כלי אבן

כלי אבן הוא, במובן הכללי, כל סוג של כלי עשוי מחומר סלעי.

National park stone tools
כלי אבן
Stonetools2
שאריות ייצור: ליבה של כוס אבן מתקופת בית שני
Stonetools1
מחצבה וסדנה ליצור כלי אבן מתקופת בית שני, סמוך לכביש ירושלים - מעלה אדומים

כלי אבן פרהיסטוריים

למרות העובדה שתרבויות המסתמכות על כלי אבן מתקיימות עד היום הזה, מרבית כלי האבן מקושרים עם תרבויות פרה-היסטוריות שחדלו מלהתקיים. כלי אבן עשויים להיווצר מסוגים שונים של אבן, ונחלקים לשתי קבוצות עיקריות: קבוצת האבנים השבביות וקבוצת האבנים הכתושות.

הקבוצה הראשונה לרוב הורכבה מהאבנים הקשות ביותר שניתן למצוא באופן טבעי באזור, כגון אבני צור, כלקדון ואובסידיאן, אם כי ניתן לפעמים למצוא גם אבנים לא-מקומיות, כתוצאה ממסחר וייבוא. אחת הדרכים המקובלות ליצירת כלי אבן מסוג זה היא בתהליך הרדקציה הליטית. תהליך שבו, דרך הטחת חפצים באבן והורדת הציפוי מגרעין הסלע, מובאת האבן לכדי חידוד. טכניקה יותר מתוחכמת של רדקציה משתמשת בשני סוגים של פטישים, גס ודק, זה אחר זה, במטרה ליצור כלי יותר חד ומדויק. מרבית החברות הקדם-מתכתיות נהגו להשתמש בזן זה של כלי אבן, עקב קלות הכנתו ונשיאותו.

קבוצת האבנים הכתושות אופיינה, בין השאר, בסוג הסלעים שהיוו חומרי גלם לשיטה: אבנים כאבני הבזלת ומיני הריוליט. אבנים אלו לא הותאמו לתהליך הרדקציה הליטית. כלים מסוג זה הוכיחו שימושיים בתהליכי שחיקת צמחים. עיבודם היה תהליך ארוך של שחיקה כנגד כלים אחרים, תהליך שכלל שימוש במים.

סוג נוסף של אבנים שיכולות להחשב כממצא ארכאולוגי הן האבנים שנתבקעו עקב חימום מכוון בידי האדם.

כלי אבן מתקופת בית שני

בתקופת בית שני נהגו היהודים בניגוד למקובל בתרבויות אחרות הרבה לאחר תום תקופת האבן שלהן, לעשות שימוש נרחב בכלי אבן. כלי האבן, שעובדו מקירטון, נתגלו בעשרות חפירות וסקרים ארכאולוגיים, בעיקר בקונטקסטים של התקופה הרומית הקדומה – שלהי תקופת הבית השני. ייחודם של כלים אלו נעוץ בכך שעל פי ההלכה, כלים עשויים מאבן אינם מקבלים טומאה: "כלי אבנים, כלי גללים וכלי אדמה – אין מקבלין טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים".[1] ולכן שימשו זמן רב יותר מכלי חרס שאותם שברו בכל פעם שנטמאו.

מקורות משלהי תקופת הבית השני מעידים על שימוש בכלי אבן בקרב הציבור היהודי בהקשר להלכות טהרה. כך למשל, כלי אבן שימשו בתפקידים חשובים בטקס שרפת הפרה האדומה. אפר הפרה האדומה שימש לטהרת הנטמאים מטומאת מת, סוג הטומאה החמור ביותר, ולכן נהגו להקפיד על רמת טהרה גבוהה ביותר בנוגע לכל הפעולות שנדרשו להכנת האפר. במסגרת זו, נעשה שימוש בכלי אבן כדי לשמור על טהרת האפר והמים הטהורים ששימשו בטקס:

ומביאין שוורים, ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידם. הגיעו לשילוח – ירדו ומילאום.

באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקליליות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים, וכסייהן של אבן נראין לחול, ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפין

תוספתא, מסכת פרה, פרק ג', הלכה ד', מהדורת צוקרמנדל: 631–632.

נשרפה, חובטין אותה במקלות, וכוברין אותה בכברות. רבי ישמעאל אומר, במקבות של אבן ובכברות של אבן הייתה נעשית.

ממקורות אחרים, ניתן ללמוד שנעשה שימוש בכלי אבן לצורכי טהרה שונים גם במציאות היומיומית. כך, למשל, היו נוהגים לטהר מים שנטמאו על ידי הכנסתם לתוך כלי אבן, והטבלתם במי מקווה:

...בית שמאי אומרין: "מטבילין את הכול מלפני השבת", בית הלל אומרין: "כלים מלפני השבת, ואדם בשבת". ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן.[2]

סיפור המובא בבשורה על פי יוחנן שבברית החדשה מזכיר שימוש בכלים גדולים לאגירת מים העשויים מאבן, אשר שימשו את צורכי הטהרה של היהודים: "ושם ששה כדי אבן ערוכים, כמנהג היהודים לטהרתם, שתים או שלש בתים יכיל כל אחד" (יוחנן ב, 6). מקורות אלו מעידים על נוהג של שימוש בכלי אבן לצרכים הקשורים להקפדה על דיני טהרה.

המחקר הארכאולוגי של כלי האבן מתקופת הבית השני זכה לתנופה עם גילוי מספר רב של כלי אבן בחפירות הנרחבות שנערכו בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים – בחפירותיו של פרופ' נחמן אביגד ברובע היהודי, בחפירות של פרופ' בנימין מזר מדרום להר הבית, ובחפירותיו של יגאל שילה בעיר דוד. ד"ר יצחק מגן, מעוזריו של בנימין מזר בחפירות הר הבית, היה הראשון שחקר בהרחבה את סוגי כלי האבן ודרכי ייצורם. בשנת תשל"ו, פרסם מגן מחקר ראשוני שעסק בנושא כלי האבן מתקופת הבית השני, ובו הציע השערות בנוגע לשיטות הייצור של כלים אלו על סמך בדיקה של שיטות הייצור של כלי אבן בבית מלאכה מסורתי בן-זמננו בבית לחם.[3] בשנת 2002, פרסם מגן ספר שהוא המעודכן והמקיף יותר בתחום, ובו מפת תפוצה של כלי אבן המכילה 87 אתרים ברחבי הארץ.[4] העבודה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה על הטיפולוגיה של כלי האבן היא של ג'יין קהיל, אשר פורסמה בדין וחשבון על כלי האבן שנתגלו בחפירות של יגאל שילה בעיר דוד.[5] בתי מלאכה נוספי לייצור כלי אבן מתקופה זו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בכפר ריינה ובנצרת עלית שבגליל התחתון.[6]

מספר טיפוסים של כלי אבן מוכרים מהממצא הארכאולוגי. הכלים הנפוצים ביותר הם ספלים שפניהם החיצוניים עוצבו בקרצוף ידני, ושהחלק הפנימי נחרט בקרצוף ידני או באמצעות מחרטה קטנה. כלים אלו מאופיינים במראה חיצוני גס, תוצאה של קרצוף ידני באזמל. בעבר, יש שהציעו שכלים אלו שימשו ככלי מדידה, ועל אף שסברה זו נדחתה על ידי מרבית החוקרים, כלים מטיפוס זה עדיין מכונים בספרות המחקר "ספלי מדידה". הרבה מהכלים מטיפוס זה מתייחדים בידיות מרובעות המנוקבות באמצען – לחלקם שתי ידיות, ולחלקם רק ידית אחת. בין הכלים מטיפוס זה יש כלים בעלי פיה בשפתם (ששימשה כנראה למזיגת נוזלים), ויש הנעדרים פיה. טיפוס מיוחד של כלי אבן, המכונה בספרות המחקר "קלל", הוא כלי מסיבי דמוי גביע שעוצב על מחרטה גדולה מגוש אבן אחד שלם. קוטרו של הקלל המצוי הוא כשלשים ס"מ, וגובהו עשוי להגיע עד מטר אחד. בשל צורתו וממדיו הגדולים, יש להניח שהקלל שימש לצורכי אגירת מזון או נוזלים. בין הטיפוסים האחרים של כלי אבן המוכרים מהממצא הארכאולוגי, יש למנות: קערות שטוחות ועמוקות, קעריות, צלחות, גביעים, ואגנות. כלים אלו נוצרו באמצעות מחרטה קטנה, באופן ידני, או בשילוב של שתי השיטות.

כלי אבן הופיעו לראשונה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס, והמשיכו להיות בשימוש נרחב עד למרד בר כוכבא. נתגלו רק מעט כלי אבן השייכים לפרק זמן שלאחר מרד בר כוכבא.

הערות שוליים

  1. ^ מסכת שבת, דף נ"ח, עמוד א'; מסכת מנחות, דף ס"ט, עמוד ב'
  2. ^ משנה, מסכת ביצה, פרק ב', משנה ב'-ג'.
  3. ^ יצחק מגן, תעשיית כלי אבן: בתקופת בית שני בירושלים ובבית מלאכה מסורתי בבית לחם, ירושלים תשל"ו
  4. ^ Y. Magen, The Stone Vessel Industry in the Second Temple Period: Excavations at Hizma and the Jerusalem Temple Mount, Jerusalem 2002
  5. ^ J. Cahill, ‘Chalk Vessel Assemblages of the Persian/ Hellenistic and Early Roman Periods’, De Groot, A., Ariel, D. (eds.), Excavations at the City of David 1978–1985, vol. III, (Qedem 33), Jerusalem 1992, pp. 190–274
  6. ^ בית מלאכה מתקופת בית שני, ששימש לייצור כלי אבן נחשף בגליל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 10 באוגוסט 2017
אדם (סוג)

סוג האדם (שם מדעי: Homo, מלטינית: "אדם") הוא סוג טקסונומי בתת-שבט ההומינינים שבסדרת הפרימטים. סוג האדם כולל את המין האנושי בן-ימינו הומו ספיינס, וכן הוא כולל מספר מינים קרובים אשר כבר נכחדו, ומוכרים למדע רק מתוך שלדים מאובנים.

על פי הקונצנזוס המדעי כיום בתחום הפלאואנתרופולוגיה, התפתח סוג האדם בתחילת תקופת הפליסטוקן, לפני כ-2.7 מיליון שנה, ממין כלשהו של אוסטרלופיתקוס. המאפיין האנטומי המובהק ביותר של סוג האדם הוא גידול דרמטי של המוח, אשר בהשוואה לגודל הגוף הוא גדול ממוחות כל שאר הפרימטים, ואף ממוחות כל שאר בעלי החיים על כדור הארץ. מוחם הגדול איפשר למיני סוג האדם לפתח יכולת קוגניטיבית חסרת תקדים, תרבות וטכנולוגיה. על פי סברה מקובלת, סוג האדם מתאפיין ביכולתו הייחודית לסתת כלי אבן, ובכך פתח את התקופה הפלאוליתית.

שלושת המינים המקובלים כמעט על כל החוקרים בתחום כשייכים לסוג האדם הם הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס. מספר מינים נוספים שהוצעו, כגון האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי, הומו פלורסיינסיס והומו היידלברגנסיס, שייכים אף הם לכל הדעות לסוג האדם, אך יש חוקרים הסבורים שנכון יותר לסווגם כתת מינים או אוכלוסיות ייחודיות של שלושת המינים הקודמים.

ג'ואוקואודיין

ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן (סינית: 周口店; פין-יין: Zhōukǒudiàn; וייד-ג'יילס: Choukoutien - צ'וּקוּטְייֵן) הוא כפר השוכן כ-48 קילומטרים דרומית מערבית לבייג'ינג בירת סין, שבסמוך אליו התגלו שרידים ארכאולוגיים רבים בתוך מערכת מערות. שרידים אלו כוללים את אחת התגליות הראשונות בעולם של המין הוֹמוֹ אֶרֶקְטוּס, המכונה "אדם פֶּקין" או "אדם פקינג", וכן מקבץ עצמות כמעט שלם של Pachycrocuta brevirostris, מין נכחד של צבוע ענק. אדם פקין חי במערכת מערות זו בין 750,000 ל-230,000 שנים לפני זמננו. ב-1987 הכריז ארגון אונסק"ו על האתר הכולל את מערכת המערות כאתר מורשת עולמית.

דורדון

דורדון (בצרפתית: Dordogne) הוא מחוז בדרום-מערב צרפת, בחבל אקיטן החדשה, בין עמק הלואר להרי הפירנאים. המחוז נקרא על שם נהר הדורדון החוצה אותו.

דורדון הוא המחוז השלישי בגודלו בצרפת.

מהמחוז יצאו מספר רב של אישים ידועים: ארנאוט דניאל, מישל דה מונטן, אטיין דה לה בואסי, פרנסואה פנלון ואנדרה מורואה.

המחוז מפורסם גם באתרים ארכאולוגיים פרהיסטוריים מתקופת האבן, בעלי חשיבות רבה בחקר האבולוציה של האדם, בהם מערת קרו-מניון, מערת לסקו, ואתרי לה מוסטייה ו-Abri de la Madeleine שעל שמם נקראו התרבות המוסטרית והתרבות המגדלנית של כלי אבן.

האדם הניאנדרטלי

האדם הנֵיַאנְדֶּרְטָלִי (נכתב גם ניאנדרתלי) הוא אוכלוסייה נכחדת של אדם קדמון שהייתה נפוצה באירופה, במזרח התיכון (ובכלל זה ארץ ישראל), במערב אסיה ובמרכזה, במהלך תקופות קרחוניות ובין-קרחוניות של הפליסטוקן התיכון והעליון. האדם הניאנדרטלי מסווג כמין נפרד בשם הומו ניאנדרתלנסיס (Homo neanderthalensis) בסוג אדם על ידי חלק מן החוקרים בתחום הפלאואנתרופולוגיה, או כתת-מין של הומו ספיינס, המין האנושי המודרני, על ידי חוקרים אחרים.

הניאנדרטלים מוכרים למדע משלדים מאובנים רבים שהתגלו החל מתחילת המאה ה-19, ובשנים האחרונות גם מרצף הגנום שלהם, אשר מופה על-פי די-אן-איי שמוצה מעצמותיהם. כלי האבן, עצמות בעלי החיים וממצאים ארכאולוגים נוספים שהתגלו ביחד עם שלדים אלו, מספקים מידע רב על אורחות חייהם בתקופה הפלאוליתית התיכונה. הניאנדרטלים הופיעו בצורתם המובהקת לפני כ-130 אלף שנה, אך הם דומים לטיפוסי אדם קדומים יותר המסווגים לרוב כהומו היידלברגנסיס, "ספיינס ארכאי" או "קדם ניאנדרטלים". הניאנדרטלים נכחדו לפני 40 אלף עד 28 אלף שנה. שאלות הנוגעות למקומם של הניאנדרטלים באבולוציה של האדם, טיב שפתם ותרבותם, יחסיהם עם בני-אדם מודרניים והסיבות להכחדתם, מעוררות עניין רב במדע ובציבור, בשל חשיבותן להגדרת הייחוד האנושי ו"מותר האדם".

הניאנדרטלים היו נמוכי-קומה אך חסונים מאוד, ועצמות השלד שלהם היו עבות יחסית. הגולגולת שלהם מעידה על מוח בגודל מוח בני-אדם בני-ימינו, אך היא שונה במאפיינים אנטומיים עתיקים, כמו רכסי גבות מודגשים וחוסר בליטת סנטר. בניגוד לתדמיתם הנפוצה בציבור של "אנשי מערות" פרימיטיביים ו"דמויי-קוף", הניאנדרטלים הלכו זקופי-קומה לחלוטין, וקרבתם לקופי אדם הייתה דומה לזו של האדם בן-ימינו. הם השתמשו באש והתקיימו על ציד ולקט. ניאנדרטלים חיו במזרח התיכון באותה תקופה שבה חיו בני-אדם מודרניים אנטומית, ואולי אף לצדם ויחד עמם, והשתמשו באותה תרבות חומרית, התרבות המוסטרית, המתקדמת מתרבויות עתיקות יותר, אך פחות מתקדמת מתרבויות התקופה הפלאוליתית העליונה. לא ברור באיזו מידה השתמשו הניאנדרטלים בשפה, אף כי הממצאים האנטומיים והגנטיים רומזים שהייתה להם יכולת דיבור. ביטויים אמנותיים וטקסיים נדירים מאוד בממצאים ארכאולוגים של ניאנדרטלים, אף כי אינם נעדרים לחלוטין. נראה שהם קברו את מתיהם, אך קשה להוכיח באופן חד-משמעי שקבורה זו הייתה טקסית.

באירופה נעלמה האוכלוסייה הניאנדרטלית לאחר שהיגרו אליה בני-המין האנושי המודרני שמוצאם באפריקה, אך לא ברור עדיין אם הם אלה שהכחידו את הניאנדרטלים, ישירות או בעקיפין באמצעות תחרות, או שהם הטמיעו את הניאנדרטלים בתוכם כתוצאה מרביית כלאיים. חקר הגנום של הניאנדרטלים מראה שהם היו אוכלוסייה נפרדת מן האדם המודרני, ועם זאת, מחקרים אחרונים גילו עדות לרביית כלאיים פורייה ביניהם, אם כי בשיעור נמוך.

הומו ארקטוס

הוֹמוֹ אֶרֶקְטוּס (מלטינית: Homo erectus; אדם זקוף) הוא שמו המדעי של מין נכחד מהסוג אדם, שהתקיים בתקופת הפליסטוקן, כ-1.8 מיליון עד 30 אלף שנים לפני זמננו. הוא מוכר למדע ממאובנים ומממצאים ארכאולוגיים רבים שהתגלו באפריקה, באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון, ובהם גם במספר אתרים בארץ ישראל. מוחו היה קטן משמעותית ממוחו של האדם המודרני, אולם גדול ממוחם של הומינינים קדומים יותר, והוא היה זקוף קומה ובעל פרופורציות גוף מודרניות. ארקטוס היה, ככל הנראה, מגלה השימוש באש ומפתח התרבות האשלית של סיתות כלי אבן, אך לא נמצאו באתריו עדויות מובהקות לחפצי אמנות, לקבורה טקסית או לשימוש בשפת דיבור.

הומו ארקטוס מילא תפקיד מפתח באבולוציה של האדם. על פי הדעה המקובלת בעשרות השנים האחרונות בתחום הפלאואנתרופולוגיה, תת המין האפריקני של ארקטוס (המסווג לפעמים גם כמין בפני עצמו, הומו ארגסטר) הוא האב הקדמון של המין האנושי המודרני, הומו ספיינס, וכן של האדם הניאנדרטלי, ישירות, או, על פי סיווגים מסוימים, דרך הומו היידלברגנסיס. ארקטוס התפתח בסוואנה האפריקנית, ככל הנראה מהמין הומו הביליס או ממין אדם קדום אחר, והתפשט מאפריקה לרחבי מרבית העולם הישן, אכלס מגוון של בתי-גידול, וניזון ממגוון מקורות מזון מהחי ומהצומח. מקובלת הסברה שארקטוס היה ההומינין הראשון שהיגר אל מחוץ לאפריקה, אך בעקבות ממצאים מהשנים האחרונות, יש חוקרים הסבורים שקדמו לו בכך הומינינים קדומים אף יותר.

הומו ארקטוס היה ההומינין הראשון שהתגלה כתוצאה ממחקר מדעי מכוון לחיפוש אבות קדומים של האדם. הוא התגלה בסוף המאה ה-19 על ידי הרופא ההולנדי אז'ן דובואה, שמצא מאובן שכונה בשם "פיתקאנתרופוס ארקטוס" ונודע גם בשם "אדם ג'אווה". גם מאובנים מסין הידועים כ"אדם פקין" משויכים למין זה. כיום נוטים חוקרים שונים להפריד חלק מאוכלוסיות ארקטוס למינים נפרדים, כמו הומו גאורגיקוס, הומו ארגסטר והומו היידלברגנסיס, ואולם חוקרים אחרים סבורים שהפרדה כזו היא מלאכותית ומיותרת.

הומו הביליס

הומו הביליס (שם מדעי: Homo habilis - "האדם המיומן"), המשתייך למשפחת ההומינידיים, הוא אחד המינים הקדומים של הסוג אדם (הומו). רוב שרידי הומו הביליס התגלו לאורך הבקע הסורי-אפריקני במזרח אפריקה, והם מתוארכים לתקופה שבין 2.33 ל-1.44 מיליון שנה טרם זמננו. מאובנים אלו, שהתגלו במספר אתרים בקניה, בטנזניה ובאתיופיה, משויכים לכמה עשרות פרטים. בנוסף להם נמצאו שתי גולגולות בדרום אפריקה של ימינו. מקובל להתייחס לשתי גולגולות אלו, כמו גם לממצאים הקדומים יותר של הומו הביליס, שמקורם לפני יותר מ-1.9 מיליון שנה, כ"הומו הביליס במובן הרחב" או "דמוי הומו הביליס".

השרידים הראשונים של הומו הביליס התגלו והוגדרו על ידי המשלחת של לואיס ומרי ליקי שפעלה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 בטנזניה. בקרבת שרידי הומו הביליס נמצאו כלי אבן. לואיס ליקי סבר כי אוסטרלופיתקוס לא היה מסוגל ליצור כלי אבן, ולכן סיווג ב-1964 את המאובנים החדשים תחת הסוג הומו. הוא הניח שהומו הביליס המציא את טכניקת ייצור הכלים, ובזכות יכולת זו ניתן לו שמו - האדם המיומן. כיום מניחים שהומינינים נוספים, בני התקופה הפלאוליתית התחתונה, שלטו גם הם בטכניקה האולדובאית לייצור כלי אבן.

ההנחה הרווחת עד שנת 2007, שהסתמכה על תיארוך הממצאים וקווי דמיון מורפולוגיים, הייתה שהומו ארקטוס התפתח ישירות מהומו הביליס, ולכן היה מקובל להניח שהומו הביליס הוא אב קדמון של האדם הנבון המודרני. בשנת 2007 התפרסמו ממצאים חדשים ממזרח אפריקה, שמהם עולה כי הומו הביליס והומו ארקטוס התקיימו זה לצד זה באתרים סמוכים בסביבות 1.5 מיליון שנה לפני זמננו. תגלית זו, יחד עם ממצאים נוספים, מצביעים על פרק זמן ארוך, של כחצי מיליון שנה, שבו שני המינים התקיימו במקביל. מכך עולה שהומו הביליס, ככל הנראה, אינו מהווה חלק משרשרת האבולוציה שהביאה להתפתחותו של האדם הנבון, אלא הוא שייך לענף צדדי שנכחד.

הומו היידלברגנסיס

הומו הַיידֶלבֶּרגֶנסיס (שם מדעי: Homo heidelbergensis; "הומו" מלטינית "אדם", "היידלברגנסיס" - מהעיר היידלברג) הוא מין נכחד מן הסוג אדם שהתקיים בתקופת הפּלֶיסטוֹקֵן, בתקופה הפלאוליתית התחתונה, כ-600 אלף עד 200 אלף שנים לפני זמננו. הוא התפתח מן המין הומו ארקטוס, והיה האב הקדמון של האדם הניאנדרטלי באירופה, וככל הנראה גם של האדם המודרני הומו ספיינס באפריקה.

היידלברגנסיס מוכר למדע ממאובנים רבים שהתגלו בספרד, בגרמניה, באנגליה, בצרפת, ביוון ובארץ ישראל. גם מאובנים שהתגלו באתיופיה, במרוקו, באלג'יריה, בזמביה ובדרום אפריקה משויכים לעיתים למין זה. הוא היה גבה-קומה וחסון, בעל פנים מסיביות ומוח הקטן רק במעט מזה של האדם המודרני. היידלברגנסיס השתמש בכלי אבן בעיקר מן התעשייה האשלית וככל הנראה גם באש. יש חוקרים הסבורים שאין הצדקה לסיווג היידלברגנסיס כמין נפרד באבולוציה של האדם, ומעדיפים לשייך את המאובנים המוקדמים יותר לארקטוס ואת המאוחרים יותר ל"קדם-ניאנדרטלים" או לתת-מין קדום של האדם המודרני המכונה "הומו ספיינס ארכאי".

הומו פלורסיינסיס

הוֹמוֹ פְלוֹרֵסִיֶּנְסִיס (שם מדעי: Homo floresiensis; "הומו" מלטינית = אדם, "פלורסיינסיס" = מהאי פלורס) הוא מין נכחד מן הסוג אדם, המיוחד בקומתו הנמוכה, כמטר אחד, שבגללה התפרסם בתקשורת בכינוי "הוביט". עצמות של מספר פרטים ממין זה התגלו החל משנת 2003 באי פלורס שבאינדונזיה, ובכללם גולגולת ושלד מפורטים של נקבה בוגרת אחת, וכן כלי אבן שבהם השתמשו ועצמות חיות נכחדות שאותן כנראה צדו. הנפח הפנימי של קופסת המוח בגולגולת הוא הקטן ביותר שנמצא בפרט בוגר כלשהו מסוג האדם – כשליש מגודל המוח של אדם בן-ימינו ודומה לגודלו של מוח קוף אדם.

מחלוקות מדעיות קיימות סביב פלורסיינסיס, וישנם חוקרים שסברו כי אין מדובר במין נפרד באבולוציה של האדם, אלא באוכלוסייה של המין האנושי בן ימינו, הומו ספיינס, שהייתה חולה בפגם גנטי או התפתחותי כלשהו, אולי צורה של מיקרוצפליה או תסמונת דאון. סברה זו נבעה בין השאר מן התארוך הראשוני המאוחר יחסית של הממצאים, 74 אלף עד 13 אלף שנים בלבד לפני זמננו, תקופה החופפת ברובה לתקופת הגירתו של האדם המודרני לאיי דרום-מזרח אסיה ולאוסטרליה. ואולם בשנת 2016 תוקן התארוך של ממצאי פלורסיינסיס לתקופות מעט קדומות יותר – 190 אלף עד 50 אלף שנים לפני זמננו, לפי מספר שיטות שונות של תיארוך רדיומטרי. לפי תארוך זה היה פלורסיינסיס בן-תקופתם של האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי והאדם המודרני, אך קדום מבני האדם המודרניים הקדומים ביותר הידועים בדרום-מזרח אסיה ובאיי סונדה. בנוסף, מאובני אדם בלתי-מזוהים עדיין וכלי אבן מסותתים שנמצאו בפלורס מתקופות של עד לפני כמיליון שנה מצביעים על קדמוניותו של יישוב האדם באי, ובכך תומכים באפשרות של פלורסיינסיס כמין שמוצאו מהומו ארקטוס או ממיני הומינינים קדומים אף יותר.

המהפכה הנאוליתית

המהפכה הנאוליתית (המוכרת גם בשם "המהפכה החקלאית") היא תהליך שאפיין את התקופה הנאוליתית (תקופת האבן החדשה): המעבר ההדרגתי של בני אדם מחברות נוודיות של ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות, החל כ-12,000 שנים לפני זמננו (היינו, כ-10000 לפני הספירה) באזור הסהר הפורה, ובתקופות שונות ומאוחרות יותר בשאר העולם. תהליך זה היה בין המהפכות החשובות באבולוציה של האדם והתרחש גם בהעברה תרבותית בין אזורים וגם בכמה מוקדים בלתי תלויים ברחבי העולם.

המונח "המהפכה הנאוליתית" הוצע בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי הארכאולוג האוסטרלי ויר גורדון צ'יילד, אשר גם טען כי המורכבות החברתית הצומחת הובילה למהפכה שנייה, המהפכה האורבאנית, במהלכה נבנו הערים.

מבחינה ארכאולוגית, המהפכה הנאוליתית מתבטאת בדרך כלל בהופעת כלי אבן ייעודיים לעבודת אדמה, כגון גרזנים, להבי מגל וכלי כתישה וטחינה, בהופעת עצמות בעלי חיים מבויתים ושרידים של צמחי תרבות, וכן ביישובים כפריים גדולים עם בתים, כלי חרס וחפצי אמנות.

התקופה הכלקוליתית

בארכאולוגיה, התקופה הכַלְקוֹליתית (מיוונית: χαλκός, כלקוס = נחושת; λίθος, ליתוס = אבן, כלומר תקופת האבן והנחושת) היא תקופה משלהי הפרהיסטוריה של דרום מזרח אירופה ומערב ומרכז אסיה. בתקופה זו הופיעה חרושת המתכת, לצד כלי אבן מסותתים שהמשיכו להתקיים מהתקופות הקודמות. שמה של התקופה ניתן לה על ידי ויליאם פוקסוול אולברייט. התקופה הכלקוליתית התקיימה בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה.

התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל מתחילה ב-4500 לפנה"ס או כמה מאות שנים לפני כן (תלוי כיצד מגדירים את סוף התקופה הנאוליתית) ומסתיימת ב-3500 לפנה"ס, עם עליית הציוויליזציה של תקופת הברונזה הקדומה והתפתחות הערים והכתב.

אצי, איש הקרח שנמצא בקרחוני האלפים עם גרזן נחושת וסכין אבן, תוארך ל-3300 לפהנ"ס, ומהווה דוגמה לממצא מתקופה זו בדרום אירופה.

חפצי המתכת המוקדמים ביותר יוצרו בתקופה הכלקולתית. במטמון נחל משמר נמצאו כ-400 כלים מהתקופה, כמו גם מקדשים לאלים.

התקופה הפלאוליתית

בארכאולוגיה, התקופה הפלאוליתית (תקופת האבן הקדומה) (מקור השם מיוונית; παλαιός פלאיוס = ישן, λίθος ליתוס = אבן) היא תקופה פרהיסטורית, החלק הראשון והארוך ביותר של תקופת האבן. תחילת התקופה הפלאוליתית (והארכאולוגיה בכלל) מוגדרת מתחילת ייצור כלי אבן על ידי הומינידים באפריקה לפני כ-2,600,000 שנה. שלבי המשנה של התקופה הפלאוליתית מוגדרים על פי סגנונות ושיטות שונים לסיתות כלי אבן, שהם השריד העמיד והנפוץ ביותר באתרים הארכאולוגיים. התקופה מכסה בקירוב את התור הגאולוגי פליסטוקן ומסתיימת במעבר לתור ההולוקן, או מעט לפניו, לפני כ-20,000 עד 11,000 שנים.

האבולוציה של האדם התרחשה ברובה בתקופה הפלאוליתית, ובמהלכה ידועים מספר מינים בסוג אדם, כגון הומו ארקטוס, הומו היידלברגנסיס, האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני. אוכלוסיות האדם בתקופה הפלאוליתית עברו תמורות משמעותיות ביותר, כגון התפתחות השפה, השליטה באש, היציאות מאפריקה והתפשטות האדם לכל חלקי העולם הישן, והתפתחות האדם המודרני. המכנה המשותף לאנשים שחיו בתקופה זאת הוא אורח חיים של ציידים לקטים נוודים, ברוב המקרים.

התקופה הפלאוליתית מחולקת למספר תת-תקופות: התקופה הפלאוליתית התחתונה, התיכונה והעליונה. בכל תת-תקופה רווח סגנון אחר של סיתות כלי אבן. התקופה הפלאוליתית התחתונה היא זמנם של טיפוסי אדם קדם-מודרניים, כהומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס. האדם המודרני הופיע (באפריקה) בתקופה הפלאוליתית התיכונה (במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה) ואוכלוסיותיו התפשטו לכל העולם במהלך התקופה הפלאוליתית העליונה.

התקופה הפלאוליתית הסתיימה עם המעבר לאורח חיים חדש, כאשר קבוצות הולכות וגדלות של ציידים-לקטים החלו להתיישב בכפרי קבע ולייצר מזון. במזרח התיכון ובאגן הים התיכון המעבר לחיי קבע ולחקלאות החל בתקופה האפיפלאוליתית וביתר שאת בתקופה הנאוליתית. בארכאולוגיה של צפון אירופה מקובל לקבוע את סוף התקופה הפלאוליתית לסוף הפליסטוקן, שאחריו החלה התקופה המזוליתית.

התרבות האולדובאית

התרבות האולדובאית (אנגלית: Oldowan, לעיתים מאוית גם Olduwan או Oldawan) היא מסורת סיתות כלי אבן פרהיסטורית, אתרים ארכאולוגים שבהן התגלתה מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התחתונה (השלב הקדום של תקופת האבן הקדומה), מתקופה של לפחות 2.6 מיליון שנה ועד כמיליון שנה לפני זמננו. נחשבה כתרבות סיתות כלי האבן הקדומה ביותר עד לגילוי כלי אבן בני 3.3 מיליון שנה בקניה באתר לומקווי. כלי אבן אולדובאים כוללים בעיקר מקצצים ומקרצפים, שבהם שפה חדה נוצרה על ידי הקשה באבן אחרת.

בתרבות האולדובאית עשו שימוש המינים הראשונים של סוג האדם - הומו הביליס, הומו רודולפנסיס והומו גאורגיקוס, וייתכן שעוד לפניהם אף מיני אוסטרלופיתקוס. היא קרויה על שם ערוץ אולדובאי, שם הוגדרה לראשונה.

התרבות האשלית

התרבות האָשֵלית (Acheulean, על שם הכפר הצרפתי סן-אשל, כיום פרבר של אמיין) הייתה אחת המסורות החשובות של ייצור כלי אבן על ידי בני אדם מהשלב הקדום של תקופת האבן הקדומה (התקופה הפלאוליתית התחתונה). אתרים ארכאולוגים בהם התגלו מכלולי כלים מן התעשייה האשלית נפוצים ברחבי אפריקה, אירופה, מערב ודרום אסיה והמזרח התיכון, כולל ארץ ישראל, והם מתוארכים לתקופות של 1.75 מיליון שנה עד 200 אלף שנה לפני זמננו.

בשונה מתרבויות כלי-אבן פרימיטיביות יותר, כמו התרבות האולדובאית, כלי אבן אשלים הם הדוגמאות העתיקות ביותר הידועות מן האבולוציה של האדם לעיצוב מכוון ומוקפד של כלים מטיפוסים תקניים. התרבות האשלית הייתה המסורת השלטת של ייצור כלי אבן באזורים נרחבים למשך תקופה של יותר ממיליון שנה, והיא מקושרת בעיקר עם המינים הומו ארגסטר, הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס. עם זאת בני-אדם ממינים אלו השתמשו לעיתים גם בטכניקות אחרות, וכלים מטיפוס אשלי מופיעים לעיתים גם אצל מיני אדם מאוחרים יותר.

בדומה לתרבויות חומריות עתיקות אחרות, לתרבות האשלית מתייחסים לעיתים במונח "תעשייה אשלית" (אנגלית: Acheulean Industry), על מנת להדגיש את הגדרתה על-פי כלי אבן ששרדו באתרים ארכאולוגים. יש לזכור שמרבית התרבות החומרית של האוכלוסיות האנושיות הקדומות אינה ידועה, משום שחומרים מתכלים כמו עץ ועור לרוב אינם משתמרים באתרים מתקופת האבן.

טכנולוגיה

טכנולוגיה (מיוונית: טכנו (Τεχνο) = אומנות, לוגיה (Λογία) = תורה; כלומר: תורת האומנות) היא תחום דעת העוסק בחיפוש פתרונות מעשיים כמענה לרצונות וצרכים, תוך ניצול חידושי המדע. טכנולוגיה קשורה במקרים רבים לייצור כלים.

יד

ידיים הן הגפיים העליונות הנמשכות מהכתפיים ועד קצות האצבעות. גפיים המכונות ידיים נמצאות במספר בעלי חיים, כגון פרימטים, אך בדרך כלל משמשת המילה "ידיים" ככינוי לגפיים העליונות של האדם.

הגפיים הקדמיות של בעלי ארבע רגליים משתתפות בהנעתם ממקום למקום, אך הידיים התפתחו להתמחויות אחרות על חשבון יכולת התנועה של האדם. עיקר תפקידן הוא בדיקה על ידי מישוש ותמרון של עצמים במרחב בעזרת אחיזה. הן משמשות להגשת מזון לפה, לטיפוח עצמי או הדדי, להפעלת כלים, כמכשיר תקשורת בין-אישית, לנשיאת חפצים ואף ככלי נשק.

בבסיס היכולות המיוחדות של הידיים נמצאת האנטומיה שלהן, הכוללת עצמות רבות, מפרקים מורכבים לאורך היד, ומספר גדול של שרירים ויחידות תנועתיות, המצויים באמה ובכף היד, ומייצרים תנועות מגוונות ומדויקות. בנוסף לכך, החיבור של היד לכתף הוא בעל יכולת תנועה נרחבת שמאפשרת מרחב תמרון גדול לידיים. בקצה היד, מספר רב של מפרקים באצבעות ובכף היד מקנים אפשרויות רבות להנעת האצבעות והאגודל. יכולתו של האגודל לנוע בכיוון שונה מתנועת יתר האצבעות משפרת את האפשרות לאחוז בחפצים ולבצע עבודות עדינות כמו למשל כתיבה. תכונה מיוחדת נוספת היא ריכוז הקולטנים התחושתיים בכפות הידיים ובאצבעות. קולטנים אלו ממוקמים שם בצפיפות גדולה יותר מכל מקום אחר בגוף, מלבד הלשון והשפתיים.

ממצא ארכאולוגי

ממצא ארכאולוגי הוא עצם שנוצר או עוצב בידי אדם, כגון כלי או חפץ אומנותי, ואשר קיים בו עניין ארכאולוגי. השימוש במונח "ממצא" מתייחס לרוב לעצמים שהתגלו במהלך מחקר ארכאולוגי, בדרך כלל חפירה. המונח משמש הן לכינוי עצם יחיד, והן לכינוי כלל העצמים שנמצאו באתר או בשטח מסוים.

בראשיתה, הייתה הארכאולוגיה בעיקר ניסיון לגלות ממצאים ועד היום הממצאים הם בין הנתונים הבסיסיים במחקר הארכאולוגי.

דוגמאות לממצאים ארכאולוגיים הם כלי אבן, חרסים, כלי נשק ותכשיטים. פריטים "טבעיים", שלא נוצרו או שונו בידי האדם, מסווגים לפעמים בקטגוריה נפרדת (ecofacts, להבדיל מממצאים ארכאולוגיים, artifacts). עם זאת, ארכאולוגים רבים מרחיבים את הגדרת המונח "ממצא ארכאולוגי" וכוללים בה כל פריט שקשור להתנהגות האדם בעבר, ובכלל זה עצמות בעלי חיים, שרידי צומח, אפר מדורות וכן הלאה, אף אם לא נוצרו בידי אדם.

בממצא הארכאולוגי יש חשיבות רבה להקשר בו הוא התגלה: מיקום גאוגרפי (שעשוי להעיד על קשרים בין תרבויות), מיקום סטרטיגרפי שמעיד על גיל הפריט וקשריו לפריטים אחרים, והקשרו האדריכלי באתר החפירה (שמעיד על השימוש שנעשה בממצא). כך, מהווים הממצאים את אחד הנדבכים העיקריים עליהם מבוססת הפקת המידע במחקר הארכאולוגי.

נווה דוד (אתר ארכאולוגי)

נווה דוד הוא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במערב הכרמל, בתוך העיר חיפה. האתר ידוע בשל הממצאים העשירים מהתרבות הכבארית הגאומטרית, שנוצרו כ-18,000 – 15,000 שנים לפני זמננו. ציידים לקטים בני מיננו (האדם הנבון) ישבו במחנה בתקופה זו, שלהי עידן הקרח האחרון, והותירו אחריהם קבורות, כלי אבן ועצמות מאובנות של בעלי חיים.

חשיבותו של האתר כפולה: זהו אחד האתרים העשירים ביותר בישראל מהתרבות הכבארית הגאומטרית. בנוסף, חקירתו מתעדת את אחד המחנות הארעיים האחרונים לפני הופעת יישובי הקבע שחלה מיד לאחר מכן, בשלב התרבות הנאטופית באותו אזור.

פרהיסטוריה

פרהיסטוריה (יש הכותבים פרה-היסטוריה) מלטינית præ (לפני) ומיוונית Iστορία (היסטוריה), היא התקופה בתולדות האנושות שקדמה להיסטוריה, דהיינו התקופה שלפני המצאת הכתב. התקופה הפרהיסטורית מתחילה עם הופעת הסוג אדם באפריקה, לפני כשניים וחצי מיליוני שנים, ומסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים (תלוי היכן), כאשר החל השימוש בכתב. לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו.

האבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם אירעה רובה ככולה בתקופה זו: תחילת סיתות כלי אבן, שימוש האדם הקדמון באש, התפתחות הציד של בעלי חיים גדולים, נדידת האדם הקדמון מחוץ לאפריקה ואכלוס העולם הישן ולאחר מכן אוסטרליה ואמריקה, הופעת המין האנושי המודרני מבחינה אנטומית ומבחינה התנהגותית, התיישבות הקבע ויצירת כפרים, ביות הצמחים ובעלי החיים, והופעת חרושת המתכת.

תקופת האבן

תקופת האבן היא פרק זמן פרהיסטורי הקרוי כך מכיוון שהשרידים הנפוצים ביותר שנותרו מתרבות האדם הם כלי אבן. סלעים הניתנים לסיתות, בעיקר צור לסוגיו, אובסידיאן, בזלת וגיר, עוצבו לשימוש ככלי עבודה, חיתוך ועיבוד וככלי נשק. חומרים אחרים, כעץ ועצם, היו גם בשימוש, אולם הראשון משתמר לעיתים נדירות בממצא הארכאולוגי, ואילו האחרון היה נפוץ פחות מכלי האבן. בתקופה זאת התרחשה האבולוציה של האדם ותרבותו, החל בציידים-לקטים הקדם-מודרניים בסוואנה האפריקאית וכלה בחברות החקלאים והרועים שהניחו את התשתית לערים ולמדינות ההיסטוריות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.