ישראל ייבין

ישראל יֶיבין (י"ט בטבת ה'תרפ"ג, 7 בינואר 1923 - כ"ב בכסלו ה'תשס"ט, 19 בדצמבר 2008) היה חוקר המסורה והלשון העברית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל בשנת ה'תשמ"ט על תרומתו למחקר הלשון העברית.

ישראל ייבין
IsraelYeivin1
ישראל ייבין (2007)
לידה 7 בינואר 1923
פטירה 19 בדצמבר 2008 (בגיל 85)
ענף מדעי בלשנות
ארצות מגורים ישראל
תרומות עיקריות
חקר כתבי-יד עתיקים של המקרא, בהם כתר ארם-צובא

קורות חייו

ייבין נולד ב-1923 בברלין בירת גרמניה, הוריו, מרים-עטרה בת המו"ל והעורך פייבל מרגולין, וד"ר יהושע השל ייבין, מהוגי הדעות של התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל וממקימי "ברית הבריונים", נישאו ב-1922. בשנת 1924 עלה אביו לארץ ישראל, וכעבור שנה עלו גם ייבין ואמו. ב-1926 נולד אחיו היחיד, זאב ייבין (ארכאולוג).

בגיל 7 עלה לארץ ישראל עם משפחתו. גדל בתל אביב, למד בבית הספר היסודי לבנים "אחד העם" ואחר כך בגימנסיה "בלפור", שם סיים את לימודיו בשנת 1940. בנערותו היה חניך בתנועת הנוער בית"ר, ומאוחר יותר היה אף חבר באצ"ל.

בשנת 1958 נישא לבתיה לבית חפץ, ונולדו להם שני בנים.

ב-1940 החל ללמוד באוניברסיטה העברית (לשון עברית, ספרות עברית ופילוסופיה כללית). בין מוריו היו נפתלי הרץ טור-סיני, יחזקאל קוטשר, חיים שירמן ויוסף קלוזנר. ב-1958 הוא קיבל תואר מוסמך, עבודת הגמר שלו עסקה ב"הקפת התיבות הזעירות במקרא (כ"א ספרים)". תואר דוקטור קיבל ב-1968[1] על עבודתו "ניקוד בבלי ומסורת הלשון המשתקפת ממנו", בהדרכת זאב בן חיים. עבודת הדוקטור שלו הפכה בהמשך לספר בשני כרכים "מסורת הלשון המשתקפת בניקוד הבבלי" הנחשב לספר המקיף ביותר על שיטת הניקוד הבבלית.

במקביל ללימודיו באוניברסיטה עבד לפרנסתו כסדר וכמגיה בבית דפוס, ובהמשך היה מגיה במערכת האנציקלופדיה העברית, בעבודת ההכנה לאנציקלופדיה יודאיקה ומזכיר מערכת תרביץ. ישראל ייבין כתב מספר ערכים באנציקלופדיה מקראית ("מסורה", "מקרא - כתבי-יד של המקרא", "מתג, געיה, מאריך" ו-"קרי וכתיב") כמו כן עבד במפעל המקרא של האוניברסיטה העברית, שם התמחה במחקר כתבי-יד עתיקים של המקרא, בהם כתר ארם-צובא, ובעקבות כך הוציא לאור את ספרו על הכתר. ספרו זה, "כתר ארם צובא, ניקודו וטעמיו", מתאר בצורה מדויקת את שיטת הניקוד הנהוגה בכתר שהיא יסוד הניקוד שלנו ועליו בנוי הניקוד העברי. על עבודתו זו זכה ייבין, בשנת 1969, בפרס יפה מטעם קרן היסוד. מנימוקי חבר השופטים:

בחיבורו זה קלט מר ייבין את אומנותם של בעלי המסורה הקדמונים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, ומדקדקים באותיות ובטעמיהן ובכל תגים וזיונים שבהן. וזכה גם הוא, בעמלו שאין שיעור לו, לקשור בחיבורו כתרים לכתר תורה, חיבור שהוא לתועלת החוקרים ולכבוד התורה ולומדיה.

נימוקי ועדת השופטים לפרס יפה, 17 במרץ 1969

עם הקמת מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית בשנת 1959 היה ייבין לאחד מעובדיו המדעיים הראשונים. הוא עבד במערכת המילון למעלה משלושים שנה, ועמד בראש המדור לעברית העתיקה.

ידידי ייבין...למן התוכנית למפעל ועד לגיבושה במעשה ועיצובה לשיגרת המעשה יום יום הדרך אינה קצרה וזרועה חתחתים. כבר באותו הפרק נתבלטה תרומתך המיוחדת למפעל ברוחב ידיעותיך, ברוב נסיונך בחקר כתבי יד הבאים לידי ביטוי בספר המקורות, בשיטתיות הטבועה בלבך, בנאמנותך הגמורה למטרה שהוקם המפעל לשמה - וראשון ראשון בנועם הליכותיך עם שותפיך לעבודה, שמכוח מעמדך במפעל היית אחראי במישרין לפעולתם.

פרופ' זאב בן חיים , 1993 טקס יובל ה-70 לייבין

החל בשנת 1968 הורה בחוג ללשון של האוניברסיטה העברית והגיע עד לדרגת פרופסור מן המניין וכן כיהן כראש החוג ללשון עברית. ב-1990 פרש לגמלאות. המקצועות שלימד באוניברסיטה היו גם תחומי התעניינותו במחקר: המסורה, טעמי המקרא, מסורת הלשון המשתקפת בניקוד הבבלי, לשון חכמים, לשון הפיוט ולקסיקולוגיה. הוא פרסם שלושה ספרים ולמעלה מחמישים מחקרים.

בשנת 1975 נסע לקיימברידג' שבאנגליה לכמה חודשים להשתתף במיון גניזת קהיר. בעבודת מיון זו השתתפו גם עזרא פליישר ויעקב זוסמן.

בשנת 1986 זכה בפרס פריידנברג על ספרו "מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי". באותה השנה נפטר בנו בכורו, דב, בגיל 27. לזכר בנו, ייבין העביר לידי המכון לתצלומי כתבי יד עבריים של בית הספרים הלאומי בירושלים את אוספו הפרטי של תצלומי כתבי-היד, הכולל קטעי גניזה בניקודים ובטעמים.

בשנת תשמ"ט (1989) זכה בפרס ישראל על תרומתו למחקר הלשון העברית. חבר השופטים קבע בנימוקיו לפרס כי "הוא מגדולי החוקרים בעולם בחקר המָסורה והטעמים והגדול שבחוקרי העברית המְסוּרה בניקוד הבבלי".

IsraelYeivin3
ישראל ייבין בהרצאה (1968)

ייבין היה חבר האקדמיה ללשון העברית משנת 1987 וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1991.

בשנת 2008 הלך ייבין לעולמו, בן 85 היה במותו. הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים.[2]

חלק גדול מספרייתו המקצועית נתרם לאוניברסיטת אריאל לאוסף על שם בנו דב.

המשורר אורי צבי גרינברג היה ידיד קרוב של משפחת ייבין. ישראל ייבין סייע לו בניקוד שיריו, ופרסם שבעה מאמרים על שירתו, בשם-העט שמואל ארני.[3]

בשנת 2019 נקרא על שמו רחוב בשכונת רמת סיב בפתח תקווה.

ספריו

  • כתר ארם צובה, ניקודו וטעמיו, ירושלים תשכ"ט.
  • מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי, ירושלים תשמ"ה.
  • המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג.

לקריאה נוספת

  • ראובן מירקין, "בעל היובל", בתוך: מחקרים בלשון ה-ו, ספר ישראל ייבין, ירושלים תשנ"ב
  • יוסף עופר, ספרות המסורה של דורנו לקריאה מקוונת.
  • מרדכי ברויאר, "נוסח הטעמים ב"כתר" לאור ספרו של ישראל ייבין", "לשוננו" כרך ל"ה בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, תשל"א
  • יורם ייבין (עורך), לפני כבוד - ענווה: לזכרו של ישראל ייבין, [תל אביב] תש"ע
  • "תולדות חייו של ישראל ייבין", ישראל: מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין (בעריכת רפאל זר ויוסף עופר), ירושלים תשע"א, עמ' יג-טו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ היום - חלוקת תארים באוניברסיטה העברית בירושלים, דבר, 7 ביולי 1969
  2. ^ המצבה ומקום הקבר של ישראל ייבין, באתר "פרויקט גלעד"
  3. ^ פרטים רבים על הקשר של משפחת ייבין עם אצ"ג מצויים בספר לפני כבוד - ענווה, שערך יורם ייבין. רשימת הפרסומים בשם-העט שמואל ארני באה בעמוד 167.
א

א' (שם האות: אָלֶף) היא האות הראשונה באלפבית העברי. מקור האות במילה "אֶלֶף" שמשמעה במקורות הוא "שור", ככתוב: "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים, ז', י"ג), וצורתה בכתב יד התפתחה מצורת ראש השור. בפי יהודי תימן נקראת האות בשם אַלַף.

א' היא אם קריאה עבור כל אחת מן התנועות, וכאם קריאה היא נכללת בארבע אותיות אהו"י. דוגמאות למילים שבהן א' מופיעה כאם קריאה: לקרַאת, רִאשון ושמֹאל. בכתיב מלא היא לעיתים משמשת לציון התנועה אַ (a) במלים לועזיות, למשל בשם מארי קירי.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: א', ה', ח', וע'. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, סותם, אטום ‏(/ʔ/ ‏:IPA). כעיצור גרוני היא אינה מקבלת דגש חזק, ואולם במקרא ישנם ארבעה מקומות שבהן מופיעה נקודה כעין דגש באות א'. משערים שמדובר במעין מפיק שבא להדריך את הקורא להגות את העיצור כהלכה ולא להבליע אותו בתנועות שלפניו ולאחריו.

בקרב דוברי שפות שבהן לא קיימת הברה מקבילה להברת ח' עברית, מוחלפת לעיתים האות ח' באות א', מסיבה זו מוחלפת לעיתים גם ה' בא'. תופעה זו באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ולשונו הושפעה מלשון יושבי הארץ דוברי היוונית, ולכן שמות כמו רב חנן בר אמי יופיעו בתלמוד הירושלמי בתור רב אנן בר אימי. מסיבה זו השתרש בספרות העברית השם אדריאנוס (ולא הדריאנוס) לקיסר הרומי "Hadrianus".

אורי צבי גרינברג

אוּרי צבי גרינברג (בראשי תיבות: אצ"ג; ובשמו העברי אורי צבי טור מלכא; 22 בספטמבר 1896 – 9 במאי 1981) היה משורר ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957) ופרס ביאליק לספרות יפה (1947, 1954, 1977).

אחימעץ בן פלטיאל

רבי אֲחִימַעַץ בֶּן פַּלְטִיאֵל (1017, קפואה, איטליה – 1054/1060, אוריה, פוליה, איטליה) היה היסטוריון ופייטן יהודי-איטלקי, שנודע בשל חיבור כרוניקה, בשם: "ספר היוחסין" (היא "מגילת אחימעץ").

דחיק

דְּחִיק או בכינויו הנוסף אָתֵי מֵרַחִיק הוא סימן דיאקריטי במערכת הניקוד הטברני של המקרא, המסומן כנקודה בתוך האות בדומה לדגש ולמפיק. הדחיק מופיע בתנאים מסוימים בראש המילה השנייה בצירופים בני שתי מילים. על פי מסורת העדות, הדחיק הוא מקרה פרטי של דגש חזק, וממומש כמותו.

הדחיק אינו מסומן בניקוד העברית בת ימינו.

ה'תשמ"ט

ה'תשמ"ט (5749) או בקיצור תשמ"ט היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-12 בספטמבר 1988, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 29 בספטמבר 1989. שנה מסוג בחה, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנה שנייה לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשמ"ט 41 שנות עצמאות.

המילון ההיסטורי ללשון העברית

המילון ההיסטורי ללשון העברית הוא מפעל מחקרי רחב היקף של האקדמיה ללשון העברית, שמטרתו להעמיד מילון מדעי ללשון העברית על כל רבדיה ההיסטוריים, מן העת העתיקה ועד שנת 1947. בראש המערכת עומד פרופ' חיים אליעזר כהן, וחברים בה פרופ' שמואל פסברג וד"ר גבריאל בירנבאום, שמשמש גם ככותב הערכים הראשי.

זאב ייבין

זאב יֶיבין (11 ביולי 1926 - 20 בינואר 2015) היה ארכאולוג ישראלי, מבכירי רשות העתיקות. בנו של יהושע ייבין, חבר מחתרת לח"י ובארגון מלכות ישראל . פרסם מאמרים וסיפורים בכתב העת "סולם" וחקר את שירת אורי צבי גרינברג.

טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

יהושע השל ייבין

יהושע השל ייבין (ב' באייר תרנ"א, מאי 1891 – ח' בניסן תש"ל, 13 באפריל 1970) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, רופא בהשכלתו, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומתרגם.

יוסף עופר (חוקר תנ"ך)

יוסף עופר (נולד בכ"ט בתשרי תשט"ז 1955 בתל אביב) הוא פרופ' במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. בין השנים תשע"ד-תשע"ו עמד בראש המחלקה. מלמד גם בחוג לתנ"ך במכללת הרצוג שבאלון שבות.

ייבין

האם התכוונתם ל...

כתב יד לנינגרד

כתב יד לנינגרד (Leningrad Codex) הוא השם המקובל לכתב היד השלם הקדום ביותר של התנ"ך, אשר נכתב בקהיר בשנת 1008. כתב היד שמור בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג (Evr. I B19a). בשל טיבו ושלמותו הוא נבחר לשמש יסוד למהדורות מדעיות של התנ"ך ובראשן הביבלייה הבראיקה.

מסורה

המָסוֹרָה היא רשימת הערות על נוסח המקרא, שמטרתה הייתה ליצור נוסח אחיד בכל קהילות ישראל ולהאחיד את הנוסח שנפלו בו מחלוקות בין כתבי יד שונים, ושמה לעצמה מטרה לקבוע את נוסחו הסופי ולמנוע שינויים או טעויות בעתיד, שאם לא אזי כל עמלם יהיה לשווא. ובכך להמשיך את מסירת התנ"ך והעברתה מדור לדור. בתקופה שבה הפצת הכתובים הייתה רק על ידי העתקת כתבי יד בידי "סופרים" היה חשש גדול לטעויות אנוש. בעלי המסורה התגברו על תופעה זו באמצעות ספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות, שעברו במשך מאות שנות פעילותה.

מרים מרגולין-ייבין

מרים עטרה מַרְגוֹלִין-ייבין (מאי 1896 – 4 בדצמבר 1966) הייתה מורה וסופרת ילדים יידית ועברית.

מתג (לשון)

מתג (מכונה גם מאריך, מעמיד או גַּעְיָא) הוא סימן בדמות קו מאונך קטן (◌ֽ) הממוקם תחת אחת מאותיותיה של המילה. בתנ"ך מטרתו של המתג היא לציין הארכה של התנועה שאליה הוא מתלווה. כתוצאה מהארכה זו נוצרת הטעמה משנית (נחץ) של הברת המתג, בנוסף להטעמת המלעיל או המלרע. בעת החדשה (בעיקר בסידורי התפילה) המתג עשוי לשמש לסימון ההברה המוטעמת, בעיקר כאשר יש להגות אותה בהטעמה מלעילית.

ניקוד בבלי

הניקוד הבָּבְלִי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של המקרא, המשנה, התלמוד והתרגום הארמי שפותחה בידי יהודי בבל בראשית ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו המשיכה להתקיים, בשינויים, בקרב יהודי תימן. סימני הניקוד בשיטה זו כתובים כולם מעל לשורה ולא מתחתיה כבניקוד הטברני, ולכן היא נקראת גם "ניקוד עליון".

ניקוד טברני

הַנִּקּוּד הַטַּבְרָנִי (וגם טְבֶרְיָנִי) הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים.

העברית בת ימינו משתמשת בסימנים הגרפיים שהמציאו מפתחי השיטה הטברנית, אולם משמעות סימני הניקוד וכלליהם בעברית בת ימינו שונים מהשיטה הטברנית המקורית. לשימוש המודרני בסימני הניקוד ראו: ניקוד העברית בת ימינו.

שווא

השווא העברי (בניקוד הטברני: סימן הניקוד " ְ") הוא כינוי כולל למספר תופעות בדקדוק המסורתי של השפה העברית: שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע, המתייחס לתנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח, המתייחס להיעדר תנועה (עיצור שאחריו אין תנועה). בנוסף לשווא הנע והנח קיימים גם שווא מרחף, המתייחס למקרה גבולי בין השווא הנע והנח (ראו להלן), ושווא געיה, המייצג תנועה מלאה (ראו ניקוד טברני / סימן השווא).

הגייתם של סוגי השוואים השונים השתנתה לאורך התקופות. בעברית מתקופות שונות שקדמו לעברית המודרנית נבדלו סוגי השוואים זה מזה גם פונולוגית, אך העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו מעל זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה, ובעברית מודרנית התפצלותו הפונמית של השווא לשני אופני הגייה שונה מהחלוקה המסורתית לשווא נע ושווא נח, באופן שבו גם שווא נח וגם שווא נע נהגים לחלופין כמו סגול או אינם נהגים (ראו טבלה: דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית).

שמואל ייבין

שמואל יֵיְבין (2 בספטמבר 1896 – 28 בפברואר 1982) היה ארכאולוג ישראלי, מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים (1948–1959), פרופסור באוניברסיטת תל אביב (1955–1969).

חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (1955) ובפרס ישראל למדעי היהדות (1968).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.