כושי

כושי היא מילה שמקורה בתנ"ך, שמתייחסת לאדם (לרוב ממוצא אפריקאי) בעל צבע עור כהה ביותר (קרוב לשחור). החל בעשורים האחרונים של המאה ה-20 נחשבת מילה זו למילת גנאי גזענית, או לפחות לבלתי תקינה פוליטית.[1][2] ההטעמה התקנית של המילה היא במלרע, אך דוברי עברית ישראלית הוגים אותה, בדרך כלל, במלעיל.

John McCullough as Othello
בתרגום הראשון לעברית של מחזהו של ויליאם שייקספיר, "אותלו", נקרא גיבור המחזה "איתיאל הכושי"

מקור המונח

המילה העברית "כושי" מתייחסת בתורה למי שבא מארץ כוש (כנראה סודאן של היום, ולמעשה האזור המיושב מדרום למצרים). כוש בן חם היה בכורו של חם בן נח.

במהלך העת העתיקה כוש נהפכה למקבילה של אתיופיה, עקב טעות שנוצרה בתרגום השבעים, שם כוש מתורגמת בתור אתיופיה. למעשה ממלכת כוש אכן הייתה קיימת אך באזור סודאן ולא באתיופיה, ההקבלה נוצרה מכיוון שהאזור מדרום למצרים נקראה בפיהם בשם "כוש" על שם הממלכה הדומיננטית באזור והיוונים קראו לאזור בשם "אתיופיה", יותר מאוחר כאשר קיסרות אקסום החבשית התנצרה, היא אמצה לעצמה שם חדש "אתיופיה", וכך למעשה נוצרה ההקבלה המטעה הזו הקיימת עד היום.

בתורה בספר בראשית מסופר על כנען, בנו האחר של חם שקולל על ידי נח: "וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית, ט', כ"ה). אירופאים ניצלו מאוחר יותר פסוק זה כדי להסביר את שעבוד האפריקאים כהי העור לעבדות (אף על פי שהוא קילל את כנען ולא את כוש).[3]

בספר במדבר (י"ב, א') מסופר על מרים ואהרן, אחיו של משה רבנו, המרכלים "עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח", דבר שאינו מקובל בקרב בני ישראל. רש"י נותן כאן פרשנות החורגת מן הפשט, באומרו: "אשה כושית – מגיד שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחוריתו של כושי", ומחזק את דבריו באומרו: "כושית – בגימטריה יפת מראה". בפירושו לדברי אברהם לשרי אשתו: "הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית, י"ב, י"א) כותב רש"י: "עכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באישה יפה". בספר עמוס משווה הנביא את יחסו של ה' לעם ישראל ליחסו לעמים אחרים, ובין היתר לכושים: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻּשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

שני מטבעות לשון מפורסמים עושים שימוש במילה כושי: ירמיהו הנביא מציג את השאלה "היהפוך כושי עורו?", שהפכה כביטוי למציאות שאינה יכולה להשתנות. את האמרה "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת" טבע המחזאי פרידריך שילר בדרמה "קשר פיאסקו", שפורסמה בשנת 1783. בנוסף, תרגומו הראשון לעברית של המחזה השייקספירי "אותלו: המורי מוונציה" נעשה בידי יצחק סלקינסון בשנת 1874, והוא נקרא בשם "איתיאל הכושי".

"כושי" ככינוי גזעני

בעברית הישראלית לא שימש המונח "כושי" בתחילה ככינוי פוגעני. להפך, בשנים קודמות אף שימש לעיתים כשם חיבה לאדם כהה עור או ג'ינג'י (לדוגמה כושי רימון). מילים אחרות עשו שימוש בצבע העור ככינוי גנאי, דוגמת המונח "שוואַרצע" (יידיש: שחור).[2]

דוגמאות נוספות לשימוש חיובי שנעשה בעברית של אמצע המאה ה-20 ניתן למצוא בספר הילדים הידוע דירה להשכיר של לאה גולדברג בו מתגוררת "חתולה כושית", בספר עצרת החיות של אריך קסטנר המתרגמת מרים ילן-שטקליס המתייחסת ל"ילד כושי"[4] ועוד.

בחצי השני של המאה ה-20 הפכה המילה "כושי" לכינוי פוגעני, ולדעתו של רוביק רוזנטל היא "נחשבת למילה הגזענית הבוטה והמקוממת ביותר באוצר ביטויי הגזענות בשפה.".[2] הדבר נבע בין השאר מהזהות שנוצרה בינו לבין המונח באנגלית "ניגר" (שהוא כינוי גנאי) ו-"Negro" (שהייתה פעם מילה תקינה,[5] אולם בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם הצלחת מאבק השחורים בהובלת התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח בארצות הברית לשוויון זכויות, הפך לכינוי לא מקובל).[6]

שינוי משמעותו של הכינוי "כושי" בא לידי ביטוי גם בתחום התרבות ובתחום הצרכנות: שיר הילדים "כושי כלב קט" נאסר לשידור בקול ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20, מחשש לפגיעה ביחסי ישראל עם מדינות אפריקה.[7] שמה של הגבינה שיוצרה בישראל ונקראה "כושי" שונה ל"אושי", וגם שמו של קרמבו, שנקרא "כושי" בראשית הפצתו בארץ ישראל, שונה.

בישראל: כינוי גנאי ליהודי אתיופיה

במהלך העלייה מאתיופיה ישראלים אשר הורגלו בביטוי זה החלו לקרוא לישראלים יוצאי אתיופיה בשם זה. התרבות האתיופית מבחינה במושגים השונים של כהי העור. העמים החבשים יושבי אתיופיה אינם רואים עצמם כשחורים, מכיוון שמוצא עמים אלו הוא שמי ולא אפריקאי, באתיופיה עצמה נעשתה הפרדה כמעט מוחלטת בין אפריקאים שחורים לחבשים, גם החבשים עצמם השתמשו במונח "טוקר" (שחור) כלפי אפריקאים כהי עור, עמים אלו ניצלו זאת כמו האירופאים לעבדות (אמהרית: "ברייה" - "עבד") של העמים האפריקאים הלא חבשים באתיופיה, האימפריאליזם החבשי בייחוד זה של המרוץ לאפריקה שבו אתיופיה השתתפה באופן בלתי רשמי גרם למוות של כ-5 מיליון אפריקאים שחורי עור על ידי הקיסר מנליק השני, דבר זה יותר מאוחר העלה לשלטון את הרודן מנגיסטו היילה מריאם שלא היה חבשי.[8] מרחיב על כך החוקר דני בודובסקי:

באתיופיה היו קיימות אבחנות ברורות בין הסוגים השונים של צבע העור ומרביתם המכריע של האתיופים[9] (ובם גם היהודים) לא הגדירו עצמם כשחורים ("טוקור" באמהרית) אלא כחומים ("טעים" באמהרית), או כאדומים ("קאי", "קאי דמה") - אם היה להם גוון עור בהיר יותר. מבחינת עולם התוכן השתייכו ה"שחורים" לעולם התוכן של העבדים, דבר שיש בו להסביר את התגובות הקשות כל כך והעלבון לכך שבארץ הם נתקלים במקרים בהם קוראים להם כושי, מילה הנתפסת כקללה ופגיעתה של זו קשה אף ממכה וכדברי פתגם אתיופי ידוע - "נקע של הפה - אי אפשר לרפא אפילו במסאג' של חמאה".[10]

בפסק דין מינואר 2007, הדן במקרה בו קרא נהג למאבטח "כושי", כתב השופט יצחק מילנוב את הדברים הבאים:

הכינוי "כושי" נחשב בעיני החברה בכללותה ככינוי גנאי וכעלבון, שנועד להטיל דופי באדם בשל צבע עורו הכהה, ולסמנו כ"חריג", וכנחות ביחס לאדם בעל צבע עור בהיר. המדובר, למעשה, בביטוי גזעני, שנועד להשפיל ולבזות את התובע, אך ורק בשל השתייכותו לעדה האתיופית ובשל היותו בעל צבע עור כהה, ומשכך הוא נופל בגדר החלופה הרביעית של הגדרת "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק (ביטוי שנועד "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית").[11]

בדיון בעתירה לבג"ץ התייחסה נשיאת בית המשפט העליון לקצין בחיל האוויר שכינה חייל בכינוי "כושי" וקבעה כי זו

התבטאות חמורה, שמקומה לא יכירנה בחברה בישראל בכלל, ובצה"ל בפרט. התבטאות זו חמורה בשל אופייה הפוגע והגזעני; היא חמורה במיוחד כשהיא מושמעת מצד קצין בכיר כלפי פקודו. היא מפיצה רוח רעה בשורות הצבא, ופוגעת הן בחייל היחיד הן בעדה שלמה, שהפליאה להיקלט בארץ ונושאת בעול השירות בצבא, וראויה להערכה ותחושת אחווה מצד חיילים ורעים לנשק.[12]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אברהם מלמד, "היהפוך כושי עורו: האדם השחור כאחר בתולדות התרבות היהודית", הוצאת זמורה ביתן והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2002.
  • פרנץ פאנון, "ניסיונו הקיומי של השחור", בתוך: יהודה שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולניאלי, 2004, עמ' 25–46.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רפאל ניר, "תקינות פוליטית לשון נקייה והזניית השפה", פנים 7, סתיו
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 רוביק רוזנטל (טור דעה), הזירה הלשונית: אל תקרא לי שחור, באתר nrg‏, 22 בספטמבר 2005
  3. ^ ההיפוך שנעשה בין כנען לכוש נדון בהרחבה בספרו של אברהם מלמד, "היהפוך כושי עורו: האדם השחור כאחר בתולדות התרבות היהודית", הוצאת זמורה ביתן והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2002; וראו גם מאמרו של מנחם קליין "וזכרת כי עבד היית"
  4. ^ האם מותר עדיין לכתוב "כושי" בספר לילדים?, הארץ (בעברית)
  5. ^ לדוגמה הארגון "United Negro College Fund"
  6. ^ אין זהות בין המושגים מאחר שלכינויים היסטוריה שונה, ראו רוביק רוזנטל, שם.
  7. ^ גיא טנא, כושי כלב קט- צנזורה מוזיקלית בישראל באתר "מאמרים".
  8. ^ בנאום שנאם מנגיסטו לפני המהפכה האתיופית הצהיר כך "בארץ הזו, ישנם משפחות אריסטוקרטיות המסווגות באופן אוטומטי בני אדם עם עור כהה, שפתיים עבות, ושיער מקורזל כ"ברייה" ... שיהיה ברור לכלום שאני אעצור את הכינויים הגזעניים הללו." מתוךPaul B. Henze, Layers of Time, page 290
  9. ^ עוד טעות נפוצה ההשוואה בין אתיופים לחבשים.
  10. ^ דני בודובסקי, מאוצר הפתגמים של יהודי אתיופיה
  11. ^ א (י-ם) 7878/05 אבי צגאי נגד איגנה אבי אבשלום, ניתן ב-11 בינואר 2007
  12. ^ בג"ץ 6466/10 טוראי אברהם (אבי) ימר נ' הרמטכ"ל ואחרים, ניתן ב-30 ביוני 2011
אברהם מלמד (פרופסור)

אברהם מלמד הוא פרופסור למחשבת ישראל ולשעבר ראש החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. שימש כראש המרכז לחקר התרבות יהודית ומשמש כראש הקתדרה ע"ש וולפסון למורשת ההגות היהודית באוניברסיטה. מחקריו עוסקים בהיבטים שונים של המחשבה היהודית בימי הביניים ובראשית העת החדשה, ובעיקר בתחומי המחשבה המדינית וההיסטוריה הרעיונית והתרבותית.

הוא סיים את הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב במחשבת ישראל בשנת 1978.

בין השנים 2006 ל-2010 כיהן מלמד כיו"ר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל.

בנוסף, לימד מלמד מחשבת ישראל והיסטוריה במכללת אורנים ואזרחות בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, סניף בית בירם.

בספרו "היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית", שפורסם בשנת 2002, הוא בוחן את התפתחות מערכת הדימויים של האדם השחור בתרבות היהודית לדורותיה, החל בתקופת המקרא ועד ראשית העת החדשה.

בספרו "רקחות וטבחות" שראה אור בשנת 2010 הוא סוקר את התפתחותו של המיתוס על כך שהמקור של כלל החכמות והמדעים הוא כביכול יהודי. מלמד סוקר לראשונה את המיתוס מראשיתו בתרבות ההלניסטית ועד ימינו, דרך העברתו בתרבויות השונות: ההלניסטית-פגאנית, היהודית, הנוצרית והאסלאמית.

אנדה עמיר-פינקרפלד

אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד (26 ביוני 1902, ריישא, גליציה – 27 במרץ 1981, כ"א באדר ב' תשמ"א, תל אביב) הייתה משוררת וסופרת ילדים ישראלית. בין שירי הילדים המפורסמים שלה: כושי כלב קט, האנקור, תרנגול אני והקיפוד, אנית זהב.

האדם השחור

שחורים הוא מונח נפוץ בארצות המערב לאנשים בעלי צבע עור חום כהה.

בארצות הברית נעשה שימוש בכינוי שחור (black) לצד אמריקאים-אפריקאים ה"שחורים" החיים בארצות הברית. בישראל היה מקובל בעבר הכינוי כושים, שהיא מילה שמקורה בתנ"ך לציון אנשים מממלכת כוש שלפי הפירוש המקובל שכנה בסודאן של ימינו, אולם, בהשפעה עקיפה של אי תקינותו הפוליטית של הביטוי "ניגר" בארצות הברית הפך גם הכינוי "כושי" בהדרגה לבלתי תקין פוליטית בישראל במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, ומסוף שנות ה-90 ואילך הוא נחשב ביטוי של גזענות.בישראל שימש הביטוי "שחורים" לעיתים גם ככינוי (בדרך כלל, כינוי גנאי) לבני עדות המזרח וליוצאי אתיופיה. היו שהשתמשו גם בתרגום היידישאי של המילה - "שווארצע". כיום משמש הביטוי לעיתים קרובות במשמעות אחרת, ככינוי לציבור החרדי, בשל הלבוש האופייני.

הרפתקאותיו של האקלברי פין

הרפתקאותיו של הָאקְלְבֶּרִי פִין (אנגלית: The Adventures of Huckleberry Finn) הוא ספר הרפתקאות לנוער שנכתב על ידי הסופר האמריקני מארק טוויין והתפרסם לראשונה באנגליה בשנת 1884. כתיבתו נמשכה שמונה שנים וזהו ספרו הידוע ביותר.הספר נכתב כספר המשך להרפתקאותיו של טום סוייר. שני הספרים נכתבו כהתרסה לספרי הילדים החינוכיים והשמרניים שהיו מקובלים באותו זמן.

זרח הכושי

זֶרַח הַכּוּשִׁי מוזכר במקרא כשר צבא מצרי ממוצא נובי או ראש שבט כושי מאזור הנגב שיצא למלחמה באסא ונחל תבוסה קשה.

"וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה: וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה:" (ספר דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוקים ח'-ט'). אסא התפלל לה': "ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה ה' אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ:" (שם, פסוק י). לאחר התפילה, אסא רדף את הכושים והכה אותם עד גרר, לקח מהם הרבה שלל, ובזז את הערים שהיו בדרכו.

לפי תיארוך אפשרי של זמן הפלישה, ישנם חוקרים המזהים את זרח עם אוסורקון הראשון או אוסורקון השני, שניהם פרעונים במצרים. ידוע כי אוסורקון II פלש לממלכת יהודה עם צבא גדול ב-835 לפנה"ס, אך מבלי לתקוף את יהודה אלא רק בדרכו להילחם בכוחות אשוריים. זיהוי זה בעייתי מבחינת תאריכים כשמלכותו של אסא הסתיימה ב-873 לפנה"ס. בנוסף, בספר מלכים, בו לא מוזכרת המלחמה בין אסא לזרח, צבאו של אסא מתואר כחלש ביותר כזה שאינו יכול להתמודד עם צבא מצרי.

סברה אחרת מייחסת לתואר "כושי": היא שוללת את היחס אל כוש (אתיופיה הקדומה), שהרי לא סביר שמי מה-אוסורקונים ייוחס אל כוש, והסברה אומרת כי הכוונה היא אל הכשים. סברה שלישית מייחסת את הפלישה לשבטים ערביים משוטטים ושגודל הצבאות הוערך בגוזמה.

יוחנן אהרוני מייחס את שרידי החורבן בתל באר שבע המיוחסים למאה התשיעית להתקפתו של זרח הכושי.

כושי רימון

שמעון רימון (נולד בשם שמעון מזרחי ב-1939), המוכר יותר בכינויו כושי רימון, הוא בעל פונדק בערבה. הוא התפרסם כמי שהצליח להסתנן, בשנת 1959, אל פטרה שבירדן, בעת ששרר מצב מלחמה בין ירדן לבין מדינת ישראל.

כינוי גנאי

כינוי גנאי או שם גנאי הוא שם המומצא לאדם, לקבוצת אנשים, לבעל חיים או לחפץ, נוצר למטרות ביזוי. המונח בא מלשון "גינוי", לגנות. כינוי גנאי הוא בהכרח פוגע, אך לעיתים משעשע או ילדותי. כינוי הגנאי מסתמך על מאפיין פיזי או נפשי, על טעות שנעשתה בעבר, על מוצא וכדומה, ומטרתו לזלזל במושא הגינוי.

ממלכת כוש

ממלכת כוש הייתה ציוויליזציה שהתרכזה בצפון נוביה (כיום צפון סודאן), והייתה אחת מהתרבויות המוקדמות ביותר שהתפתחו סביב עמק הנילוס. המדינה הכושית הגיעה לכוחה לפני שליטת המצרים הקדמונים. אנשי הממלכה נקראו בשם כושים. בירתה הדרומית הייתה העיר מרואה.

מנדרליי

מנדרליי (באנגלית: Manderlay) הוא סרט משנת 2005 של הבמאי והתסריטאי לארס פון טרייר, בכיכובם של ברייס דאלאס הווארד, וילם דפו, לורן באקול ודני גלובר. הסרט הוא משל אפל וקודר על החברה האנושית, אשר מביע ביקורת נוקבת על הלכי המחשבה המערבית ההומוניסטית ועל כשלונותיה. כמו בדוגוויל, הסרט מלווה על ידי מספר כל יודע, המתייחס לסיפור בגוון סאטירי למעשה. פון טרייר אמר בראיון, שתפקיד הקריין בבארי לינדון השפיע עליו באופן חזק ונתן לו את ההשראה.

כמו כן, הסרט מוצג על במה עם תפאורה מינימליסטית, כמו בדוגוויל.

הסרט מהווה את החלק השני של הטרילוגיה "ארצות הברית - ארץ האפשרויות". החלק הקודם בטרילוגיה הוא דוגוויל.

עביד שחום

עַבְיָד שחום (שם מדעי: Scorpio maurus fuscus) המכונה גם עביד כושי הוא תת מין של עביד צפון אפריקאי. שמו נגזר מהלחם המילים "עב" ו-"יד", על שום צבתותיו העבות.

פעם הייתי בתימן

פעם הייתי בתימן הוא שיר ילדים עברי. השיר משמש גם לריקוד במעגל.השיר תועד לראשונה בשנת תש"ז, בבית ספר עממי בתל אביב.

את השם המופיע בשתי השורות האחרונות ("רותי" בדוגמה שמשמאל), נהוג להחליף בשמה של אחת המשתתפות (ולעיתים אף בשמו של אחד המשתתפים).

בעקבות הפיכתה של המילה "כושי" לבלתי תקינה פוליטית, יש שהחליפו אותה במילה "ילד".

מחבר השיר ומחבר הלחן אינם ידועים, ונהוג להציג את מקורו כ"עממי".

צפורה

צִפֹּרָה היא דמות מקראית, בתו של יתרו כהן מדין ואשתו של משה רבנו. לצפורה ומשה נולדו שני בנים: גרשם ואליעזר.

צפניה

ספר צְפַנְיָה הוא הספר התשיעי באוסף ספרי הנבואות תרי עשר שבחלק הנביאים שבתנ"ך, ועל פי כותרתו הוא מורכב מנבואת צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי (בן גדליה בן אמריה בן חזקיה), נביא לה' שפעל בממלכת יהודה בתקופת המלך יאשיהו בסוף המאה ה-7 לפני הספירה.

צפניה בן כושי

צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי נביא שניבא בזמן המלך יאשיהו מלך יהודה. נביא שפנה לגולים בכתב ובעל פה. ספר צפניה קרוי על שמו ומספר על נבואותיו. צפניה הוא הנביא היחידי במקרא שייחוסו נזכר ארבעה דורות לפניו. צפניה מנבא את אחת מנבואות הזעם והתוכחה, ממהנוקשות אשר מופיעות במקרא.

קרמבו

קרמבו הוא ממתק עממי מאירופה שהפך פופולרי בישראל. שמו העברי הוא הלחם של המילים "קרם" ו"בו" (בתוכו). הקרמבו הראשון ככל הנראה יוצר בדנמרק במאה ה-19, אולם יש אומות אירופאיות נוספות שטוענות להמצאתו.

הקרמבו שווק בישראל כתחליף לגלידה, מכיוון שאינו מותך בטמפרטורת החדר, ולכן קל לשווקו ונעים לאכול אותו בחודשי החורף, שבהם לטעמם של רבים הגלידה קרה מדי. בקיץ טמפרטורת החדר מייבשת עד מהרה את הקצף של הקרמבו והופכת אותו לצמיגי.

שושנה חלוץ מרכזי

שושנה חלוץ מרכזי הוא סרט קומדיה ישראלי משנת 2014 בבימויו של שי כנות, על פי תסריט של עודד רוזן ובכיכובם של אושרי כהן, גל גדות, אלי פיניש, מריאנו אידלמן ויוסי מרשק.

עלילת הסרט מתארת את סיפורו של כדורגלן מוכשר, הנאלץ להתחזות להומוסקסואל בעקבות הסתבכות עם מאפיונרים. הסרט צולם בחלקו במלון הרודס בתל אביב ובאצטדיון טדי בירושלים.

שמואל ניגר

שמואל ניגר (בכתיב יידי: ניגער) (ה'תרמ"ג, 1883, דוּקוֹר, פלך מינסק, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – ט' בטבת ה'תשט"ז, 1955, ניו יורק) הוא כינויו הספרותי של שמואל טשארני, שהיה מבקר ספרות יידיש.

הכינוי "שמואל ניגר" הוא משחק מילים: "טשארני" ברוסית פירושו "שחור". לאחר שהיגר לאמריקה, נפגש שמואל ניגר עם הכושים ("ניגרוס"), ושינה את שמו לניגער, כלומר "שחור", כושי.

תרי עשר

תְּרֵי עֲשַׂר הוא אחד מעשרים וארבעה ספרי התנ"ך. כפי ששמו מורה (תְּרֵיסָר, שְׁנֵים-עָשָׂר בארמית) הספר כולל שנים-עשר ספרי נבואה קצרים שקובצו לספר אחד כדי שלא יאבדו מפאת קוצרם (בלשון התלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא יד, ב: "איידי דזוטר מירכס" - מתוך שקצר יאבד).

ספר זה מופיע בתנ"ך אחרי ספר יחזקאל (מיקום זה נקבע על ידי בעלי המסוֹרָה, על פי המסרנים המאוחרים) ונכלל בחטיבת הנביאים האחרונים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.