כוח המגן העברי

כח המגן העברי הוא שם כולל לארגונים ולמסגרות הצבאיות של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל בין השנים 1936 (המרד הערבי הגדול) – 1948 (הקמת המדינה).

ההנהגה הרשמית המקובלת על חלק הארי של היישוב הציוני בארץ ישראל הייתה ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית לא איגדה אמנם את כל היישוב, אך אין להתעלם ממרכזיותה בחיי היישוב (גם בחלקם של אלו שחלקו עליה). להנהגת היישוב היו מטרות צבאיות אשר הושגו באמצעות ארגונים צבאיים רשמיים שהקימה. ארגונים אלה היו רשמיים מבחינת האחריות והמרות של ראשי ההנהגה עליהם, על מטרותיהם, על פעולותיהם ועל דרכי הפעולה שלהם, שליטת מוסדות היישוב בתקציבם ובמקרים מסוימים גם מבחינת ההכרה של שלטונות המנדט הבריטי בהם.

מבנה הכוח והתוכניות האופרטיביות להפעלתו הוגדרו בסדרה של פקודות מבנה ארצי שהוצאו על יד ההנהגה מאוקטובר 1939 ועד אפריל 1948. מבנה הכוח ומטרותיו התפתחו אל מול תמונת האיומים הביטחוניים המשתנים.

במקביל ובנוסף פעלו בשדה ההגנה והלחימה העברי בארץ ישראל מחתרות אשר לא סרו למשמעת הנהגת היישוב.

Yitzhak Sadeh 1950
יצחק שדה, מאבות כח המגן העברי

ההגנה בראשית הקמת כח המגן

ארגון ה"הגנה" הוקם ביוני 1920 כתוצאה מלקח נפילת תל חי. ה"הגנה" איגדה את יוצאי ארגון "השומר" ויוצאי הגדודים העבריים ששרתו במלחמת העולם הראשונה בצבא הבריטי, בדצמבר 1920 קיבלה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל את האחריות על השמירה וההגנה. בשנים 19221928 נדמה היה שהארץ שרויה בשקט ושלום ושהממשל הבריטי מגן על היהודים. עקב כך ההנהגה הציונית לא הפנתה כמעט מימון להגנה. כלקח מפרעות תרפ"ט הוקמה ב-1930 המפקדה הארצית וההגנה הפכה לכח מגן עממי הפרוס בכל ההתיישבות היהודית בארץ. חברי ההגנה היו מתנדבים שאומנו בנשק מזדמן למטרת שמירה. עד פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 לא ביצעה ההגנה פעילות יזומה "מחוץ לגדר" היישובים. המפנה בבניין כח המגן העברי המאורגן בחסות מוסדות היישוב חל רק ב-1937 בנאומו של יצחק שדה בכנס מפקדי ההגנה בו אמר:

דרוש לנו צבא ולא שומרים, צבא ולא הגנה בתפקידי משטרה, צבא שאיננו צמוד למקום מסוים, צבא בהיקף כל-ארצי שתפקידו לחפש את האויב ולתקפו במקומות המצאו, לתקפו גם בבסיסיו, לפעול פעולה מקדימה.

אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מתחילת ההתיישבות ועד קום המדינה, עמוד 59

הרוויזיוניסטים, שמחו על מדיניות ההבלגה של ההסתדרות הציונית הקימו את מחתרת האצ"ל ב- 1931. כח זה נחשב ל"פורש" וטרוריסטי ולא קיבל את מרות המוסדות, לא הכרה שלהם ולא מימון.

משנת 1936 פעלה ההגנה באופן שיאפיין את פעילותה גם להבא, בשתי זרועות: חוקית (לגאלית) המוכרת על ידי הבריטים ככח המגן הלאומי של הציונים ובלתי-לגאלית.

כופר היישוב

לצורך מימון הפעילות הצבאית של ההגנה הופעלה ביישוב מגבית, מעין מס. הכספים נוהלו באמצעות מנגנון שנקרא "כופר היישוב".

הזרוע הלגאלית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

באמצעות פעילות הזרוע הלגאלית הגלויה של ה"הגנה", נוצר שיתוף פעולה בין הבריטים לבין היישוב, בזכותו יכלו כוחות ה"הגנה" לשאת ולהתאמן בנשק בגלוי, ללבוש מדים, להשתמש בטנדרים ולפטרל ביום ובלילה. במסגרת זו גם רכשו מיומנויות צבאיות מסוימות כניווט, טקטיקה ופיקוד.

נוטרות

עם פרוץ המרד הערבי, ב-1936 הסכימו הבריטים לשתף שוטרים עבריים במאבק לשמירת הסדר. הנוטרים, שמספרם הגיע ל – 3,000 צוידו בנשק בריטי ועברו אימונים על ידי הצבא הבריטי. חשיבות הנוטרות הייתה בהכרה הבריטית שליהודים יש זכות חוקית להגן על ישוביהם. במקביל הוקמו גדודי נוטרים ערבים.

משטרת היישובים העבריים והמשמר הנע

בקיץ 1937 הסכימו הבריטים לארגן את הנוטרים ליחידה משטרתית סדירה. תחילה הוקם "המשמר הנע" כיחידה מובחרת בתוך הנוטרים. תפקידם היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים וללוות את הפועלים בשדות ובפרדסים. הם הפעילו סיורים ברגל, בטנדרים ואף במשוריינים.

בינואר 1939 אורגנו הנוטרים במסגרת גדודי משטרת היישובים העבריים, ולראשונה קיבלו מדים ודרגות.

"פלוגות הלילה המיוחדות"

בשנת 1938, בהיות היישוב במצב ביטחוני קשה, הקים צ'ארלס אורד וינגייט ("הידיד") את "פלוגות הלילה המיוחדות", ללא קשר למוסדות היישוב המאורגן. שיטת הפעולה של וינגייט הייתה שונה מכל שידע כח המגן העברי עד אז, לאמור פעולות יזומות בלילה ויציאה לבסיסי הכנופיות הערביות. הוא דגל ביחידות קטנות, תנועה מהירה ותקיפה. הוא לימד את ראשי ה"הגנה" את יתרונותיה של לוחמת לילה ואת עוצמתה של לוחמת גרילה - לחימה על ידי קבוצות קטנות, על ידי ביצוע פעולות של לוחמה זעירה וחבלה.

הזרוע הבלתי לגאלית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

"הנודדת"

הנודדת הייתה היחידה המחתרתית הראשונה של ההגנה, עוד ב-1933 ופעלה בעמק הירדן, עמק יזרעאל ותל אביב, פעילות שדעכה עד מהרה. ב-1936 החליט הפיקוד הארצי להטיל על יצחק שדה להקים מחדש את הכח הלוחם הנייד. הוא הפעיל קבוצה קטנה באזור ירושלים. הפעילות כללה פיטרול ביום ובמארבים בלילה, בקרבת בסיסי היציאה של הכנופיות ולעיתים אף פשיטות נגד מנהיגי הכנופיות עצמם והתקפות נגד בעיצומן של התקפות ערביות.

הפעילות ב"נודדת" וההכשרה ב"פלוגות הלילה" של וינגייט הובילו את יצחק שדה לשלב הבא בבניין כח המגן העברי - הקמת פלוגות השדה (הפו"ש).

פלוגות השדה (פו"ש)

הגדרת תפקיד הפו"ש הייתה לשמש כוח הגנה ארצי נייד באזורו המסייע ליישובים מותקפים, רודף אחר האויב ונלחם בו גם מחוץ לשטח היישוב המותקף. "פלוגות השדה" נטלו חלק בהתיישבות "חומה ומגדל", חדרו לשטחי האויב, הציבו בו מארבים ופגעו בכפרים, שסייעו לכנופיות. בתקופה זו החל מסתמן קו שימשיך גם להבא, לפיו חברי פו"ש היו גם במקביל נוטרים והשתמשו בנשק החוקי שבידם גם לפעילות הבלתי לגאלית של הפו"ש.

פרסום הספר הלבן השלישי בסוף 1939, סימן שינוי מהותי במדיניות הבריטית שמשמעותו הייתה ביטול הצהרת בלפור ורעיון "הבית הלאומי" ליהודים בארץ ישראל. על שינוי זה הגיבה הנהגת היישוב בהסדרה לראשונה של גוף צבאי סדיר, מגויס ורחב. גוף שיתחלק לגורם נייד הניתן להפעלה בקומות שונים וגורם נייח שיגן על היישובים. כל המסגרות הבלתי לגאליות הנפרדות, כולל "פלוגות הלילה" פורקו ועל בסיסם הוקמו החי"ש וחיל המשמר (החי"ם) ומסגרת שנקראה הפו"ם (הפלוגות המיוחדות), שפעלה שלושה חודשים בלבד. מסגרות אלה הוקמו אך הוקפאו עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

פרוץ מלחמת העולם השנייה סימל שלב מיוחד בתולדות היישוב שהוגדר על ידי דוד בן-גוריון במילים: "נלחם עם הבריטים כנגד היטלר כאילו אין ספר לבן ונלחם בספר הלבן כאילו אין היטלר". האצ"ל שיתף פעולה בתקופה זו עם מוסדות היישוב ולא פעל כנגד מטרות בריטיות. על רקע זה התפלגה מן האצ"ל מחתרת לח"י שסירבה להיכנע לתכתיבי ההנהגה. באופן מעשי הושעתה הפעילות הצבאית הממוסדת ומוסדות היישוב הטיפו לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם. במיוחד אמורים הדברים לגבי מאתיים ימי החרדהאביב 1942 עד 3 בנובמבר 1942, עת הייתה סכנה ממשית שצבא נאצי בפיקודו של רומל יכבוש את ארץ ישראל). עקב זאת הוכנו תוכניות ההתבצרות שכונו "מצדה על הכרמל". על רקע זה קיבל יצחק שדה הוראה מבן-גוריון ליצור כוח מובחר חדש (פלוגות מחץ) לסיוע לבריטים. פעילות ההגנה הבלתי לגאלית התרכזה במבצעי ההעפלה.

הפלמ"ח

הפלמ"ח הוקם ב-15 במאי 1941, כשיתוף פעולה בין היישוב לבין הבריטים ופעולותיו הראשונה נערכו במסגרת המערכה בסוריה ולבנון וכן מבצע בעומק שטח האויב (לבנון, שהייתה בשליטת צרפת של וישי הפרו-נאצית) שנודע ככ"ג יורדי הסירה. הפלמ"ח התארגן בחמש פלוגות (א'-ה') שאוישו בצעירים, חברי תנועות הנוער "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר". הם אומנו על בסיס ידע שנרכש בפו"ש, ב"נודדת", ב"פלוגות הלילה" ועל סמך הידע המקצועי של ותיקי הגדודים העבריים ומשטרת היישובים. בראשית הדרך ניתנו ללוחמי הפלמ"ח נשק בריטי וליווי של קצינים בריטיים. בנובמבר 1942, עם הבסת רומל והסרת האיום הנאצי מעל ארץ ישראל, הכריזו הבריטים שאין להם צורך בפלמ"ח. מחלקות הפלמ"ח פוזרו בין הקיבוצים (בעיקר בצפון) על בסיס של סיוע בעבודה ובשמירה בקיבוץ, הוחלט כי הפלמ"ח יתאמן 8 ימים בכל חודש, יעבוד 14 ימים, וינוח שבעה ימים. תקופה זו בתולדות הפלמ"ח ידועה כ"הכשרה". הפלמ"ח ישוב וימלא תפקיד מרכזי לקראת התקופה שבין תום המלחמה ועד מלחמת העצמאות.

הבריגדה היהודית

מראשית המלחמה ניסו יהודים מארץ ישראל להתגייס לצבא הבריטי, בתמיכה ובעידוד של מוסדות היישוב וה"הגנה". קבוצות קטנות יחסית התגייסו ליחידות כגון "החפרים", פלוגת ההובלה 462, חיל הרגלים (ה"באפס") ועוד. אולם הם לא נלחמו כיהודים מארץ ישראל אלא כחיילים בריטים מן המושבות.

בספטמבר 1944, לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים מצד הנהגת היישוב, התרצו סוף סוף הבריטים לצרף כוח יהודי לוחם לשורות הצבא הבריטי. הבריגדה היהודית (נקראת גם חי"ל - חיל יהדי לוחם) למרות שלא פעלה תחת פיקוד יהודי, הייתה הפעם הראשונה בה נלחמו יהודים במדים עונדי סמל מגן-דוד. לפרק השירות הקצר של בני ארץ ישראל בצבא הבריטי נודעה חשיבות בבניית הכוח העברי הלוחם כיוון שכאן עברו רבים ממפקדי הפלמ"ח וצה"ל לעתיד את "טבילת האש" הרצינית שלהם, בתמרון בקנה מידה רחב, הם רכשו מיומנויות המאפיינות הפעלת צבא גדול ולא קבוצת גרילה קטנה והתנסו בסדר ומשמעת צבאיים. עם תום המלחמה ופירוק הבריגדה ב-1946 נותרו מאחור אנשי "הגנה" שסייעו להעפלה ולבריחה במסגרת "המוסד לעליה ב'". חלקם הקטן השתתף גם בפעולות הנוקמים כנגד מטרות נאציות באירופה.

משמר העם

משמר העם הייתה יחידה קטנה ולגאלית שהוקמה בחיפה במסגרת "מצדה על הכרמל", ששימשה להגנה אזרחית במהלך מלחמת העולם השנייה, בירושלים שימשה יחידה מקומית דומה להתארגנות הגנתית שכונתית ושמירה על קיצוב המים. לקחים מהפעלת יחידה זו שימשו לאחר מכן בהפעלת חיל המשמר (החי"ם).

הסזון

עקב דרישת בן-גוריון לסייע לבריטים גם לאחר שהוסר האיום הישיר על ארץ ישראל, וסירוב האצ"ל להענות לדרישה, החליט מפקד האצ"ל, מנחם בגין לצאת במרד גלוי כנגד השלטון הבריטי. הנהגת היישוב ראתה בצעד זה של בגין וכן בפעולות החבלה של מחתרת הלח"י סיכון של ממש ליישוב. לפיכך החליטו ראשי ההגנה להסגיר אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים. פעילות זו נודעה בשם "הסזון". סופה של תקופה זו היה עם תום מלחמת העולם השנייה, דבר שאיפשר גם להנהגת היישוב לפנות כנגד הבריטים. שיתוף פעולה קצר ימים זה בין המחתרות נקרא "תנועת המרי העברי".

תנועת המרי העברי

ארגון מתאם בין האצ"ל, הלח"י וההגנה שפעל מתום מלחמת העולם השנייה (מאי 1945) ועד אוגוסט 1946 במטרה לתאם ולשתף פעולה כנגד מטרות בריטיות. התנועה ביצעה מספר פעולות כנגד הבריטים, ביניהן שחרור מחנה המעצר בעתלית. באוגוסט 1946, בעקבות תפיסת מנהיגים רבים במהלך "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד, שזיעזע את הציבור בעקבות הרג של חפים מפשע, החליטה ההסתדרות הציונית להפסיק את הפעולות העוינות. ההגנה קיבלה את ההחלטה, אך האצ"ל והלח"י התנגדו להפסיק את המאבק המזוין ו"תנועת המרי העברי" פורקה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

משפרצה מלחמת העולם השנייה כבר היה ל"הגנה" מטה כללי עוברי, שחבריו פזורים בכל רחבי תל אביב - בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, במשרד ארכיטקטים, בבנק, במחלקת המים של העירייה... מלחמת העולם השנייה הקנתה לאנשיה אימון קרבי. ארבעים ושלושה אלף מבני היישוב העברי שירתו במלחמה, בחלקם הגדול על-פי מצוות ה"הגנה".

חיל השדה (החי"ש)

החי"ש אמנם הוקם להלכה בשנת 1939 אך רק בשנת 1945 הפך לגורם משמעותי בארגון כוח המגן העברי. לוחמי החי"ש היו צעירים בני 18-26 בעלי כושר קרבי, שאומנו במבנה צבאי תקני, בעיקר בערים ובמושבות. החי"ש היווה את עמוד השדרה של העם המגויס וגדודיו היו פזורים ברחבי הארץ. לוחמי החי"ש לא היו מגויסים גיוס מלא והמשיכו לעבוד במשרותיהם, אך הקדישו מספר ימים בחודש לאימון ולשמירה. חלקם השתמשו במקצועם האזרחי (כנהגי אגד, פועלי סולל בונה וכדומה) גם בתפקידם הצבאי וסייעו להגנה.

חיל המשמר

חיל המשמר היה מורכב ממבוגרים (בני 35-50) או בעלי כושר לקוי אשר ביצעו משימות שמירה ביישובים. החי"ם היה פרוס הן בערים ובמושבות והן בהתיישבות הכפרית. למעשה, בהתיישבות העובדת, כל אדם שהיה מסוגל לאחוז בנשק (ולא היה בחי"ש או בפלמ"ח) היה חבר בחי"ם, או פל"מ (פלוגות משמר או פטרול לוחם), כפי שנקראו לעיתים כוחות החי"ם בהתיישבות העובדת, אשר שולבו מאוחר יותר בחי"ש.

שירותי ההגנה

ההגנה יצרה במרוצת השנים ממלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה מספר שירותי-עזר מתמחים, שהיוו לאחר מכן את הבסיס לחילות המטה של צה"ל. בהם:

גיוס חוץ לארץ (גח"ל)

כינוי לעולים, פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, אשר גויסו לעיתים אף טרם עלייתם וצורפו למחלקות חי"ש או פלמ"ח.

הקמת צה"ל

Badge of the Israel Defense Forces.new
סמל צה"ל

ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינת ישראל, פרצה מלחמת העצמאות. כל הכוח הלוחם, כ-30,000 איש[1], גויס. החי"ש אורגן בתשע חטיבות מרחביות והפלמ"ח בשלוש. היו ניסיונות לשיתוף פעולה בין מסגרות שונות אך לא תמיד עלה הדבר יפה והביקורת ההדדית הייתה רבה.

ב-26 במאי 1948 ניתנה על ידי בן-גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. המחתרות נתבעו להתפרק ממסגרתן הארגונית ולהשתלב בצה"ל. הלח"י והפלמ"ח שולבו, תוך מורת רוח, לצה"ל הצעיר והאצ"ל שולב לתוך צה"ל לאחר פרשת אלטלנה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך א', עמוד 106.
אלכסנדר זייד

אלכסנדר זייד (1886 – 11 ביולי 1938), חלוץ, שומר ועובד אדמה. הטיף לכיבוש העבודה וכיבוש השמירה והגשים - היה ממקימי כוח המגן העברי בארץ ישראל "בר גיורא", "השומר", "הקיבוץ" ו"אגודת השומרים", מהאישים הבולטים בעלייה השנייה ומסמליה של התנועה הציונית ותנועת העבודה.

אקסודוס (ספר)

אֶקְסוֹדוּס (אנגלית: Exodus) הוא רומן מאת הסופר היהודי-אמריקאי ליאון יוריס שיצא לאור בשנת 1958.

הספר הפך לרב-מכר בארצות הברית וב-1960 עובד לסרט הקולנוע "אקסודוס" על ידי אוטו פרמינגר. ב-1959 תורגם הספר מאנגלית לעברית על ידי יוסף נדבה.

שם הספר בא מספר שמות בתנ"ך, שנקרא באנגלית/לטינית 'אקסודוס' ומספר על המסע של העם היהודי מעבדות (שאותה משווה יוריס לגלות) לחירות. השם קשור גם לאוניית המעפילים אקסודוס, שסיפורה מתואר בתחילת הספר, אך אינו תופס נפח רב.

הספר בחלקו הראשון בנוי כשורה של זיכרונות המתארת את מאבק העלייה של היהודים ארצה. במרכז הספר עומדים ארי בן-כנען, צבר מחוספס ואחד המפקדים המובילים בהגנה ובמוסד עליה ב' וקתרין פרימונט, אחות אמריקנית אשר נשלחת לעבוד במחנה הפליטים בקפריסין. מסביבם יש גיבורים דוגמת דב לנדאו - נער יהודי-פולני אשר שרד את גטו ורשה ומחנה ההשמדה אושוויץ. קרן הנסן - נערה גרמנייה אשר הוברחה לדנמרק וכך שרדה את השואה. לאחר פגישתם של הגיבורים וזיכרונותיהם הנפרדים במחנה פליטים בקפריסין ארי בן כנען מצליח להבריח אותם לפלסטינה ומתחיל חלקו השני של הספר, המאבק על תקומת המדינה היהודית. החלק השלישי של הספר מוקדש למלחמת העצמאות והרביעי למבצעי העלייה הנועזים של יהודי תימן ועיראק.

אקסודוס (סרט)

אקסודוס (באנגלית: Exodus) הוא סרט קולנוע אמריקני משנת 1960, המבוסס על רומן באותו שם מאת ליאון יוריס. הסרט הופק ובוים על ידי אוטו פרמינגר, ומככבים בו פול ניומן, אווה מארי סיינט ורלף ריצ'רדסון.

הסרט עוסק בפרשת ההעפלה והתקומה הציונית בארץ ישראל. שם הסרט מבוסס על ספר שמות בתנ"ך, שנקרא באנגלית/לטינית 'אקסודוס' ומספר על המסע של העם היהודי מעבדות (שאותה משווה יוריס לגלות) לחירות. השם קשור גם לאוניית המעפילים אקסודוס, שסיפורה מתואר בתחילת הסרט, אך אינו תופס נפח רב.

הסרט צולם ברובו בישראל והשתתפו בו אף שחקנים ישראלים בהם דן בן אמוץ, שמוליק סגל ואסתר עופרים. בסרט השתתפו גם ישראלים בצוות ההפקה, כגון מעצב הבמה והתאורה ארנון אדר, ששימש כסגן המנהל האמנותי של הסרט, ולמדו את רזי מקצוע הקולנוע; ניתן לציין את "אקסודוס" למעשה כאבן דרך בקולנוע הישראלי, כסרט שבו רכשו ישראלים ידע מקצועי קולנועי שהשתמשו בו לאחר מכן בסרטים ישראליים מקוריים.הסרט זכה להצלחה קופתית גדולה, בין השאר בזכות השחקן הראשי, פול ניומן, והפך לשגרירה של ישראל בעולם. המוזיקה לסרט התפרסמה בעיקר בביצוע של צמד הפסנתרנים פרנטה וטייכר.

ארבעת הגיסים

ארבעת הגיסים או הגיסים היה כינוים של משה שרת, דב הוז, אליהו גולומב ושאול אביגור, מראשי ההגנה ומובילי כוח המגן העברי משנות העשרים ועד שנות הארבעים. ביישוב נפוצה האימרה שהיישוב הגיע להיכן שהגיע בזכות "הניסים והגיסים".

משה שרת, דב הוז ואליהו גולומב למדו יחדיו במחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה בתל אביב, היו חבורה מלוכדת ופעילה בטיולים ובאימוני ספורט והגנה עצמית. הם היו מארגני השמירה העברית על העיר תל אביב ונודעו כ"נסיכי תל אביב". ערב מלחמת העולם הראשונה נסעו הוז וגולומב לעבוד בדגניה, ושרת נסע לטורקיה ללימודים. עם פרוץ המלחמה חבר הוז לשרת והשניים שירתו כקצינים בצבא האימפריה העות'מאנית. מלבד הקשר האידאולוגי והרעות שנוצרה במיזמים השונים שמרכזם כינון כושר עמידה עברי, נקשרו בקרבם גם קשרים משפחתיים ענפים. משה שרת הכיר את ציפורה, אחותו של שאול אביגור, ונשא אותה לאישה. דב הוז נשא לאישה את רבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, ואליהו גולומב נשא לאישה את עדה שרתוק, אחותה הצעירה.

משפחת שרתוק התגוררה בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב. הבית הוקם על ידי יעקב שרתוק (אביהם של משה שרת, יהודה, רבקה ועדה) ואחיו זאב שרתוק, והוא תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין. במשך שנתיים התגוררו בבית רבקה ודב הוז, ולאחר מכן התגוררו בו עדה ואליהו גולומב. הבית נקרא "בית גולומב" או "בית הגיסים", ושימש כמטה "ההגנה" בו נערכו ישיבות הנהגת "ההגנה" בראשות "הגיסים" הוז, גולומב ואביגור, בהן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתקופות היישוב בנושאי התיישבות וביטחון בהן מבצע חומה ומגדל, מבצעי העפלה, הקמת הפלמ"ח ועוד. אגף אחורי תוכנן על ידי יוחנן רטנר, שהיה גם הוא מבכירי ההגנה. כיום שוכן בבית המשוקם מוזיאון ההגנה.

ב-29 בדצמבר 1940 נספו דב ורבקה הוז ובתם תרצה, צביה שרת (אשתו של המלחין יהודה שרת, אחיו של משה שרת) ויצחק בן יעקב בתאונת דרכים ליד פרדסיה, עת חזרו מביקור אסירים בכלא עכו.

פרט לשאול אביגור, הקבור בבית הקברות כנרת, קבורים שלושת הגיסים האחרים בבית הקברות טרומפלדור.

גבעה 24 אינה עונה

גבעה 24 אינה עונה הוא סרט ישראלי נודע משנת 1955, בבימויו של הבמאי הבריטי תורולד דיקנסון (Thorold Dickinson, 1903-1984), נשיא האקדמיה הבריטית לסרטים. הסרט התבסס על סיפור פרי עטו של צבי קוליץ והתסריט נכתב על ידי קוליץ ופיטר פריי. את המוזיקה לסרט הלחין פאול בן חיים.

הבית ברחוב שלוש

"הבית ברחוב שלוש" הוא סרט קולנוע ישראלי משנת 1973 שעלילתו מתרחשת בדרום תל אביב לפני קום המדינה. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1973.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל משלב א' – מלחמת האזרחים, שפרצה למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, עבור בשלב ב' - פלישת מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל המערבית ובכללם שטחי מדינת ישראל ביום הכרזת עצמאותה וממועד ההפוגה השנייה עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם הקו העירוני, ועד הסכמי שביתת הנשק באפריל 1949, בעצימות נמוכה. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות משום היותה "נשמתה של ארץ ישראל...אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" - דבריו של דוד בן-גוריון. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.

בראשיתה של המערכה התעמתו כוח המגן העברי וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות צה"ל שהוקם על בסיס כוחות ההגנה והפלמ"ח, לבין "הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")" הירדני והצבא המצרי. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של האצ"ל והלח"י תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו לצה"ל.

בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר יישובי גוש עציון מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את בית הערבה ומפעל האשלג ממזרח לעיר, ואת נווה יעקב ועטרות מצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד שער הגיא, ולפתוח את התעבורה מירושלים אל מישור החוף והשפלה.

על אף הצלחת צה"ל בכיבוש שכונות ערביות במערב ובמרכז העיר ויצירת רצף שכונות בשליטה ישראלית, המערכה בעיר לא הוכרעה, והרובע היהודי במזרח העיר אף נכבש בידי הלגיון הירדני.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות, סמן תחילתה של תקופה בת תשע עשרה שנה בתולדות ירושלים במאה ה-20, עד מלחמת ששת הימים, בה נחלקה ירושלים בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן. קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים חצה את העיר בין מזרחה, כולל הרובע היהודי, שהיה לחלק מממלכת ירדן, לבין מערבה, בתוספת מובלעת הר הצופים, שנותר בידי ישראל. ארמון הנציב היה לשטח מפורז בשליטת האו"ם.

הנכבה

הנַכְּבָּה (בערבית: النكبة: "האסון") הייתה עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-700,000 פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות והפיכתם לפליטים. רובם עברו לארצות ערב השונות כולל לגדה המערבית ורצועת עזה. היו גם מעטים שעברו למקומות יישוב אחרים בישראל. אירועי הנכבה הביאו ליצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, וגם לדרישה ל"זכות השיבה". רבים מכלילים בכינוי זה גם את אירועי מלחמת העצמאות שהביאו להקמת מדינת ישראל ואת תבוסת צבאות ערב במלחמה.

הגורמים לנכבה מהווים מושא למחלוקת היסטוריונים בעולם המחקר. גורמים עליהם מוסכם באופן כללי הם הצלחות והתקדמויות כוח המגן העברי וצה"ל, הרס כפרים ערביים, לוחמה פסיכולוגית, ופחד מטבח לאחר פרשת דיר יאסין, שפרסומה גרם לרבים לנוס מפאניקה; צווי גירוש ישירים על ידי הרשויות הישראליות; התפנות עצמית של בני המעמד הגבוה; התמוטטות ההנהגה הפלסטינית וצווי פינוי ערביים; וכן חוסר רצון להישאר לחיות תחת שליטה יהודית.

משלהי שנות ה-90 הפלסטינים מציינים את יום הנכבה בעצרות ובתהלוכות. ברשות הפלסטינית ובמדינות אחרות מצוין יום זה ב-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי, והתאריך הלועזי של היום שנועד להכרזת המדינה (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי 1948 בגלל כניסת השבת), וחלק מערביי ישראל מציינים יום זה ביום העצמאות של מדינת ישראל.

הקיבוץ המאוחד

הקיבוץ המאוחד היה ארגון ארצי של קיבוצים, שנוסד בשנת 1927 והתקיים כארגון כזה עד לשנת 1980, אז התאחד עם איחוד הקבוצות והקיבוצים להקמת התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם). ערכיו העיקריים של הקיבוץ המאוחד היו הציונות והסוציאליזם.

בעשורים שקדמו להקמת מדינת ישראל מילא הקיבוץ המאוחד תפקידים מרכזיים בהתפתחות היישוב, בהקמת התיישבות, בקליטת עלייה ובניית כוח המגן העברי בארץ ישראל.

חי"ש

החי"ש, חיל השדה של ארגון ההגנה בשנים 1939–1948, היה ארגון צבאי חשאי (כלומר נסתר משלטונות המנדט הבריטי), שהורכב ממתנדבים בעלי כושר קרבי בגילאים 26-18. החי"ש היה בנוי במבנה צבאי תקני של כיתות, מחלקות, פלוגות וגדודים, ולקראת מלחמת העצמאות אף חטיבות. מנובמבר 1947 ואילך היה החי"ש המסגרת הצבאית המרכזית של כוח המגן העברי, ועל בסיס חטיבותיו הוקמו, החל מסוף מאי 1948, חטיבות צה"ל הסדירות.

לוחמי החי"ש היו צעירים שלמדו ועבדו בערים, במושבות ובהתיישבות העובדת. עד פרוץ מלחמת העצמאות לא היו לוחמי החי"ש מגויסים גיוס מלא והמשיכו לעבוד במשרותיהם, אך הקדישו מספר ימים בחודש לאימונים ולשמירה. חלקם השתמשו במקצועם האזרחי (למשל כנהגי אגד, פועלי סולל בונה והארגז) גם בתפקידם הצבאי וסייעו להגנה. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינת ישראל, גויסו כל לוחמי החי"ש למלחמה. ערב הקמת צה"ל מנו חיילי החי"ש כ-10,000 איש.לוחמי החי"ש השתייכו לכל שדרות הציבור ביישוב. היו בהם עירונים וחקלאים, חילונים ודתיים, פקידים, חקלאים ופועלים ללא שיוך פוליטי מובהק, אך כולם קיבלו את מרות ההנהגה הציונית (ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית). מבחינת התודעה הציבורית עמד החי"ש בצלו של הפלמ"ח שנחשב כמחתרת העיקרית של הזרם המרכזי. אף שמספר לוחמי החי"ש היה כפול ופריסתו בציבור רחבה יותר, זכה הפלמ"ח בעיקר תהילת הניצחון במלחמת העצמאות.

יוסף קיסטר

יוסף (יוסי) קיסטר (נולד ב-15 באוגוסט 1944) הוא חוקר תולדות כוח המגן העברי בתקופת המנדט והארגונים: אצ"ל ולח"י ועורך. עמד בראש מוזיאוני האצ"ל במשרד הביטחון.

ליל וינגייט

ליל וינגייט הוא שמה של אחת מהפעולות הגדולות של תנועת המרי העברי בתל אביב, שנערכה בליל שבין ה-24 וה-25 במרץ 1946, ונועדה להוריד מעפילים בחוף תל ברוך וליצור הפגנת כוח פומבית של כוח המגן העברי בתל אביב.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן האחים המוסלמים. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את הגדה המערבית; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947. ירושלים, שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור ההרוגים במלחמה בקרב כוח המגן העברי, צבא ההגנה לישראל והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בכינוי "הנכבה" (בערבית: النكبة - 'האסון' או 'המכה'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, התערער גם מצבם של יהודי ארצות ערב. וכך, מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב, כמעט כל יהודי אותן ארצות, נאלצו או אולצו לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.

עלי זית וחרב

עלי זית וחרב הוא כתב עת היסטורי לחקר תולדות כוח המגן העברי בארץ ישראל בעת החדשה.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

פקודות המבנה הארצי

פקודות המבנה הארצי הן סדרת פקודות ותוכניות מבצעיות אשר הוציא הפיקוד העליון (כלומר המפקדה הארצית של "ההגנה" והנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה כעין ממשלה של היישוב היהודי בארץ ישראל), בין אוקטובר 1939 ועד הקמת צה"ל במאי 1948. הפקודות והתוכניות הגדירו את מבנה כוח המגן העברי, מטרותיו האסטרטגיות ודרכים להשגתן. עם הקמת צה"ל הועברה האחריות על פקודת המבנה של צה"ל לאג"ת (לשעבר, מחלקת התכנון באג"ם).

רומן רוסי

"רומן רוסי" הוא רומן הביכורים של מאיר שלו, שיצא בשנת 1988. הפך לאחד מרבי-המכר בשפה העברית, ונבחר לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר של הוצאת עם עובד. הספר תורגם לאנגלית, תחת הכותרת "The Blue Mountain". הספר נסוב סביב ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של התקופה שבטרם הקמת המדינה, של המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים.

תפיסת הביטחון של ישראל

תפיסת הביטחון של מדינת ישראל מבוססת על צורך אחד עיקרי - הגנת קיומה של מדינת ישראל והאינטרסים שלה בפני איומים אפשריים. גישה הגנתית זו הנחתה את גיבושה של תפישת הביטחון של המדינה והמדינה שבדרך, החל מתחילת המאה ה-20, ובהתאם לה מתבצע כל תהליך קבלת ההחלטות של מערכת הביטחון בישראל.

דוקטרינה צבאית זו עוצבה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל דוד בן-גוריון במסמך "18 הנקודות" שניסח באוקטובר 1953, ובה ניסיון למצוא דרך לגשר על הנחיתות והאסימטריה הכמותית שבין ישראל לאויבותיה. בהתאם לתפישה זו, ניתנת עדיפות לפעילויות של הרתעה וסיכול, על פני פעילויות התקפיות. גם כאשר ביצעה מדינת ישראל פעולות שעשויות להיתפש כחורגות מכלל זה (כמו פעולות התגמול בשנות ה-50, או היציאה למלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה), הן בוצעו משום שלתפישת מקבלי ההחלטות באותו הזמן נדרשו הפעולות ההתקפיות הללו לצורך הגנת המדינה והאינטרסים שלה. בתפיסה זו הושם דגש רב על הכרעה צבאית של האויב באופן מוחץ ומהיר, כך שיכולת ההרתעה תתחזק מסיבוב לסיבוב, במערכה הגדולה שיש בין ישראל למדינות ערב, עד שהם יסכימו לקיומה של מדינת ישראל במזרח התיכון.

תפישת הביטחון של ישראל מתמקדת במתן מענה לשני סוגי איומים: איום קיומי - כלומר: הגנה מפני מדינות אויב הקמות עליה להשמידה, איום הטרור - פעולות איבה וטרור כנגד העורף על מנת לשבור את החברה הישראלית. האיום הקיומי מתפצל לשני סוגי איום: פלישה צבאית קרקעית גדולה (כמו במלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים) והתקפת טילים כולל נשק לא קונבנציונלי (כמו במלחמת המפרץ). כל איום מצריך יכולות שונות ואמצעים שונים והסבירות של כל איום משפיעה על חלוקת התקציב ובניית תפישת הביטחון הקונקרטית ותורת ההפעלה של צה"ל. הנחת היסוד של מדינת ישראל היא שאסור לה להפסיד אף מלחמה, שכן כישלון בבלימת האיומים הקיומיים כנגד ישראל פירושו השמדתה.

עקרונות נוספים של תפישת הביטחון של ישראל הם: גבולות בני הגנה, הסתמכות בלעדית על כוח צבאי ישראלי ולא על כוחות צבאיים זרים של מעצמות או כוחות בינלאומיים (על-פי יעקב עמידרור כוח בינלאומי בשעת צרה הוא כמו מטריה שנסגרת בגשם). ממלכתיות (כלומר הכפפתם של כל גורמי הביטחון למדינה ואיסור הקמתן של מליציות אזרחיות), שילוב נרחב של נושא הביטחון בהוויה הישראלית (שירות חובה בצה"ל, סמיכות האירועים בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות וכדומה), וכריתת ברית חזקה עם מעצמה עולמית לצד שמירה על עצמאות.

כוח המגן העברי – הארגונים הצבאיים הרשמיים של הנהגת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בארץ ישראל
פלגות הלילה המיוחדותפלוגות השדההמשמר הנעהנודדתמשמר העםחיל המשמרחי"שמשטרת היישובים העברייםההגנההבריגדה היהודיתפלמ"ח
ראו גם: פקודות המבנה הארצימחתרות עבריות בארץ ישראל
ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.