ישראל משקלוב

רבי ישראל בן שמואל אשכנזי משְקְלוֹב (שקלוב, תק"ל, 1770 – טבריה, תקצ"ט, 1839). היה רב, שד"ר, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, מחבר הספר פאת השולחן.

ישראל בן שמואל אשכנזי
לידה 1770
ה'תק"ל
פטירה 22 במאי 1839 (בגיל 69 בערך)
ט' בסיוון ה'תקצ"ט
טבריה
מקום פעילות וילנה, צפת
השתייכות מתנגדים, פרושים
תחומי עיסוק הלכה, תלמוד ירושלמי, ארץ ישראל
תפקידים נוספים ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, שד"ר
רבותיו הגר"א
חיבוריו תקלין חדתין, פְּאַת הַשֻּׁלְחָן

חייו

רבי ישראל נולד בשקלוב למשפחת רבנים מפורסמת. סבו, רבי עזריאל משקלוב, עלה לארץ ישראל בשנת תקל"ב (1772) ונקבר בה. רבי ישראל התגורר בשקלוב ובה למד, והגיע ללמוד אצל הגר"א מווילנה סביב שנת 1796, ביחד עם חברו רבי מנחם מנדל משקלוב. רבי ישראל ורבי מנחם מנדל התבלטו מיד בין תלמידי הגר"א ועסקו בהעתקת כתביו ובהפצתם. לאחר פטירת הגר"א ב-1797 רבי ישראל עסק בהבאתו לדפוס של ביאור הגר"א לשולחן ערוך חלק אורח חיים.

עלייתו לארץ ישראל

הגל הראשון של העולים היה קבוצה בראשותו של הרב מנחם מנדל משקלוב. הקבוצה הגיעה לחיפה בקיץ תקס"ח (1808). משך כחודשיים התגוררו בטבריה, ומשם עברו להשתקע בצפת, על מנת להימנע ממחלוקות עם החסידים שהגיעו לארץ ישראל כ-30 שנה קודם לכן בעליית תלמידי הבעש"ט והתגוררו בטבריה.

הגל השני היה קבוצה בראשותו של הרב סעדיה משקלוב. הקבוצה הגיעה בתחילת הקיץ של שנת תקס"ט (1809).

רבי ישראל עמד בראש הקבוצה השלישית ביחד הרב חיים כ"ץ הרב מפאקראי. הקבוצה הגיעה לצפת בתשרי ה'תק"ע (1809), שם הצטרפה כקודמתה לקהילה החדשה. ביחד מנו כ-150 נפש. ר' חיים כיהן בפועל כרב הקהילה, ורבי ישראל הפך לאחד ממנהיגיה הבולטים.

יציאתו לחו"ל

הקהילה סבלה ממצב חומרי בלתי נסבל והיה ברור שללא עזרה מבחוץ לא תוכל להתקיים. ראשי העדה החליטו שיש צורך לשלוח לחו"ל אישיות חשובה ובעלת השפעה, שתצליח לקבוע "מעמד" מסוים ומתמיד בשביל העדה. בצפת התכנסו: "כל הגדולים והזקנים בבית הכהן הגדול הר"ח פאקראיימר מ"ץ מק"ק ווילנא"[1] והחליטו לשלוח את רבי ישראל לחו"ל לאסוף כספים עבור יהודי צפת.

וכך, בשלהי חורף תק"ע, חודשים ספורים לאחר שהגיע לארץ ישראל, יצא רבי ישראל דרך קושטא בדרכו לליטא. הוא הגיע לוולוזין, שם קבל עזרה והמלצה לפעולתיו בעיקר מרבי חיים מוולוז'ין ויצא עמה למסע איסוף הכספים. הוא נפגש עם שליח האשכנזים מצפת וסיכם עמו על פעילות משותפת. הוא הצליח ושלח את התרומות לצפת. מסעו עבר בין היתר בווילנה, בוורשה ובמינסק שם הדפיס את ספרו "תקלין חדתין" על התלמוד הירושלמי מסכת שקלים.

בשנת 1812 פלשה צרפת לרוסיה ולא נותר לו אלא לשוב לארץ ישראל. במסע ארוך דרך היבשה במהלך חורף ה'תקע"ג הגיע לקושטא ומשם לארץ ישראל - כתום שלוש שנות נדודים.

חזרתו לארץ ישראל

בחזרתו לארץ ישראל סבל רבי ישראל מאוד[2]. מיד בחזרתו לצפת בקיץ ה'תקע"ג פרצה שם מחלת הדבר, רבים ברחו מן העיר ורבי ישראל ובני ביתו עמהם בדרכם לירושלים. בדרך מתה אשתו העניא ונקברה בשפרעם. בהגיעם לירושלים פרצה גם שם מגפה ובזה אחר זה ניספו כל משפחתו. בתחילה מת חתנו יואל, לאחר מכן מתה בתו לאה (השאירה תינוק יונק שרבי ישראל גדלו וגם הוא מת בקיץ ה'תקצ"ד בן עשרים) שני בניו נחמן וזאב ובתו אסתר מתו אף הם. בתוך כך גם נודע לו על מות אביו רבי שמואל ואמו מלכה. רבי ישראל נשאר עם בתו הקטנה שיינדל.

בתחילת שנת ה'תקע"ד חזר לצפת. שם עמד בראש העדה - ביחד עם ידידו הגדול מנחם מנדל משקלוב - ועמל לשקם את הקהילה. רבי ישראל נישא בשנית עם יוטא בילא בת הרב דוד סגל רבה של מיאמפולי ונולדו לו ממנה שני בנים ובנות.

באותה תקופה מנתה קהילת הפרושים בצפת 461 נפשות (רבי ישראל כתב[3]בפנקס הכולל: "והעולים מכוללנו פה רבו עדי עלו למניין תס"א נפשות, כמנין וברך אתכ"ם").

כמנהיג העדה וממונה על חלוקת כספי החלוקה לקהילת הפרושים היה עליו להתנהל בפיקחות רבה על מנת לרצות את כולם. הכספים נשלחו מאירופה הספיקו בדוחק רב, במשך כשנתיים לא הגיעו ליעדם והיה עליו ללוות על מנת שאנשים לא ימותו ברעב.

בחשוון ה'תקע"ו נסע רבי מנחם מנדל משקלוב וכל בני ביתו לירושלים ורבי ישראל נשאר כמעט לבדו בהנהגת העדה.

גם בשלב זה לא בא אל המנוחה. במהלך שנים אלו מתו שני בניו מאשתו השנייה, וחורף ה'תקפ"ה שהיה גשום וסוער גרם למפולת בתים בצפת. גם ביתו של רבי ישראל קרס עליו ועל בני ביתו אך הם נצלו.

רצח חיים פרחי (בערב ראש חודש אלול ה'תקע"ט) הביא לשינוי דרסטי ביחס השלטון. הוטלו מיסים על היהודים ומצבם הורע. הוא אף השלך לכלא בדרישה לכופר. אז הגיע לארץ ישראל "שר גדול מניסטרי דקיסר רוסיה יר"ה". המינסטר גער בקונסול רוסיה בעכו ודרש ממנו להגן על היהודים. וכך התקבלה תעודה שהמושל הטורקי חייב בהגנת היהודים.

הביזה הגדולה

ביום ראשון ח' סיון ה'תקצ"ד (15 ביוני 1834) נחת על העיר אסון. במהלך מרד הפלאחים סדרת פרעות שערכו כפריים ערבים ומוסלמים מקומיים בקהילה היהודית הגיעו הפורעים לצפת. בפרעות נבזז כמעט כל רכוש הקהילה, והפורעים רצחו ופצעו כל מי שנקרה בדרכם. בית הדפוס של ישראל ב"ק נהרס והספרים שנמצאו בו הושחתו. רוב יהודי צפת ברחו מהעיר לכפר הסמוך עין זיתים ולהרים שסביב.

הפורעים העמידו שומרים בדרכים כדי שלא יוכלו יהודי העיר להודיע על מצבם, אך רבי ישראל הצליח להודיע על הפרעות על ידי רץ ששלח לשלטונות המצרים. הפרעות נמשכו שלושים ושלושה ימים ורק ביום חמישי י' תמוז (17 ביולי), הגיעו לצפת כוחות חמושים של חמש מאות איש בפקודת איברהים פאשה. הפורעים שתכננו להלחם לכדו חלק מהיהודים שהסתתרו בגבעות מחוץ לעיר ואילצו אותם לסחוב תותחים אל המגדלים, אולם לאחר שתוגברו הכוחות באלף לוחמים נכנעו וברחו.

שוב היה על רבי ישראל לאחות את השברים לגייס כספים ולשקם את הקהילה.

ספרו פאת השולחן

במשך כל השנים רצה להביא לדפוס את ספרו הגדול "פאת השולחן" על הלכות ארץ ישראל לפי שיטת רבו הגר"א, אך רק בשנת ה'תקצ"ו הצליח בזה והספר הודפס בצפת בדפוס רבי ישראל ב"ק ששוקם לאחר הפרעות.

בהקדמתו לספר ניכרת גדלות רוחו, הערצתו הגדולה לגר"א, ומסירות נפשו למען יישוב ארץ ישראל. הקדמה זו היא אחד המקורות החשובים על הגר"א, לצד הקדמתו של רבי חיים מוולוז'ין לביאור הגר"א על ספרא דצניעותא.

בשנת ה'תרע"ב הוציא הרידב"ז ספר זה מחדש, בתוספת פירוש שלו בית רידב"ז ושו"ע שבת.

רעידת האדמה

בעת רעידת האדמה בצפת (בכ"ד טבת ה'תקצ"ז) שהה רבי ישראל בירושלים. העיר צפת נחרבה כולה ורבים נותרו תחת ההריסות. רבי ישראל קיבל את הידיעה על החורבן על ידי רץ ששלחה רעייתו רק בד' שבט. הוא ארגן מיד משלחת הצלה בת כעשרים איש בראשות רבי אריה מרכוס (נאמן) וחתנו רבי ישעיה ברדקי, ביד המשלחת נתן 12 אלף גרוש - אותם לווה מקהילת הספרדים - לשכור פועלים לפנות את ההריסות, לטפל בפצועים ולקבור את המתים. המשלחת הגיעה לצפת בט"ז שבט (כשלושה שבועות לאחר הרעש) והחלה בפעולתה. אנשי המשלחת העבירו לירושלים חלק ניכר ממשפחות הניצולים.

רבי ישראל ורבי אריה מרכוס (נאמן) שיגרו מכתבי אזעקה לר' צבי הירש להרן, ראש ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם, ובהם תיאור ראשון של הרעש הכבד ותוצאותיו ושל פעולות ההצלה, וכן בקשה נמרצת לסיוע כספי. מכתבים אלו הם המקור הכמעט יחידי על הרעש בצפת.

בהספדו המר על הרוגי צפת נשא רבי ישראל קינה, ובדבריו אמד את ההרוגים מיהודי צפת ב"שני אלפים ויותר" (אולם מדיווחים אחרים עולה כי מספרם עמד על כארבעת אלפים).

אשתו ובני ביתו ניצלו, אך הוא החליט להישאר בירושלים יחד עם רבים מזקני העיר וחכמיה, בעצם בשלב זה רוב קהילת הפרושים מעליית תלמידי הגר"א עבורו לירושלים.

עדת האשכנזים הפקידו אותו לרב ומנהיג, רבי ישראל שכבר היה זקן ושׂבע ימים לקח את חתנו רבי ישעיה ברדקי - לימים רבה של הקהילה האשכנזית בירושלים - לעזור לו בכל ענייני העדה.

גם בירושלים ניהל את הסדרת קבלת התרומות מחו"ל וחלוקתם.

סיכום פעולתו

Tiberias old Cemetery (2)
קברו של ישראל משקלאוו בבית הקברות הישן בטבריה

בשנות פעילותו בצפת עשה רבי ישראל רבות לביסוס הקהילה. בין יוזמותיו היה הניסיון לחדש את הסמיכה בארץ על מנת לחדש את הסנהדרין, ושליחת שליח (רבי ברוך מפינסק) לחיפוש עשרת השבטים, שאצלם, כך סבר, קיימים חכמים סמוכים שעל ידם ניתן יהיה לחדש את הסמיכה והסנהדרין בארץ ישראל. כמו כן, פעל בצוותא עם ידידו רבי מנחם מנדל משקלוב לבנייתו מחדש של בית כנסת החורבה שבירושלים, הצלחתם הוגדרה על ידי העולים כסימן ל"אתחלתא דגאולה".

הוא מסכם את זיכרונותיו בעצת חז"ל: "תנו רבנן: דֶבֶר בעיר- כנס רגליך, שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר; ואומר (ישעיהו כו, כ) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך; ואומר (דברים לב, כה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה." (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד ב'). ומוסיף: "רק שיזהרו בכל השמירות לבלי צאת החוצה, ובכל כחי ומוחי ותוכי יגעתי ונתתי את לבי להשיג הלוואות, לתת לכל אנשי כוללנו ולכל עניי כוללנן, שלא היה להם בית הסדר, והושבתים בכפר פקיעין, ששם היה שקט... שהייתי גרמא בהצלת נפשות יקרות". וכך מהציבור שלו מתו רק 10–12 נפש ואילו מהספרדים ושאר האשכנזים, מכל אחת מהקהילות - 300 נפש.

בסיון ה'תקצ"ט נסע לטבריה ונפטר שם, בט' בסיוון ה'תקצ"ט - 1839 שם נקבר.

בתו שיינדל נישאה לרבי ישעיה ברדקי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • רבי ישראל משקלוב, ראשית ישוב הפרושים בארץ ישראל (1808–1826); ויסורי ארץ ישראל (1813–1836) – מופיע בזכרונות ארץ ישראל (העורך: אברהם יערי), הוצאת מסדה, 1947.
  • יואל שוורץ, רבי ישראל משקלוב ממייסדי היישוב האשכנזי בארץ ישראל, הוצאת ספריית בני תורה, תשס"א.
  • אנציקלופדיה לתולדות חכמי א"י (כרך ב', עמ' רלה-רלו), הוצאת מוסד הרב קוק.
  • אברהם בנימין ריבלין, אישים בעיר הנצח, (עמ' 81), אל"ף הוצאת ספרים בע"מ.
  • אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בראשית המאה התשע-עשרה בארץ ישראל, הוצאת שלם, ירושלים, התשס"ז.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אי"ל פרומקין "תולדות חכמי ירושלים" פרק רביעי עמ' 140
  2. ^ רבי ישראל בהקדמה לספרו פאת השולחן
  3. ^ מובא ב"תולדות חכמי ירושלים ח"ג פ"ד עמ' 143
אברהם דב מאבריטש

רבי אברהם דב מאבריטש (נקרא גם: הרבי מאבריץ, כונה אד"ם, וחתם את שמו אברהם דוב מאברוטש[דרוש מקור]; ה'תק"ך, 1760 – י"ב בכסלו ה'תר"א, דצמבר 1840) היה רב חסידי שחי בסוף ימיו בצפת, ומחבר הספר בת עין.

אגרות ארץ ישראל

אגרות ארץ ישראל, שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם שבגולה מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו הוא קובץ של אגרות יומנים של 83 אגרות של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל אל תפוצות ישראל, מאז העת העתיקה ועד העת החדשה, בעריכתו ועם ביאוריו של הביבליוגרף אברהם יערי. הקובץ יצא לאור ב-1946.

כותבי האגרות היו בחלקם עולים חדשים וחלקם וותיקים; מוצאם היה משלל קהילות יהודיות; והם התגוררו ביישובים ברחבי הארץ. מחברי האגרות מתארים את מצב האוכלוסייה בארץ ומדיניות השלטונות כלפיה; הם מוסרים מידע על חיי התרבות והכלכלה ועל יחסי הקבוצות האתניות והעדות השונות, במיוחד על מעמד היהודים ואפשרויות המחייה להם בארץ. יערי השתדל להביא באוסף האגרות מבחר מייצג של מחברים ויוצרים מבין האתרים והתקופות.

בין מחברי האגרות שהובאו בקובץ: ירמיהו הנביא, רבן גמליאל הזקן, ראשי הקראים בירושלים, דניאל בן-משה אלקומסי, סהל בן מצליח הכהן, "המיוסרים" מטבריה, רבי שמואל בן שמשון, הרמב"ן, אליהו מפרארא, יוסף דמונטנייא, יצחק לטיף, ר' עובדיה מברטנורא, תלמידו של רבי עובדיה, רבי ישראל מפירושא, דוד די רוסי, שמשון בק, רבי שלמה שלומיל מיינשרל, רבי ישעיה הלוי הורוויץ, אברהם רוויגו, אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, ר' חיים אבולעפיה, ר' חיים אבן עטר, ר' אברהם גרשון מקיטוב, יוסף סופר, תלמידי הגר"א, רבי ישראל משקלוב, אריה נאמן, יהוסף שווארץ, אליעזר הלוי, מרדכי צורף, יעקב ספיר הלוי, יחיאל מיכל פינס, אברהם משה לונץ, אנשי ביל"ו, זאב יעבץ, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הלל יפה, יוסף ויתקין, אהרן דוד גורדון, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב והעולים מתימן.

ביטול תורה

ביהדות, ביטול תורה הוא כינוי להימנעות מתלמוד תורה ללא סיבה מוצדקת, חרף מצוות תלמוד תורה, עליה נאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (ספר יהושע, פרק א', ח').

בית הכנסת מנחם ציון

בית הכנסת מנחם ציון הוא בית הכנסת הראשון בעת החדשה שנבנה על ידי העדה האשכנזית בירושלים. נמצא בשימוש עד ימינו.

בשנת 1836 יצא ר' אברהם שלמה זלמן צורף למצרים ובעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה קיבל פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אשר ציווה "כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את "דיר שיכנז", דהיינו:"חצר האשכנזים", (לימים "החורבה" וסביבותיה), ולבנות בתוכה מעונות ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם".

רבי יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ" כותב: "ביום י"ט אלול התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. עד פרשת וארא תקצ"ז נגמר בית המדרש וכבר יכולנו להתפלל בו ונחנכה ביום ההוא בשמחה גדולה: ברוך מציב גבולות אלמנה, ויקרא את שמו "מנחם ציון" או בפי העם "בית המדרש הישן". ויבנו עוד כל הבניינים והבתים הנחרבים והנהרים אשר בכל החצר הגדול הזה".

ר' ישעיה ברדקי התנגד לבניית בית הכנסת וחשש שבנייתו תגרום לזעם אצל הערבים שעדיין חשו שהעדה האשכנזית חייבת להם כסף מחובות העבר. בעידוד חותנו ר' ישראל משקלוב בנה ר' ישעיה מברדקי בית כנסת אחר בשם "סוכת שלום", והעדה התפלגה לשתי קבוצות.

בית הכנסת מנחם ציון נחנך בכ"ח בשבט תקצ"ו ושימש כמרכז הקהילה עד בנייתו של בית הכנסת הגדול של חורבת יהודה החסיד בסמוך.

המקום לא נחרב במלחמת העצמאות ונותר בשממונו עד מלחמת ששת הימים. בשנת 1980 חזר בית הכנסת לשימוש מלא. הוכנס אליו ריהוט חדש, וארון קודש שהובא מקהילה יהודית באיטליה. בית הכנסת משמש כיום (2019) את הקהילה הדתית לאומית ברובע היהודי.

הגאון מווילנה

רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720 – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו. הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.

הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו לא להיבטל מלימוד תורה. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.

זרוע, לחיים וקיבה

מצוות זְרוֹעַ לְחָיַיִם וְקֵיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת לכהן חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה.

מצווה זו נמנית בכל מוני המצוות ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

חידוש הסמיכה

ביהדות, המונח חידוש הסמיכה מכוון למאמץ לחדש את המסורת הקדומה של שלשלת סמיכת החכמים מדור לדור. ההלכה קובעת כי סמיכה כזו נותנת לחכם הסמוך סמכויות מסוימות, כגון האפשרות לדון דיני חבלות, דיני קנסות ודיני נפשות. שלשלת הסמיכה הקדומה שעל פי המסורת היהודית התחילה ממשה רבנו, פסקה, והחכמים בדורות המאוחרים נותרו בלא הסמכויות הללו. הרמב"ם בפירוש המשניות כתב שאם ייאספו כל חכמי ארץ ישראל ויסכימו לחדש את מוסד הסמיכה הדבר אפשרי. אמנם בספרו "משנה תורה", בבואו לפסוק הלכה כתב את הדין בלשון מסויגת: נראה לי שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתאסף ולחדש את הסמיכה, "והדבר צריך הכרע".

יעקב דוד וילובסקי

הרב יעקב דוד וילובסקי (כונה הרידב"ז; ל' בשבט ה'תר"ה, 7 בפברואר 1845 - א' בתשרי ה'תרע"ד, 2 באוקטובר 1913) היה למדן ידוע ומחבר ספרי הלכה ופרשנות. שימש בין היתר כרב של סלוצק ושל צפת.

ישעיה ברדקי

רבי ישעיה ברדקי (ה'תק"ן, 1790 - י"ח בחשוון ה'תרכ"ג, 11 בנובמבר 1862) היה מראשי הקהילה האשכנזית הפרושית במאה התשע עשרה בירושלים.

לימודי חול

לימודי חול ביהדות הדתית, ובפרט ביהדות החרדית, הם לימודים שאינם לימודי קודש, העוסקים בתורה שבכתב (תנ"ך) ובתורה שבעל פה (משנה ותלמוד ומפרשיהם, הלכה, אגדה וקבלה), אלא עוסקים בהשכלה כללית, כגון לימודי מתמטיקה ואנגלית. במסגרות החינוך החרדיות והתורני לאומי לבנים, יש התמקדות בלימודי קודש בלבד, לשם קיום מצוות תלמוד תורה. לעיתים נלווים ללימודי הקודש לימוד בסיסי מזערי של לימודים שאינם לימודי קודש, בעיקר בכיתות הנמוכות (בייחוד בתלמודי התורה של תנועת שס). במסגרות לימוד דתיות אחרות ניתן ללימודי חול משקל רב יותר, למשל לשם השגת תעודת בגרות, אך עדיין ניתן דגש ללימודי קודש, כאשר מידת השילוב המדויקת נתונה לשיקול בית הספר. על מנת להשיג תעודת בגרות הוקמו הישיבות התיכוניות (מיעוטן חרדיות-מודרניות כגון ישיבת היישוב החדש וישיבת מערבא).

שילוב לימודי החול בלימודי הקודש במסגרת החינוך העל-תיכוני החרדי נעשה לעיתים בהחלטה אישית: התלמיד לומד לימודי קודש בישיבה, ובמקביל לומד לימודי חול במוסד לימוד חילוני, לרוב לשם השגת מקצוע.

מנחם מנדל משקלוב

רבי מנחם מנדל אשכנזי בן ברוך בנדט משקלוב (? - ל' בשבט ה'תקפ"ז, 27 בפברואר 1827), היה רב, מקובל, מתלמידיו המובהקים של הגר"א ומראשי העולים בעליית תלמידי הגר"א.

עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה.

עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו.

עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים.

אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

פאת השולחן

פְּאַת הַשֻּׁלְחָן הוא ספר מאת הרב ישראל משקלוב העוסק בהלכות ארץ ישראל ובמצוות התלויות בארץ.

פנחס גרייבסקי

פנחס מרדכי גְרָיֶיבְסקי (לעיתים נכתב גראייבסקי; בכתיב יידי: גראיעווסקי; 13 במרץ 1873, י"ד באדר תרל"ג - 12 במרץ 1941, י"ג באדר תש"א) היה סופר ומתעד חיי היהודים בירושלים.

פרושים (היישוב הישן)

פרושים הוא כינוי לתלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ולצאצאיהם בקרב אנשי היישוב הישן.

תלמידי הגר"א הגיעו ארצה בשלוש קבוצות עיקריות, החל משנת תקס"ח 1808. בראש העולים עמד הרב ישראל משקלוב ועמו רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי סעדיה משקלוב, אברהם שלמה זלמן צורף ורבי אריה נאמן הכולל. בשל ניתוקם וסגירותם, הפרושים משמרים מסורות מסוימות שנזנחו על ידי יתר הליטאים כמו חבישת שטריימל בשבת.

פרעות צפת (1834)

פרעות צפת או הביזה הגדולה בצפת הייתה סדרת פרעות שערכו כפריים ערבים ומוסלמים מקומיים בקהילה היהודית בצפת במהלך מרד הפלאחים בשנת 1834. הפרעות נמשכו שלושים ושלושה ימים במהלכם נבזז כל רכוש הקהילה, נאנסו נשים רבות ורבים נפצעו ואף נרצחו.

צפת

צְפַת היא עיר במחוז הצפון בישראל, הנחשבת לבירת הגליל העליון. צפת שוכנת באזור הררי בחלקו המזרחי של הגליל, העיר ממוקמת על פסגות ההרים צפת וכנען וצופה אל ימת הכנרת מדרום מזרח ואל רכס הרי מירון במערב. גובה רוב העיר כ-850–900 מטר, אך היא כוללת גם את שכונת נוף כנרת שגובהה כ-500 מטר. צפת נמנית כאחת מ"ארבע ערי הקודש" שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן, מסוף ימי הביניים ועד סוף המאה ה-19. באפריל 2018 העיר מנתה 35,330 תושבים.

רעידת האדמה בצפת (1837)

רעידת האדמה של שנת 1837 הייתה רעידת אדמה חזקה שפגעה באזור הגליל בארץ ישראל ובלבנון, הותירה אלפי הרוגים והחריבה את העיר צפת וסביבותיה, וכן פגעה קשות בעיר טבריה. כמו כן נפגעו בצורה קלה יותר הערים שכם, עכו, נצרת, צור וצידון.

שקלוב

שְקְלוֹב (בבלארוסית: Шклоў, ברוסית: Шклов, ביידיש: שקלאָוו) היא עיר קטנה במחוז מוהילב שבמזרח בלארוס, על גדת נהר דנייפר, כ-35 ק"מ צפונית למוהילב. העיר נמצאת על תחנת דרכים בקו הרכבת שבין אורשה ומוהילב, ונכון לשנת 2015 האוכלוסייה בה מונה כ-16,400 נפש.

פרשני התלמוד הירושלמי
המאה ה-16 רבי שמואל יפה אשכנזי • רבי אלעזר אזכרי • רבי שלמה סיריליו
המאה ה-17 רבי יהושע רפאל בנבנישתי (שדה יהושע) • רבי משה בן שלמה אבן חביב
המאה ה-18 רבי אליהו מפולדא • רבי דוד פרנקל (הקרבן העדה) • רבי יעקב בן אברהם כהנא • רבי משה מרגליות (הפני משה) • הגאון מווילנה • רבי נחום טרייביטש (שלום ירושלים)
המאה ה-19 רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין • רבי מאיר מארים שאפיט • רבי יוסף שאול הלוי נתנזון • רבי יעקב דוד וילבסקי (הרידב"ז) • רבי ישראל משקלוב
המאה ה-20 רבי יחיאל בר לב • רבי ישראל חיים דייכס • רבי חיים קניבסקי • רבי יצחק אייזיק קראסילשציקאוו • רבי חיים אלעזר שפירא • רבי שאול ליברמן • רבי ישכר תמר
פירושים אבודים הרמב"ם • רבי מנחם זמבה
פירושים שלא פורסמו רבי משה זכות • רבי משה פיינשטיין

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.