כדים

כַּדִּים הייתה התנחלות בצפון השומרון, כ-3 ק"מ דרום - מזרחית לעיר ג'נין, שפונתה מיושביה ונהרסה במסגרת תוכנית ההתנתקות.

כדים הוקמה כהיאחזות נח"ל של גרעין מתנועת הנוער הלאומי בשנת 1983, ואוזרחה ב-28 בפברואר 1984 על ידי ארגון "העובד הלאומי". מקור השם סמלי (אולי על שם כד שמן[1]), ומזכיר את הכפר הערבי "בית קַד", הממוקם מצפון אליו. מקור שמו של בית קד כנראה בשיבוש השם העברי "בית עֵקֶד" (בית עקד הרועים – שם מקום במלכים ב', י', י"ב).[1]

תחילה התגוררו במקום חמש משפחות מגרעין שא נור. ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה התגוררו בכדים 39 משפחות (כ-160 תושבים). במהלך אירועי האינתיפאדה עזבו את היישוב משפחות רבות.

כדים פונתה מתושביה ונהרסה במסגרת תוכנית ההתנתקות (אוגוסט 2005) שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004. פינוי היישוב בוצע ללא התנגדות.

מאז 2005 מוגדר אזור היישוב כשטח בשליטה ביטחונית ישראלית (שטח B).

כדים (יישוב לשעבר)
מדינה ישראל  ישראל
מחוז יהודה ושומרון
שפה רשמית עברית
תאריך ייסוד 1983
סיבת נטישה תוכנית ההתנתקות
תאריך נטישה 24 באוגוסט 2005
דת יהודים
קואורדינטות 32°26′57″N 35°19′12″E / 32.449169444444°N 35.319986111111°E 
אזור זמן UTC +2
(למפת עמק בית שאן רגילה)
Emek-beit-shean
 
כדים
כדים

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 עמנואל הראובנילקסיקון ארץ ישראל, משרד החינוך ומטח, 2010
איריס

איריס (ביוונית עתיקה: Ἶρις) הייתה אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. במקרים מסוימים הייתה האנשה של הקשת בענן, ושליחת האלים. תפקידה היה להעביר את פקודותיהם והוראותיהם של האלים אל בני האדם, ועל מנת למלא את תפקידה זה היא נעה במהירויות עצומות והגיעה אל האדמה, מעמקי הים ואף אל העולם התחתון. היא בייחוד נזכרת כשליחתה של הרה שהרומאים קראו לה יונו, מלכת האלים (בדומה להרמס ,שהרומאים קראו לו מרקוריוס,לאביו,זאוס).

במיתולוגיה הרומית נקראת מקבילתה של איריס ארקה (מיתולוגיה) (הרומאים קראו לה ארקה או בשמה האחר של ארקה,אקרוס).

איריס הייתה בתם של הטיטאן תאומס ושל האוקיינידית אלקטרה, ואחותן של ההרפיות,בעלה היה האל זפירוס.

בנוסף הייתה לה אחות תאומה ששמה אקרה(שאין לה מקבילה במיתולוגיה רומית כמו אחותה בגלל שהייתה ידועה פחות) והיא בגדה באלים אולימפיים ותמכה בטיטאנים ,הייתה שליחת הטיטאנים ובעוד שאחותה איריס תמכה באולימפיים,גורלה של אקרה היה שהיא נזרקה על ידי זאוס לטרטרוס עם הטיטאנים והיא התפוגגה(במיתולוגיה היוונית וברומית כל מי שנזרק לטרטרוס מתפוגג חוץ מהטיטאנים שעונשם הוא נצחי).

באמנות היא תוארה, על פי רוב, כאישה צעירה בעלת כנפי זהב, המחזיקה בידיה מטה שליחים וכד מים. ייצוגה האמנותי לא רב, והיא מופיעה בעיקר על כדים יוונים.

אסטרואיד איריס 7, שנתגלה ב-13 באוגוסט 1847, נקרא על שמה. אסטרואיד זה זכה בשמה בשל קרבתו הרבה לאסטרואיד יונו, שהוא עצמו קרוי על שמה של יונו, מקבילתה הרומאית של הרה.

משמה של האלה נגזר המונח "איריס" בלטינית, וממנה באנגלית ובשפות נוספות, שפרושו "קשת בענן". ממונח זה נגזרו מונחים נוספים: קשתית העין - החלק הצבעוני של העין, שמה של המתכת אירידיום ושמו של הפרח אירוס בעל מגוון הצבעים.

אתרי המקרא

אתרי המקרא הם מקומות אשר נזכרים בספרי המקרא. השמות הם של יישובים, אזורים ואתרים.

לעיתים, אזכור השם בא בהקשר לאירועים שהתרחשו בו ואפילו האתר נקרא על שמם. כך למשך מובא מקום, בו חנו שבטי ישראל במסעם במדבר סיני וגם התרחש בו נס הפיכת המים המרים למתוקים - כמו "ויחנו במרה" על שם המים המרים שמצאו במקום.

זיהוי אתרים מקראיים, בדרך כלל, אינו ודאי. מעטים הם האתרים שבהן נמצאו כתובות המציינות את שמם. וגם במקרים אלא לא ברור האם הכלי הוא תוצרת המקום. לדוגמה בחפירות שנערכו בגבעון נמצאו ידיות כדים רבות עם השם גבעון, מכאן עלתה ההשערה שאכן זו גבעון הקדומה. במקום נמצאה בריכת מים, שהתאימה לכתוב במקרא ("הבריכה אשר בגבעון"), הוסיפה נדבך להכרה בשם המקראי של המקום.

קיימים אטלסים מיוחדים, כמו אלה בהוצאת כרטא, שבהם מוצגים האתרים המיקראיים. גם ועדת השמות הממשלתית עושה שימוש בשמות מקראיים. הוועדה מוכנה להעניק שם מיקראי גם ליישוב חדש. התנאי שהוא ממוקם במרחק שאינו עולה על 3 ק"מ מהאתר המקראי.

גנים

גנים הייתה התנחלות ויישוב קהילתי באזור השומרון, שהשתייכה למועצה אזורית שומרון, כ-5 ק"מ דרום - מזרחית לעיר ג'נין.

היישוב הוקם תחילה בתור היאחזות נח"ל בשם 'גנים ב' והתאזרח בשנת 1983 על ידי ארגון "העובד הלאומי".

שמו של היישוב ניתן לו על שם העיר המקראית עין גנים.

היישוב פונה מיושביו וכל 77 המבנים שבו נהרסו ב-24 באוגוסט 2005 כחלק מתוכנית ההתנתקות.

גרמא בשבת

גרמא בשבת הוא מונח בהלכות שבת, המתאר פעולה עקיפה שתוצאתה מלאכה האסורה בשבת. הדוגמה לכך היא הצבת כדים מלאים במים בדרכה של שריפה. כשהאש תגיע לכדים, הם ייבקעו מהחום, והמים יכבו את האש - מעשה זה הותר, אף שכיבוי אש הוא אחד מל"ט מלאכות של שבת.

בימינו ישנם מכונים העוסקים בפתרונות טכנולוגיים שחלק ניכר מהן קשור ב"גרמא בשבת" - כמו כיסא גלגלים, רכב סיור ביטחוני ביישובים, מעלית שבת, פתרונות לטיפול במשק חי ובעיקר רפתות ומחלבות, וכן פתרונות למפעלים תעשייתיים שומרי שבת.

הקריפטה הקיסרית

הקריפטה הקיסרית (בגרמנית: Kaisergruft) הוא חדר קבורה מתחת לכנסיית ומנזר קפוצ'ן בווינה, אוסטריה. הכנסייה נמצאת באינרה שטאדט ליד ההופבורג.

את הרעיון לבניית הקריפטה, הגתה הקיסרית אנה מטירול, אשתו של מתיאס, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אשר רצתה מבנה קבורה מפואר לה ולבעלה. אבן הפינה הונחה ב-1618, אולם הבנייה לא נשלמה בחייהם. בשנת 1632 הושלמה הבנייה, ובשנה הבאה הועברו סרקופגים פשוטים המכילים את עצמותיהם של אנה ומתיאס לקריפטה. שימש כמקום הקבורה העיקרי של בני בית הבסבורג. 145 מבני הבסבורג קבורים בקריפטה, בתוספת כדים המכילים את לבותיהם ואת שרידי שריפתם של ארבעה נוספים. בקריפטה קבורים בין היתר 12 קיסרים ו-18 קיסריות. במהלך השנים נערכו שיפוצים רבים במבנה, כך שמרבית הסרקופגים המכילים את הגופות הועברו ממקומם מתישהו. חלק מהנזירים בכנסייה עדיין מטפלים בקריפטה. בשנת 2003 נעשה בה שיפוץ אחרון במסגרתו היא הפכה נגישה לנכים, והותקנו בה מערכות מיזוג כדי למנוע את הידרדרות מצבם של הסרקופגים. האדם האחרון שנקבר בקריפטה היה אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה בשנת 2011.

חבית

חבית היא מכל גלילי העשוי, באופן מסורתי, אך לא בלעדי, מלוחות עץ קמורים המחושקים יחדיו בחישוק ברזל. חביות מודרניות עשויות גם ממתכת ופלסטיק. בעל המלאכה היוצר את החבית נקרא חבתן.

לחביות קורה קמורה, בדרך כלל, בולטת מעט במרכזן. בליטה זו מאפשרת את גלגולן על צדן ותמרונן בקלות יחסית. צורה זו גם תורמת לחלוקה מאוזנת יותר של הלחץ על גוף החבית, שכן כך צורת המכל כדורית יותר.

בעת העתיקה באירופה הובלו נוזלים כגון שמן ויין בכלי קיבול אטומים בשרף אורני, כדים למשל. הרומאים החלו להשתמש בחביות במרוצת המאה ה-3 לפנה"ס, כתוצאה ממגעיהם הצבאיים והמסחריים עם הגאלים, אשר עשו שימוש בחביות מאות שנים.

משך כ-2,000 שנים הייתה החבית מכל האחסון וההובלה הנוח ביותר, למי שעמד בעלותה. מני טובין, החל במסמרים וכלה במטבעות זהב, אוחסנו בחביות. אמנם, שקים ותיבות היו זולים יותר, אולם החביות היו חסונות יותר, וקלות יותר לניוד, ביחס למשקל. החבית החלה לאבד מחשיבותה באטיות במהלך המאה ה-20 עם הנהגת השימוש במשטחים ומכולות. החל ממחצית המאה ה-20 החל השימוש בחביות מתכת גדולות, בנות כ-200 ליטרים, לאחסון והובלה של נוזלים ותרכיזים.

בתעשיית המשקאות משמשות חביות עץ הן לתהליך התסיסה והן לתהליך היישון, של יין. משקאות רבים אחרים, כמו ברנדי, שרי, פורט וויסקי, עוברים גם הם תהליכי התיישנות בחבית. בשנים האחרונות של המאה ה-20 החלו להשתמש יותר ויותר בחביות גם למשקאות כהילים שמסורתית לא שהו בחביות, למשל גראפה (תזקיק דורכאות ענבים).

המילה האנגלית העתיקה tun, שפירושה "חבית גדולה", היא מקור השם של יחידת המידה ton, המשמשת למדידת התפוסה (tonnage) של אוניות מסחריות, כלומר למדידת נפח המטען שהן מסוגלות להכיל.

חומר קרמי

חומר קרמי הוא חומר מוצק שאינו אורגני או מתכתי. קרמיקה יכולה להיות תחמוצת של מתכת (לדוגמה אלומינה) או תרכובת של יסודות אל מתכתיים (לדוגמה גרפיט).

מבנה האטומים בקרמיקה יכול להיות גבישי (מסודר) או אמורפי (חסר סדר). קרמיקה גבישית יכולה להיות חד-גבישית, כלומר מורכבת מגביש יחיד, כמו פרוסת סיליקון, או רב-גבישית, כמו אלומינה. דוגמה לקרמיקה אמורפית היא זכוכית.

המלה קרמיקה מקורה ביוונית, ופרושה קדרות. בין השימושים המוקדמים לקרמיקה נמצא כדים מחרס, תערובות שונות של חומרים חרסיתיים.

חרמש (יישוב)

חֶרְמֵשׁ היא התנחלות ויישוב קהילתי באזור צפון-מערב השומרון בין העיירות הפלסטיניות יעבד וקפין, השייך למועצה אזורית שומרון.

היישוב הוקם תחילה כמאחז צבאי שאוייש על ידי הנח"ל. באפריל 1983 הוחלט לאזרח את המקום, למרות התנגדות של רענן ויץ שטען שאין במקום מספיק קרקעות ואין גרעין התיישבותי מתאים לאזרוח המקום. בנובמבר 1983 הוחל בבניית בתים במקום.

ההתנחלות הוקמה בשנת 1984 על ידי תנועת חרות-בית"ר. שמו של היישוב הוא על שם כלי העבודה החקלאי חרמש. תושבי המקום כללו עולים מברית המועצות יחד עם ילידי ישראל.

בחודש אוקטובר 2002 נרצחו שלוש נשים ביישוב - אורנה אשל, הדס תורג'מן ולינוי סרוסי, בפיגוע חדירה של מחבל פלסטיני לחרמש.

במסגרת תוכנית ההתנתקות ופינוי 4 היישובים המבודדים בצפון השומרון (גנים, כדים, שא-נור וחומש), הוצע כי יפונו גם היישובים חרמש ומבוא דותן, הסמוכים יותר לקו הירוק, אך לבסוף הוחלט שלא לפנותם מסיבות ביטחוניות.

מופעלים בריכה, גן ילדים, גן שעשועים, מגרש ספורט, מקווה ומועדון נוער, אשר מהם נהנות 75 המשפחות אשר גרות ביישוב חרמש.

כד

כד הוא כלי המיועד להכיל חומרים שונים, על פי רוב נוזלים המשמשים לשתייה כמו מים או יין.

הכד יכול גם לשמש לצורכי נוי.

אגרטל הוא כד המשמש להחזקת פרחים.

כרתים

כרתים (ביוונית: Κρήτη, "קְרִיטִי"; בטורקית: Girit) הוא האי החמישי בגודלו מבין איי הים התיכון.

האי כרתים הוא אחד ממחוזות יוון והוא הגדול באיי יוון. אורכו 252 ק"מ ורוחבו 12–60 ק"מ. שטחו 8,300 קמ"ר. ב-2011 מנתה אוכלוסיית האי כ- 623,065 תושבים. כרתים מחולק לארבע יחידות אזוריות - חאניה (האניה), הרקליון (אירקליון), לסיטי ורת'ימנו. יש משערים כי כרתים היא האי כפתור מקום מוצאם של הפלשתים על פי המקרא.

מאיה

מאיה הייתה ציוויליזציה במסו-אמריקה שהתפתחה בקרב בני המאיה, קבוצות אתניות של ילידים בני יבשת אמריקה הקרובות זו לזו בלשונן ובתרבותן, שישבו במשך למעלה מ-3,000 שנה באזורים נרחבים במרכז אמריקה. בני המאיה התפרשו בעבר על פני שטח של כ־400,000 קילומטרים רבועים בגבולות מקסיקו, אל סלוודור, בליז, הונדורס וגואטמלה של ימינו, ויצרו את אחת התרבויות המפותחות ביותר באמריקה בתקופה הטרום קולומביאנית, שקדמה לבואם של האירופאים במאה ה־16. תרבות המאיה הגיעה לשיאה בין המאה ה-3 למאה ה-9 לספירה, אז החלה דעיכתה. בשיאם מנו בני המאיה כ-14,000,000 תושבים.העדויות העיקריות מהן שואבים את הידיעות על העושר הרב של תרבות המאיה העתיקה הם שרידים שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות: מקדשים, קברים, פסלים, תבליטים, ציורי קיר, כדים ותכשיטים. כתב התמונות (הירוגליף) הייחודי של בני המאיה טרם פוענח בשלמותו. לצד תרבותם העשירה, התבלטו בני המאיה בפיתוח ידע רב בתחום האסטרונומיה והמתמטיקה.

מקלחת

מקלחת היא מתקן המשמש לרחצה באמצעות זרם מים הנובע מצינור שבקצהו משפך מנוקב, המותקן במקום גבוה, בדרך כלל מעל גובה הראש, או בקצה צינור מתכת גמיש שאפשר להחזיק ביד. המקלחת היא המצאה קדומה שהתפתחה במקומות שונים בעולם. מקלחות קדומות, שבהן המים נשפכו מדלי, ידועות ממצרים העתיקה, מסופוטמיה והודו. מציורים על כלי חרס ניתן ללמוד שביוון העתיקה השתמשו במקלחת שבה המים הובלו בצינורות, שחורים בפתחם ("ראש המקלחת") יצרו זרם המורכב מטיפות. בפרגמון (בטורקיה של ימינו) נמצא בית מרחץ יווני עתיק מהמאה השנייה לפנה"ס שבו הותקנו מקלחות.

מקלחת נמצאת לעיתים בחדר המשמש רק לה, וכן היא מרכיב חשוב של חדר אמבטיה.

מקלחות קדומות לא היו מעשי ידי אדם אלא נעשה שימוש במפלי מים לצורך רחצה. במקומות אחרים יצקו בני אדם מים האחד על משנהו, מתוך כדים או כלי אגירת מים אחרים. יש עדויות על כך שבמצרים ובמסופוטמיה הותקנו חדרי רחצה בהם משרתים רחצו את אדוניהם בפרטיות. מקלחות אלו שונות מהמקלחות המודרניות בכך שהמים הובאו אליהם בכדים ולא כמים זורמים.

משקי חרות בית"ר

משקי תנועת החירות - בית"ר היא התנועה המיישבת מטעם התנועה הרוויזיוניסטית על גופיה השונים- בית"ר, חרות ההיסטורית והסתדרות העובדים הלאומית.

ראשית ההתיישבות של התנועה הרוויזיוניסטית החל בהקמת גרעיני יישובים על ידי חברי פלוגות הגיוס של בית"ר. היישוב הראשון שהוקם היה רמת טיומקין בשנת 1932. אחריו קם "תל צור" באזור זכרון יעקב, אשר חבריו העבירו אותו לאזור מבצר שוני, ואחרי כן סמוך לבנימינה, שם הסב את שמו לנחלת ז'בוטינסקי. רוב היישובים המדוברים עלו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. היישובים אמציה, צור נתן, דקלה, ארגמן ונחל סיני (שפונה לאחר יציאת ישראל מסיני) עלו כהאחזויות נח"ל על ידי גרעיני בית"ר. גנים, כדים וחומש עלו על ידי גרעיני תנועת הנוער הלאומי. היישובים ברובם הגדול הוקמו כ"מושבים שיתופיים". בימינו מוגדרת "משקי חירות בית"ר" כמרכז שיתופי להתיישבות.

רשימת יישובי התנועה:

(על פי סדר של שנות ההקמה. לא כל היישובים קיימים כיום)

קוודריגה

קוודריגה (בלטינית: Quadriga;‏ quadri - ארבע, ו-jungere - להוביל) היא מרכבה המובלת על ידי ארבעה סוסים אשר שימשה ביוון העתיקה במשחקים האולימפיים ומאוחר יותר במרוצי מרכבות ברומא העתיקה. המרכבה סימלה את מרכבות האלים והן תוארו על גבי כדים ותבליטים כמרכבות המשוכות על ידי ארבעה סוסים. מרכבתו של אפולו, אל השמש, הנושא את אור היום בשמים מתוארת כקוודריגה.

קומדיה

קומדיה היא יצירה דרמטית עם שימוש בהומור באמנויות הבמה. המונח משמש גם לתיאור הופעה הנשענת ברובה על הומור. מאפייניה הבולטים הם: שימוש בדמויות בעלי התנהגות פחותה, בעלות חוסר אינטליגנציה וחוסר מודעות, או כשלים פיזיים או לשוניים בולטים ובשילוב אווירה של קלות דעת, סלחנות לנזקים והיתר.

קרמיקה פלשתית

הקרמיקה הפלשתית היא סוג של קדרות כנענית, המיוחסת לפלשתים.

הקרמיקה הפלשתית ומבנהּ מעידים על עליונותה התרבותית של החברה הפלשתית על שאר עמי כנען, במיוחד בעת הפלישה הפלשתית לכנען.

הפלשתים יצרו מהטיט מינים רבים של כלים שנמצאו בתלים רבים ברחבי ארץ ישראל (תל קסילה, עקרון, אשדוד וכיוצא בכך), אולם ניתן לחלקם לשתי קבוצות עיקריות על סמך צורתם.

לקבוצה הראשונה נמנים הכלים שבחזותם ניכרות תכונות של תרבויות אגן הים האגאי, ובעיקר אלו של התרבות המיקנית, כדים אלו היו הכדים הקדומים יותר שייצרו הפלשתים. בעוד שלקבוצה השנייה משתייכות דוגמאות קרמיקה בהן ניכרת השפעת המאפיינים הכנעניים.

ראשוני הכדים הפלשתיים בארץ ישראל היו כדי ה"מונוכרום הפלשתי" (ראו בהמשך) (mycIIIc), צבעיהם היו מאופקים בהרבה, ומבנם משוכלל פחות מה"ביכרום הפלשתי". עם השנים, בעבור הזמן מהפלישה הפלשתית ארצה, החלו להתפתח ביישובים הפלשתיים כדי הביכרום, לראשונה היו בשימוש יחד עם המונוכרום, אולם לימים החליפו אותם.

סגנון הקדרות הפלשתית רבגוני למדי. צבעי כדים פלשתיים בסיסיים היו אדום ושחור (ה"ביכרום הפלשתי" - הכדים הדו-גווניים), בדומה לכלי בית ירח העתיקים, אל הכלים נוספו מיני עיטורים צבעוניים, איורי בעלי חיים מפותחים (במיוחד ציפורים ודגים), צורות גאומטריות קוויות, נקודות, ועיגולים למיניהם. האזורים המעוטרים היו לרוב גוף ומצח הכלי. מכלול הכלים כולל גם כלים המצביעים על כך שהפלשתים הרבו לשתות משקאות אלכוהוליים, בהם בקבוקים וקנקני שתייה הדורים. ששימוש כנראה במשתאות ובחגיגות.

מרבית העיטורים הפלשתיים שאובים מחיי היום-יום של תרבויות רבות במזרח התיכון הקדום. הפלשתים כנראה שלא "ייבאו" את מיני הכלים המיקניים ארצה, היות שצורתם חוקתה בידי קדרים מקומיים עוד מימי תקופת הברונזה המאוחרת. לעיתים ניתן להבחין בדוגמאות כנעניות של קדרות פלשתית בטרם הגיעה ארצה, עם הפולשים מכרתים, אבל עיטור הדוגמאות הפלשתיות עילאי לזה של הכדים הכנעניים, שלקו בעיצובם.

ישנה חשיבות רבה לקדרות הפלשתית בזיהוי ותיארוך תקופות שלטון פלשתיות בתלים ארכאולוגיים בארץ ישראל, וקביעת תקופת הברזל המוקדמת באתרים דוגמת תל גזר. אם כי בשנים האחרונות, בעיקר ברוח מחבר הספר "ראשית ישראל", ישראל פינקלשטיין, התפתח דיון בדבר תיארוך הקדרות.

לטענת פינקלשטיין, יש בהיעדר כדי המונוכרום במעוזים מצריים מובהקים דוגמת לכיש, בשנים 1175–1150 לפנה"ס כדי להעיד על אי המצאות הפלשתים באזור, ואי בואה של תקופת הברזל. פינקלשטיין גרס כי יש להנמיך את התיארוך המקובל ל-1135–1100 לפנה"ס או מאוחר יותר כתאריך הנכון לבוא הפלשתים ותקופת הברזל, ונסיגת השושלת ה-20 המצרית.

האסכולה הנגדית, ובראשה ארכאולוגים דוגמת עמיחי מזר, טוענת כי משמעות העדר החרסים היא שהפלשתים היו גרים בלתי מקובלים ודחויים בידי חברות כנעניות ומצריות כאחד, ולכן חרסיהם לא הגיעו לשטחי כנען שנשלטו בידי מצרים, ללא כל קשר לתאריך הגירתם.

רימון יד

רימון יד הוא פצצה שנועדה להיזרק על ידי חייל. מקור השם הוא מהפרי רימון, מהגודל הכללי שלו ומהעובדה שגרעיניו הרבים מזכירים את הרסס המצוי ברימון. בזמנים עתיקים היו גרנדירים (רמנים) - חיילים המתמחים בתפעול ובזריקת רימונים. כיום, כל חייל קרבי מאומן בזריקת רימונים, עקב הפשטת השימוש בהם.

הביזנטים גילו שניתן להשתמש ב"אש יוונית" - תערובת של נפט וכוהל, על ידי הטלת כדים המתפוצצים וניצתים עם נפילתם. צבאות המוסלמים למדו מהם ולחמו נגד הצלבנים עם רימונים מסוג זה. רימון כזה נתגלה ונמשה מן הים בחופי ישראל.הטלת פצצות תבערה נמשכה במשך שנים רבות, ובצבא הצרפתי יחידות חיילים מיוחדות לצורך הטלתן נקראו גרנדירים. צבאות אחרים, של אנגליה, רוסיה ועוד, חיקו את הצרפתים וקראו גם ליחידותיהם הגרנדירים, ואף השתמשו בסמל דומה של רימון בוער בכובעיהם. רימונים חדשים מסוג זה - כלומר פצצות תבערה פותחו בידי הפינים ונקראו בקבוקי מולוטוב. הטלת בקבוק מולוטוב שימשה את היישוב העברי במלחמת העצמאות בתש"ח בין היתר בדגניה כאשר טנק סורי עצר בשערי דגניה, ושאר הכוחות נסוגו. בימינו פצצות התבערה משמשים את ארגוני האיבה בפעולות טרור, ופורסמו מספר מקרים בהם נשרפו למוות תינוקות ואזרחים שעל כלי רכבם נזרקו בקבוקי תבערה.

בשנת 1848 האנגלי רוברט ייל, שעסק בזיקוקין די נור תוצרת סין, המציא את רימון העשן הראשון, שייצר עשן רב ולאורך זמן, על מנת להסתיר את תנועת החיילים התוקפים או נסוגים.

במלחמת החפירות בתעלות ובביצורים במלחמת קרים, האנגלים השתמשו ברימון יד מאולתר שהוכן במקום. במלחמת האזרחים של ארצות הברית שני הצדדים השתמשו בסוג רימון יד שנתפוצץ בעת שפגע בקרקע והפעיל מדחף שגרם לפיצוצו.

בשנת 1902 החליט משרד המלחמה הבריטי על הוצאת רימוני היד מן הלחימה בגלל הסכנה שלהם לחיילים המטילים אותם ויעילותם הנמוכה, אך כבר שנתיים לאחר מכן, בעקבות דיווחים על הצלחת הלחימה איתם בקרבות התעלות של מלחמת רוסיה-יפן הוחלט לנסות ולייצר רימון יד קטלני לאויב ובטוח לנושא ומטיל אותו.

בעת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1915, המציא לראשונה האנגלי ויליאם מילס את רימון היד המושהה המתפוצץ לרסיסים לאחר זמן, אחרי שחרור ידית נצורה. מילס רשם פטנט על המצאתו, וייצר אותו. רימון זה שימש בלוחמת התעלות של מלחמה זו.

שא-נור

שא-נור הייתה התנחלות בצפון השומרון, צפונית-מערבית לכפר ג'בע. שמה הוצע על ידי הפזמונאית נעמי שמר, בעקבות הכפר הפלסטיני סנור, השוכן צפונית-מזרחית לו. שא-נור פונה מתושביו ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות, אך השליטה הביטחונית במקום נותרה בידי צה"ל.

תקופת ג'ומון

תקופת ג'ומון (縄文時代, Jōmon-jidai?) היא מונח המתייחס לתקופה בפרה-היסטוריה היפנית שבין שנת 14,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס. בתקופה זאת יפן הייתה מאוכלסת בשבטים לקטים-ציידים.

השם "מסומן בחוט" ניתן בתחילה לכדים אשר התגלו בשנת 1877, ומאוחר יותר תורגם שם זה ליפנית כ"ג'ומון". סגנון עיצוב הכדים בתקופת ג'ומון אופיין בלחיצת חוטים לפני השטח של החמר הרטוב. צורת קדרות זאת אשר מתוארכת לכ 16,000 לפנה"ס, היא אולי שיטת הקדרות העתיקה ביותר בעולם (כדים עתיקים בערך באותה מידה נמצאו בסין, מזרח רוסיה וקוריאה. התקופה הייתה שופעת בכלים ותכשיטים העשויים עצם, אבן וקרן אייל; צלמיות חימר ועצים מצופי לכה. לעיתים קרובות משווים את התרבות של תקופת ג'מון לתרבות השבטים בצפון אמריקה הלפני קולמביאנית, בעקבות השימוש בצידות לקטות, וחסר השימוש בחקלאות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.