כיפת הסלע

כיפת הסלע (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק: קבת אל-צח'רה, הגייה: קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה; נקראת לעיתים "כיפת הזהב") היא מבנה מוסלמי הבנוי על-פי המסורת על גבי אבן השתייה, בפסגתו של הר הבית.

כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשבת למופת אדריכלי ואמנותי, ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד, ואין נערכות בה תפילות בציבור, אלא היא חלק ממתחם הר הבית. אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.

הכיפה נבנתה על מקומו של המקדש הרומאי יופיטר קפיטולינוס (Jupiter Capitolinus), אשר בתורו נבנה על מקומו של בית המקדש השני, שנהרס בשנת 70 לספירה בעת כיבוש ירושלים. הכיפה המקורית התמוטטה בשנת 1016, ונבנתה מחדש חמש שנים לאחר מכן[1].

Jerusalem-2013(2)-Temple Mount-Dome of the Rock (SE exposure)
כיפת הסלע מהחזית
Jerusalem Tempelberg Felsendom 01
כיפת הסלע במבט מרחבת מסגד אל אקצה
Har HaBayit map1
מפת הר הבית

מיקום המבנה

ביהדות, על פי מסורת אחת, נבנה המבנה מעל מקום המזבח, מקום בו התרחשה עקידת יצחק[2]. על פי דעה אחרת, נבנה המבנה מעל לאבן השתייה - היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני ועל אבן השתייה היה הארון אשר בקודש הקודשים[3].

המוסלמים רואים באבן השתייה את המקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה במסעו הלילי. על-פי המסורת המוסלמית גם נשתמרו במבנה שתי שערות מזקנו של הנביא מוחמד.

יש הטוענים[דרוש מקור] כי בניית כיפת הסלע הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים, ויש הטוענים[דרוש מקור] שהמבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה.

היסטוריה

מקובל כיום להניח כי כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל כאחת ממיזמי הבנייה של השליטים הערבים המוסלמים בירושלים. בגג כיפת הסלע מצויה כתובת משנת 72 להג'רה, היא שנת 691/2, זמנו של הח'ליף עבד אל-מלכ מבית אומיה ומקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה[4]. ואולם דעה נוספת במחקר מציעה לתארך את הקמת המבנה לשלהי התקופה הביזנטית[5][6] טיעון הנשען על מקורות ספרותיים בני התקופה וכן על תוכנית המבנה אשר מקורה באדריכלות הביזנטית. מחקר הפריטים האדריכליים של המבנה הראה כי מקורם של הכותרות ועמודים במבנה הוא במבנים קדומים יותר מהתקופה הביזנטית והרומית הקדומה.[7]

בהתייחס להצעת תארוך בנייתו על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ, למעט כתובת ההקדשה בפנים הכיפה, טרם נחשפה עדות או כתובת מהתקופה המסבירה את סיבת בנייתו של המבנה. ההיסטוריונים הערביים שחיו לאחריו סיפקו מספר סיבות. קרסוול, בעקבות דבריו של אל-יעקובי, הכותב כי אל-מלכ אסר על החג' למכה, ובנה את כיפת הסלע כדי שהסלע ישמש תחליף לכעבה, תולה את הדבר בתחרותו של אל-מלכ בעבדאללה אבן א-זובייר שליט מכה. סיבה משנית מתועדת בדבריו של מוקדסי, המספר כי כיפת הסלע, כמו גם המסגד הגדול של דמשק, נבנו כדי להתחרות עם מבניהם המפוארים של הנוצרים[8].

הח'ליף העבאסי אל-מאמון (813833) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ בפסיפסים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.

כתובת ערבית מן המאה ה-10 שנחשפה לאחרונה בכפר נובא ממערב לחברון מציינת את המונח "סח'רת בית אלמקדס" בהקשר ישיר למבנה כיפת הסלע, דבר אשר חיזק את הסברה כי המונח "בית אלמקדס" זוהה בראשונה עם מבנה כיפת הסלע כאשר בשלב מאוחר יותר הפך לאחד משמותיה המוסלמיים של העיר ירושלים.[9][10]

לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 והקמת ממלכת ירושלים הוחלף הסהר שבראש הכיפה בצלב, ובפנים המבנה הוקם מזבח אבן. שמו של המבנה הוסב ל"מקדש האדון" (בלטינית: Templum Domini) והוא הועבר לאחריותו של מסדר אבירי היכל שלמה ("הטמפלרים"), מסדר צבאי שקיבל על עצמו את השמירה על המקומות המקודשים. עולי הרגל הרבים שפקדו את המקום, ואשר חלקם לקח פיסות מהסלע כמזכרת, הניעו את השלטונות הצלבניים להקים שבכה להגן על הסלע.

ב-1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, הסיר את הצלב ושאר תוספות נוצריות, והפך חזרה את מבנה כיפת הסלע למקום קודש למוסלמים. הוא ייפה את המבנה בתוספת ציפויי זהב בקשתות הכיפה, חיפוי שיש בקירות ופסיפס בכיפה.

בתקופה הממלוכית עבר המבנה כמה סדרות שיפוצים בידי הסולטאן בייברס וממשיכיו, שהעניקו תשומת לב רבה לבנייה בהר הבית. לבד משיפור המבנה וייפויו, הוא הוקף מבנים נוספים שהוקמו ברחבי שטח ההר, ומרבית מבני הר הבית הנוכחיים מקורם בתקופה זו. ב-1270 חודש הפסיפס בקירות הכיפה, וב-1290 שופצה הכיפה עצמה. ב-1318 נערכה סדרת תיקונים במבנה. ב-1448 ניזוק המבנה בדלקה שפרצה בו, וב-1467 זכה לשיפוץ מקיף שכלל את התקנתן של ארבע דלתות הנחושת המעוטרות בכניסות המבנה והקמת רהט ממערב לו.

גם סולטאני האימפריה העות'מאנית ששלטו בעיר למשך ארבע המאות הבאות העניקו תשומת לב רבה למבנה המפואר. סולימאן הראשון, שנודע כ"סולימאן המפואר" ובונה חומות ירושלים המוכרות כיום, החליף את פסיפסי הקיר החיצוניים, שדהו עם השנים, באריחי חרסינה שהובאו מפרס, ושיפץ באופן מרהיב את דלתות הבניין וחלונותיו הצבעוניים. הסולטאן מהמוט הראשון ביצע שיפוץ מקיף בכיפה, תוך שימוש ב-12 טון עופרת שהותקנו בה. בתקופת הסולטאן אבדילהמיט הראשון ב-1780 עוצבה בשיש כניסתו המערבית של המבנה. ב-1853 נערכו עבודות חיזוק בכיפה וחידוש הפסיפס, וב-1874 נערך שיפוץ מקיף בכל חלקי המבנה ועיטוריו בידי הסולטאן אבדילאזיז. שליטים נוספים דאגו לעיצוב הפנים של המבנה, ושלחו שטיחים אמנותיים לרצפותיו ונברשות בדולח לתאורתו.

בתקופת המנדט הבריטי החל הר הבית לקבל משמעות לאומית פלסטינית ופעולות שיפוץ במבנה שימשו להגברת ההתעניינות האזורית בירושלים כמשקל נגד לפעילות הציונית לביסוס האחיזה היהודית ברחבת הכותל[11]. בסיוע ממשלת המנדט, הוציאה המועצה המוסלמית העליונה ב-1923 ו-1924 משלחות לחג'אז, הודו, עיראק, כווית ובחריין, כדי לאסוף כספים לשיפוץ המסגדים על הר הבית. ההיענות הייתה רבה ונתרם סכום עתק. השיפוצים נמשכו עד סוף שנות ה-20, וגולת הכותרת של מפעל השיפוץ היה ציפוי בזהב של מסגד כיפת הסלע.[12]

בתקופת השלטון הירדני במאה ה-20 חוזקו הקירות, תקרות העץ ויסודות עמודי המבנה, והבניין חובר לרשת החשמל. חלונות הזכוכית ואריחי החרסינה חודשו, השבכה המגינה על הסלע הוסרה, וחלקים ממנה הועברו לתצוגה במוזיאון האסלאם שבפינתו הדרום-מערבית של ההר, והכיפה חופתה בלוחות אלומיניום מוזהב. הפרויקט ארך עשור והסתיים ב-1965, שנתיים לפני כיבוש הר הבית בידי ישראל ב-1967.

חוסיין מלך ירדן תרם 8.2 מיליון דולרים מכספו לשיפוץ כיפת המבנה. לשם כך מכר מנכסיו השונים, לרבות ביתו בלונדון. הכיפה צופתה מחדש בשכבת זהב בשנים[13] 1994-1993, בתהליך אלקטרוכימי מיוחד, שבמהלכו הוחלפו לוחות האלומיניום המצופים בזהב בכ-5,000 לוחות זהב חדשים. לצורך ציפוי הכיפה מחדש נדרשו כ-80 ק"ג של זהב.

אדריכלות

Dome of the Rock - East
כיפת הסלע – מבט מצד דרום

המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. המבנה, מתומן שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, אין למבנה זה כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו.

פנים המבנה

Dehio 10 Dome of the Rock Floor plan
תוכנית כיפת הסלע
Dome of the Rock Jerusalem Victor 2011 -1-5
אחד הקירות החיצוניים

כיפת הסלע היא מבנה מרכזי (או מבנה מרכזני). במבנה המרכזי המרכז הגאומטרי הוא גם המרכז הפולחני, במרכז כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (הצחרה). בתקופה הצלבנית הוקף הסלע בשבכת מתכת, שהוסרה בשלהי תקופת השלטון הירדני, והוחלפה במעקה עץ. בפינתו הדרום-מזרחית של הסלע יורדות מדרגות אחדות אל מערה הנמצאת מתחתיו[14].

מעל הסלע מתנוססת הכיפה. הכיפה מורכבת משתי מסגרות עץ, מבנה המעניק גמישות, ויחד עם העובדה כי יסודותיו מונחים ישירות על הסלע, הציל את המבנה מהתמוטטות ברעידות האדמה העלולות להתחולל בירושלים; בעוד מסגד אל-אקצא הסמוך נחרב ושוקם פעמים אחדות. קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 20.3 מטר, וגובהה מעל פני הקרקע כמעט זהה – 20.48 מטר. נתונים אלה דומים מאוד לאלה של כיפת כנסיית הקבר – נראה שלא במקרה, ושבהקמת בכיפה הייתה כוונה להוות משקל נגד לממדיה של כיפת הכנסייה פנים הכיפה עשוי סטוקו וערבסקות שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי צמחים ופרחים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר בפסיפס המתאר דגמים צמחיים ועושר רב של תכשיטים שונים. הפסיפס עשוי לבני זכוכית זעירות (כחצי סמ"ר ומטה), רבות מהן בעלות ציפוי זהב. את הדגמים משלימים שיבוצי דר. בינות לפסיפסים, בחלקו העליון של התוף, ממוקמים 16 חלונות זכוכית צבעונית, המפיצים אור מוזהב על אבן השתייה. מרבית החלונות חדשים יחסית ומתוארכים למאות ה-18 וה-19, ומיעוטם מן המאה ה-15. מתחתיהם, בכל אחד משמונת הקירות של המבנה 7 חלונות, סך הכל 56 חלונות בהיקף המלא של המתומן.

תחתיתו של הפסיפס מורכב מכתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה "בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון[15], בשנת שבעים ושתיים (להג'רה). מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל" ופסוקים מהקוראן.

את המבנה נושאות שתי סדרות עמודים ערוכות במעגל – סדרת העמודים הפנימית הנושאת את הכיפה העגולה עצמה, וזו החיצונית הנושאת את תקרת אגפי הבניין המתומן. העמודים נושאי הכיפה כוללים 12 עמודי שיש מעוגלים ו-4 עמודי גרניט. העמודים תומכי התקרה הם 24 במספר, מהם 8 עמודי שיש ו-16 עמודי גרניט צבעוניים. הכותרות בראשי עמודי הגרניט מקורם כנראה בשרידי מקדש הורדוס או בהריסות כנסיית הקבר, שנחרבה בכיבוש הפרסי בשנת 614.

המבנה החיצוני

חלקן התחתון של הקירות החיצוניים מחופה בשיש, ומעליו אריחי קרמיקה מסוגננים. על פי עדויות שונות צדה החיצוני של הכיפה היה אף הוא מכוסה פסיפסי זכוכית, בעלי מוטיב עיטורי הדומה לפסיפסים שנותרו בפנים הכיפה. אולם פסיפסי החוץ, שהיו חשופים לפגעי מזג האוויר במשך מאות בשנים, התבלו עם הזמן, ובפקודת סולימאן הראשון, הוחלפו באריחים.

לבניין 4 שערי כניסה, כאשר הדרומי שבהם, זה הפונה לעבר מכה, הוא המפואר ביותר. על השערים, המשקופים, המפתנים והקירות של המבנה חקוקות וחרותות כתובות המציינות שינויים ותיקונים שעשו במבנה שליטים מוסלמיים שונים.

החיפוי החיצוני של הכיפה היה במקורו עשוי זהב טהור, במאה ה-16 הוחלף הזהב בכיפת עופרת. רק במאה ה-20 הושבה לכיפה חזותה המוזהבת, בכמה סדרות שיפוצים שהחלו בשנות ה-20. בשנים 1958–1964 נערכו במקום מספר שיפוצים, שהעיקרי שביניהם היה החלפת כיפת העופרת בכיפת אלומיניום מוזהבת. בשנים 1995-1991 נערכה סדרת שיפוצים נוספת במבנה, ובמהלכה צופתה הכיפה בזהב. בשנת 1994 תיעדה ורדה פולק-סאם את שיפוץ כיפת הסלע בסדרת צילומים שזכתה להצלחה בעולם.

בתרבות

כיפת הסלע הפכה לסמל של ירושלים בעולם. היא נחשבת לאחת היצירות האדריכליות המפוארות של התרבות המוסלמית. הכיפה הפכה לסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית, ותמונתה מתנוססת בבתים ערביים פלסטיניים רבים, וכן על גבי סמלים של תנועות לאומיות פלסטיניות. דימוי של כיפת הסלע מופיע על שטר בשווי 1000 ריאל איראני, וכן על שטר בשווי של עשרים דינר ירדני. דגם של כיפת הסלע מצוי במוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה שבירושלים. דגם נוסף של כיפת הסלע מצוי במיני ישראל.

Dome of the rock22

כיפת הסלע במבט מהר הצופים

כיפת הסלע מושלגת

כיפת הסלע מושלגת

Kipas (2)

כיפת הסלע, מבט מתוך הר הבית

Flickr - Government Press Office (GPO) - Bird's-Eye View of the Temple Mount

תצלום אוויר של כיפת הסלע

DomeOfTheRockAtNight

כיפת הסלע מוארת בלילה

לקריאה נוספת

  • Keppel Archibald Cameron Creswell, A Short Accont of Early Muslim Architecture", Librairie du Liban, 1968, pp. 17-40

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Slavik, Diane, Cities through Time: Daily Life in Ancient and Modern Jerusalem., Geneva, Illinois: Runestone Press., 2001, עמ' p. 60,ISBN 978-0-8225-3218-7.
  2. ^ הרב גורן, הר הבית, עמ' ?
  3. ^ הרב זלמן קורן, בחצרות בית ה', עמ' ?
  4. ^ Sheila Blair, "What is the date of the Dome of the Rock?", Julian Raby & Jeremy Johns (editors), Bayt Al-Maqdis, Oxsford University Press, 1992
  5. ^ Busse, Heribert, "Zur Geschichte und Deutung der frühislamischen Ḥarambauten in Jerusalem", Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins (in German) 107, 1991, עמ' 144–154
  6. ^ F. E. Peters, , Who built the Dome of the Rock?, Graeco-Arabica 2, 1983, עמ' 119-138
  7. ^ פרץ ראובן, פריטים ארכיטקטוניים מן התקופה הרומית המאוחרת שנמצאו בהר הבית ותרומתם להבנת הפעילות הרומית במתחם, חידושים בחקר ירושלים 19, 2004, עמ' 299-322
  8. ^ Creswell, pg. 18
  9. ^ אסף אברהם ופרץ ראובן, "הקדש לסלע בית אלמקדס ומסגד אלאקצא": כתובת הקדש מוסלמית מן הכפר נובא, חידושים בחקר ירושלים וסביבותיה י', 2016
  10. ^ כתובת ערבית קדומה: אל-אקצא - "בית אלמקדס", באתר ynet, 11 בנובמבר 2016
  11. ^ אילן פפה, אצולת הארץ:משפחת אל-חוסייני, הוצאת מוסד ביאליק, עמוד 261
  12. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929, עמ' 162, 166–167; צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 21.
  13. ^ "כנרית זהב על כיפת הסלע", מאת אריאל שילר  בתוך: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, נגוהות זהב על ירושלים, גיליון 185 תשס"ח 2008 עמודים 31-6.
  14. ^ ארנון סגל, תמונה נדירה: הפתח של אבן השתייה בהר הבית, באתר nrg‏, 3 במאי 2015
  15. ^ הכתובת המקורית ציינה את שמו של עבד אל-מלכ, ועיון בחלק זה של הכתובת מראה שינוי קל בכתב
Visit Palestine

כרזת Visit Palestine הייתה כרזה אמנותית מימי המנדט הבריטי שקראה לבקר בארץ ישראל ולמעשה לעלות אליה.

את הכרזה עיצב בשנת 1936 הגרפיקאי היהודי פרנץ קראוס, בהזמנת גוף ציוני שנקרא "האגודה לפיתוח התיירות בארץ ישראל" (The Tourist development Association of Palestine), המטרה הגלויה הייתה לעודד תיירות לארץ ישראל ואילו המסר הסמוי היה קריאה ליהודי התפוצות לעלות לארץ ישראל.

הכרזה מראה נוף פנורמי של העיר העתיקה בירושלים.

הכרזה פורסמה בשנת פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ובשיא ימי העלייה החמישית. ציור הכרזה נמסר לגרפיקאי היהודי הנודע פרנץ קראוס, שעבד אצל מוציא לאור נודע בברלין ועלה לארץ ישראל שנתיים קודם לכן, בשנת 1934.

קראוס יצר כרזה בגודל של 100 ס"מ על 70 ס"מ, המראה את ירושלים ממרומי הר הזיתים בשעת שקיעה, כשהקרקע מקבלת גוון אדמדם והשמים גוון צהוב, והרקע לנוף הוא עץ עבות. בחזית הכרזה נראה הר הבית שבמרכזו כיפת הסלע, ומאחוריו, באופק, בתיה הלבנים של ירושלים המערבית. הכרזה המקורית מ-1936 נחשבת עד היום ביטוי אמנותי מעולה של ירושלים והיא פריט לאספנים. בשנת 1995 הפיק אותה מחדש הגרפיקאי דוד טרטקובר.

על אף שבמקור הפיק את הכרזה גוף ציוני במטרה לעודד את העלייה ארצה, גם הפלסטינים רואים בה את אחד מסמליהם, היות ששם הארץ המופיע בה הוא Palestine ובמרכז הכרזה מופיעה כיפת הסלע המקודשת עליהם. כן רואים הפלסטינים בכרזה אישור לטענתם כי בימי הופעת הכרזה לא הייתה הארץ ריקה, אלא בנויה ומיושבת.

אבן השתייה

אבן השתייה (בערבית: الصخرة المشرفة بمسجد قبة الصخرة) היא סלע גדול הבולט מקרקע הר הבית, בתוך מבנה כיפת הסלע, הקרוי על שמו. הסלע מוקף במסגרת ברזל, וגובהו מעל הרצפה הוא כשני מטרים. הדעה המקובלת[דרוש מקור] היא שאבן השתייה הייתה בקודש הקודשים בבית המקדש, אף כי מקומה המדויק שנוי במחלוקת, ותלוי באיתור מקום המקדש על הר הבית. יש הסוברים כי סביב אבן השתייה עמד בעבר מקדש יבוסי פגני, אם כי המקרא שולל גרסה זו וטוען כי לא עמד שם אלא גורן ארוונה.

אף שהמסורות היהודיות בדבר אבן השתייה מופיעות לראשונה במשנה ובמדרשים משלהי בית שני (להלן), ניתן לשער כי הן הושפעו דווקא ממקורות מצריים ולא יווניים. בעוד המסורות היווניות עמם באו היהודים במגע בימי הבית השני התייחסו אל אבנים מסוימות כ"טבור הארץ" (אומפאלוס), הרי שתורות הבריאה השונות במצרים העתיקה התייחסו מפורשות אל "אבן הבן-בן" ממנה נשתת העולם. עדויות להשפעות דתיות מצריות בירושלים עוד בזמן ההתיישבות הכנענית במקום - באלף השני לפני הספירה, נמצאו בחפירות בכנסיית סנט אטיין שמצפון להר הבית. דמיון זה יכול להעיד כי המסורת בדבר אבן השתייה מוקדמת בהרבה למפגש עם היוונים, ובוודאי למועד העלאתה על הכתב.

אדריכלות אסלאמית

אדריכלות אסלאמית כוללת את כל המגוון של האדריכלות שהתפתחה מהאסלאם כתופעה חברתית, תרבותית, פוליטית ודתית. לפיכך המושג כולל מבנים דתיים יחד עם מבנים חילוניים, מהעבר הרחוק או מהעת האחרונה, במקומות שהיו תחת רמות שונות של השפעת האסלאם.

הסגנון האדריכלי החל להופיע במזרח התיכון במאה ה-7 והתפשט במהלך ימי הביניים לצפון אפריקה, דרום ספרד, אסיה הקטנה, פרס והודו. בעידן המודרני נבנים מסגדים בסגנון האסלאמי גם בקהילות מוסלמיות באפריקה, מזרח אסיה, צפון אמריקה ואירופה.

אורוות שלמה

אורוות שלמה הוא מבנה תת-קרקעי קדום בפינה הדרום-מזרחית של הר הבית, המורכב מקמרונות. גודלו 60 על 80 מטר, ומפלסו 12 מטר מתחת למפלס הנוכחי של ההר. בתחילת שנות התשעים ביצע וקף עבודות שיפוץ וחפירה בלתי חוקיות במבנה, אך לאחר מהומות מנהרת הכותל ניתן אישור רטרואקטיבי לעבודות אלה, ובשנת 1996 חנכו הווקף והתנועה האיסלאמית במבנה מסגד על שם מרואן, שהיה ח'ליף מבית אומיה (אביו של עבד אל-מלכ שהקים את מסגד כיפת הסלע).

באב אל חוטה

באב חוטה (בערבית: باب حطة) היא שכונה ברובע המוסלמי, באזור הצפון-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, הגובלת במתחם כיפת הסלע במזרח ובשער הפרחים במערב.

השכונה קרויה על שם אחד מהשערים הצפוניים של הר הבית, בעל שם זהה.

בית המקדש הראשון

בית המקדש הראשון או מקדש שלמה היה מקדש, אשר נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך, לפי המקובל במחקר במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, ועד לשנת 586 לפנה"ס לערך. על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית עמד משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס - 422 לפנה"ס). נחרב בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

המחתרת היהודית

המחתרת היהודית הוא שם שניתן למספר התארגנויות שונות של יהודים שביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 (בשנים תשל"ח-תשמ"ד), במסגרתן רצחו בירי ורימונים שלושה סטודנטים אקראיים, פצעו עשרות אחרים, והניחו מטעני חבלה על מנת לפגוע בשלושה ראשי ערים פלסטינים, מה שהוביל לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים מהם ולעיוורונו של חבלן משמר הגבול שניסה לפרק מטען שלישי. חברי המחתרת תכננו גם לפוצץ את כיפת הסלע, ונתפסו בעת שניסו לפוצץ חמישה אוטובוסים על נוסעיהם במזרח ירושלים. נגד 29 אנשים הוגשו כתבי אישום בגין השתייכות לארגון ו-15 מהם הורשעו ונשפטו למאסר.

הר הבית

הר הבית הוא מתחם קדוש בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים. בימינו המתחם שטוח ברובו, בצורה כמעט מלבנית, שטחו כ-140 דונם, והוא מגיע לגובה של 743 מטר מעל פני הים בפסגתו.

הר הבית הוא המקום בו שכן המבנה הקדוש ביותר ליהודים – בית המקדש (הראשון והשני), המקום היחיד, על פי ההלכה, שבו יוכל לשכון המקדש בעתיד והמקום הקדוש ביותר לעם היהודי. נמצא בו המבנה השלישי בקדושתו למוסלמים הסונים – מסגד אל-אקצא. היהודים פונים לכיוונו בתפילה שלוש פעמים ביום, ומתפללים להקמת בית המקדש השלישי. על-פי המסורות הדתיות השונות, הר הבית הוא המקום ממנו נברא העולם ("אבן השתייה"), בו התקיימה עקידת יצחק, ועל-פי רוב פרשני הקוראן המוסלמים, ממנו עלה מוחמד השמימה עם המלאך גבריאל במסעו הלילי.

הר הבית נחשב למקום בעל רגישות פוליטית בינלאומית גבוהה, והמתחם עומד ברקע לסכסוכים רבים בין מוסלמים ליהודים מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. מאז מלחמת ששת הימים המתחם נמצא בשליטה ישראלית, ולפי החוק הישראלי אף בריבונות ישראלית, ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.

זיהוי מקום המקדש

זיהוי מקום המקדש הוא ענף עיקרי בחקר בית המקדש, העוסק בזיהוי המקום המדויק שבו הוא עמד בתוך הר המוריה, הוא 'הר הבית'.

לנושא זה משמעות גדולה בנוגע למספר שאלות הלכתיות: לצורך חידוש עבודת הקורבנות, דרוש ידע מדויק על מיקומו של מזבח העולה. לשם קיום מצוות בניין בית המקדש, יש למקמו במדויק. בנוסף, יהודי המבקש כיום לעלות להר הבית נדרש למיקומו של המתחם המקודש, כדי שלא יכנס בטעות לשטח העזרה, אזור שטמא מת אסור להיכנס בו, עבירה שעונשה כרת, או אף לפנים מן החיל, אזור שטמא מת אסור להיכנס אליו מדברי חכמים.

מסורת מיקומו של הר הבית רציפה במהלך הדורות, ואיננה מוטלת בספק. כך נקרא המתחם כיום, כך הוא נקרא בכתביהם של תיירים ועולי רגל יהודים, נוצרים ומוסלמים מאז ימי הביניים המוקדמים. מיקומו היה ידוע אף בתקופה הביזנטית, כאשר הוסר מקדש יופיטר שנבנה בראש ההר, וכן על ידי הרומאים, שהחריבו את בית המקדש וחנכו מקדש זה.

אף אם יזוהה אזור המתחם המקודש, דבר זה אינו פותר לחלוטין את הבעיה, שהרי במקורות ישנה עמימות לגבי מיקומו של בית המקדש בתוך הר הבית. אמנם, ניתן לעקוף בעיה זאת על ידי מציאת נקודת התייחסות על ההר המשתייכת לבית המקדש עצמו, כפי שאכן נעשה בחלק מהמחקרים. בעיית המיקום מוחרפת עקב העובדה שקיימת מחלוקת על אורכה של יחידת האמה. מספר שיטות לפתרון חידות אלו הוצעו על ידי העוסקים בנושא, בהסתמך על ניתוח דברי המקורות, מסורות, עדויות היסטוריות וארכאולוגיות ואף ניתוח המבנה הטופוגרפי של ההר עצמו.

עם זאת, המחקר בתחום זיהוי מקום המקדש לוקה בחסר, משום שמעולם לא נערכה חפירה ארכאולוגית של ממש במקום.

ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת

התקופה הערבית הקדומה בירושלים נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת 638, עם כיבוש העיר על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים מידי הביזנטים, עד שנת 1099, שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות האסלאם ככוח דתי ופוליטי בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה המזרח תיכונית בין האימפריה הביזנטית הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.

שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ליהדות ולנצרות בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי דמוגרפי שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית הרובע המוסלמי; שינוי דתי עם מעבר מרכז הכובד הדתי להר הבית שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה הערבית שהפכה לשפה המדוברת בארץ ישראל.

לאורך התקופה המוסלמית נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת בית אומיה, שמרכזה היה בדמשק. בתקופה זו, שנמשכה משנת 661 עד שנת 750, עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.

עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז חורבן בית שני. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.

כניסה להר הבית (הלכה)

כניסה להר הבית על פי ההלכה כוללת דינים מיוחדים, סייגים ואיסורים. ההלכה מתייחסת לשטח מוקף חומה בגודל 500 אמה על 500 אמה, שהיה בהר המוריה, בדרום-מזרח העיר העתיקה של ירושלים של היום. במתחם זה שכנו שני בתי המקדש והוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

ההלכה מגדירה מספר דרגות של קדושה בחלקים שונים של ההר. בנסיבות מסוימות עשויה הכניסה להר הבית בכלל ולחלקים מסוימים שלו בפרט להיחשב כמצווה, אך בנסיבות אחרות, כמו כניסה בטומאה ללא היטהרות כדין, עלולה זו להיחשב לעבירה ובמקרים מסוימים אף לעבירה חמורה שעונשה כרת.

כנסיית העלייה

כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה הם שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עלייתו של ישו לשמים ארבעים יום לאחר תחייתו. מאז הכיבוש המוסלמי של צלאח א-דין נמצאת הכנסייה בידיים מוסלמיות אם כי מאפשרים לנוצרים לבקר במקום ואף לערוך בו פולחן, בהתאם לכללי הסטטוס קוו.

מבני הר הבית

הר הבית נבנה בראש גבעה, ובימי הורדוס הורחב המתחם באמצעות מילוי אדמה ליצירת רחבה מישורית גדולה המשמשת להתכנסות וכתשתית למבנים. בעבר היו ממוקמים על הר הבית בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

כיום ממוקמים על הר הבית מסגד אל-אקצא, המונומנט - כיפת הסלע וכן מספר מבנים, צריחים, מדרסות ומבני הנצחה.

מסגד אל-אקצא

מסגד אל-אקצא (ערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אלְ-מַסְגִ'ד אלְ-אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון") הוא מסגד בדרום הר הבית, בקומפלקס של אתרי תפילה ומבני דת מוסלמיים. המסגד נחשב לשלישי בחשיבותו באסלאם הסוני לאחר מסגד אל-חראם במכה ומסגד הנביא במדינה. על פי המסורת המוסלמית זהו המקום אליו הגיע מוחמד במסעו הלילי ממכה לירושלים, משם עלה השמיימה עם המלאך גבריאל והשאיר את טביעת רגלו באבן.

מסגד עומר

מסגד עוּמר (בערבית: مسجد عمر) הוא מסגד שנמצא ממול לכניסה הראשית (דרומית) לכנסיית הקבר הקדוש ברובע הנוצרי בירושלים.

על פי המסורת, לאחר שירושלים נכבשה על ידי המוסלמים הוזמן הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב על ידי הפטריארך סופרוניוס לבקר בכנסיית הקבר הקדוש. על פי מסורת זו, כשהגיע זמן התפילה הציע הפטריארך לח'ליף להתפלל בכנסייה, אולם הח'ליף סירב, כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים, ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, ויצא להתפלל מחוץ לכנסייה. יש לציין כי באותה תקופה הייתה הכניסה אל הכנסייה מצד מזרח. ואמנם, קיימת סברה כי מסגד עומר הראשון הוקם במקום בו התפלל הח'ליף, דהיינו ממזרח לכנסיית הקבר.

המסגד הנוכחי הוקם בשנת 1193 על ידי הסולטאן אל-מליכ אל-אפד'ל עלי, בנו של צלאח א-דין, על יסודותיו של בית חולים צלבני, כדי להנציח את תפילת הח'ליף עומר. המסגד נמצא ממול (מדרום) לכניסה הנוכחית של כנסיית הקבר. צריח המסגד חודש לאחרונה בשנת 1458 לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר.

אין לבלבל את המסגד הזה עם כיפת הסלע המצויה על הר הבית וקרויה על ידי רבים בטעות בשם "מסגד עומר". עומר אמנם בנה על הר הבית מסגד, אך לא הייתה זו כיפת הסלע, אלא מסגד אל-אקצא, שהיה אך מבנה דל עשוי עץ, שלאחר כ-60 שנה הוחלף במבנה גדול ומפואר. (הערה: אחד מהאגפים במבנה מסגד אל-אקצא נושא אף הוא את השם "מסגד עומר").

מעייני הישועה (עלון שבת)

מעייני הישועה היה עלון שבת בהוצאת תנועת מעייני הישועה. בכותרת המשנה שלו הוא הוגדר "שבועון למשפחה הישראלית". בסוף שנת ה'תשע"ג, 13 שנים אחרי שיצא לראשונה, הפסיק העלון לצאת לאור. במקביל, החל לצאת 'ישראלי', עלון בפורמט של עיתון הנחשב למחליף של 'מעייני הישועה', ומוצא לאור גם כן על ידי תנועת 'מעייני הישועה'.

מתומן

מתומן (אנגלית: Octagon) הוא מצולע בעל שמונה צלעות. סכום זוויותיו הפנימיות הוא 1080°. במתומן יש 20 אלכסונים.

סורת אל-אח'לאץ

סורת אל-אִחְ'לאץ (ערבית: سورة الإخلاص), או סורת טוהר האמונה, היא סורה מספר 112 בקוראן. סורה קצרה זו מונה ארבעה פסוקים (אַיאַת) בלבד, ולפי האמונה המוסלמית היא הורדה למוחמד באמצעות המלאך גִ'בְריל (جبريل), כפי הנראה, במכה. לפי ספרו של אבּן אלצֻ'רַיְס, פַצָ'אאִ'יל אלקֻראן (מהמאה ה-10), המיוחס לפרשן הקוראן עַטָאא' אלחֻ'ראסאני (בן המאה ה-8), הורדה סורה זו אחרי סורת א-נאס ולפני סורת א-נג'ם. סורה זו מהווה הצהרה קצרה בדבר אמונת הייחוד (בערבית: توحيد, תַוְחיד), המבססת את האסלאם כדת מונותאיסטית. שם הסורה, "טוהר האמונה", מתייחס לחובה להישאר טהור ונאמן, או במצב של היטהרות מאמונות לא-אסלמיות, כגון עבודת אלילים או פוליתאיזם.

נוסח

112.1. אמור: הוא אללה [הוא] אחד

112.2. אללהֻ א(ל)-צַמַדֻ [להלן]

112.3. אינו יולד ואינו נולד

112.4. שווה לו אין אף אחד [אחר]פירוט

אין הסכמה בקרב הפרשנים אם סורה זו נתגלתה למוחמד במכה או במדינה. התומכים בכך שהסורה ניתנה במכה מצביעים על רמז בדבריו של העבד בִלאל אבן רבאח, אחד מהאלצחאבה, בני לווייתו של מוחמד, אשר קרא "יחיד, יחיד!" בהתייחסו לאללה, עת עונה על ידי אדונו משום שקיבל את האסלאם טרם עשו זאת אנשי מכה. בנוסף, מוסר אוביי בן כעב, אף הוא מבני לווייתו של מוחמד ומנכבדי המוסלמים הראשונים, כי סורה זו נתגלתה לאחר שעובדי האלילים בשבט קורייש ביקשו ממוחמד להמציא לפניהם את שושלת היוחסין ואת דימויו החיצוני של אדונו, אללה.האיה השנייה בסורה זו כוללת שתי מילים בלבד: اللَّهُ الصَّمَدُ (אללהֻ א(ל)-צַמַדֻ), ישנם מספר רב של פירושים למילת תואר זו. תפסיר אל-ג'לאלין הסוני טוען כי מדובר ב"זה שפונים אליו בעת צרה". תפסיר תנויר אל-מכבאס, המבוסס על דברי אבן עבאס מפרש את "צמד" כאדון שפארו בשיאו וכל ברואיו זקוקים לו. משמעויות נוספות על פי אבן עבאס הן: זה שאינו שותה או אוכל, זה שאין לו מראה חיצוני וזה שקיים לנצח.. תפסיר אבן-כאתִ'ר מוסיף על סמך חדית' מאוביי בן כעב כי "צמד" משמעותו גם "זה שלא נולד ולא ימות ולא ישאיר ירושה אחריו".

סורה זו מבססת את ייחודו של הבורא, היא אמונת הייחוד. מוכרז בה כי אין שווה לאללה, כי אין לו ראשית (לא נולד) או סוף, וכי אין שני לו. הפסוק הרביעי: "שווה לו אין גם אחד", הוא הצהרה מהותית על נשגבותו של אללה התומכת ברעיון התנזיה. המסורת האסלמית רואה את סורה זו כשקולה לשליש מהקוראן כולו. נוסף על כך, שינונה מאתיים פעם כמוהו כחמש מאות שנה של קיום מצוות.עבד אל-מלכ בן מרואן, הח'ליף החמישי מבית אומיה, אשר בתקופת שלטונו נבנתה כיפת הסלע בירושלים, חקק בה סורה זו.

שנות ה-90 של המאה ה-7

שנות ה-90 של המאה ה-7 היו העשור העשירי והאחרון של המאה ה-7, החלו ב־1 בינואר 690 והסתיימו ב־31 בדצמבר 699.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.