה של המדינה הוא 22,072 קמ"ר (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן), ואוכלוסייתה מנתה בספטמבר 2019, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 9,092,000 תושבים. מבחינה דמוגרפית, רוב הישראלים הם יהודים, אך יש בה מיעוט ערבי גדול (כ-20.9%, מרביתו מוסלמי) וקבוצות מיעוט אחרות (4.8%). ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים האדום בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל ומצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, שבשליטת חמאס. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאים הרי יהודה ושומרון, המוחזקים בידי ישראל תחת תפיסה לוחמתית.

ב-1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשה האימפריה הבריטית מידי העות'מאנים את ארץ ישראל, והחילה בה את המנדט הבריטי.

מאבקים ממושכים בין האוכלוסיות היהודיות והערביות בארץ ישראל הביאו את בריטניה למסור את שאלת המנדט בארץ לאו"ם, שבכ"ט בנובמבר 1947 המליץ לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. בעוד שהתוכנית התקבלה על ידי הסוכנות היהודית, היא נדחתה על ידי ההנהגה הערבית שהחלה לתקוף את היישוב, עימות שהתפתח למלחמת העצמאות. קרוב לחצי שנה לאחר מכן, ב-14 במאי 1948, ה' באייר התש"ח, הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל. יום לאחר מכן, פלשו צבאות ערב לארץ ישראל. בתום המלחמה, שלטה ישראל במרבית שטח המנדט לשעבר, מעבר למה שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. יהודה ושומרון ורצועת עזה נכבשו על ידי ירדן ומצרים, בהתאמה. ב-1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל מירדן את יהודה ושומרון, ממצרים את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, ומסוריה את רמת הגולן. מלבד סיני, שהחזירה ישראל למצרים במסגרת הסכם השלום ביניהן, ורצועת עזה, שממנה נסוגה באופן חד-צדדי ב-2005, המשיכה ישראל לשלוט בשאר השטחים האמורים. חוקי המדינה הוחלו על מזרח ירושלים ורמת הגולן. בעקבות הסכמי אוסלו, ניתנה בכ-40% משטחי יהודה ושומרון אוטונומיה חלקית לרשות הפלסטינית. המחלוקת על מעמדו הסופי של שטח זה טרם הוכרעה, ומהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בחוקי היסוד שלה מוגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". ישראל היא דמוקרטיה ייצוגית, עם מערכת פרלמנטרית, ייצוג בשיטה היחסית וזכות בחירה אוניברסלית. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת והכנסת היא הרשות המחוקקת. ישראל היא מדינה מפותחת וחברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). כלכלת המדינה דורגה ב-2016 במקום ה-34 בעולם, על פי תוצר מקומי גולמי נומינלי. לישראל כוח עבודה מיומן, והיא אחת המדינות המשכילות בעולם, על פי אחוז אזרחיה בעלי תואר דוקטור. רמת החיים בישראל היא הגבוהה ביותר במזרח התיכון, ותוחלת החיים בה היא אחת הגבוהות בעולם.

בירת ישראל והעיר הגדולה בה היא ירושלים. למדינות רבות יש הסתייגויות לגבי מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. כתוצאה מכך, רק שגרירויות ארצות הברית, גואטמלה ופרגוואי ממוקמות בעיר. רוב השגרירויות הזרות בישראל נמצאות בגוש דן ובפרט בתל אביב, המרכז הכלכלי והטכנולוגי של ישראל.

כנס הרצליה

כנס הרצליה, או בשמו המלא, כנס הרצליה על מאזן החוסן והביטחון הלאומי, הוא כנס שנתי שמארגן מאז שנת 2000 המכון למדיניות ואסטרטגיה ובית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה.

הדיונים בכנס נוגעים במגוון נושאים הקשורים לחוסן והביטחון הלאומי של ישראל. בכנס מתארחים הן אנשי ממשל ואקדמיה בכירים בתחומי החוץ, הביטחון, הכלכלה והחברה בישראל והן נציגים ממדינות זרות. מבין נושאי התפקידים הבכירים במדינה, מגיעים לנאום בכנס מדי שנה נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל. בנוסף אליהם, מוזמנים אל הכנס גם בעלי הון, אנשי תקשורת ואנשי רוח ישראלים וכן נציגים מיהדות התפוצות. ממדינות זרות, מוזמנים לכנס שגרירים, דיפלומטים ובכירי ממשל, בעיקר מארצות הברית ואירופה. בתום הכנס השנתי, מתפרסמות מסקנות הכנס בפרסום מיוחד, בהוצאת המכון למדיניות ואסטרטגיה, המוגש למשתתפי הכנס, למקבלי ההחלטות ולמעצבי המדיניות הבכירים בארץ.

דיוני הכנס עוסקים בין השאר בתמורות גיאו-אסטרטגיות בזירה הגלובלית, כיוונים להתחדשות ולהתעצמות הצבא, הקשרים האסטרטגיים עם ארצות הברית, נאט"ו והאיחוד האירופי, מערכת החוץ וההסברה הישראלית, יחסי החוץ של ישראל, התמודדות עם איראן המתגרענת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דמוגרפיה, השלכות מדיניות של מגמות כלכליות באזור ויחסי ישראל עם מדינות ערב. בנוסף לאלו, חלקים אחרים בכנס מוקדשים לנושאים שאינם קשורים לנושאי ביטחון גרידא, כגון: מדיניות לאומית לקידום החינוך, עתיד כלכלת ישראל, הדור הבא בהנהגת ישראל ומנהיגות נשית בישראל, הזהות היהודית של ישראל והקשר ליהדות התפוצות, אופיה של המדינה מבחינה חברתית, עתידה של ירושלים ועתידו של הנגב, פטריוטיזם והזדהות עם המדינה וכן נושא איכות הסביבה.בראש הכנס עמדו פרופ' עוזי ארד (בשנים 2000–2009), האלוף (מיל.) דני רוטשילד (2010-2013) ופרופ' אלכס מינץ (2014-2016) וכיום, עומד בראשו אלוף (מיל') עמוס גלעד.

מג'ד אל-כרום

מַגְ'ד אלְ-כֻרוּם (בערבית: مَجْد الْكُرُوم, תרגום: תפארת הכרמים) היא מועצה מקומית ערבית-מוסלמית במחוז הצפון בישראל. היישוב שוכן בבקעת בית הכרם וממוקם בצדו הצפוני של כביש 85, צפונית-מערבית לכרמיאל ודרומית-מערבית לבענה.

מפלגת כלכלה

מפלגת כלכלה היא מפלגה בישראל שהוקמה בשנת 2012 במטרה לקדם את כלכלת ישראל.

משה נסים

בנימין משה נסים (נולד ב-10 באפריל 1935) הוא חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל לשעבר. חבר הכנסת הצעיר ביותר שנבחר אי פעם: החל את כהונתו הראשונה מעט לפני גיל 25. בהמשך עבד כעורך דין.

נמל הדרום

נמל הדרום הוא נמל ים מסחרי המוקם בימים אלה מצפון לנמל אשדוד ובסמוך לתחנת הכוח אשכול, כחלק מתוכנית כוללת של משרד התחבורה, משרד האוצר, וחברת נמלי ישראל לתת מענה לצורכי המשק בתחום הסחר הימי, לגידול בממדי האניות ולחיזוק כלכלת ישראל התלויה בשעריה הימיים. הקמת הנמל החדש נעשית על ידי חברת נמלי ישראל המופקדת על פיתוח הנמלים. נמל הדרום צפוי להיות מופעל על ידי חברת הפעלה בינלאומית TIL מהולנד, ולהוות נמל ימי נוסף לצד נמל אשדוד, הפועל בבעלות פרטית, לייבוא וייצוא של סחורות מדרום הארץ, ובכך לסייע לפתיחת ענף הנמלים לתחרות ולהתייעלות לרווחת הציבור, היצואנים והיבואנים, במסגרת הרפורמה בנמלים שהחלה בשנת 2005.

נמל עתידי נוסף המוקם כעת הוא נמל המפרץ אשר יתחרה בנמל חיפה.

בניית הנמל צפויה להסתיים במהלך שנת 2021.

נמל המפרץ

נמל המפרץ הוא נמל בהקמה, הנבנה בימים אלה ליד נמל חיפה. הקמת הנמל החדש נעשית על ידי חברת נמלי ישראל המופקדת על פיתוח הנמלים.

נמל המפרץ יופעל על ידי חברת הפעלה בינלאומית SIPG משנגחאי והוא ישמש כנמל ימי נוסף לייבוא וייצוא של סחורות מצפון הארץ. הקמת הנמל היא חלק מתוכנית כוללת של משרד התחבורה, בהובלת שר התחבורה ישראל כץ, משרד האוצר, וחברת נמלי ישראל שנועדה לתת מענה לצורכי המשק בתחום הסחר הימי, לגידול בממדי האניות ולחיזוק כלכלת ישראל התלויה בשעריה הימיים. בנוסף, הקמתם של נמלים חדשים ומתחרים בחיפה (נמל המפרץ) ובאשדוד (נמל הדרום) תפתח את ענף הנמלים לתחרות ולהתייעלות לרווחת הציבור, היצואנים והיבואנים. וזאת בהמשך לרפורמה בנמלים שהחלה בשנת 2005.

נמל עתידי נוסף המוקם כעת באשדוד הוא נמל הדרום אשר יתחרה בנמל אשדוד.

בניית הנמל עתידה להסתיים במהלך שנת 2021.

עקרת בית

עקרת בית היא אישה העובדת במשק ביתה, ואינה מועסקת, כשכירה או כעצמאית, מחוץ למשק ביתה.

מקור המושג בספר תהילים, שבו נאמר "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אם כי בפסוק זה מקובל לפרש את הצירוף "עקרת הבית" כמתייחס לאישה עקרה.

פרשת ההצבעות הכפולות

פרשת ההצבעות הכפולות היא כינוי לאירוע שהתרחש בכנסת במהלך אישור חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל ב-2003, כשהסתבר שמספר חברי כנסת הצביעו גם במקום חבריהם.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel
כלכלת מדינות העולם
המזרח התיכון איחוד האמירויות הערביות • איראן • אלג'יריה • בחריין • הרשות הפלסטיניתטורקיהירדן • ישראל • כווית • לבנון • לוב • מצרים • מרוקו • סוריה • עומאן • ערב הסעודית • עיראק • קטר • תוניסיה • תימן
אסיה אוזבקיסטן • אינדונזיה • אפגניסטן • בהוטן • בנגלדש • ברוניי • הודוהונג קונג • המלדיביים • הפיליפיניםטאיוואןהרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • יפן • לאוס • מונגוליה • מזרח טימור • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סינגפור • סרי לנקה • פקיסטן • קוריאה הדרומיתקוריאה הצפונית • קזחסטן • קירגיזסטן • קמבודיה • תאילנד
אירופה אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בוסניה והרצגובינה • בלארוס • בלגיה • גאורגיהגרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדתיוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונטנגרו • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיהסן מרינוסלובניה • סלובקיה • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קוסובו • קפריסין • קרואטיה • רומניהרוסיהשוודיהשווייץ
אפריקה אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה • בוטסואנה • בורונדי • בורקינה פאסו • בנין • גאנה • גבון • ג'יבוטי • גינאה • גינאה ביסאו • גינאה המשוונית • גמביה • דרום אפריקה • דרום סודאן • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • טוגו • טנזניה • כף ורדה • ליבריה • לסוטו • מאוריטניה • מאוריציוס • מאלי • מדגסקר • מוזמביק • מלאווי • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • ניגריה • ניז'ר • נמיביה • סאו טומה ופרינסיפה • סודאן • סומליה • סיירה לאון • סיישל • סנגל • צ'אד • קומורו • הרפובליקה של קונגו • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו • קמרון • קניה • רואנדה
אמריקה אורוגוואי • איי בהאמה • איי קיימן • אל סלוודור • אנטיגואה וברבודה • אקוודור • ארגנטינה • ארצות הברית • בוליביה • בליז • ברבדוס • ברזיל • ג'מייקה • גואטמלה • גיאנה • גרנדה • דומיניקה • האיטי • הונדורס • הרפובליקה הדומיניקנית • ונצואלה • טרינידד וטובגו • מקסיקו • ניקרגואה • סורינאם • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פנמה • פרגוואי • פרו • צ'ילה • קובה • קולומביה • קוסטה ריקה • קנדה
אוקיאניה אוסטרליה • איי מרשל • איי שלמה • ונואטו • טובאלו • טונגה • מיקרונזיה • נאורו • ניו זילנד • סמואה • פיג'י • פלאו • פפואה גינאה החדשה • קיריבטי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.