כזבי בת צור

כָּזְבִּי בַת צוּר היא דמות המוזכרת בפרשת בלק ופרשת פנחס. לפי המקרא, הייתה בת אחד מחמשת נשיאי מדין שזנתה עם נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא בזמן חניית בני ישראל בשיטים. בתגובה למעשה הרג פינחס את שניהם ברומח.

הרקע למעשה הזנות

לפי הכתוב בתורה, לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר הגיע עם ישראל לשיטים, שם חנה. קודם לכן ניסה בלעם, שנשכר על ידי בלק בן ציפור מלך מואב, לקלל את ישראל אך ה' שם בפיו דברי ברכה. המדרש מביא כי כאשר בלעם ראה זאת, ייעץ לבלק להכשילם על ידי בנות מדין. בלק קיבל את העצה ושלחן. הן פיתו חלק מעם ישראל לזנות עמהן ושכנעום להשתחוות לבעל פעור.

מעשה הזנות

שיא החטא של העם מגולם בלקיחת זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון בריש גלי את כזבי בת צור והכנסתה לעין כל לאוהלו כדי לשכב עימה. בעת ההימשכות של ישראל אחר בנות מואב ומדיין וסגידתם לבעל פעור עקב כך, פורצת מגפה בעם.

על פי המדרש (ירושלמי סנהדרין פ"ט) תפס זמרי את כזבי המדינית בבלוריתה ובא לפני משה בשאלה: "בן עמרם (כביטוי לזלזול)! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו (צפורה, אשת משה) מי התירה לך?" זאת למרות שמשה היה מותר לו לשאת את צפורה, מאחר שלקחה לפני מתן תורה. אבל מאחר שזמרי לא בא כדי לשאול הלכה אלא להתריס בפניו בלבד, נעלמה ממשה ההלכה והוא לא ידע להסביר את מעשיו. הדבר גרם לתגובה קשה בעם: "געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אוהל מועד".

הריגת זמרי וכזבי

המקרא מתאר את הריגתם בקצרה: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה" .

במדרש תנחומא נאמר שנעשו לפינחס כמה נסים:

  • שהצליח לדקרם צמוד לאברי מינם וכך כולם ראו שהיה מדובר בחטא של זנות.
  • הגיע מלאך וסתם את פיהם של זמרי וכזבי כדי שלא יצעקו.
  • שהצליח להרים את שניהם.
  • שהרומח לא נשבר.
  • שפתח האוהל הוגבה.
  • הגיע מלאך והדף את בני שבט שמעון שרצו לפגוע בפנחס.

המדרש מסביר כי משה שכח את ההלכה ולא ידע מה לעשות, ופינחס היה היחיד שזכר את ההלכה: "וירא פינחס בן אלעזר, מה ראה? אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה... הבועל את הגויה קנאין פוגעין בו".

ראו גם

חטא בעל פעור

קישורים חיצוניים

אותיות סופיות

אותיות סופיות או אותיות מנצפ"ך הן אותיות אשר נמצאות בסוף המילה, ומחמת כך יש להן צורה שונה. בשפה העברית ישנן חמש אותיות סופיות: כ"ף, מ"ם, נו"ן, פ"א וצד"י. בתלמוד נקראות אותיות אלו בשם 'מנצפ"ך'.

הבא להורגך השכם להורגו

ביהדות, הבא להורגך השכם להורגו הוא כלל מוסרי שמשמעותו כי לאדם מותר להתגונן ולהציל את חייו במחיר חיי מי שמסכן אותו, כהגנה עצמית. בהקשרים הלכתיים, הכלל קרוי דין רודף, כאשר כלל זה מגדיר מיהו "רודף", ומרחיב את המושג למקרים בהם ההגנה היא על צד שלישי, וכן למקרה שהרודף אינו מאיים על חיי הקורבן אלא מנסה לעבור על איסור ערוה שהוקש לרציחה.

הלכה ואין מורין כן

הלכה ואין מורין כן היא קביעה המופיעה בכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים על אודות הלכות מסוימות שאמנם נכונות, אך מסיבות שונות אין להורות אותן. לעיתים עיקרון אי ההוראה של הלכות אלה תלוי בקהל היעד, וקיימים כמה סוגים של הלכות כאלה בהיבט של למי מורים ולמי לא מורים אותן, כפי שיפורט בהמשך. בדרך כלל מדובר בהלכה מקלה שיש חשש שתפורש בהרחבה מידי, אך גם מנימוקים נוספים, כמו למשל הלכות שנראות תמוהות.

המקושש

הַמְּקוֹשֵׁשׁ הוא דמות מקראית שבתקופת נדודי בני ישראל במדבר עבר עבירה חמורה של חילול שבת. משה, מנהיג העם, לא ידע כיצד לנהוג במקרה זה, והוציא את גזר דינו, מוות בסקילה, רק לאחר שאלוהים הורה לו לנהוג כן.

זמרי בן סלוא

לפי המקובל, זִמְרִי בֶּן סָלוּא הוא אחד הכינויים של שלומיאל בן צורישדי[1][1][1][1][1], נשיא שבט שמעון במסע בני ישראל במדבר. מסופר בתלמוד: ."אמר רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו: 1. זמרי 2. ובן סלוא 3. ושאול 4. ובן הכנענית 5. ושלומיאל בן צורי שדי... ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו." (בבלי, סנהדרין פב, עמוד ב)

לפי המסופר בתורה (ספר במדבר, פרק כ"ה), ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליצאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לידיעת כל ישראל. בסוף המעשה נהרג זמרי יחד עם כזבי בת צור על ידי פינחס, אשר נזכר ויישם את ההלכה המפורסמת "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בשל מעשהו זה, הביא זמרי למגפה אשר קפחה חייהם של 24,000 מאנשי שבטו, ומצד שני לבחירת פינחס וצאצאיו לכהונה.

חטא בעל פעור

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע בעת שחנו עם ישראל בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדיין, ומתוך כך פיתו אותם הבנות להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות החטא הורה ה' למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של החטא, לקח זמרי בן סלוא ששימש כנשיא בית אב בתוך שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, לשכב איתה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה בחוסר אונים. פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשכר זאת, הבטיח ה' לפינחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

חמשת מלכי מדין

אֱוִי, רֶקֶם, צוּר, חוּר ורֶבַע הם חמשת מלכי מִדְיָן הנזכרים בתורה בספר במדבר, פרק ל"א, פסוק ח' כמנהיגי המדיָנים בזמן מלחמת מדין, המלחמה האחרונה אליה יצאו ישראל לפני מות משה, שבסיומה נהרגו חמשתם יחד עם בלעם בן בעור על ידי בני ישראל.

בסיפור הולדת מדין מוזכרים חמשת בניו, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה, ועל כן ניתן לשער שהם היו חמשת שבטי מדין, עליהם מלכו חמשת המלכים. בתורה לא מופיע מידע נוסף על מלכים אלו או על צורת שלטונם המשותפת.

כזבי בת צור נזכרת כמי שזינתה עם זמרי בן סלוא בשיטים, ונהרגה עמו על ידי פינחס.

לפי יוסף בן מתתיהו[דרוש מקור: מקור מדויק], העיר פטרה נקראה במקור על שם המלך רקם.

חנוך בן מדין

חֲנוֹךְ בֶּן מִדְיָן היה הבן השלישי (מתוך חמשה) של מדין (מבני קטורה), ונכדו של אברהם. על פי חלק מהמפרשים, כזבי בת צור הייתה מבית האב של חנוך במדין, שהרי אביה היה השלישי מבין חמשת מלכי מדין שממונים על כל אחת מחמשת בתי האב של מדין.

מלחמת מדין

מלחמת מדין היא מלחמה שהתרחשה בין עם ישראל לבין שבטי מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען, והסתיימה בתבוסת מדין, כמתואר בספר במדבר, פרק ל"א. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה.

נדודי בני ישראל במדבר

נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים אלו שנדדו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כבני "דור המדבר".

תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה.

במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד משמים, המן היה יורד פעם ביום במשך 6 ימי השבוע, בשבת לא קיבלו מן מאחר שבשישי ירד מנה כפולה.

נשיאי שבטי ישראל

נשיאי שבטי ישראל היו נשיאי שבטי ישראל במהלך נדודי בני ישראל במדבר. בתורה מוזכרים כמה פעמים נשיאי ישראל, בכל פעם בשמות ובהקשרים אחרים; לא הוברר לחלוטין עד כה מהי משמעות "נשיא" בהקשרים אלו - האם אדם מכובד באופן כוללני או בעל תפקיד מוגדר, ומהי משמעות הרשימות השונות.

עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס

עושה מעשה זִמְרִי ומבקש שכר כְּפִינְחָס הוא ביטוי המתאר אדם העושה מעשה נקלה אך מתהדר כאילו עשה מעשה נעלה.

מקור הביטוי בסיפור המופיע בתורה, שם מסופר על זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון שבא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור בהתרסה, "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל" וגרם לעונש המגפה שבה נהרגו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, עד שבא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הרג את זמרי ואת המדיינית, ובכך עצר את המגפה.

מעשהו של פינחס נחשב על פי פשוטו של המקרא למעשה גבורה עילאי, ואף לקידוש השם (התלמוד מתייחס למעשה באופן מורכב יותר, וממקד את ההצדקות ההלכתיות להרג), על כך קיבל שכרו לשמש מכאן ולהבא בכהונה ועל פי התרגום יונתן בן עוזיאל והזוהר אף זכה לשכר שלא ימות לעולם ויהפך למלאך והוא יבוא לבשר על הגאולה.

לעומתו נחשב מעשהו של זמרי למעשה של טומאה, ועונשו נחשב למוצדק על ידי חכמי התורה, אף שלא הייתה קיימת הלכה מפורשת שמתוכה היו יכולים להעמידו לדין, אלא רק הלכה שבעל-פה, על פיה הבועל ארמית (גויה) - קנאים פוגעים בו.

לראשונה מופיע הביטוי בדבריו האחרונים של אלכסנדר ינאי אל אשתו שלומציון המלכה, כפי שמצטט אותם התלמוד הבבלי. בתקופה האחרונה לשלטונו לחם אלכסנדר ינאי, מגדולי המלכים לבית חשמונאי, כנגד סיעת הפרושים, ואף הרג רבים מהם.

בימיו האחרונים הבין אלכסנדר ינאי כי שגה[דרוש מקור], וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם, ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".

פינחס

פִּינְחָס הוא דמות מקראית, היה בנו של אלעזר ונכדו של אהרן הכהן.

צור

האם התכוונתם ל...

קנאים פוגעים בו

קנאים פוגעים בו היא הלכה יהודית שמתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה, קללה בשם עבודה זרה ובעילת גויה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש.

הלכה היא נדירה ביותר, ובימינו איננה מיושמת בפועל כלל.

קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא

קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא הוא ביטוי ארמי שמשמעו: קורא (כרוז) האיגרת (הצו) – הוא יוציאה לפועל. כלומר, הקורא לפעולה – יבצע אותה בעצמו. בשימוש היומיומי קורא הביטוי לאידאולוגים להיות גם אנשי מעשה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.