כינים

כינים (שם מדעי: Phthiraptera), סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-400 מינים. הכינים הן טפילים חיצוניים המתקיימים ממציצת דמם של יונקים ועופות. נטולי כנפיים, בעלי גוף שטוח. לחלק מהמינים אין עיניים או שהן מנוונות. גפי הפה מורכבות משלושה דוקרנים: העליון משמש למציצה והתיכון להפרשת רוק. החדק נוצר מהשפה העליונה שעליה שיניים קטנות האוחזות בפונדקאי בעת המציצה. הכינה מותאמת לסוג פונדקאי מסוים, ונדיר למדי שזן אחד של כינה יהיה טפיל לכמה מיני יונקים. לעיתים מותאמות הכינים גם לאזור מסוים בגופו של הפונדקאי, כגון: ראש (הנקראת גם כינת הראש) או ערווה. ביצי הכינים מודבקות לשיער הפונדקאים. השלב הצעיר של הכינה, זה הבוקע מהביצה, נקרא נימפה, הוא דומה לבוגרים, מלבד שינויים גופניים קטנים כמו אברי מין לא מפותחים.

ישנם סוגים רבים של כינים. בין הסוגים הידועים ניתן למנות את כינת הראש (Pediculus humanus capitis) הנטפלת לקרקפת של בני אדם, כינת הגוף וכינת הערווה, הנטפלת לאיברי המין, ולעיתים אף לגבות, לריסים, לשפם או זקן, ולבית השחי.

כינים
Lice image01
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: כינים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Phthiraptera
הקל, 1896

גלריה

Pediculus humanus capitis - D9-01n5335

כינת הראש על מקל ניקוי אוזניים

Pediculus humanus capitis - D9-01n5338

כינת הראש על מקל ניקוי אוזניים

Pediculus humanus capitis - D9-01n5364

כינת הראש על מקל ניקוי אוזניים

Male human head louse

תקריב של כינת הראש

ראו גם

קישורים חיצוניים

גועל

גועל הוא תחושה שקשורה באופן טיפוסי לדברים שנתפשים כלא נקיים, לא אכילים או מזיקים. גועל ביסודו משמש כרגש הגנתי, הגנה אוראלית, התרחבות מעבר לשימוש זה (למשל, היגיינה אישית ומוות) היא תוצאה של אבולוציה תרבותית. בספרו The Expression of the Emotions in Man and Animals, כתב דרווין כי גועל מתייחס לדבר מה מבחיל, בראש ובראשונה בהקשר של חוש הטעם, בין אם באופן ממשי או דמיוני; ולאחר מכן לדברים המעוררים תחושות דומות באמצעות חוש הריח, המגע ואף הראייה. כמו כן, דרווין גם הוא מנה אותו כאחד מששת הרגשות הבסיסיים.

גועל הוא אחד מהרגשות הבסיסיים על פי התאוריה של רוברט פלוצ'יק. לגועל יש הבעת פנים אופיינית, אחת משש הבעות הפנים הכלליות של הרגשות על פי פול אקמן. הגבות מתקרבות זו לזו כלפי מטה ופנימה, העיניים מצטמצמות, מופיעות תנועות ידיים וגוף המבקשות להרחיק או להתגונן מהגירוי, הפה נפתח ולעיתים קרובות האדם יורק או נושף בחזקה כאילו לסלק מפיו כל מה שעשוי היה להיות בו, הבלטה גלויה של הלשון, הזזת הראש במהירות לצדדים, תנועות חזקות, תנועות התכווצות ומתיחת החזה.

הבעת הפנים של גועל דומה לזו שלפני הקאה, השפה התחתונה נמתחת, האף מתקמט והשפה העליונה מתרוממת. בניגוד לפחד, הגועל מלווה בירידת קצב פעימות הלב, לחץ דם מופחת, שינויים בקצב הנשימה, איבוד תיאבון וריור מוגבר.

גרויים מבחילים גורמים לפעילות של האינסולה (Insula) במוח ומשערים שתפקיד האינסולה בעיבוד גרויי גועל מקביל לזה של האמיגדלה במצבי פחד. האינסולה פעילה גם בזיהוי הבעות גועל אצל הזולת. למעשה הגועל מפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית ומייצר תחושות של בחילה ולעיתים רפלקס הקאה והבעת פנים אופיינית.

ואלרי קרטיס (Valerie A Curtis) מציינת כי גועל הוא רגש חזק ונחשב אוניברסלי בקרב בני אדם וטוענת כי גועל הוא תגובה אינסטינקטיבית לגירויים המייצגים סכנת הידבקות בטפילים שונים. לפיכך, הרתיעה מהפרשות הגוף, מגוויות וממזון רקוב היא התנהגות הטבועה בנו ומופעלת אוטומטית על ידי גירוי סביבתי.

לפי גישה אבולוציונית זו יש לתחושת הגועל האנושי מקבילות בעולם החי: כך למשל ראשני צפרדעים מתרחקים מראשנים אחרים המראים סימני הדבקה בקנדידה, כבשים נמנעים מליחוך עשב ליד צואה, יונקים וציפורים שומרים על ניקיון קינים ומאורות וכו'. גועל יכול להיות מופעל על ידי חפצים או אנשים שיש להם תכונות שמשמעותן מחלה (צואה, שתן, קיא), מזונות, בעלי חיים (כינים, פרעושים, קרציות), חוסר היגיינה ומוות (גופות וריקבון אורגני) וסימנים גלויים של זיהום.

כדי לבחון השערה זו נבנה שאלון המבוסס על זוגות של תמונות. אחת התמונות מראה אובייקט שיש לו פוטנציאל להדבקה במחלה זיהומית והשני דומה לו אך אינו מייצג סכנת הדבקה. כך למשל מופיעה בשאלון תמונת צלחת ובה נוזל צמיג שצבעו כחול ותמונה דומה לה אך בה הנוזל צהבהב ומוכתם באדום ועל הנבחן לציין עד כמה מגעיל יהיה לגעת בכל אחד. באופן דומה כולל השאלון תמונת צרעה ותמונת כינה, תמונת זחלי פרפר ותמונת תולעים, קרון רכבת ריק ואותו קרון הומה אדם וכו'. השאלון הוצג באתר האינטרנט של ה-BBC כדי לדגום בני אדם מתרבויות שונות. בהתאם להשערת "האינסטינקט ההיגייני" אנשים נגעלו יותר מתמונות המייצגות פוטנציאל של זיהום. נשים דיווחו על תחושות גועל חזקות יותר (כמצופה ממי שהאבולוציה עיצבה להגן גם על עצמה וגם על ילדיה ממחלות), צעירים נגעלו יותר ממבוגרים והגועל ברוב המקרים היה אוניברסלי ולא הבדיל בין תרבויות שונות.

ניתן לחלק את תחושת הגועל לגועל פיסי, כמתואר למעלה ולגועל מוסרי - תחושה דומה הקשורה לפעולות אנושיות. בדימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) נמצאה חפיפה בין אזורי מוח המופעלים מהצגת גירוי מעורר גועל לאלו המופעלים בהצגת התנהגות מינית לא מוסרית (גילוי עריות), התנהגות לא מוסרית שאינה קשורה למין לא עוררה גועל. ממצאים אלו מחזקים את הרעיון שמקורו האבולוציוני של המוסר האנושי (ובפרט האיסורים המיניים) הוא בגועל. יש טעמים הדוחים תינוקות והם מגיבים במחוות גועל ברורות אליהם. אבל הבחילה היא גם רגש "פלסטי" מאוד שקל לעצב לפי מוסכמות חברתיות. כך למשל משומרת מערכת הקאסטות בהודו באמצעות תחושת הגועל של בני הקאסטות הגבוהות מפני ה"טמאים".

תחושת גועל מתעוררת במקרים הבאים: ראשית כאשר חומרים מעוררי גועל כבר נאכלו בעבר וגרמו לתגובה פיזיולוגית כמו בחילה או הקאה, מערכות זיכרון מעורבות כדי לאחסן את הסיכון של מקור החומר כמזהם, מגעיל. בנוסף, רמזים חזותיים לנוכחות חומרים מעוררי גועל מכינים את הגוף להילחם בחומרים אלה (עצירה, זריקה, יריקה וכו'). יתר על כן, כאשר רואים מישהו שעושה משהו מגעיל בפומבי מעורר תחושת הגועל. יתרה מזאת, כאשר רואים מישהו עושה הבעת פנים של גועל מנסים להבין ממה הוא נגעל על מנת להימנע מזה. לבסוף, תחושת הגועל עשויה להתעורר כאשר אדם מבצע הערכה קוגניטיבית כלפי חפץ, או אדם מסוים, ומפרש אותם כמזוהמים או לחלופין לא היגייניים.

התנהגויות דחייה/גועל של הגוף מגיעות בעקבות שני חוקים: "חוק ההדבקה"- מתייחס לנטייה להתנהג כאילו המגע החטוף עם האובייקט מועבר באופן קבוע לאובייקט האחר. "חוק הדמיון"- מתייחס לעובדה כי אנשים נוטים לייחס את מראה התמונה כמציאות.

הפן החברתי של גועל: בדיקה של החושים דרך תקשורת חברתית עשויה לעזור לאשש את החשדות כלפי הגורם לגועל. זה עשוי להסביר את התופעה בה אנשים מוודאים עם אנשים אחרים לפני טעימה של משהו שנראה להם מקולקל. התנהגות מערכת החיסון לגועל מופעלת גם בעקבות התנהגויות אנטי-חברתיות כגון: רמאות, שקרים, יחס בלתי הוגן שגם הן מעוררות רגשות של גועל מעצם העובדה שגועל הוא רגש הגנתי. יתרה מזאת, קיימים הבדלים בין תרבותיים-חברתיים על מה מהווה גועל במיוחד בתחום הבין אישי. לדוגמה, אמריקאים מקשרים פעולות של גועל לרגשות המגבילים את זכויות האדם או לביזוי כבוד האדם (גזענות, רצח חסר טעם וכו') בעוד היפנים, נוטים יותר לקשר פעולות גועל לרגשות של תסכול בהשתלבותם החברתית בעולם (אי עמידה בסטנדרטים, בושה). עקב זאת, הרגישות לגועל ממלאת תפקיד משמעותי בתפקוד החברתי שלנו, במיוחד כאשר אנו נתקלים באחרים המציגים התנהגות חברתית נורמטיבית

הכינה נחמה

הכינה נחמה הוא ספר ילדים ישראלי שחיבר הסופר מאיר שלו, ושיצא לאור בשנת 1990 בהוצאת עם עובד. את הספר אייר יוסי אבולעפיה.

הספר, המתאר את הרפתקאותיה של כינה בשם נחמה, זכה לפופולריות והשפעה רבה, עובד להצגה על ידי תיאטרון אורנה פורת ולמחזמר בבימוייה של צביה הוברמן, לפזמונים של יאיר פרומר ומוזיקה של יוני רכטר, ושם הספר הפך לשם נפוץ על מנת לתאר כינים, בזכות פופולריותו של הספר. מאיר שלו ויוסי אבולעפיה שיתפו פעולה גם ביצירת סרט אנימציה המבוסס על הסיפור ואשר הופיע בקלטת יחד עם סרטוני אנימציה של ספרי הילדים מיץ פטל ודירה להשכיר שיצאה ב-1992.

בעקבות הספר, הוקמו בגן סיפור ברחוב מוטה גור שבחולון שני פסלים מעשי ידי הפסלת ישראלה הרגיל המתארים את הראש הקרח ואת הראש מלא השיער המהווים רקע לעלילות הספר, וכן את דמויות הכינים שבסיפור, וזאת על מנת להמחיש לילדים המבקרים בגן את העלילה.

כיוון הפוך

כיוון הפוך הוא כשל לוגי רטרודוקטיבי שבו יש היפוך בכיווניות בין סיבה למסובב. הסיבה נחשבת למסובב ולהפך. לרוב, נובע הכשל מבלבול או אי הבנת סדר הדברים מבחינת זמנים או כאשר יש ערפול בנוגע לסיבה האמיתית.

דוגמאות:

בימי הביניים האמינו כי כינים מועילות לבריאות, משום שרק לעיתים נדירות נמצאו כינים על אנשים חולים ולכן, כך האמינו, המחלה נגרמה בגלל עזיבת הכינים (בפועל, בגלל רגישותן לשינויים בחום הגוף נטו הכינים לנטוש אדם שסבל מחום גבוה. מאחר שלא ניתן היה להבחין בעליה בחום עד להוספת סימנים נוספים, הייתה המסקנה כי הכינים הן השומרות על הבריאות).

הנטייה לעישון נגרמת ממחלת הסרטן.

כינת הערווה

כינת הערווה (שם מדעי: Pthirus pubis; כינים המוכרות גם בשמן העממי מנדבושקס) היא אחד משלושת מיני הכינים טפילות האדם. כיני הערווה מצויות בעיקר באזור שער הערווה, אך לפעמים גם באזורים אחרים שבהם גדל השיער, כגון שיער הראש והריסים. תזונתן היחידה היא דם.

כינת הראש

כינת הראש (או כיני הראש; שם מדעי: Pediculus humanus capitis) היא חרק טפיל המתארח וחי בשיער ראש של אדם וניזון רק מדם האדם.

כיני ראש הן חרקים קטנים בעלי שש רגליים, נטולי כנפיים ואורכן כ-2 מ”מ.

הכינים, שלא כמו פרעושים, אינן יודעות לשחות, לקפוץ או לעוף. הן מתפשטות כתוצאה מהטיית ראשי אנשים וקירובם לכדי נגיעה זה לזה, והעברת מסרק, בגד או מצעי מיטה בין אנשים. לכן כיני הראש מהוות מושא לקמפיינים פרסומיים והסברתיים במסגרת מערכות חינוך (בעיקר בגני ילדים), שמיועדים לקדם טיפול בכינים ומניעה של העברתן בין ילדים.

הכינים נושכות את העור 4-5 פעמים ביום לצורך מציצת דם. זוהי הסיבה העיקרית לגרד בראש. עם זאת, נשיכות הכינים מאוד קלות ולא תמיד גורמות לגרד (הכינים מפרישות חומרי אלחוש). בשל יכולתן לחיות מחוץ לראש עד ליומיים, הכינים יכולות לעבור באמצעות מגע ישיר בין ראש לראש ו/או מגע עם כובעים, שמיכות וכריות של אדם הנגוע בכינים.

כיני הראש אינן מקור למחלות עבור האדם, והן בעיקר גורמות לגרד חזק ומכאיב. יש הטוענים אף כי הן תורמות למעין התחסנות טבעית של הגוף מפני מין קרוב להן, כיני הגוף, שהן מסוכנות יותר. עם זאת, בעקבות ההתגרדות בראש שיוצרות הכינים, עלולים להיווצר פצעים פתוחים שדרכם יכולים לחדור חיידקים לגוף. בנוסף עשוי גרד רב להוביל להיווצרות זיהומים מוגלים בעור הראש ובצוואר.

ההדבקה שכיחה יותר בקרב ילדים, בעיקר בגילאי 4-15 ושכיחה יותר בקרב בנות - בגלל הקרבה הפיזית אחת לשנייה והנטייה לשתף במשחקים, בבגדים, בכובעים ובאביזרי שיער.

בניגוד לדעה המקובלת, לא נמצא כל קשר בין היגיינה וניקיון לבין הסיכוי להידבק בכינים. ראש נקי אינו חסין מפני הדבקה.

הטיפול בכינים יכול להתבצע באמצעות מסרק כינים סמיך או באמצעות מוצרים המשמידים את הכינים וחלקם משמידים גם את ביצי הכינים.

מוצצי דם

מוצצי דם הם בעלי חיים המשיגים את מזונם משתייה או מציצת דם של בעלי חיים אחרים, בלי כוונה להרוג אותם. הם מכונים לרוב מינים טפילים. חלק מהיצורים הללו חיים רוב הזמן על הפונדקאי שלהם מבלי לעזוב אותו וחלק חיים אפילו בתוכו.

תופעה זו נפוצה בעיקר בין חסרי החוליות אך ישנם גם כמה חולייתנים הניזונים בעיקר מדם: הצמדאים, שפמנונים ערפדיים, עטלפי הערפד ואפילו כמה ציפורים כמו הפרוש הערפדי או חקיין אספניולה שפוצעים עופות ימיים. גם זרזירי הבקר ועורבים יודעים לנקר פצעי חיות גדולות שמשתמשות בהם כמנקי חרקים מגרדים. הכיאוניסיים וסינקלודה שחורה ממשפחת התנריים מנקרים עור מת מגופם של עופות ימיים וכלבי ים ולעיתים פוצעים אותם.

ישנן גם כמה תרבויות הנוהגות לשתות או להכין מאכלים המכילים דם, אך מדובר בתופעה נדירה ביותר.

ליצורים אלה ישנם "קשיות" מוארכות איתם הם מסוגלים למצוץ את הדם מבלי להכאיב וליידע את הקורבן, שעלול לפגוע בהם. ליצורים אחרים יש במקום זה שפתיים יונקות חזקות הקורעות פיסות עור מעטות. לעטלפי הערפד ישנן שיניים קדמיות דמויות מחטים איתם הם נושכים את העור ואז מלקקים עם לשונם את טיפות הדם. רוקם מכיל נוגד קרישה, כך הדם ימשיך לטפטף תוך כדי אכילתם.

בעיה נוספת של יצורים אלה היא החישה בקורבן, אותה הם עושים על ידי חישה בחום גופם של פונדקיהם או על ידי הרחת נשימתם (הפחמן דו-חמצני היוצא מריאותיהם) או זיעתם. מינים אחרים מרגישים בתנועה של מינים אחרים וממהרים אליהם. חלק מיצורים אלה נכנסים לאיברי קורבנם ושם חיים. כך עושות תולעים טפיליות שונות. אחרים חיים על האיברים החיצוניים או על השערות כמו כינים או פרעושים.

יצורים אלה גורמים לנזקים לאדם, עקב הפצתם מחלות ונגיפים זעירים בגופם. היתוש אנופלס מפיץ את היצור הזעיר פלסמודיום, הגורם למחלת המלריה הקטלנית הגובה חצי מיליון קורבנות כל שנה.

מכת כינים

על פי המסופר בספר שמות, מַכַּת כִּנִּים היא המכה השלישית מבין עשר המכות שאלוהים הנחית על ארץ מצרים, עקב סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו, בניגוד לציוויו של האל, שנמסר לו על ידי משה.

במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה.

מסרק

מסרק הוא כלי המיועד ליישור וניקוי שיער.

למסרק שיניים מרובות המשמשות אותו בפעולתו, הוא עשוי לרוב מחומרים מוצקים ובדרך כלל שטוח.

המסרק הוא בין הכלים העתיקים ביותר שנמצאו על ידי ארכאולוגים בצורות שונות, חלקם מהתיישבויות בפרס לפני יותר מ-5,000 שנה.

מערה

מערה היא חלל בתוך סלע שנפער בתהליך טבעי או כתוצר של מעשה ידי אדם או בעלי חיים. מדי שנה נחשפות מערות חדשות ברחבי העולם.

הענף בגאולוגיה החוקר את המערות קרוי ספלאולוגיה.

נימוסים

נימוסים הם נורמות התנהגותיות המשליטות סדר ושלום בין פרטים בתרבות מסוימת. כללי נימוסים והליכות מהווים בדרך כלל קוד חברתי בלתי כתוב, אולם בנסיבות מסוימות עשויים לעלות על כתב. הנימוסים משקפים בדרך כלל כללי התנהגות שקיבלו אישוש חברתי או מסורתי, ולפיכך אף על פי שמטרתם המוצהרת להשליט נועם ורוגע בחברה, ניתן להשתמש בהם גם כדי להטיל בושה בגורמים זרים לקבוצה חברתית ולמנהגיה.

נימוסים הם תלויי תרבות ועל כן קשה להניח כי כללי נימוס כאלה או אחרים הם בעלי תוכן אוניברסלי. מה שנחשב מנומס בחברה אחת, עלול להיחשב חסר נימוס בחברה אחרת. למשל בחברה הישראלית מקובל להשתמש בניסוחים ישירים הנתפסים בעיני רוב הישראלים כביטוי של כנות וקרבה, ואילו ניסוחים עקיפים שמטרתם התחשבות בזולת נתפסים כמתנשאים או בלתי ראויים לאמון.

הנימוסים משקפים לעיתים קוד אתי הנמצא בבסיסם. אסכולה סוציולוגית מקובלת גורסת שנימוסים והליכות היו גורם ראשון במעלה לתהליך התִירבות שעבר המערב החל מתום ימי הביניים, תהליך שבמסגרתו פחת שיעור האלימות בסדר גודל שלם ויותר. תהליך מקביל אירע בחלק מדינות מזרח אסיה, בתוצאות מבורכות דומות.

נימפה (חרקים)

נימפה הוא השלב הצעיר בהתפתחותם של חרקים בעלי גלגול חסר, השלב המגשר בין שלב הביצה לשלב הבוגר. שלב הנימפה מאופיין בדמיון רב, יחסית, לבוגר. פרט לכנפיים שאינן מפותחות בדרך כלל, ולאברי הרבייה שטרם הבשילו.

להלן רשימה חלקית של סדרות חרקים בעלי שלב הנימפה:

גמלי שלמה

חגבאים

טרמיטאים

כינים

מקלונאים

פשפשאים

צבתנאים

תיקנאים

עשר מכות מצרים

עשר מכות מצרים או עשר המכות הוא סיפור מקראי אודות עשרה פגעים על-טבעיים שניחתו על העם המצרי. המכות באו בשל סירובו של פרעה מלך מצרים להיענות לדרישתו של אלוהים, על ידי שליחו משה, לשחרר את בני ישראל. רק האחרונה שבהן, מכת בכורות, הובילה לשחרורם של בני ישראל וליציאת מצרים.

לפי הסיפור המקראי עשר המכות פגעו במצרים בלבד, למרות סמיכות המגורים של בני ישראל.

סיפור עשר המכות מופיע במקרא בספר שמות בפרשות וארא ובֹּא. קיימים כינויים מקובלים לכל מכה ומכה, שמקורם בהגדה של פסח, טקסט שנקרא באופן מסורתי על ידי יהודים בליל הסדר. בהגדה מופיעה רשימה של עשר המכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דֶּבֶר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. בהגדה מופיע גם סימן לזכירת עשר המכות על ידי ראשי התיבות שלהן: דצ"ך עד"ש באח"ב.

פרשת וארא

פָּרָשַׁת וָאֵרָא היא פרשת השבוע השנייה בספר שמות. מסופר בה על שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.

הפרשה מתחילה בפרק ו', פסוק ב' ומסתיימת בפרק ט', פסוק ל"ה.

ציקלון בה

ציקלון בי (בגרמנית: Zyklon B או Uragan D 2, נהגה גם: ציקלון בֶּה) הוא שמו המסחרי של חומר שנועד במקורו להשמדת מזיקים, והנאצים עשו בו שימוש נרחב לרצח יהודים ואחרים, בעיקר במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובמידה פחותה בהרבה במחנות אחרים כגון מיידנק.

החומר היה עשוי כדוריות של חומר נקבובי: דיאטומיט או סיבי עץ (pulp) שהיו ספוגים במימן ציאנידי (HCN), וברגע שהוצא מאריזתו האטומה ובא במגע עם אוויר, התאדה ממנו גז החנק מימן ציאנידי.

את הציקלון בה פיתח בשנות ה-20 פריץ הבר, כימאי גרמני נודע ממוצא יהודי (חתן פרס נובל לכימיה). בתחילת 1934 אילצו אותו הנאצים לעזוב את גרמניה, עקב יהדותו. קדם לציקלון בה החומר ציקלון אה, שנועד אף הוא להשמדת מזיקים, אך ייצורו נאסר באמנת ורסאי, לאחר שהתברר שניתן להשתמש בו לייצור גז רעיל לשימוש כנשק כימי לפגיעה בבני אדם. בגרסתו המקורית כלל ציקלון בה גם חומר בעל ריח או מגע מיוחדים, שנועד להתריע על החשיפה לגז, אך הנאצים הזמינו אצל היצרנים, "אי גה פארבן", גרסה שממנה הוצא חומר זה. לאחר המלחמה הועמדו לדין שניים ממנהלי המפעל שייצר את ציקלון בה, בפני בית דין צבאי בריטי, והוצאו להורג על חלקם בתהליך ההשמדה.

תחילה שימש ציקלון בה במחנות הריכוז להשמדת כינים, כדרך למניעת התפשטותה של מחלת הטיפוס. בספטמבר 1941 החלו ניסויים במחנה ההשמדה אושוויץ, בשימוש בחומר לרצח בני אדם.

קרוסין

קרוסין או קרוסן, הקרוי בלשון העם ובתחנות הדלק בישראל "נפט", הוא נוזל דליק חסר צבע שמתקבל מזיקוק נפט בטמפרטורות של 150 °C ו-275 °C. הקרוסין מורכב בעיקר מפחמימנים בעלי 12 עד 15 אטומי פחמן, אשר נפרדים מהנפט בערך בטמפרטורות אלו. בעבר היה שימוש רב בקרוסין כדלק להסקה (עד היום הוא משמש להסקה מרכזית בארצות הברית וקנדה ובמקומות שונים בעולם) ולעששיות נפט אולם כיום הוא משמש בעיקר כדלק למנועי סילון ולמנועים רקטיים. השם "קרוסין" מגיע מהמלה היוונית "קרוס" (κερωσ, שפירושה "שעווה").

בדרך כלל זיקוק קרוסין ישירות מנפט גולמי מצריך טיפול ביחידת Merox או ב-hydrotreater כדי להוריד את רמת הגופרית שבו ואת פוטנציאל האיכול שלו. ניתן לזקק קרוסין גם על ידי שימוש ב-hydrocracker, שבו "משדרגים" את המרכיבים של הנפט הגולמי שאחרת היו טובים רק לדלק.

שימוש בקרוסין לבישול נעשה רק בתנורים ניידים ובמדינות מתפתחות, שם הוא בדרך כלל גם מזוקק ברמה נמוכה יותר. יש המשתמשים בו גם כדי לפלות כינים מהשיער, אך זהו טיפול מכאיב שעלול לגרום נזק לעור.

דלק מטוסי סילון, המכונה גם "דלק סילוני" (דס"ל), הוא קרוסין שעומד בתקנים מחמירים יותר, בעיקר ב"נקודת העשן" וטמפרטורת הקפיאה.

בתעשייה, הקרוסין משמש חומר גלם להפקת אתילן, פרופילן ופחמימנים ארומטיים. כמו כן הוא משמש כדלק בתעשיית הקרמיקה והזכוכית וכממס - בסינתזה של PVC, למשל.

פרטי גילוי הקרוסין לוטים בערפל ואין ודאות לגבי זהות מגלהו. על תואר זה מתחרים אנשים משלוש מדינות שונות - הרוסים טוענים כי מזקקי הקרוסין הראשונים היו האחים דובינין, אשר החלו בזיקוקו עוד בשנת 1823; הפולנים טוענים, כי מגלה הקרוסין הוא איגנצי לוקאשביץ', ואילו האמריקאים טוענים שמגלה הקרוסין הוא הרופא הקנדי אברהם גסנר, שגילה אותו בשנות ה-40 של המאה ה-19.

ריקציה

רִיקֶצְיָה (באנגלית: Rickettsia) הוא סוג של חיידקים - טפילים תוך-תאיים, לרוב פתוגניים. מינים של "ריקציה", בדומה לנגיפים, אינם מסוגלים להתרבות מחוץ לגוף הפונדקאי.

הריקציות הן חיידקים טפילים של כינים, זבובים, קרציות וחרקים אחרים וכל אלה עלולים להעביר את החיידק לאדם. הידועה ביותר מבין הריקציות היא הריקציה הגורמת למחלת טיפוס הבהרות (אין להתבלבל עם החיידק Salmonella typhii, הגורם לטיפוס הבטן). מיני ריקציה אחרים מחוללים מחלות קדחת דומות, בהן קדחת הקרצית הים תיכונית, קדחת הבהרות של הרי רוקי, קדחת החפירות וקדחת קרציות כלבית.

טפיל הריקציה גרם בעבר למספר מחלות קשות אשר פגעו באופן קשה באדם ואפילו גרמו למותו, להלן מספר דוגמאות של מחלות שגרם חיידק הריקציה:

טיפוס הבהרות - טיפוס הבהרות הוא שם של קבוצה של מחלות הנגרמות מחיידקי ריקציה המועברים על ידי חרקים שונים. צורת המגפה של המחלה מועברת מאדם לאדם על ידי כיני גוף. טיפוס אזורי (אנדמי) היא מחלה של עכברים שיכולה לעבור לאדם על ידי עקיצת פרעושים. סוג אחר מועבר על ידי קרדיות. התסמינים המופיעים כאשר אדם נדבק במחלה הם צמרמורות, דלקת גרון, חום גבוה ובנוסף לכך המחלה עלולה לפגוע בכליות ובשריר הלב ואפילו לגרום למותו של הנדבק.

קדחת הריקציה - מחלה זיהומית שנגרמת על ידי ריקציה ומועברת לאדם בעקיצת קרציות. המחלה מאופיינת בחום, כאבי ראש, כאבי שרירים, ופריחה של נקודות ורודות קטנות שמתחילות על שורשי כף היד והקרסוליים ומתפשטות על פני הגוף.הטיפול הטוב ביותר שיש כיום ברפואה היא האנטיביוטיקה אשר בעזרתה המערכת החיסונית מצליחה לחסל את הטפילים של הריקציה.

יתר על כן, הטפיל גורם להופעת תסמין מטאטא המכשפה אצל צמחים.

רפואה טרופית

רפואה טרופית היא ענף רפואי של רפואת מחלות זיהומיות, שמתמקד בחקר מחלות אשר נפוצות או שכיחות באזורים טרופיים או סובטרופיים. מחלות אלה זיהומיות בדרך כלל וקשורות קשר הדוק לנשאים הנושאים את המיקרואורגניזמים המזהמים, כגון יתושים, זבובים, כינים, קרציות, פרעושים ועוד.

בין המחלות הטרופיות:

בילהרציה מחלה טפילית שנגרמת בעקבות חדירת תולעים טפיליות בסוג Schistosoma לכלי הדם.

קדחת מערב הנילוס – מחלה נגיפית שנגרמת בעקבות עקיצת יתושות נושאות נגיף ה-West Nile virus.

קדחת צהובה – מחלה נגיפית שנגרמת בעקבות עקיצת יתושים נושאות נגיף ה-Yellow fever virus.

מלריה - מחלה טפילית שנגרמת בעקבות חדירת טפילים חד-תאיים בסוג Plasmodium הנישאים על ידי יתושות בסוג אנופלס.

מחלת שינה (טריפנוסומיאזיס) - מחלה טפילית שנגרמת בעקבות חדירת טפילים חד-תאיים בסוג Trypanosoma הנישאים על ידי זבובי צה-צה.רופאים מוסמכים יכולים ללמוד ולקבל תעודות ברפואה טרופית. התעודה המוכרת ביותר בתחום היא ה-DTM&H.

תולעים טפיליות

תולעים טפיליות או הלמינת'ס (באנגלית: Helminths) היא קבוצה לא-טקסונומית של יצורים איקריוטיים טפילים שבניגוד לטפילים חיצוניים כמו כינים או פרעושים חיים בתוך גופו של המארח שלהם. אלו יצורים דמויי תולעת שחיים וניזונים בתוך יצורים חיים אחרים, ולוקחים מהם מזון והגנה בעודם מפריעים למערכות הגוף של המארח ויוצרים חולשה ומחלות. אלו החיים בתוך מערכת העיכול של המארח נקראים טפילי מעיים (intestinal parasites). הם יכולים לחיות בתוך בעלי חיים שונים, כולל באדם.

ענף המחקר החוקר את מחלקת התולעים הטפיליות נקרא הלמינתולוגיה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.