כיבוד אב ואם

כיבוד אב ואם היא מצוות עשה דאורייתא, הדיבר החמישי בעשרת הדיברות. מצוות כיבוד אב ואם היא מאותן מקצת מצוות שהתורה פירטה בהן את שכרו של המקיים מצווה זו כפי המופיע בהמשך הפסוק: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך".

באחרונים חקרו בגדר מצווה זו האם היא מצווה שבין אדם למקום או מצווה שבין אדם לחברו[1].

כיבוד אב ואם
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ', י"ב
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף ל', עמוד ב' עד דף ל"ג, עמוד ב'
משנה תורה הלכות ממרים, פרק ו'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ר"מ
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ר"י
ספר החינוך, מצווה ל"ג

מקור המצווה

עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא יהיה
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

מקור מצוות כיבוד אב ואם נלמד מהפסוק בספר שמות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות, כ', י"ב).

פרטי המצווה

מצוות כיבוד, היא מצווה שכוללת בעיקר עשיית מעשים חיוביים לצורך כבוד האב, בניגוד למצוות מורא אב ואם שנלמדת מהפסוק: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, י"ט, ג'), אשר לפיה יש להיזהר מלעשות מעשים שלילים, הנוגדים לעקרון הכיבוד.

רש"י מפרש את ההבדל בין שני הציווים על פי האמור בתלמוד (מסכת קידושין, דף לא, עמוד ב):

  • איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו.
  • ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא.

מלבד חיובים אלה שהם מדאוריתא הוסיפו חז"ל אף חובה לזון ולסעוד אותם במידת הצורך לעת זקנה, ולאחר פטירתם להביאם לקבורה.

כמו כן, קיימת חובה של קימה לכבוד אביו ואמו, בדומה למצוה והדרת פני זקן[2].

בתלמוד העירו על ניסוח המילה בתורה; "כבד את.. ואת.." -ריבוי "את" במקום ו' החיבור.. והסבירו לרבות אחיך הגדולים שאף אותם צריך לכבד. באחרונים נחלקו האם הכוונה לאח הגדול ביותר, או לאח הגדול ממנו, ולא דווקא הגדול בבית.

מלבד מצוות הכיבוד ישנם עוד שתי מצוות לא תעשה הכרוכות אף הן ביחס להורים: 1. איסור קללת אב ואם, 2. איסור הכאת אב ואם. העובר על איסורים אלו מתחייב מיתה.

טעם המצווה

שורשי המצווה הם, לפי הרמב"ם, בהכרת התודה שכל ילד צריך להרגיש כלפי הוריו על הבאתו לעולם (על פי היהדות בתהליך הלידה שותפים האב, האם והקב"ה) ועל גידולו.

אך למעשה אף אם אין גידול והשתדלות מצד ההורים החובה על הילד נשארת ולכן אף ילד מאומץ מחויב לכבד את הוריו הביולוגיים אף שלא גידלו אותו שכן לא מדובר רק בהכרת תודה שזה דבר שכלי אלא מצד המצווה האלוקית.

חובת כיבוד ההורים הוסמכה לחובת כיבוד הקדוש ברוך הוא - "הוקש כבוד אב לכבוד המקום" ולכן אדם שלא מכבד הורים בהכרח לא מכבד מספיק את הקב"ה.

שכר ועונש

שכר אריכות ימים

מצוות כיבוד הורים היא אחת המצוות היחידות ששכרן כתוב וידוע - אריכות ימים. עם זאת, התלמוד משנה את פשטו של הכתוב: "למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך", דהיינו בעולם הבא.

ציווי זה מתפרש בשני אופנים:

  • כבד את הוריך וחייך יתארכו; מי שכיבד את הוריו חייו יתארכו.
  • כבד את הוריך ויהיו לך ימים ארוכים כלומר תספיק יותר.

עונש מוות

החוק המקראי מטיל עונש מוות, בתנאים מסוימים, על בן שמקלל את הוריו (ויקרא, כ', ט') או מכה אותם (שמות, כ"א, ט"ו) . כמו כן, במקרא ישנו המושג בן סורר ומורה שמתואר כצעיר פורק עול "שזולל וסובא" (דברים, כ"א, י"ח-כ"א) והוא אבטיפוס לאדם שעובר על מצווה בסיסית זו, של כיבוד אב ואם, ולפי החוק המקראי עונשו היה מוות.

האב לעומת האם

המשנה (מסכת כריתות ו' ט') קובעת סדר עדיפויות בין ההורים, מבחינת מעמדם במשפחה, במקרה של התנגשות בין כבודם ורצונותיהם. לפי המשנה מעמדו של האב קודם למעמדה של האם וכבודו קודם לכבודה:

האב קודם לאם בכל מקום; יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם--תלמוד לומר "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא, י"ט, ג'), מלמד ששניהם שקולין. אבל אמרו חכמים, האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואימו חייבין בכבוד אביו.

פשוטו של מקרא משווה בין כבוד האם לכבוד האב. הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות ממרים הבין את פשט הפסוק: "הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא -- ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא".

אמנם, אם האב והאם נשואים, קודם כבודו של האב לכבודה של האם. הסיבה לכך היא "שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך" (בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד א'). אך כאמור, התלמוד קובע מפורשות כי אם ההורים גרושים אין כל הבדל בין חובת כיבוד האב לחובת כיבוד האם, ורק אם הם נשואים קודמת חובת כיבוד האב, מכיוון שגם האם חייבת בכבודו של בעלה - האב.

נידונים שונים

  • גדר המצווה - בספרי האחרונים חקרו בגדר מצוות כיבוד הורים, האם היא מצווה שבין אדם לחברו, או מצווה שבין אדם למקום[3].
  • כשאין לאב הנאה - בראשונים נחלקו האם כשהאב אינו נהנה, האם נכלל הדבר במצוות כיבוד אב או לא[4].

סיפורי המצווה בתלמוד ובמדרש

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ישנם דיונים רבים בהקשר לכיבוד הורים, הן הלכתיים והן אגדתיים-מוסריים.

סיפורים אחדים עוסקים בשבחם של מי שהדרו בקיום המצווה:

  • סיפור דמא בן נתינה[5][6] עוסק בחכמים שיצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. הגיעו לדמא ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו (ישנה מחלוקת בתלמוד האם מפתחות התיבה היו בידי אביו או מתחת לכריתו, או שמא רגלי אביו היו מונחות על התיבה). החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות כסף?"
  • סיפור נוסף על דמא בן נתינה מספר על מקרה שקרה כשישב עם נכבדי רומא ולבוש בבגד מיוחד (סירקון של זהב). אמו, שלקתה בנפשה, נכנסה, קרעה את בגדו וירקה בפניו לעיני כל חכמי רומא. למרות הבושות הגדולות, שתק דמא ולא ביישה, ואפילו לא גער בה. בתלמוד מובא סיפור זה כמופת לכיבוד הורים, למרות התבזות עצמית[6].
  • במדרש רבה על הפסוק "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת" (ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק ט"ו) מסופר: "אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות."[7]

סיפורים אחרים מלמדים שאין גבול להשקעה הנדרשת בקיום המצווה:

  • מסופר בתלמוד הירושלמי: אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת נכנסו חכמים לבקרו, אמרה להן: "התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכיבוד יותר מדאי". אמרין לה: "מה הוא עביד ליך?" ותניית להן עובדא. אמרין לה: "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע"[6].
  • בהמשך לסיפור זה מופיע מעשה באמו של רבי ישמעאל שהתלוננה באוזני חכמים על שבנה אינו מכבד אותה. כאשר התפלאו ושאלו: מה עשה לה, ענתה שכאשר יצא מבית הוועד רצתה לרחוץ רגליו ולשתות את המים, ולא נתן לה. אמרו על כך חכמים: "הואיל והוא רצונה הוא כיבודה"[6].

סיפור נוסף בתלמוד ירושלמי[6] מלמד שבקיום המצווה יש להקפיד על כבוד האב. הנה הסיפור בתרגום לעברית:

יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום, ויש שהוא קושרו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד הוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום? אדם אחד היה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, אלה מנין לך? אמר לו: סבא סבא, אכול ושתוק, שכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנום.
כיצד קושרו לריחיים ויורש גן עדן? אדם אחד היה טוחן בריחיים. הגיע צו מהמלך להביא טוחנים אליו. אמר האדם לאביו: אבא, היכנס טחון תחתיי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יבוא ביזיון, אתבזה אני ולא אתה, ואם יבוא לידי מלקות, אלקה אני ולא אתה. נמצא קושרו לריחיים, ויורש גן עדן.

כיבוד מורים (של תורה)

היחס למורים קשור למצווה זו, שכן לפי התפיסה החז"לית, בעוד שההורה מביא את האדם לעולם הזה ומקנה לו קיום פיסי, המורה מקנה לאדם ידיעות ומוסר, מביאו לעולם הבא ומקנה לו קיום רוחני. בשל כך בכמה מצוות אף יש להקדים את מוריו הרוחניים של האדם להוריו. המצווה לכבד חכמים ומורים נלמדת מהפסוק והדרת פני זקן.

כיבוד הורים בתרבויות אחרות

גם בחוקי חמורבי ניתן למצוא התייחסות למצוות כיבוד אב ואם, אך שם העונש חמור פחות מאשר במקרא: "בן כי יכה את אביו, הם את ידיו יקצצו" (סעיף 195) ואילו במקרא דינו מוות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר מנחת חינוך מצווה לג
  2. ^ רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו הלכה ג
  3. ^ מקור החקירה בספר מנחת חינוך מצווה לג.
  4. ^ רמב"ן ועוד, מסכת קידושין ל
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד א'
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א, הלכה ז מסכת פאה, פרק א' הלכה א' (דף ג' עמוד א')
  7. ^ מדרש רבה פרשה סה: עשיו, נשותיו ומעשיו, באתר "דעת"

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

איסור הכאת הורים

איסור הכאת הורים הוא ציווי מקראי האוסר על אדם להכות את אביו או אמו. עונשו של המכה הוא מוות בחנק.

אירוסים

אירוסים או לחלופין אירוסין, הם הסכמה לחתונה, והתקופה שבין הצעת הנישואים לחתונה.

במובן הלכתי אירוסים הוא השלב שבין הקידושין לנשואים, שבזמני עבר נערכו בנפרד, וביניהם הפריד זמן רב (כיום נערכים שלבים אלו בהפרש זמן קצר במהלך חופה וקידושין).

בן

במשפחה, בן הוא יחס שארות הקושר (זכר) אל הוריו (המושג המקביל לנקבה הוא בת). להבדיל מילד, שהוא מצבו של אדם בשנותיו הראשונות, היותו של אדם בגדר בן של הורים מסוימים היא עובדה שרירה וקיימת לצמיתות. המושג נפוץ בהתייחסות לבני אדם, אך רלוונטי גם לבעלי חיים, למשל בפסוק: "ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח).

בן (וגם בת) הוא תוצאה של לידה, אך אדם עשוי להפוך לבן גם כתוצאה של אימוץ. לבן מאומץ יש הורים ביולוגיים (אלה שילדו אותו) והורים מאמצים (אלה המגדלים אותו).

דמא בן נתינה

דמא בן נתינה הוא דמות המופיעה בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, כמופת לכיבוד הורים. דמא היה גוי בעל מעמד חשוב שישב בראשות מועצת העיר אשקלון.

הסיפור הידוע ביותר על דמא בן נתינה מצוי בתלמוד הבבלי במסכת קידושין ובמסכת עבודה זרה ובתלמוד הירושלמי במסכת קידושין ובמסכת פאה. הסיפור עוסק בחכמים שיצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. הגיעו לדמא ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו (ישנה מחלוקת בתלמוד האם מפתחות התיבה היו בידי אביו או מתחת לכריתו, או שמא רגלי אביו היו מונחות על התיבה). החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות כסף?". על כך זכה דמא בכך שנולדה בעדרו פרה אדומה, פרה מסוג מיוחד הנדרשת לעבודת בית המקדש. החכמים שבו לביתו ורכשו אותה בכסף רב.

דמא בן נתינה היה גוי, ולכן לא היה חייב במצוות כיבוד אב ואם, ועל כך אומר התלמוד במסכת קידושין: "ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה".

סיפור מפורסם נוסף על דמא בן נתינה, מספר על מקרה שקרה כשישב עם נכבדי רומא ולבוש בבגד מיוחד (סירקון של זהב). אמו, שלקתה בנפשה, נכנסה, קרעה את בגדו וירקה בפניו לעיני כל חכמי רומא. למרות הבושות הגדולות, שתק דמא ולא ביישה, ואפילו לא גער בה. בתלמוד מובא סיפור זה כמופת לכיבוד הורים, למרות התבזות עצמית.

הורות

המונח הורות מתאר את הפעילות בתוך המשפחה הכרוכה בגידולו של ילד עד להפיכתו לאדם עצמאי. את המונח חידש, על פי הכתוב במילונו, המתרגם ראובן אלקלעי.

זוגיות

זוגיות היא מערכת יחסים הדוקה בין שני פרטים. מאפיין בולט, אם כי לא הכרחי, של זוגיות הוא קיום יחסי מין בין בני הזוג.

חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד. במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

חמולה

בסוציולוגיה, חמולה (תת-שבט) היא קבוצת שארות של אנשים בעלי קרבה ביולוגית לאב ראשוני אחד, שחי לפני כמה וכמה דורות. פעמים רבות מורחב המושג "חמולה" וכולל גם משפחות קטנות, שנהפכו לבנות חסות של המשפחה הגדולה המקורית. בחברות רבות מקובל להינשא בתוך קבוצת החמולה. לעיתים קרובות מתגלעות יריבויות בין חמולות שונות הסמוכות זו לזו, ומתפתח מעגל דמים של איבה בין החמולות, שעלול להימשך שנים ארוכות.

עד לאמצע המאה העשרים, היה לחמולה תפקיד כלכלי משמעותי ביותר בחיים של כל פרט מפרטיה. החמולה הקצתה לפרט את הקרקע שממנה הוציא את פרנסתו, התמודדה נגד חמולות אחרות על משאבים, וחברי החמולה דאגו לפרנסתם ובריאותם של האחרים. במהלך המאה העשרים, עקב תהליכים של עיור ותיעוש, השתנה הרכב החמולה, והשפעתו על חיי הפרט קטנה.

בישראל יש מספר יישובים ערביים ששימרו מבנה חמולתי. על פי מחקר שנעשה על ידי פרופ' אבי בן בסט וד"ר מומי דהן, בני חמולה מסוימת נוטים להצביע למועמד מהחמולה שלהם. כמו כן, התגלה ששיעור ההצבעה הממוצע ביישובים אלה הגיע לכ-90%, עקב החשיבות הגדולה שמייחסים התושבים לתמיכה במועמד ממשפחתם.

יורה דעה

יורה דעה או בקיצור יו"ד הוא שמו של החלק השני בספר ארבעה טורים של רבי יעקב בן אשר ושל החלק המקביל לו בשולחן ערוך.

הדינים הנכללים בחלק יורה דעה נוגעים להלכות איסור והיתר, ונחשבים כשניים בחשיבותם רק להלכות המובאות בחלק אורח חיים, ההלכות הנוגעות ליומיום.

כיום משתמשים בשם יורה דעה גם כדי להגדיר את מכלול הדינים הנוגעים לדיני איסור והיתר, כגון: תערובות, נדרים ונידה.

כה עשו חכמינו

כה עשו חכמינו היא סדרה של חמישה כרכי מעשיות וספורי חז"ל מעובדים לילדים, מאת יוכבד סגל. הספר הראשון בסדרה יצא בשנת 1976, והספרים זכו להוצאה מחודשת בשנת 2007, עיבוד לקלטות שמע ותרגומים לשפות רבות; ביניהן יפנית, גרמנית, אנגלית והונגרית. הספרים אוירו על ידי בינה גבירץ ומ. אריה במהדורה הראשונה, ועל ידי ר. גרשוני בהוצאה המחודשת. נערכו בידי אשר וסרטיל. הסדרה זכתה להצלחה ופופולריות רבה.

לדברי המחברת, הסדרה מיועדת ל"מחנכי ילדים צעירים". האגדות לקוחות בעיקר מן התלמוד ומהספרות המדרשית. הסדרה נכתבה במטרה להקנות לילדים "ממעשיהם הטובים ומדותיהם הנעלות" של חז"ל, וכן להראות להם "דברי מוסר וחכמה, רעיונות עמוקים, ויסודות התורה".בתחילה נכתבה הסדרה כדף מידע שבועי לגננות, אולם לאחר מכן עברה עיבוד לצורת הספר. הסיפורים מחולקים לפרקים, כל פרק בעל נושא שונה (כגון ענוה, שבת, כיבוד אב ואם וכדומה) בכל סיפור או מעשיה, מצוין מקורם, ובסוף כל פרק מובאות אמרות חז"ל הרלוונטיות לנושא הפרק.

בשפה השתרש הביטוי "זה כה עשו חכמינו מפורש", כאשר הכוונה היא לסיפורי גמרא שהם מוכרים וידועים לכולם.

מורא אב ואם

מורא אב ואם היא מצוות עשה מהתורה שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאם ולא לעבור על דבריהם.

משק בית

משק בית הוא יחידת מגורים בסיסית בה מתרחשות פעילויות יומיומיות כגון פעילות צרכנית אישיות או משפחתיות, גידול ילדים, פעולות התחזוקה הנדרשות לבית מגורים ועוד.

משק בית היא היחידה הבסיסית לניתוח במודלים חברתיים וממשלתיים רבים. המונח מתייחס לכלל האנשים המתגוררים באותו בית.

נר נשמה

נר נשמה הוא מנהג יהודי של הדלקת נר לציון זיכרון של אדם שנפטר שמקובל כסגולה לעילוי נשמתו.

סב

סבים הם האבות או האמהות של הוריו של אדם (המילים העבריות סב וסבה נתפסות בימינו כמשתייכות למשלב גבוה ואינן שימושיות בעברית היומיומית; במקומן נקלטו השמות המקבילים מארמית: סבא וסבתא). לכל אדם ישנם שני סבים, שתי סבות, ארבעה רב-סבים (סבא רבא) וארבע רב-סבות (סבתא רבתא) (לעיתים פחות מכך, עקב נישואים בין קרובי משפחה). בן הבן או בן הבת נקרא ביחס לסבו וסבתו נכד ובת הבת או בת הבן נקראת נכדה.

בתרבויות רבות לסבים תפקיד חשוב בגידול וחינוך הילדים ובמקרים רבים, שבהם ההורים מסרבים או לא מסוגלים לגדל את ילדיהם, לוקחים על עצמם הסבים את התפקיד.

הסבים מזוהים עם זקנה ואף משמשים לעיתים כסמל שלה.

בתרבויות המזרח-אסייתיות המסורתיות, אשר הושפעו מאוד מהקונפוציאניזם בו כיבוד האבות היה מן הערכים המוסריים החשובים ביותר במשפחה, נהגו הסבים במשפחה להשתמש בסמכות שלהם בענייני המשפחה, וצאצאיהם היו חייבים לציית להם. מסורת זו נעלמה עם ההתגברות של ההשפעות המערביות והגידול במספר המשפחות הגרעיניות בקרבם.

ספר יוחסין

ספר יוחסין הוא רשימה שבה מופיע סדר שושלת הדורות של משפחה או משפחות.

העיסוק בבניית ספר יוחסין קרוי גנאלוגיה.

ספר יוחסין נוהל במחברת גדולה שהוקדשה למטרה זו. עם המצאת המחשוב מנוהלים ספרי יוחסין רבים באמצעות תוכנה מתאימה, ולמעשה ניתן לראות במרשם אוכלוסין ספר יוחסין של תושבי כל מדינה (בהתאם לעומק ההיסטורי הנשמר בו).

עשרת הדיברות

עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הם רשימה של עשרה ציוויים דתיים ומוסריים, שעל פי המקרא נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו למשה על ידי אלוהים כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות ובנצרות, ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר בתרבות היהודית והנוצרית.

עשרת הדיברות הם:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אמונה באלוהים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה – מונותאיזם, איסור עבודה זרה ואיסור עשיית צלמים.

לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – איסור נשיאת שם ה' לשווא.

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – מצוות השבת (ביתרו: זכור. בואתחנן: שמור).

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ – מצוות כיבוד אב ואם.

לֹא תִרְצָח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – איסור עדות שקר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ.

צאצא

צאצא הוא מונח משפטי המגדיר את הקשר בין הורה לבין בנו או בתו, נכדו, נינו וכן הלאה, בניגוד לשארות הכולל את כל קרובי המשפחה (כולל אחים, קרובים באמצעות נישואין ועוד).

במדינות בהם מעמד ילד מתהליך אימוץ שווה למעמדו של ילדים - גם ילד מאומץ וצאצאיו יכללו בהגדרת הצאצאים.

לעיתים משמש המונח עבור בן הנין, אולם לא בהכרח. במקרא, לעומת זאת המילה צאצאים אינה מתייחדת לבני-אדם, אלא אף לכל תולדות הבריאה (ראה ישעיה ל"ד, א': "תבל וכל צאצאיה"). משמעות זו נשמרה גם בעברית בת-ימינו, כשהמונח משמש לתאר את כל תוצר של רבייה, הן בבעלי חיים והן בצמחים.

שבט

שֵׁבֶט הוא ארגון חברתי-פוליטי, המאורגן על בסיס "קלאנים" (אנגלית: clan) או "ליניאג'ים" (אנגלית: lineage) או קבוצות גיל, או התאגדויות שונות המהוות גורם המאחד את סך פרטי השבט. השבט מהווה קבוצה של קהילות עצמאיות, בעלות תרבות ושפה משותפות, אשר שוכנות באותה יחידה גאוגרפית.

השימוש הרווח בשפת היומיום, של המושג שבט, מתייחס עם זאת לצורת התאגדות היסטורית-פרימיטיבית של קהילות, ללא חשיבות לגודלן ולצורת היחסים החברתיים בתוכן.

שלום בית

שלום בית הוא מונח המתאר יחסי שלום והרמוניה בין בני משפחה, באופן המאפשר חיים משותפים ללא חיכוכים ומריבות קשות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.