כלי נשק

כלי נשק הוא כלי המשמש בעיקר בתגרות ובמלחמות בין בני אדם וכן לציד בעלי חיים ולהגנה מפניהם. ההיסטוריה של כלי הנשק כנראה ארוכה כהיסטוריה של האדם, אשר הבין שהוא יכול ליצור כלים, שיתנו לו עדיפות על הזולת ויקלו על תנאי קיומו. נהוגה חלוקה בסיסית בין 'נשק חם' ל'נשק קר'. כמו כן, נהוגה גם חלוקה לפי מטרות פגיעת כלי הנשק - יש המיועדים לפגיעה ישירה בבני אדם ויש המיועדים לפגוע בטנקים, בניינים, מטוסים וכדומה.

בתקופת האבן נוצרו כלי הנשק הקר הראשונים על ידי בני אדם - סכינים וגרזנים אשר לוטשו מחומרים כגון עצמות ואבנים. כמו כן, אבנים ומקלות שימשו ככל הנראה מאז ומעולם ככלי נשק קר על ידי בני אדם.

הסליק בקיבוץ יגור - עמק זבולון (83)
כלי נשק שהוסתרו בסליק בקיבוץ יגור.

היסטוריה

Shinken-sword
חרב יפנית מסוג שינקן - קטאנה שחושלה בעידן המודרני
M16a4lh6
רובה סער M16 - הרובה נהפך לנשקו האישי של הלוחם בעת החדשה.
Flickr - Israel Defense Forces - 188th Brigade Training Day, March 2008-cropped
טנק מרכבה ישראלי - דוגמה למערכת נשק המתופעלת על ידי מספר לוחמים, המשלבת שריון, תמרון וכוח אש.

מאז ומתמיד נזקק האדם לנשק כדי לספק לעצמו מזון והגנה. האדם הקדמון יצר לעצמו כלי נשק ממקלות ואבנים. שמצא בסביבתו.

השיפור העיקרי שחל בכלי הנשק הקדומים בחלוף השנים היה בעיקר בחומרים שמהם הם היו עשויים. גילויין של מתכות שונות - נחושת, ארד (ברונזה), ברזל ופלדה - היה הגורם המכריע בכלי הנשק עד לגילוי אבק השריפה. התכנון של כלי הנשק של תקופת התנ"ך נשאר זהה ביסודו גם בכלי הנשק של ימי הביניים (למעט החומרים ושיפורים בחישול הלהב).

העת העתיקה וימי הביניים

במהלך העת העתיקה כלי הנשק העיקריים היו חניתות מסוגים שונים, גרזני קרב, אלות וחץ וקשת. חרבות היו נדירות יותר מאחר שיצירת להב ארוך הייתה יקרה וקשה בהרבה (בעיקר עקב מגבלות המתכתות של אותה תקופה). מתקופת יוון העתיקה ואילך חרבות קצרות נהיו נפוצות יותר לגיונות האימפריה הרומית היו חמושים בגלאדיוס - חרב קצרה שבה היב מצויד כל לוחם. גם פגיונות לדקירה היו נפוצים מאוד, בעיקר כנשק להגנה עצמית והתנקשויות.

עם נפילת האימפריה הרומית חלה ירידה באירופה באיכות הנשק ובטיב החישול שלו. בתחילת המאה ה-11 חל שוב שיפור באיכות הנשק וגבר השימוש בפלדה לחישול להבים. בתחילת ימי הביניים גרזני הקרב שלטו בשדה הקרב באירופה אך בשיא ימי הביניים החלו להידחק לטובת החרב - ובפרט החרב הארוכה - ששימשה כנשקו האישי של האביר - פרש בן מעמד האצולה. כלי נשק נוספים לקרב פנים אל פנים כללו רומח, רומח פרשים, חנית, פגיון, אלה, אלת כוכב השחר, מורג, פטיש קרב והאלברד. לצד החץ והקשת הופיעו רובי הקשת, שהיו בעלי טווח וכושר חדירה גבוה יותר מקשתות רגילות.

לצד השיפור בכלי הנשק, חל גם שיפור ניכר בשריון. אבירים עשירים יכלו לרכוש לעצמם קסדה כבדה ושריון גוף מפלדה שסיפקו הגנה טובה נגד חלק מכלי הנשק. החל מרוץ חימוש בין כלי הנשק לשריונות שהגיע לשיאו בשלהי ימי הביניים ותחילת הרנסאנס עם פיתוח שריון הלוחות מחד, ופיתוח נשקי מוט עם להבים מגוונים, גרזני קרב כבדים וחרבות דו-ידניות גדולות מאידך. מרוץ זה הגיע לסופו עם המצאת הרובה מבוסס אבק השריפה, שיכל לחדור בקלות שריון גוף מפלדה בירי ממרחק.

כלי הנשק באסיה היו דומים וכללו מגוון חרבות, גרזנים, נשקי מוט דוגמת יארי ונאגינטה, חניתות, אלות ופגיונות. את החץ והקשת הבסיסיים החליפה הקשת המורכבת שעלתה על הקשת האירופאית בטווח ובכושר חדירה. לצד כלי הנשק הללו הופיע גם כלי נשק עממיים כגון מוט בו וקלע, וכלי נשק אקזוטיים כמו נונצ'קו ושוריקן. יש לציין את החרבות היפניות ובראשן חרבות הקטאנה, שנחשבות לחרב האיכותית והחזקה ביותר שחושלו אי פעם, ואת השימוש של הסינים ברקטות מבוססות אבק שריפה.

העת החדשה

עם תחילת העת החדשה החלו הרובים לשלוט בשדה הקרב, כאשר לצידם נלחמו חיילים החמושים ברמחים להגנה על הרובאים ופרשים החמושים בסיף פרשים ומוגנים בקיראס. רובי המוסקט היו הרובים העיקריים בתקופה זו והיו אמינים, קלים ונוחים לתפעול יחסית לרובים הראשונים (אך כבדים ומסורבלים בהרבה לעומת הרובים המודרניים), ברמה שאפשרה לחמש בהם חיילים רבים. התותחים השתדרגו מכלי מצור לארטילריית שדה בעקבות שיפור ניכר באיכותם, אמינותם וההנדסה שלהם. מחוץ לשדה הקרב היו נפוצים גם האקדח, חרב הרפייר והפגיון ששימשו לדו-קרב והגנה עצמית. בזירה הימית שלטו אוניות מלחמה בגדלים שונים (כגון פריגטות), כולן נושאות סוללות תותחים.

במאה ה-19 חל שיפור גדול באמינות ויעילות הנשק החם ובפרט ברובים. שיפורים אלו כללו את המצאת המכלול הבריחי, קנה מחורק להגברת הדיוק ותחמושת אחודה (כדורים) בייצור תעשייתי. במחצית השנייה של המאה ה-19 הומצא הנשק האוטומטי המבצע ירי רציף של צרורות, הן בתצורת מקלעים והן בתצורת רובים מטענים ורובים אוטומטיים. בתקופה זו גם התפתחו רובי הקרבין, השוטגאן והאקדח התופי. התותחים וההוביצרים נהיו יותר גדולים, אמינים ומדויקים וטווח הירי שלהם גדל באופן ניכר. אוניות המלחמה שודרגו מפריגטות מפרשיות לספינות משוריינות ממונעות שהגיעו לשיאן באוניות מערכה (Battleship) ענקיות שנושאות מגוון רחב של תותחים כבדים מאוד עד בינוניים וקלים.

המאה ה-20 ואילך

במלחמת העולם הראשונה המקלעים הוכיחו את עצמם כנשק קטלני ביותר שלמעשה חיסל את טקטיקת ההסתערות בגושים גדולים. כדי לשבור את קווי החפירות והביצורים פותחו כלי נשק חדשים, בהם הטנק - רכב קרבי משוריין נושא תותח טנק ומקלעים. כלי נשק נוספים שנכנסו לשירות כללו מטוסי קרב קלים, צוללות ותותחי-על בעלי טווח וגודל פגז גדולים במיוחד. כמו כן נעשה שימוש בנשק כימי (גז חרדל) בשדה הקרב.

במלחמת העולם השנייה חלה קפיצה גדולה בכמות ובאיכות הנשק. הנשק הקל כלל רובים בריחיים, רובים חצי-אוטומטיים, מקלעים, תת-מקלעים, אקדחים ורובי צלפים. הנשק הכבד כלל מגוון טנקים, נגמ"שים, זחל"מים, תותחים והוביצרים (כולל תותח מתנייעים), מרגמות וארטילריה רקטית. מטוסי הקרב השתכללו באופן ניכר וכללו לצד מקלעים כבדים גם פצצות לתקיפת אוויר-קרקע. נושאות המטוסים - ספינות ענק שמהוות "שדה תעופה צבאי צף" - הפכו לשליטות האוקיינוסים. השיא ביכולת ההשמדה במלחמה זו היה כמובן הנשק הגרעיני, או ליתר דיוק: פצצת ביקוע גרעיני. בנשק הגרעיני נעשה שימוש פעמיים והיקף הנזק היה מאות אלפי הרוגים, זיהום רדיואקטיבי רב והשמדה בסדר גודל של עיר קטנה.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית נאט"ו לברית המועצות וברית ורשה. מלבד שכלול הנשק הגרעיני, כגון בפיתוח פצצת המימן (פצצת היתוך גרעיני), חל שיפור גדול מאוד בנשק הקונבציונלי. לצד הארטילריה הקנית שכללה תותחים מתנייעים גברה ההצטיידות בארטילריה רקטית וטילי קרקע-קרקע כנשק השמדה טקטי. נשק ההשמדה האסטרטגי היה טילים בליסטיים ארוכי טווח כאשר המעצמות התחמשו בטילים בליסטיים בין-יבשתיים גדולים המסוגלים לשאת ראש קרב גרעיני או נפיץ כבד למרחק של אלפי קילומטרים. בשמיים שלטו מטוסי הסילון שנשאו בנוסף לתותחים ומקלעים גם פצצות וטילים (הן טילי אוויר-אוויר להפלת מטוסי אויב והן טילי אוויר-קרקע לתקיפה מדויקת של מטרות קרקעיות). המסוק, שהומצא בתקופה זו, נכנס לשימוש צבאי נרחב הן כמסוקי תובלה וסער והן כמסוקי קרב נושאי חימוש (מקלעים, טילים ורקטות). הטנקים נהיו משוכללים וכבדים יותר, ומגוון סוגי הטנקים של מלחמות העולם הוחלף ברובו בטנק המערכה - טנק כלבו כבד ומשוכלל בעל מנוע חזק, שריון עבה ותותח טנק גדול-קליבר (105–125 מ"מ). בגזרת הנשק הקל הומצא רובה הסער שאפשר הן ירי בבודדות והן ירי אוטומטי מלא באמצעות נצרה בוררת, וזה נהפך לנשקו האישי של החייל המודרני. רובי הצלפים הפכו למערכות נשק צלפים מדויקות מאוד בעלות טווח אפקטיבי (העומד על 800–2300 מטר, כתלות ברובה ובתחמושת) העולה באופן ניכר על זה של רובה הסער. כדי להילחם בטנקים של האויב פותחו רקטות נגד טנקים (דוגמת RPG-7) וטילים נגד טנקים, בעלי טווח השמדה גדול יותר (מספר קילומטרים) והנחיה מתקדמת.

בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 רבות ממערכות הנשק הממונעות (מטוסי קרב, כלי טיס בלתי מאוישים, כלי שיט, טנקים, רכב קרבי משוריין וארטילריה) והטילים שודרגו במערכות מחשב ובקרת ירי מתקדמות, ששיפרו מאוד את הביצועים והדיוק שלהם. כיום מהווים האלקטרוניקה והמחשוב חלק חשוב מאוד באמצעי לחימה חדשים.

סוגים של כלי נשק

את כלי הנשק אפשר לסווג לפי קריטריונים שונים.

סיווג לפי אופן הפעולה של הנשק:

סיווג לפי מטרות הנשק:

היחס לנשק

היחס לנשק נגזר מיחסו של האדם למלחמה. פציפיסטים רואים בנשק חפץ שלילי, ואילו מיליטריסטים רואים בו מקור לגאווה. יש הסבורים, ובמיוחד בארצות הברית, כי הזכות להחזיק נשק היא זכות יסוד בסיסית של הפרט, המהווה בין השאר חלק מזכותו להגנה עצמית, וזכות זו הוגדרה גם בחוקת ארצות הברית כזכות חוקתית.

במקרא נאמר שאין לחצוב את אבניו של בית המקדש בברזל, מפני שברזל נועד לייצור כלי נשק המביאים לשפיכות דמים, ואילו המקדש מטרתו הפוכה, להאריך ימים ולהביא שלום בין בני האדם. הנביא ישעיהו (ב', ד') בנבואתו על אחרית הימים אמר: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."

בקרב הסמוראים כלי הנשק, ובייחוד חרב הקטאנה, נהפכו לסמל מעמד. חרב הקטאנה נחשבה לחלק מנפשו של הלוחם וזכתה ליחס מיוחד בשל כך. גם בקרב האבירים של אירופה החרב שימשה כסמל מעמד ולקחה חלק בטקסים שונים (כגון הכתרת האביר) לצד לחימה בדו-קרב ובשדה הקרב.

במדינות רבות נערכים מפגנים ומצעדים צבאיים, שמטרתם להציג את כלי הנשק של המדינה. בישראל נערך בשנים עברו מצעד צה"ל, שנועד להפגין את כלי הנשק של צה"ל ואת עוצמתו, אך לאחר ויכוח ציבורי הוחלט להפסיקו, בעיקר מסיבות תקציביות. עם זאת, עד היום מקיים צה"ל מידי יום העצמאות מטס אווירי, משט ימי ותצוגות נשק ואמצעי לחימה (כגון נשק קל, טנקים, תותחים, נגמ"שים ודחפורים משוריינים) הפתוחות לקהל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אלה (נשק)

אלה היא כלי נשק המורכב ממקל קצר אך עבה שמשמש לחבטה. האלה משמשת לגרימת הלם ושבירת עצמות.

האלה היא מכלי הנשק העתיקים ביותר הודות לקלות ייצורה - מספיק לכרות ענף כבד של עץ בשביל לקבל אלה סבירה (אלה פשוטה כזאת מכונה בסלנג "נָבּוּט"). הנזק שגורמת האלה מבוסס על משקלה ועובדת היותה עשויה מחומר שהוא לרוב קשיח יותר מעצמות גוף האדם.

אספנות

אספנות היא סוג של תחביב או עיסוק פנאי בו האספן עוסק באגירת פריטים שונים, בדרך כלל תוך התמקדות בתחום ואף בתת-תחום מסוים.

תחומי אספנות נפוצים: איסוף בולים, איסוף מטבעות, איסוף שטרות, איסוף כלי רכב, איסוף מיניאטורות, כרטיסי חיוג, עטים, עתיקות, איסוף כלי נשק, איסוף יצירות אמנות, איסוף ספרים, איסוף בעלי חיים נדירים, איסוף קונכיות, איסוף מוזיקה, איסוף חתימות, סמלים וסיכות.

גם צעצועים הם מושא לאספנות. אספני צעצועים מתמקדים לרוב במותג, כגון "ברבי" או מתקני סוכריות פז, או בנושא כגון דגמי רכבות או מיניאטורות דינוזאורים.

איסוף מתבצע לשם מחקר או הפקת רווח או למטרות הנאה ובידור.

פריטי אספנות יכולים להיות רבי ערך או חסרי ערך, ולעיתים מדובר בפרטים עתיקי יומין. לעיתים אוספים אספנים עצמים שנכחו או לקחו חלק באירועים היסטוריים חשובים. כאשר מדובר באוספים של פריטים נדירים, כגון כלי נשק היסטוריים או פרטי לבוש של ידוענים, עשויים אלו להימכר מכירות פומביות בסכומי עתק.

סוג נוסף של אספנות הוא איסוף מזכרות ממקומות ביקור או צילום תמונות, למשל תמונות כלי רכב או צילום כלי טיס על ידי ספוטרים. גם בצילום טבע יכולה להיות מעין אספנות כאשר הצלם מנסה לצלם כמה שיותר מינים של בעלי חיים ופרחים, ובפרט מינים נדירים (כגון נמר השלג או בישראל שושן צחור).

ארטילריה

ארטילריה היא כינוי לכלל אמצעי הנשק המשמשים לירי או שיגור תלול מסלול של תחמושת לטווחים בינוניים וארוכים. בשונה מרוב אמצעי הלחימה של חילות השדה, לרוב לזכות כלי הנשק הארטילריים עומדת היכולת לפגוע בעוצמה רבה במטרות אויב המצויות במרחק רב אך לא פעם גם ברמת דיוק מוגבלת. עוצמתה והשפעתה של הארטילריה על שדה הקרב המודרני נרחבת ומעריכים כי בין 50% ל-80% מכלל ההרוגים במלחמות המאה ה-20 מצאו את מותם כתוצאה מפגיעת אש ארטילרית. תפקידיה של הארטילריה בשדה הקרב מגוונים וככללו של דבר מהווה הארטילריה יחד עם חיל האוויר את עיקר מאמץ האש במלחמה.

תולדות הארטילריה ארוכים בשנים ודוגמאות לנשק ארטילרי קדום אפשר למצוא בקטפולטה על סוגיה השונים. מאוחר יותר, במהלך שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה, החלו ברחבי העולם להופיע דגמים מוקדמים של תותחים בעלי יכולת לירי ארטילרי. כיום, ברשות צבאות מודרניים עומדים מגוון של כלי נשק ארטילריים, החל ממרגמות המיועדות לטווח קצר, עבור בתותחי שדה אשר לעיתים מונעים באופן גלגלי או על גבי זחל"ם, וכלה במשגרי רקטות.

ברון זמו

ברון זמו (באנגלית: Baron Zemo) הוא דמות בדיונית של נבל-על המופיעה בחוברות הקומיקס קפטן אמריקה ביקום מארוול קומיקס. ברון זמו הראשון הופיע לראשונה בחוברת The Avengers #6 ממרץ 1964 ונוצר על ידי הכותב סטן לי והמאייר ג'ק קירבי. ברון זמו השני הופיע לראשונה בחוברת Captain America #168 מדצמבר 1973, ונוצר על ידי הכותב טוני איזבלה והמאייר סאל בוסימה.

ד"ר היינריך זמו, הברון זמו ה-12, היה אחד המדענים המובילים שבמפלגה הנאצית. הוא נלחם גם בקפטן אמריקה וגם ביחידת הקומנדו המייללים שלו בתקופת מלחמת העולם השנייה. זמו - מבריק בגאונותו אך גם סדיסט - ייצר כלי נשק להשמדה המונית לצבאו של היטלר, ביניהם תותח קרן מוות, אקדח מפרק לגורמים וכן אנדרואידים חזקים אך פרימיטיבים. האינטליגנציה של זמו הייתה כאין וכאפס לעומת הסדיזם שלו - הוא ערך תכופות ניסויים בכלי הנשק הקטלניים שלו על אזרחים חפים מפשע - גם אסירי הרייך השלישי וגם אזרחיו. במהלך עימות חזיתי עם יחידת הקומנדו המייללים, זמו החליט לנסות את תותח קרן המוות על עיירה גרמנית קרובה. הקרן השמידה מאות אזרחים, מה שהפך את זמו לרוצח המונים. למרות שהוא האמין בשחצנותו הרבה כי יוכל להאשים את בעלות הברית במעשה, מנהל סוכנות S.H.I.E.L.D ניק פיורי ויחידת הקומנדו המייללים שלו חשפו את מעורבותו בהשמדת העיר, וזמו הפך לדמות מתועבת בכל רחבי אירופה, אפילו בקרב חבריו הגרמניים. כדי להשיג מידה מסוימת של אנונימיות, זמו החל לעטות ברדס סגול על פניו בעוד המשיך ליצור כלי נשק עבור הנאצים. במהלך קרב עם קפטן אמריקה, אשר ניסה למנוע מזמו לעשות שימוש בנשק המסוגל להדביק כל דבר העומד בדרכו, הקפטן שבר מיכל המאחסן בתוכו את הנשק וגרם לברדסו הסגול של זמו להידבק לפניו ללא כל יכולת להסירו.

מורשתו של היינריך הוחייתה מחדש בידי בנו, הלמוט ג'יי זמו, הברון זמו ה-13. הלמוט גדל בצל רעיונו של אביו כי הגזע העליון צריך לשלוט על העולם. מהנדס במקצועו, הלמוט זעם על דבר שובו של קפטן אמריקה, והשתמש בהון משפחתו כדי להמשיך את עבודתו של אביו. הוא נלחם בקפטן אמריקה בתלבושת זהובה תחת הכינוי "פניקס", ופניו הושחתו באופן קשה והוא נחשב למת בסיום הקרב. אמנם, הוא שב תחת מעטה ברדס סגול בדומה לאביו ושיתף פעולה עם נבלים דוגמת הגולגולת האדומה, סין, ארגון הידרה וקבוצות אדוני הרשע ות'נדרבולטס, אשר נוסדה על ידיו כמחליפים לקבוצת האוונג'רס וחבריה חזרו למוטב ונעשו לאויביו.

דמותו של ברון זמו השני מדורגת במקום ה-40 ברשימת נבלי-העל הגדולים של כל הזמנים, לפי אתר IGN. את דמותו של הלמוט זמו בסרט הלייב אקשן "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים" מגלם השחקן דניאל בריהל, שישוב לגלם את דמותו בסדרת הטלוויזיה של דיסני+ "הפלקון וחייל החורף".

הצבא הרומי

הצבא הרומי (בלטינית: Exercitus Romanus) כלל את הכוחות של רומא העתיקה. הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים (המאות ה-8 - תחילת 6 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באופן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.

אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היא יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר בתחילת דרכם למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון כן כמו מגן וחרב והפילום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.

חנית

חנית היא כלי נשק המשמש להגנה ותקיפה כאחד, המורכב ממקל ארוך בקצהו חוד העשוי מתכת, אבן או עצם. החנית כבדה יותר מכידון אך קלה וקצרה מרומח. היא יכולה לשמש גם לנעיצה וגם להטלה.

חץ וקשת

חץ וקשת הוא כלי נשק לירי חצים. האנרגיה האלסטית האצורה בקשת מאפשרת לירות חץ לטווח רחוק, בכינון ישיר או עקיף. קליעה בחץ וקשת שימשה בעבר לצורכי לחימה וציד, אך כיום מהווה סוג של ספורט ופעילות לשעת הפנאי. העוסקים בקליעה עם חץ וקשת נקראים קשתים.

שימוש זה בקליעה מוכר כבר מן התקופה הפרה היסטורית וממצאים ארכאולוגיים מן התרבות המגדלנית מעידים על שימוש בחץ וקשת בתקופת האבן. בעבר מילאו הקשתים תפקיד חשוב בצבאות ובלהקות ציד. כיום הציד באמצעות חץ וקשת אסור על פי חוק במרבית מדינות המערב, ועיקר פעילות הקשתים היא במסגרות ספורטיביות. מאז אולימפיאדת הקיץ השנייה (המשחקים האולימפיים 1900) הקליעה בחץ וקשת נחשבת לענף אולימפי תחרותי.

חרב

חרב היא כלי נשק קר שנועד לדקירה ולשיסוף. בעיצובה הבסיסי ביותר, החרב עשויה מלהב ארוך וניצב בו אוחזים את החרב. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, כשלפחות צד אחד שלו משויף וחד. לעיתים קרובות יש לחרב קצה מחודד לדקירה. הידית יכולה להיות עשויה מסוגים שונים של חומרים, כשהנפוצים הם עץ מצופה בעור, עורות דגים, בד עבה, שרוכים או סבכות מתכת. מבנה החרב דומה בצורה מפתיעה בתרבויות שונות, כמו גם טכניקות הסיף והלחימה הנפוצות. על-מנת לשאת את החרב נהוג להשתמש בנרתיק הנקרא "נדן", שמונע מהחרב לפגוע באדם הנושא אותה.

כלי ירייה

כלי ירייה הוא אמצעי לחימה הפועל באמצעות שיגור קליעים או חצים קינטיים, אם על ידי חומר נפץ הודף (כמו אבק שריפה) ואם על ידי אמצעים מכניים (כגון לחץ אוויר או מיתר).

המושג נשק קל מתאר בדרך כלל כלי ירייה קטנים, הניתנים לנשיאה על ידי אדם אחד. קיימים גם כלי ירייה גדולים כמו תותחים ומרגמות.

רקטות וטילים אינם כלי ירייה, שכן הם מונעים בכוח מנוע ולא נהדפים מתוך קנה; על אף שהם עשויים להיות משוגרים ממשגר, הוא איננו יורה אותם אלא רק מכוון אותם בהאצתם הראשונית.

ממצא ארכאולוגי

ממצא ארכאולוגי הוא עצם שנוצר או עוצב בידי אדם, כגון כלי או חפץ אומנותי, ואשר קיים בו עניין ארכאולוגי. השימוש במונח "ממצא" מתייחס לרוב לעצמים שהתגלו במהלך מחקר ארכאולוגי, בדרך כלל חפירה. המונח משמש הן לכינוי עצם יחיד, והן לכינוי כלל העצמים שנמצאו באתר או בשטח מסוים.

בראשיתה, הייתה הארכאולוגיה בעיקר ניסיון לגלות ממצאים ועד היום הממצאים הם בין הנתונים הבסיסיים במחקר הארכאולוגי.

דוגמאות לממצאים ארכאולוגיים הם כלי אבן, חרסים, כלי נשק ותכשיטים. פריטים "טבעיים", שלא נוצרו או שונו בידי האדם, מסווגים לפעמים בקטגוריה נפרדת (ecofacts, להבדיל מממצאים ארכאולוגיים, artifacts). עם זאת, ארכאולוגים רבים מרחיבים את הגדרת המונח "ממצא ארכאולוגי" וכוללים בה כל פריט שקשור להתנהגות האדם בעבר, ובכלל זה עצמות בעלי חיים, שרידי צומח, אפר מדורות וכן הלאה, אף אם לא נוצרו בידי אדם.

בממצא הארכאולוגי יש חשיבות רבה להקשר בו הוא התגלה: מיקום גאוגרפי (שעשוי להעיד על קשרים בין תרבויות), מיקום סטרטיגרפי שמעיד על גיל הפריט וקשריו לפריטים אחרים, והקשרו האדריכלי באתר החפירה (שמעיד על השימוש שנעשה בממצא). כך, מהווים הממצאים את אחד הנדבכים העיקריים עליהם מבוססת הפקת המידע במחקר הארכאולוגי.

משחק פעולה ממוחשב

משחק פעולה ממוחשב (Action game) הוא שם כולל לסוגת משחקי וידאו ומשחקי מחשב שמתמקדת בלחימה. משחקים אלה מתאפיינים בדרך כלל בדרישה מהשחקן לתזמון ותגובות מהירות. סוגה זו מכילה מספר רב של תתי-ג'אנרים, בהם מתבלטים משחקי היריות והלחימה.

משחקי הפעולה הם תכופות משחקי יריות בהם מנסים להרוג את האויבים על מנת להתקדם בשלב ובמשחק, משחקים אלו עושים שימוש בנשקים מציאותיים או עתידניים. יש גם משחקים שבהם מככבים כלי נשק קרים או ללא כלי נשק בכלל וגם מינון האלימות והאקשן משתנה ממשחק למשחק. משחקי הפעולה נמדדים בעיקר במהירות המשחק ברמת הקושי ובתגמול השחקן בבונוסים על הצלחות בעולם המשחק. ברוב משחקי הפעולה, העלילה אינה מהווה מרכיב מרכזי, מכיוון שמפתחי המשחק מעדיפים להשקיע יותר בהנאה של השחקן מעולם המשחק מאשר ברעיון או בסיפור שעומדים מאחוריו. עם זאת, בסדרות רבות של משחקי פעולה ניתן כיום יותר דגש על העלילה ואופן בנייתה על ידי השחקן - במיוחד במשחקי ירי.

עם זאת, ישנם בקטגוריה זו משחקי פעולה המבוססים על אמנויות לחימה נקייה כגון: מורטל קומבט, טקן ועוד.

משחקי הפעולה מתחלקים בכלליות לשני סגנונות; משחקי פעולה מגוף ראשון, בהם עולם המשחק נחווה דרך עיניה של הדמות אותה מגלם השחקן, ומשחקי פעולה מגוף שלישי, קטגוריה גנרית המכילה את מרבית המשחקים שאינם שייכים לסגנון הקודם. דוגמה למשחק בגוף ראשון היא המשחק או.די.טי: לברוח או למות של פסייגנוסיס (psygnosis) משנת 1998.

נשק קר

נשק קר הוא כלי נשק שלא מצויים בו חומרים שמפיקים אש או חום כלשהו כתוצאה משימוש באבק שריפה או חומרי נפץ. כלי נשק היו נפוצים החל מהתקופה הפרה היסטורית עד עצם היום הזה, אם כי השימוש בהם בשדה הקרב פחת מאוד עם התפתחות הנשק החם.

סכין

סכין הוא כלי עבודה המשמש לחיתוך. סכינים מורכבים לרוב מלהב מושחז באורך של עד 30 ס"מ, המחובר לידית אחיזה. סכינים שימשו ככלי עבודה או ככלי נשק מאז תקופת האבן. כן משמש הסכין ככלי אכילה, לחיתוך המזון שבצלחת ולמריחה.

המילה סכין בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

הסכינים הראשונים היו עשויים מצור או מסוג אבן קשה אחר שעוצב לצורה מחודדת, לעיתים גם עם ידית אחיזה. עם התפתחות המטלורגיה יוצרו סכינים מארד, מברזל ומפלדה. בעוד שחומרי הגלם השתנו במרוצת השנים, העיצוב הבסיסי של הסכין נותר בעינו. לאורך ההיסטוריה האנושית, סכינים הופקו במספר דרכים בחברות שונות, החל מהאבנים הסדוקות על ידי האדם הקדמון, אז עברו לסכינים העשויים מפיסות מטאוריטים עשירות מברזל, עד הסכינים המיוצרים בימינו על ידי התעשייה המודרנית.

במקור שימשה המילה "סכין" לציון כלי נשק, אך מאז ימי הביניים השימוש הנפוץ יותר במילה הוא לצורך ציון כלי אכילה עיקרי במערב (יחד עם המזלג והכף).

בישראל, על פי סעיף 185 לחוק העונשין הסוחר, מייצר או מייבא סכין שלא נועדה לשמש במקצוע, במלאכה, בעסק, לצורכי בית או למטרה כשרה אחרת, דינו – מאסר שבע שנים. כן ישנו איסור למכור סכין (מלבד סכין ביתית) לקטין. המחזיק סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, ניתן לגזור עליו מאסר עד חמש שנים. אולר אינו סכין לעניין זה מלבד במוסדות חינוך ומקומות נוספים.

פגיון

פִּגְיוֹן הוא כלי נשק קר שנועד לדקירה ולשיסוף הארוך מסכין וקצר מהחרב. הפגיון מושחז לרוב משני צדיו, אך יש פגיונות חסרי פאה חדה והם משמשים לדקירה בלבד. ישנם סוגים רבים של פגיונות, כאשר סוגים רבים הותאמו לביצוע משימות ייעודיות ומיוחדות (כגון פגיונות הטלה, פגיונות דקירה סליקים, פגיונות חודרי שריון, פגיונות סיף שוברי חרבות ועוד).

הפגיונות הראשונים הופיעו בתקופת הברונזה, באלף ה-3 לפנה"ס, לפני החרב, שהתפתחה מפגיונות מוגדלים. פגיונות היוו כלי נשק משניים נפוצים בימי הביניים והרנסאנס וכן במאות ה-18 וה-19. פגיונות לא היו בשימוש רק על ידי לוחמים אלא כמעט בידי כל אדם שהיה זקוק לנשק להגנה עצמית שקל להסתירו וקל לשאתו. הפגיונות היו קלים וזולים יחסית לחרב וקטנים בהרבה ממנה, לכן היוו נשק מצוין לשודדים, מתנקשים (פגיונות "סטילטו"), סוחרים ופשוטי העם.

ביחידות הקומנדו משתמשים היום בפגיון שלהבו חד מצדו האחד ומשונן מצדו השני, הנקרא "סכין קומנדו" – פגיון רב-תכליתי המיועד להישרדות בשטח, אך גם לתקיפה שקטה והגנה עצמית.

מקור המילה העברית הוא במילה הלטינית פוגיו (pugio), סוג של פגיון שהיה בשימוש של החיילים הרומים בתקופת המשנה.

פצצה

פצצה היא כלי נשק בדמות מתקן נפץ, העשוי לרוב ממכל מתכתי הממולא בחומר נפץ. חומר נפץ זה מתפוצץ ויוצר הרס רב לרוב כתוצאה מהדף ורסיסים.

פיצוץ הפצצה נעשה על ידי מנגנון המכונה מרעום. מרעום זה יכול להיות מופעל על ידי קוצב זמן, שלט רחוק או חיישן מסוג כלשהו: חיישן לחץ אטמוספירי (לפיצוץ בגובה מסוים), מכ"ם, חיישן מגע או קרבה (חש את המרחק מהמטרה).

המונח "פצצה" משמש כיום בחוגים המקצועיים בעיקר לתיאור מתקני נפץ בלתי ממונעים המוטלים ממטוסים כנגד מטרות על פני הקרקע או הים. מתקני נפץ אחרים בשימוש צבאי הם רימונים, פגזים, מטעני עומק, טילים ומוקשים. בקרב הציבור הרחב, המונח "פצצה" משמש גם כמילה נרדפת למטען חבלה.

קרב פנים אל פנים

קרב פנים אל פנים (בראשי תיבות: קפ"פ או קפא"פ) היא שיטת לחימה בין בני אדם, הנמצאים בקרבה פיזית. בעוד שהמונח התייחס במקור בעיקר לקרבות של לוחמים בשדה קרב, הוא יכול להתייחס גם לכל קרב גופני אישי של שני אנשים או יותר, כולל שוטרים, אזרחים ופושעים.

כל אמנויות הלחימה הן שיטות לחימה פנים אל פנים. מהן בידיים חשופות (כגון קראטה) ומהן המשלבות גם כלי נשק ייעודיים ללחימה, כגון סכין, גרזן קרב או חרב או אף כלי נשק מאולתרים, כמו אבנים או מקלות עץ.

צורת לחימה זאת מחויבת המציאות בסביבה בעלת יכולות טכנולוגיות נמוכות, אך אינה נדרשת יתר על המידה בעולם המודרני, שפנה לפיתוח כלי נשק מדויקים בעלי טווח הפעלה גדול, שמאפשרים לחימה שאינה מצריכה קירבה. עם זאת, לוחם עשוי למצוא עצמו נדרש להילחם בדרך זו במקרה שהופתע מקרוב או אם נגמרה התחמושת שברשותו.

עקב מגמה זו, פחת השימוש הצבאי בצורת לחימה זו והוא מוגבל בעיקר ליחידות מיוחדות או יחידות השתלטות משטרתיות (כגון יחידת מצדה). השימוש העיקרי בהן הוא לשם תקיפה או הגנה עצמית, אכיפת חוק או כספורט.

רכב קרבי משוריין

רכב קרבי משוריין (בראשי התיבות: רֶקֶ"ם) הוא רכב בעל מיגון ושריון לכלי רכב שמשמש ללחימה או לתמיכת לחימה.

תותח

תותח הוא כלי נשק חם הנועד להמטיר פגזים על אויב הנמצא במרחק ממנו. פגז התותח מונע מכוח הפיצוץ של אבק השריפה בעת הירי. מקובל להגדיר כתותח, כל כלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. לצד התותחים הכבדים קיימים גם תותחים אוטומטיים, קטנים יחסית (כגון M61 וולקן), היורים מאות ואף אלפי פגזים קטנים לדקה.

תת-מקלע

תַּת-מַקְלֵעַ (תמ"ק) הוא נשק היורה בקצב אוטומטי וחצי-אוטומטי ומשתמש בתחמושת המיועדת לאקדחים. סוג זה של כלי ירייה הופיע לראשונה במלחמת העולם הראשונה.

לשם השוואה, רובה סער (רוס"ר) הוא "כלי נשק היורה בקצב אוטומטי וחצי-אוטומטי ומשתמש בתחמושת המיועדת לרובים".

ההבדלים העיקריים בין תתי-המקלע לרובי הסער הם:

ייעוד - התמ"קים מיועדים לירי על מטרות בטווח קרוב ולכן הקנה קצר, קצב האש גבוה והדיוק נמוך. עוד סיבה לגודל הקומפקטי של התמ"קים יחסית לרובים, הוא שימושים בסביבה אזרחית או בסביבה בנויה, הדורשות נשק קטן הניתן להסתרה (בפרט, על גוף היורה) או נשק קצר ובלתי מסורבל, שקל יותר לתמרן אותו ולכוון אותו בחללים קטנים.

קוטר - בדרך כלל 9 מ"מ, לעומת 7.62 או 5.56 מ"מ של רובי הסער. תת-מקלעים עושים שימוש בכדורי אקדח, שתרמיליהם קצרים יותר מתרמילי כדורי הרובה ומכילים פחות אבק שרפה, ולכן עוצמת האנרגיה המשתחררת בעת הירי קטנה יותר. כפיצוי על כך, כדי לשמור על כוח עצירה אפקטיבי, עשויים קליעי תת-המקלע בקוטר גדול יותר מקליעי רובי הסער. קוטרו הגדול יותר של הקליע ומהירות הלוע הנמוכה שלו מקטינים משמעותית את הטווח היעיל של התמ"ק אך מנגד מגדילים את כוח העצירה שלו (הקליע לא ייכנס ויצא מיד, אלא יתקשה לצאת ויגרום לנזק רב יותר) ומקטינים את הסיכוי שקליע יינתז מקיר קרוב ליורה ויפגע בו או בלוחם אחר מהכוח המסתער.

שיטת הפעולה - תת-מקלע פועל בשיטת "המכנס הפתוח" (כמו המקלעים). בשיטה זו דריכה של המכלול לאחור נועלת אותו במצב זה, בהמתנה ללחיצה על ההדק. לחיצה על ההדק גורמת לפעולה אחת רציפה שבה: המכלול משתחרר ונע קדימה, בתנועתו קדימה הוא גורף את הכדור העליון מהמחסנית, המשך תנועת המכלול קדימה מחדירה את הכדור לבית הבליעה, נועלת את המכלול מאחוריו ונוקרת את הכדור, הקליע נורה, נעילת המכלול משתחררת, המכלול נע לאחור, חולץ את התרמיל הריק ופולט אותו ולבסוף ננעל שוב מאחורי המחסנית, בהמתנה ללחיצת ההדק הבאה. במידה וההדק עדיין לחוץ, המכלול משתחרר, כדור נוסף נורה והתהליך חוזר על עצמו שוב. כך מתבצע ירי אוטומטי. לשם השוואה, רובי הסער פועלים בשיטת "המכנס הסגור", בה הסדן גורף את הכדור וננעל, ובזמן הלחיצה על ההדק הפטיש משתחרר וגורם לנקירה.תת-המקלע עושה שימוש במנגנון ירי ב"מכנס פתוח" כדי להשיג קצב אש גבוה ולהימנע ממצב בו לאחר צרור ארוך נותר כדור בבית הבליעה הלוהט ועקב זאת נורה ללא נקירה ומביא לפליטת כדור מסוכנת.

במלחמת העולם השנייה זכה התת-מקלע לשימוש נרחב בצבא האדום בגלל הצורך לחמש במהירות המוני טירונים בנשק קל לתפעול ולייצור. כמו כן, זכה תת-המקלע לפופולריות ביחידות קומנדו.

כיום ישנם גם כלי נשק שפותחו סביב תחמושת ייחודית ולכן אינם עונים לאחת מההגדרות הנ"ל. דוגמה לנשק כזה הוא ה-P90 של חברת FN Herstal הבלגית. רובה המיקרו-תבור מאפשר שימוש הן בתחמושת 5.56 מ"מ של רובה סער והן בתחמושת 9 מ"מ ובזכות תצורת הבולפאפ שלו, הוא קצר יחסית ויכול לשמש גם כתמ"ק (עם תחמושת ה-9 מ"מ).

בין התת-מקלעים המפורסמים ניתן למנות את העוזי, ה-פפ"ש, ה-MP5, ה"טומיגאן" והסטן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.