כלי שיט

כלי שיט הוא כלי תחבורה, המסוגל לנוע בים הפתוח, בנהרות ובאגמים, בנמלים ובמעגנים או בנתיבי מים פנים-יבשתיים. תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מבחינות בארבעה סוגים עיקריים של כלי שיט, על פי ממדיהם:

  • אונייה: כלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו עולה על 24 מטרים או שהתפוסה ברוטו שלו עולה על 100 טון.
  • ספינה: כלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו בין 7 ל-24 מטרים ותפוסתו אינה עולה על 100 טון.
  • סירה: כלי שיט שאורכו אינו עולה על 7 מטרים, והוא מונע במשוטים, במפרשים או על ידי מנוע.
  • ארבה: כלי שיט המסוגל לשוט אך אין לו אמצעי הנעה (כגון דוברה).

התקנות הבינלאומיות למניעת התנגשויות בים (International Regulations for Preventing Collisions at Sea) כוללות בהגדרת כלי-שיט: "כלי-שיט מכל סוג שהוא, לרבות כלי-שיט חסרי-הדחק (רחפות וסנפיריות) ומטוסי ים, המשמשים או מסוגלים לשמש כאמצעי תובלה על פני המים". על כלי השיט הקטנים נמנים, מלבד סירות המנוע, המפרש והמשוט המוכרות, גם אופנועי ים.

Commerce de Marseille-IMG 5773
דגם של אונייה
BARREL RAFT ON THE SOUTH PLATTE RIVER - NARA - 544805
שני נערים שטים על רפסודה.

חלקי כלי השיט

כלי-שיט בנויים באופנים שונים, בהתאם לתפקיד הנדרש מהם. הם בנויים מחומרים מגוונים: עץ, חומרים מרוכבים, מתכת או חומרים אחרים, וגודלם נע בין סירות באורך מטרים בודדים ועד אוניות ענק באורך מאות מטרים ובהדחק של מאות אלפי טונות. רוב כלי-השיט בנויים מגוף ציפה אחד, מלבד כלי שיט מסוג קטמרן, הבנוי משני גופי ציפה מחוברים ביניהם, וטרימרן הבנוי משלושה.

עם זאת, ישנם כמה מאפיינים המשותפים כמעט לכל כלי-השיט.

חלקו הקדמי של כלי-השיט נקרא חרטום. בדרך כלל מחובר אליו העוגן ובית העוגן. החרטום בדרך כלל מחוזק והוא מסוגל לספוג מכות חזקות, בעיקר מגלי הים. בעת עגינה של אוניות יוצאים מן החרטום שלושה חבלים לצורך רתיקה של כלי השיט. בכלי-שיט מלחמתיים עתיקים היה בחרטום איל ניגוח אשר תפקידו היה להטביע את ספינת האויב.

החלק האחורי בכל כלי-שיט נקרא ירכתיים. ברוב כלי-השיט המודרניים, לוח ההגה ממוקם מתחת הירכתיים. בכלי-שיט ממונעים המונעים במדחף, המדחף ממוקם לפני לוח ההגה.

בתחתית של כלי-השיט ממוקם קיל (או חרב קבועה). הקיל מורכב ממשקולת כבדה, ותפקידו לאזן את כלי-השיט במקרה של רוח צדדית או גלים גבוהים. במפרשיות מותקנת חרב ניידת, שתפקידה להקטין את סטיית הסירה, ולהוות ציר סיבוב במים.

באנגלית keel מציין גם את שדרית כלי-השיט. בעבר הייתה שדרית עשויה גזע עץ אחד אליו היו מחוברות הקורות השונות. כיום שדרית אוניות עשויה ברזל ואליה מולחמות פלטות הברזל השונות.

זיפוד

זיפוד הוא מדחף משולב הגה כיוון. זהו למעשה ההגה המודרני בכל האוניות שנבנו החל מ-2005. כושר התמרון ויכולת התגובה המהירה שלהן גבוה בהרבה מאוניות הדור הקודם בהן הגה הכיוון היה ממוקם במרכז חלקה האחורי של האוניה מאחורי המדחף או בין המדחפים. הזיפוד בא לידי ביטוי במיוחד כאשר נדרשת יכולת תמרון גבוהה בנמלים צרים בעת עגינה או הפלגה מהרציף ללא עזרת גוררות כפי שהיה נהוג עד כה. הזיפוד מופעל מחדר הבקרה של האוניה באמצעות ידית הדומה לג'ויסטיק. ידית זו מחליפה את גלגל ההגה המסורתי.

קישורים חיצוניים

אונייה

אונייה (בכתיב חסר: אֳנִיָּה) היא כלי שיט גדול, בעל סיפון, שנועד לשיט בים הפתוח, בנהרות, ואגמים. אוניות מלוות את האנושות מאז שחר התפתחותה, והיו גורם מפתח בהתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האדם: אוניות שימשו לתגליות, מסחר, דיג, לוחמה, הגירה, מסעות, ועוד. אוניות היו גורם מפתח בהתפתחותן של אימפריות, בהתפתחות הניווט ובתגליות מדעיות וטכנולוגיות רבות מספור, והיוו גורם מרכזי בגידולה העצום של האנושות ובהתפתחותה. מגוון עצום של טיפוסי אוניות, בגדלים רבים, התפתח במהלך הדורות; אוניות אלה נבנו ממגוון רב של חומרים, בדרכים שונות, הונעו באמצעי הנעה שונים, ונשאו כמעט כל סחורה ומצרך קיים. קיומם של צי סוחר, צי מלחמה או צי דיג מהווים לעיתים קרובות מרכיב קיומי ביכולתה של אומה או קהילה לשרוד, לפרוח ולהתפתח. למרות התפתחותם של אמצעי תעבורה שונים במשך השנים, ביבשה ובאוויר, נותרה התעבורה הימית דרך העברת הסחורות העיקרית בעולם גם בתחילת המאה ה-21.

מבחינה פורמלית, נחשבה אונייה בעת החדשה ככלי שיט בעל מערך תרונה ומפרשים במבנה מסוים. תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות אונייה ככלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו עולה על 24 מטרים ותפוסתו ברוטו עולה על 100 טון. החוק הימי המסחרי מגדיר אונייה ככלי שיט המוביל מטענים או נוסעים בים.

ארבה (כלי שיט)

אַרְבָּה (ברבים: אֲרָבוֹת) בשימוש בן זמננו היא כלי שיט בעל תחתית שטוחה, בדרך כלל ללא אמצעי הנעה משלו, המשמש להובלת מטענים בנהרות, תעלות שיט או נמלים. המלה הארמית "אַרְבָּא" (צורת רבים: אַרְבֵּי) נזכרת בתלמוד בבלי, והוראתה סירת משא קטנה, מונעת במשוטים, שהובילה מטענים בעיקר בנהרות בבל ושימשה גם לפריקה ולהטענת ספינות העוגנות סמוך לחוף. לעיתים קרובות משתמשים במונח "דוברה" במקום "ארבה", אף שיש הבדל קל בין שני המונחים. ארבה הוא גם השם שניתן לסירת משוטים מעוטרת ומקושטת, לשימוש בטקסים דתיים או ממלכתיים, כמו למשל הארבות המלכותיות של תאילנד.

הדחק (כלי שיט)

הֶדְחֵק או דֶּחִי של אונייה (באנגלית: displacement) הוא משקל נפח המים שהיא דוחקת כאשר היא טעונה במלואה ומכלי הדלק שלה מלאים. ההדחק שווה למשקל האונייה כולה, מאחר שגוף צף דוחק מים שמשקלם שווה למשקלו. במילים אחרות, אם היינו ממלאים מים בכלי עד שפתו ומניחים בו את האונייה, משקל המים שהיו גולשים החוצה מן הכלי היה שווה למשקל האונייה כולה.

קיימים שני סוגים של הדחק:

הֶדְחֵק בְּטָעוּן (loaded displacement) מביא בחשבון את משקל האנייה כולל המטען, האספקה, הדלק, הנוסעים והצוות.

הֶדְחֵק בְּרֵיק (light displacement) הוא משקל האנייה גופה, לאחר ניכוי משקל המטען, האספקה וכו'.את גודלם של כלי שיט מלחמתיים מציינים בטון הדחק, שהיא יחידת משקל, בעוד שממדי כלי שיט מסחריים נקבעים על פי התפוסה (באנגלית: Tonnage) או נפח המטען שהם מסוגלים לשאת ונמדדים בטון-תפוסה שהיא יחידת נפח. 1 טון תפוסה = 100 רגל מעוקב.

חיל הים

חיל הים הישראלי הוא הזרוע הימית של צה"ל ומבצע את מרבית הפעילות בזירה הימית. בראש החיל עומד קצין בדרגת אלוף. מפקד חיל הים הנוכחי הוא אלוף אלי שרביט. בחודש אוקטובר 2014, קבע מפקד חיל הים, רם רוטברג, את המונח זרוע הים כשמו הרשמי של החיל.

היחידות המבצעיות בחיל הים הישראלי הן: שייטת ספינות הטילים (שייטת 3), שייטת הצוללות (שייטת 7), שייטת 13, פלגות הדבורים, היחידה למשימות תת-מימיות, יחידת סנפיר להגנת נמלים ויחידת אביר הים המפעילה כלי שיט בלתי מאוישים.

בעבר היו לחיל הים גם: שייטת המשחתות, שייטת הנחתות, שייטת הטרפדות, יחידה 707, יחידת הנצלה ימית ויחידה 788 שפעלה בכנרת.

בשנת 2004 שירתו בחיל הים 6,500 חיילים שמתוכם 880 קצינים. יחידות הקומנדו של חיל הים כללו כ-300 לוחמים.

מספר כלי שיט ללחימה בצי הישראלי הוא כשליש מחיל הים המצרי. במונחים גלובליים הצי הישראלי קטן מאוד, הן מבחינת גודלו הכללי והן מבחינת הדחק ספינותיו — הספינות הכי גדולות בו הן בגודל קורבטה (ספינת טילים מדגם סער 5). כשלושה אחוזים מתקציב הביטחון של ישראל מוקצים לחיל הים.[דרוש מקור]חיל הים היה שותף פעיל בכל מלחמות ישראל. עם מבצעי החיל נמנים: הטבעת "האמיר פארוק", שביית ה"איברהים אל אוול", פעולת פורט סעיד, קרב רומני, הפשיטה על האי גרין, מבצע אסקורט, מבצע אביב נעורים, קרב לטקיה והשמדת ספינות טילים מצריות באזור פורט סעיד במלחמת יום הכיפורים, תקיפת נמל ע'רדקה, הנחיתה בחוף אל-אוואלי במלחמת לבנון הראשונה (1982), לכידת ספינות שהובילו נשק לארגוני טרור ועוד רבים אחרים. כמו כן עוסק חיל הים במשימות של ביטחון שוטף לאורך חופי ישראל.

חיל הים ספג אבדות במספר מקרים שהתפרסמו: טיבוע המשחתת אח"י אילת בשנת 1967, טביעת הצוללת אח"י דקר בשנת 1968, אסון השייטת ב-1997 והפגיעה בסטי"ל אח"י חנית מטיל של חזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. במלחמת ששת הימים פגעו בשוגג טרפדות ומטוסים של צה"ל באוניית ביון אמריקאית, "ליברטי", ששהתה בקרבת חוף סיני ונחשדה כאונייה מצרית. בתקרית נגרמו אבידות רבות לאנשי צי ארצות הברית.

מפקד חיל הים, עמי אילון, הגדיר את משימת החיל בסיסמה: "חוף בטוח וים פתוח". בשל מצבה הגאופוליטי, מייחסת ישראל חשיבות רבה לחופש השיט ממנה ואליה. כ-97% מהסחר הבינלאומי מישראל ואליה נעשה דרך הים. בנוסף, אזורי החוף בישראל מיושבים בצפיפות וחשופים לפגיעה מהים. לאור זאת מוגדרים תפקידיו העיקריים של חיל הים כהגנה על חופי המדינה והבטחת חופש השיט לחופי ישראל.

טביעה (כלי שיט)

טביעת כלי שיט היא מצב בו כלי שיט שוקע אל מתחת לפני הים, עקב תאונה, טעינת יתר או חדירת מים. לעיתים מתבצעת הטבעה מכוונת של כלי שיט כדי שישמש בסיס לשונית אלמוגים מלאכותית. גם בכלי שיט צבאיים ייתכנו מצבים בהם הצוות מטביע בכוונה את ספינתו, על מנת למנוע את נפילתה בידי האויב.

על פי חוק ארכימדס, כאשר משקל הגוף גדול ממשקל המים אותו הוא דוחה, הגוף ישקע. הדבר נכון בעיקר בכלי שיט בהם נפח כלי השיט אינו משתנה אך המשקל גדל עקב טעינת יתר או חדירת מים.

אם כלי השיט טבע במים רדודים, ניתן לפעמים לתקן את הבעיה, להציף מחדש את כלי השיט ולהשמיש אותו מחדש.

מדחף

מדחף (פרופלור בלעז, נקרא גם רוטור בהקשר של מסוקים) הוא רכיב מכני הממיר תנועה סיבובית לדחף כדי להניע כלי רכב כגון: מטוס, אונייה, או צוללת, דרך תווך זורם, דוגמת נוזלים (למשל, מים) או גזים (למשל, אוויר), על ידי סיבובי שני להבים מעוקלים, או יותר, סביב ציר מרכזי, בדרך הדומה לסיבוב בורג בתוך חומר מוצק. בכלי טיס להבי המדחף פועלים כמו כנפיים מסתובבות ויוצרים כוח באופן המתואר בשילוב שבין משוואת ברנולי והחוק השלישי של ניוטון, כאשר הם יוצרים הפרש בלחץ האוויר על המשטח הקדמי לעומת המשטח האחורי של הלהבים ועל ידי הנעת הזורם (אוויר, במקרה של מטוס) שבו הם פוגשים, אל אחורי המדחף.

ישנם שני סוגי מדחפים:

מדחף פסיעה קבועה זהו מדחף אשר זווית התקיפה שלו קבועה, את שינוי המהירות כלי השיט מבצעים על ידי שינוי מהירות סיבוב הלהבים.

מדחף פסיעה משתנה במדחף זה ניתן לשנות את זווית התקיפה של הלהבים, כך שניתן לשנות את מהירות כלי הרכב על ידי שינוי זווית התקיפה, פעולה המקטינה את בלאי המנוע (כאשר יש צורך בנסיעה לאחור אין צורך להפעלת מנוע בכיוון הפוך אלא רק בשינוי זווית התקיפה). מדחף מסוג זה מותקן גם במסוקים (כרוטור ראשי), בהם הזווית משתנה גם תוך כדי תנועת הרוטור וגם עקב פקודה ידנית. כמו כן מותקנים מדחפים כאלה במטוסי נוסעים ותובלה, כאשר היפוך הפסיעה משמש לעצירת המטוס בנחיתה, מיד לאחר הנגיעה במסלול.

מעבורת

מעבורת היא כלי שיט רחב שתכלית תפקידו לשאת בני אדם על חפציהם ממקום למקום על פני המים. מעבורת מאפשרת לעיתים גם מעבר פשוט של מכוניות ומשאיות, ויש אף מעבורות המובילות רכבת שלמה על מטענה ונוסעיה.

המעבורת מחליפה גשר לשם חיבורן של שתי נקודות ביבשה. מעבורות נפוצות בעולם כולו, הואיל ויש צורך במעבר בין מקומות המופרדים על ידי מים. בארץ עשירה בנהרות כמו ברזיל, ובארץ עשירה בפיורדים כנורווגיה, המעבורת היא כלי תחבורה מן המעלה הראשונה בחשיבותו.

במדינות מפותחות ישנה נטייה לוותר על שירותי המעבורות ולהחליפם בגשר או במנהרה שמאפשרים קשר יציב, רצוף ומהיר יותר בין ארצות. דוגמאות בולטות לכך הן המנהרה שנחפרה בין צרפת ואנגליה מתחת לים, וגשר ארסונד שהוקם בין שוודיה לדנמרק. ההשקעה בשני פרויקטי ענק אלה הייתה גבוהה, ובאה כחלופה למעבורות שהתקיימו עד אז.

מפרש

מִפְרַשׂ הוא יריעה גמישה, המשמשת להנעה על ידי המרת אנרגיית הרוח לתנועה (בדרך כלל של כלי שיט כגון: סירות, ספינות ויאכטות). כלי שיט המונעים בכוח הרוח נקראים מפרשיות.

מפרש הוא למעשה כנף. הרוח הנושבת על המפרש מפעילה עליו כוחות עילוי וגרר. ככול שיחס כח העילוי לכח הגרר גדול יותר, כך המפרש יעיל יותר. הכח המניע הנוצר על ידי המפרש, הוא למעשה הרכיב של שקול כוחות העילוי והגרר הפונה לכיוון ההתקדמות. ככול שהרוח מגיעה בזווית חדה יותר לכיוון ההתקדמות, רכיב הכח הניצב לכיוון ההתקדמות גדל יחסית לרכיב הכח בכיוון ההתקדמות. הכח הניצב לכיוון ההתקדמות גורם להטיה וטרידה (התקדמות לא רצויה בניצב לקו השדרית). היכולת של מפרש ליצור כח מניע בזויות חדות של רוח פנים נקראת "יכולת לחדד".

שני מרכיבים עיקריים משפיעים על היעילות האווירודינמית של מפרשים:

היחס בין גובה המפרש לרוחבו.

קוער המפרש ("הבטן" של המפרש).ככול שהיחס בין גובה המפרש לרוחבו גדל, יכולת החידוד של המפרש עולה, על חשבון יעילות המפרש ברוח גבית. ככול שקוער המפרש גדל, המפרש מספק כח עילוי גדול יותר, אבל גם כח הגרר גדל. מסיבה זו תכנון המפרש הוא פשרה בין הגורמים השונים תוך התחשבות בתנאי העבודה הצפויים: כיוון הרוח, עוצמת הרוח, ומומנט ההתיישרות של כלי השיט.

קיים מגוון גדול של סוגי מפרשים, שהוא תוצר של מגוון תנאי השיט השונים והחומרים הזמינים לאורך ההיסטוריה ובמקומות שונים בעולם. לדוגמה: אניות סוחר, שסחרו בין העולם החדש והישן, שניצלו את רוחות הסחר היו מצוידות במפרשים מרובעים בעלי יחס גובה לרוחב נמוך, כדי לנצל את הרוחות הגביות (מסלול ותקופת השיט נקבעו בהתאם למשטר הרוחות הידוע). כלי שיט באגן הים התיכון היו מצוידים במפרשים בעלי יחס גובה לרוחב גדול יותר, כדי לנצל את הרוחות שלא נושבות דווקא בכיוונים נוחים. כלי שיט תחרותיים מצוידים במפרשים בעלי יחס גובה לרוחב קרוב לשש, כדי לאפשר שיט מהיר בניגוד לכיוון הרוח, שהכרחי בתחרויות.

מפרשית

מפרשית או סירת מפרש היא סירה קטנה יחסית המשתמשת בכוח הרוח על מנת לנוע. יריעת בד מתוחה על תורן, הנקראת מפרש, משמשת לניצול כוח הרוח להנעת הסירה.

בימינו משתמשים בסירת מפרש למטרות ספורט ימי, חינוך ימי וכתחביב.

מרד

מרד או מרי (התקוממות) הוא סירוב להכרה בסמכות. מונח כללי זה מקיף אוסף של התנהגויות, החל מאי ציות אזרחי ועד לניסיונות מאורגנים ואלימים להרוס סמכות מבוססת.

שימוש נפוץ במונח הוא כדי לתאר התנגדות חמושה כנגד ממשלה מבוססת, או שלטון כובש. אבל הוא יכול לתאר גם תנועת התנגדות לא אלימה. אלו המשתתפים במרידות מכונים "מורדים".

הסיבות הנפוצות ביותר לביצוע מרד הן תגובה לתנאי מחיה קשים או כחלק מהפיכה צבאית. מרד נחשב לעבירה חמורה על ידי השלטונות שכלפיהם הוא מופנה, וגורר עונש כבד מצדם, במיוחד בעת מלחמה.

נחתת

נַחֶתֶת היא כלי שיט המאפשר הַנְחָתַת כוחות (כלי רכב משוריינים ולוחמים) על חופי אויב. נחתות שימשו את חילות הים בעולם במלחמות רבות, ומפורסמות בעיקר נחיתות במלחמת העולם השנייה בפלישה לנורמנדי ובאיי האוקיינוס השקט. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה שיא בשימוש בנחתות ומספר רב של כלי שיט מסוג זה יוצרו בארצות הברית ובבריטניה, במגוון דגמים.

נחתות מלחמת העולם השנייה היו בדרך כלל בעלות קרקעית שטוחה וחרטומן היה שטוח אף הוא ומצויד בכבש מתרומם. צורתן זו הקשתה על היגוי הנחתות והן נטו להיטלטל מאד בים סוער. הגה הנחתת היה בדרך כלל בירכתיה, שם גם היו מנועי הנחתת.

סירה

סירה היא כלי שיט קטן וללא סיפון.

תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות סירה ככלי שיט שאורכו אינו עולה על 7 מטרים, אשר מונע בכוח מנוע, מפרשים או משוטים. לעיתים משתמשים במונח "סירה" לציון כלי שיט קטן בעל סיפון, כגון "סירת נתב" בנמל.

סירות נועדו לשיט במימי החופים, בנהרות, באגמים, בנמלים ובנתיבי מים פנימיים, אך לא בים הפתוח. הן משמשות בעיקר לספורט, לפנאי ולדיג, אך לעיתים גם להובלת מטענים ואנשים למרחקים קצרים מאוד.

המלה "סירה" נזכרת בתנ"ך (ספר עמוס, פרק ד', פסוק ב'): "... כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם; וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת, וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה."

רש"י במקום מפרש: "היא ספינה קטנה של ציידי דגים ולפי שקטנה היא קורא לה סיר וקורא לה בלשון משנה דוגית בבבא בתרא".

סירת הצלה

סירת הצלה (באנגלית: lifeboat) היא סירה ייעודית, המהווה חלק מציודה של אונייה, ומשמשת במקרי חירום בהם נשקפת סכנת חיים לאנשים על סיפונה ויש לנטוש אותה. סירת הצלה מצוידת במשוטים ומפרש ולעיתים קרובות גם במנוע. הסירה עמידה במיוחד לשיט בים סוער, ומצויים בה מים, מזון וציוד הצלה.

סירות הצלה מודרניות עשויות על פי רוב מפיברגלס, מהן המסוגלות לשאת עד 150 איש, והן נחלקות לכמה סוגים עיקריים לפי צורת המבנה ושיטת ההורדה למים: סירות פתוחות, סירות סגורות, סירות המורדות למים באמצעות כבלי פלדה ממנופים מיוחדים (דוויתות), וסירות המחליקות על גבי מסילה ומגיעות אל המים בנפילה חופשית מן הסיפון. סירת הצלה מתנפחת, העשויה גומי ומשמשת לאותה מטרה, נקראת רפסודת הצלה.

בשם "סירת הצלה" נקרא גם כלי שיט ייעודי, המשמש להצלת חיים בים, בדרך כלל במימי החופים, ויוצא מתחנת הצלה בחוף.

ספינת טילים

ספינת טילים (בראשי תיבות: סטי"ל) היא ספינה, לרוב מסוג קורבטה או לעיתים רחוקות יותר פריגטה, המיועדת לתקיפת אוניות גדולות יותר ממנה או בסדר גודל שלה. עיקר החימוש שלה הוא טילים, ומכאן נגזר שמה. משמשת גם לסיור, ולשם כך יכולה להיות מצוידת גם בתותח. גודלה הקטן יחסית מעניק לה מהירות וכושר תמרון משופרים, ובכך מעניק לה עדיפות על ספינות גדולות ממנה.

צוללת

צוללת היא כלי שיט מאויש, המסוגל לנוע ולפעול מתחת לפני הים. רוב הצוללות בעולם משמשות למטרות צבאיות - בעיקר איסוף מודיעין צבאי, טיבוע אוניות, ירי טילים אל מטרות קרקעיות והובלת לוחמי קומנדו ימי, אך קיימות גם צוללות למטרות מחקר מדעי, לצורכי תיירות, להברחת סמים ולמספר מצומצם של שימושים מסחריים אחרים.

הצוללות יקרות בהרבה מכלי שיט אחרים בכל הקשור לבנייה ולתחזוקה, אך יתרונן ביכולת התחמקות ופעולה בחשאי מצדיק את ההשקעה בהן. מדיניות הגרעין של ארצות הברית ושל מדינות נוספות מתבססת על יכולת לשגר מהלומה גרעינית מצוללות, וכך לקיים מדיניות של השמדה הדדית מובטחת.

רעיון הצוללת קיים לפחות מהמאה ה-16. אחד מספריו הפופולריים של סופר המדע הבדיוני ז'ול ורן, 20,000 מיל מתחת למים עסק בצוללת בשם "נאוטילוס". עם זאת, לשימוש רחב הגיעו הצוללות רק במלחמת העולם הראשונה, בה שימשו כנשק אסטרטגי בידי הקיסרות הגרמנית במטרה להטביע חלק ניכר מצי הסוחר הבריטי ובכך לאלץ את בריטניה להיכנע לתכתיבים גרמניים.

צי ארצות הברית

הצי האמריקני (באנגלית: USN - United States Navy) - הזרוע הימית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית והצי הגדול בעולם. נכון לאוגוסט 2019 הצי כולל 290 ספינות ומעל 3,700 מטוסים. משרתים בו 335,469 חיילים סדירים (מתוכם 55,485 קצינים), 101,583 חיילי מילואים ובנוסף עוד 274,854 אזרחים. ראשיתו בצי הקונטיננטלי שהוקם במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775–1783). הצי הקונטיננטלי היה כפוף למשרד המלחמה האמריקני עד להקמת משרד הצי (1798). משנת 1947 הצי כפוף למחלקת ההגנה.

קאנו

קאנוּ הוא סוג של סירה קטנת ממדים, ששטה על פי רוב על ידי משוטים, אך לעיתים גם בעזרת מפרשים. לקאנו שני קצוות מחודדים ובדרך כלל הוא פתוח בצדו העליון, אם כי קיימים גם קאנואות בעלי כיסוי.

קאנו החתירה מונע על ידי "משוטים אינדיאניים", כשמספר החותרים תלוי בממדי הסירה. החותרים פונים לכיוון השייט, בין שהם יושבים על חיזוקי רוחב של הגוף ובין שהם כורעים ומשעינים את ברכיהם ישירות על התחתית. זה ההבדל בין חתירה בקאנו לבין חתירה בסירה רגילה, אז פונים החותרים אל הירכתיים, נגד כיוון השייט. המשוט האינדיאני יכול להיות בעל להב אחד או שניים.

לקאנואות מפרשים מגוון רחב של מעטי-מפרשים. הדגמים הנפוצים של קאנואות המפרשים המודרניים הם בעלי מעטי מפרשים ששטחם 5 מטרים מרובעים. לקאנו המפרשים הבינלאומי שטח מפרשים של 10 מטרים מרובעים, והוא אחד מדגמי התחרות הראשונים והמהירים ביותר בעולם המערבי.

קילומטר לשעה

קילומטר לשעה (קמ"ש) היא יחידת מידה למהירות, המציינת מעבר של קילומטר אחד במשך שעה אחת.

יחידת מידה זו היא יחידה מקובלת למדידת מהירותם של כלי רכב במרבית מדינות העולם. בארצות הברית מקובלת במקומה יחידת המידה מייל לשעה. למדידת מהירותם של כלי שיט מקובלת יחידת המידה קשר, שהיא 1 מיל ימי לשעה ושווה ל-1.8525 קילומטר לשעה.

בכתיב פיזיקלי המהירות קילומטר לשעה נרשמת בצורה קילומטר/שעה או קילומטר·שעה1−.

יחידת מידה מקובלת למהירות בקרב הפיזיקאים היא מטר לשנייה (מ/ש) - זו יחידת SI למהירות.

תנועה במהירות גבוהה מאוד נמדדת בקילומטר לשנייה. מהירות האור היא כ-300,000 קילומטר לשנייה, ומהירות המילוט מכדור הארץ היא 11.2 קילומטר לשנייה. למעבר מקילומטר לשנייה לקילומטר לשעה יש להכפיל את המהירות ב-3,600.

שיט

שַׁיִט הוא תחבורה בנתיבי מים, לרבות בים הפתוח, בנהרות ובאגמים, בנמלים ובמעגנים או בנתיבי מים פנים-יבשתיים. שיט הוא אחד משלושת סוגי התחבורה הנפוצים ביותר בעולם לשימוש האדם לתובלה ולתנועה ממקום לייעודו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.