ישראל זמורה

ישראל זמורה (7 במאי 1899, בסרביה (אז האימפריה הרוסית) - 4 בנובמבר 1983, תל אביב) היה עורך, מבקר ספרותי ומוציא לאור ישראלי.

בשנת 1925 עלה לארץ ישראל ומאז החל לקחת חלק פעיל ומרכזי בעולם הספרותי בארץ. הוא תרגם לעברית יצירות מרוסית ומצרפתית, פרסם מאמרים וביקורת ספרותית והיה חבר מערכת כתב העת הספרותי כתובים. בהמשך, היה ממקימי חבורת יחדיו וחבר מערכת כתב העת טורים, בהם היו חברים סופרים ומשוררים חשובים בעלי זיקה לספרות ולשירה המודרניסטית כמו שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג.

בשנת 1939 יסד את כתב העת "מחברות לספרות" והיה עורכו הראשי, ובשנת 1940 הקים הוצאת ספרים בשם זהה, הוצאת מחברות לספרות, מתוך כוונה להוציא לאור יצירות איכותיות בעלות ערך ספרותי, יצירות מקור מודרניסטיות, ספרות קלאסית כלל עולמית וספרות ילדים איכותית ומובחרת. ההוצאה, שהייתה מפעל חייו, הוציאה למעלה מ-300 כותרים של ספרות מובחרת.

Zmora3
ישראל זמורה

תולדות חייו

ישראל זמורה נולד בפוצ'ום-באוץ' בבסרביה בשנת 1899. בצעירותו למד לימודים תורניים בחדר ובגיל 16 עבר לאודסה, שהייתה באותה עת אחד משני מרכזי הספרות העברית החשובים בה פעלו גם ביאליק, רבניצקי ואחד העם.

באודסה ובפטרבורג, אליה עבר מאוחר יותר, רכש לעצמו השכלה כללית רחבה תוך לימוד עצמאי וקריאת ספרות עולמית במגוון תחומים. בזמן המהפכה הבולשביקית שהה בפטרבורג והיה פעיל בתנועת צעירי ציון.

זמורה למד שפות רבות ומלבד רוסית ועברית ידע גם צרפתית, גרמנית ויידיש, וכבר מצעירותו תרגם שירי משוררים שאהב משפות אלו לעברית.

בשנת 1925, לאחר שברח מהצבא האדום אליו גויס, ולאחר שהייה של מספר שנים ברומניה שם שימש מורה לעברית, עלה ישראל זמורה עם משפחתו לארץ וקבע את מקום מושבו בתל אביב.

במשך כחמש שנים שימש זמורה כשליח של קרן היסוד ברומניה ובמסגרת תפקידו סיפר על ארץ ישראל וגייס תרומות מיהודים.

מאז עלותו ארצה ועד יום מותו, היה זמורה פעיל בעולם הספרותי בארץ ישראל, בכתיבה, בעריכה, בהוצאה לאור של ספרי איכות ובפרסום מאמרים וביקורות ספרותיות.

ישראל זמורה תרם רבות לעולם הספרותי בישראל בהוצאת ספרי איכות שיהיו נגישים לקוראים במסגרת הוצאת הספרים "מחברות לספרות" אותה הקים בשנת 1940. זמורה זכה עוד בימי חייו בהערכה רבה של אנשי הספרות והרוח, אשר ידעו להעריך, לכבד ולהוקיר את פועלו למען פרסום ומתן במה לספרות ושירה איכותיים.

הוא נפטר בתל אביב ב-4 בנובמבר 1983.

פועלו הספרותי

עורך כתבי עת וחבר בחבורת יחדיו

Zmora4
מימין: אלתרמן, זמורה, שלונסקי
Ha Ya 1938
בחבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, רחוב בן יהודה 9 בתל אביב, 1938. מימין לשמאל: יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ
Ha Ma Le, 40th
חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים. מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר.
Yo a Ha, 1948
יוצרים ואנשי צבא בקפה מאור בתל אביב, במחצית השנייה של 1948. (מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי (שלישו של יצחק שדה), צילום: בנו רותנברג, ומאוספו של יורם שדה, יפו

ישראל זמורה פרסם עם עלייתו לארץ מאמרים וביקורת ספרותית במספר כתבי עת ספרותיים ארץ - ישראליים בני התקופה ואף תרגם לעברית ספרות ושירה בעיקר מצרפתית ורוסית.

זמורה היה חבר מערכת בכתב העת "כתובים" בעריכת אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי. כתב העת בעריכתם נחשב לביטאון מתקדם של חבורת יוצרים צעירה. חדשנות זו הביאה להסרת חסותה של אגודת הסופרים מכתב העת. בהמשך, בשל מחלוקות על אופי ומדיניות העריכה של שטיינמן בכתב העת "כתובים" פרשו זמורה ושלונסקי ביחד עם אחרים מהמערכת. קבוצת הפורשים הקימה בתל אביב את חבורת יחדיו שבין חבריה הבולטים נמנו שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג. חבורת יחדיו הייתה קבוצה יצירתית של סופרים ומשוררים עבריים שהיוותה את הרוח החיה של הפואטיקה המודרניסטית ("הכת" בפי מתנגדיה). חבורה זו הוציאה לאור את הביטאון הספרותי טורים בעריכת שלונסקי, ואף הוציאה לאור מספר ספרים חשובים של חבריה וביניהם "טבעות עשן" של גולדברג (1935) ו"כוכבים בחוץ" של אלתרמן (1938).

זמורה היה העורך, איש המעשה והרוח, ומהדמויות המרכזיות בחבורת יחדיו, אף שלא היה יוצר מוביל כחבריו לחבורה. בתקופה זו רכש זמורה את ניסיונו בהוצאת ספרים לאור.

בשנת 1938 התפצלה חבורת יחדיו עקב ויכוחים ומאבקים ספרותיים בין מייסדיה, שהתמקדו בעיקר בראיית העולם בהקשר היצירתי ספרותי בין אלתרמן לשלונסקי. לאחר שלא התאפשר לו לערוך את "טורים" יסד זמורה בשנת 1939 את כתב העת מחברות לספרות והיה עורכו הראשי.

כתב העת הופץ כל רבעון ופורסמו בו שירים, סיפורים וביקורות ספרותיות של בני החבורה וגם של יוצרים אחרים. כתב עת זה לא הצליח מסחרית ותדירותו פחתה עד שהופסקה הוצאתו לאחר כחמש שנות פעילות, בשנת 1944. במקביל להוצאת כתב העת, הקים זמורה הוצאת ספרים בשם זהה "מחברות לספרות".

הוצאת ספרים "מחברות לספרות"

הרקע להקמה

שנות העשרים והשלושים בהן עלו לארץ כמה מחשובי היוצרים העבריים, ביאליק, אלתרמן, שלונסקי, חלפי ואחרים, היו שנים מרתקות בספרות העברית ושזורות מאבקים ספרותיים. באותן שנים צמח דור המודרניזם, בראשו שלונסקי ואלתרמן, שדחה את הפואטיקה של דור התחייה בכלל ושל ביאליק בפרט.

ב-1940 ייסד ישראל זמורה את הוצאת ספרים מחברות לספרות אשר החלה להוציא לאור ספרות עברית מקורית קדומה ומודרנית ואף יצירות מובחרות מהספרות העולמית. "מחברות לספרות" הוקמה בזמן מאבקים על מקום והשפעה פוליטית, כשכתבי עת והוצאות ספרים שימשו כאמצעי להשגת המטרה.

הוצאת ספרים זו הייתה גולת הכותרת של פועלו הספרותי הנרחב של ישראל זמורה ובה מצאו בית חם גדולי הסופרים והמשוררים העבריים באותה עת, אשר עד אז התקשו למצוא הוצאה שתוציא את יצירותיהם מאחר שהוצאות הספרים שהיו קיימות באותה עת, ובראשן הוצאת דביר, לא ייחסו חשיבות ליצירה ישראלית מודרנית צעירה. ישראל זמורה שידע להעריך את היצירה המודרניסטית של אותה עת, ראה הכרח בהקמת הוצאה לאור שתאפשר ליוצרים הצעירים במה לפרסום יצירותיהם. זמורה גם ראה חשיבות בהקמת הוצאה אשר תשחרר את היוצר מעריצות המו"לים שכל רצונם, לפי תפישתו היה להעשיר את עצמם.

פעילות ההוצאה לאור

המניע המרכזי של ההוצאה היו שיקולי איכות ספרותית והיא התמקדה בספרים מובחרים בעלי ערך.

הספרים הראשונים שהוציא זמורה במסגרת "מחברות לספרות" היה ספרו "שני מספרים" (1940), "שמחת עניים" של אלתרמן (1941) "חופה שחורה" של יונתן רטוש (1941), "דמויות מאופק" של יוכבד בת מרים (1941), "על חוכמת דרכים" של אבות ישורון (1942).

זמורה ראה ערך עליון גם בהוצאה לאור של ספרות ילדים מובחרת ותרגומים של ספרות מופת לנוער, במטרה כדבריו: "לחנכם להיות קוראים בעלי רגש וטעם". בין ספרי הילדים שהוציא "פו הדב", "עליסה בארץ הפלאות", "עלילות הברון מינכאוזן", "הרוח בערבי הנחל" ועוד.

הוצאת הספרים שלו, אותה הפעיל מבית המשפחה בתל אביב ביחד עם בנו צבי זמורה, שהצטרף לאביו ב-1950, הונעה משיקולים ספרותיים בלבד. כל שעמד בראש מעייניו כאשר בחר את הספרים שיצאו לאור היה האיכות של היצירות ותרומתן לספרות ולתרבות העברית.

ההוצאה פרסמה למעלה מ-300 כותרים ובהם ספרים ראשונים של יוצרים צעירים רבים. בין הסופרים והמשוררים שכתביהם פורסמו במחברות לספרות היו נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ, אהרון אמיר, פנחס שדה, אבות ישורון, יונתן רטוש, יוכבד בת מרים ודליה רביקוביץ, שהוציאה בהוצאה זו את ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב".

צעד אחר צעד התרחבה פעילות ההוצאה, שהחלה בהוצאת ספרי שירה חדשה, והמשיכה גם בשירת ימי הביניים, ספרות השכלה, ספרי פילוסופיה, פרוזה, תרגומים וספרות ילדים במקור ובתרגום. זמורה פרסם ספרות מגוונת אף על פי שידע שיהיה קשה לשווק אותה, אך ראה חשיבות עליונה במתן במה ופרסום ליצירות מובחרות ואיכותיות.

ההוצאה, שלא פעלה ממניעים מסחריים והשיקולים הכלכליים נדחקו בה לקרן זווית לא הצליחה לשרוד מבחינה כלכלית, אך ישראל זמורה סירב בכל תוקף להוציא ספרים מסחריים שיאזנו את ספרי האיכות.

ההוצאה הפסיקה את פעילותה כהוצאה עצמאית בשנת 1967.

לאחר הפסקת פעילותה של ההוצאה ניסה אהד זמורה בנו של ישראל זמורה לשקם את ההוצאה. חלק מספריה שהיו בעלי ערך ספרותי ופוטנציאל מסחרי הודפסו מחדש במהלך השנים שלאחר סגירת ההוצאה תחת המותג "מחברות לספרות", עד למיזוג ספריה בשנת 1973 לתוך הוצאת הספרים זמורה ביתן מודן שהוקמה באותה שנה.

פעילותה של ההוצאה, בעריכתו של צבי זמורה חודשה ב-1987 במסגרת הוצאת הספרים "זמורה ביתן" בה היה שותף אהד זמורה.

עוד מפועלו הספרותי

ישראל זמורה פרסם גם ספרים שלו במקביל להיותו מוציא לאור, בעיקר ספרי ביקורת ספרותית. הספר המקיף ביותר היה אוסף הביקורת שלו, הקרוי "ספרות על פרשת דורות" שהתפרסם ב"מחברות לספרות" בשנת 1950. כמו כן הוציא ישראל זמורה ספר על אברהם שלונסקי, ספר על הסופרים הזז והורוביץ וספר סונטות על סופרים.

ב- 1960 ערך זמורה את ספריית שחרית שהוציאה לאור ספרי מופת לילדים, היה מעורכי כתב העת "מאזנים" של אגודת הסופרים וכן ערך את המדור לספרות של קול ישראל.

לאחר שנסגרה ההוצאה המשיך זמורה לפרסם ביקורת ספרותית ומאמרים במוספים ספרותיים ובכתבי עת.

האני מאמין

בהרצאה שנשא זמורה במלאת 25 שנים להוצאה, כאב את העובדה שכתבי יד רבי משקל ורבי ערך מתגלגלים אצל המחברים, החוקרים והמו"לים ואינם מגיעים לכדי הדפסה והוצאה לאור. מבחינתו, הדבר החשוב ביותר היה להוציא לאור ולתת פרסום ובמה ליצירות איכותיות של ספרות ושירה.

ישראל זמורה התייחס להוצאת הספרים שלו כ-"במה ספרותית בעריכתי". אמירה זו של ישראל זמורה מראה יותר מכל את יחסו לספרות ולשליחות שראה בהוצאתו לאור של ספר. בראיית העולם שלו, הוצאת ספרים איננה מפעל או מקור פרנסה, אלא "במה ספרותית" לסופרים ומשוררים. ובהתאם, המדיניות בה נקט לאורך כל פועלו הספרותי, הן בכתבי העת שערך והן בהוצאת הספרים שלו הייתה של "ספרות לשמה", כשבמתו הספרותית הוכוונה לתועלת הספרות.

בפתיח ספרי הוצאת מחברות לספרות הודפס האני מאמין של ישראל זמורה, ממנו עולה כי כוונתו הראשונית בהקמת ההוצאה הייתה לטפח ספרות שאין המו"ל הרגיל להוט אחריה אם מחשש לחידושים טרם זמנם ואם מחשש להפסדים. בהמשך ראה כחשיבות עליונה לפרסם ספרים חשובים ולגשר על פני הדורות.

מכתב קצר, מאת נתן אלתרמן לישראל זמורה מעיד על האיש וזיקתו ליצירה הספרותית :

לישראל זמורה,

אשר בספרותנו פעלו חרות

ומגילת לכתו אחריה כמגילת רות,

שלוחה בזה, בנקוף עיתים,

ברכת קציר חיטים.

בידידות ובתודה,

נתן אלתרמן

ערב שבועות

ארכיון

ארכיונו האישי נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה תל אביב.

מספריו

  • שני מספרים: חיים הזז, יעקב הורוביץ, תל אביב: ת"ש 1940.
  • עיונים בספרות העמים, תל אביב: מחברות לספרות, תש"ך 1960.
  • ספרות על פרשת דורות עם אחרית דבר ומפתח השמות, תל אביב: תש"י 1950.
  • נביאים אחרונים, מסות, תל אביב: תשי"ג 1953.
  • המספר קו לקו, אורי ניסן גנסין, פסיפס של הבאות, ניתוחים והערכות, תל אביב: תשי"א 1951.
  • ל’ סונטות דברי הערכה של סופרים וספרים, תל אביב: 1973.
  • חמש מגילות, מסות, תל אביב, 1973.
  • ארשת, שירים ותרגומי שירים, תל אביב, 1965.
  • אנשי שם מתלוצצים, סודר ולוקט על ידי י. זה, (זמורה), תל אביב, תרצ"ג 1933.
  • אברהם שלונסקי, תל אביב, יחדיו, תרצ"ז 1937.
  • חמש מגילות, מסות.
  • נשים בתנ"ך והשתקפותן באגדה, בשיר, בספור, במסה ובמקורות.

מתרגומיו

  • פול ואלרי אדון טסט, תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: ישראל זמורה, מחברות לספרות, תל אביב, תשי"א 1951.
  • ורנר קלר, התנ"ך כהיסטוריה, תרגם: ישראל זמורה, עריכה מדעית: דוד זכאי, יוסף ברסלבי, מחברות לספרות, תשכ"א, 1961.
  • ריינר מריה רילקה אוגוסט רודן, תרגם מגרמנית והוסיף אחרית-דבר: ישראל זמורה, תל אביב, מחברות לספרות, תשכ"ד 1964.
  • הינריך פון קלייסט אל בני דורי, כתבים קצרים, מגרמנית - ישראל זמורה, מחברות לספרות, תל אביב, תשנ"ו 1996.
  • פרנסואה דוכס לרושפוקו, אמרות, או, הרהורים וכללי מוסר, מצרפתית: ישראל זמורה, תל אביב, 1957.
  • ארבעה סיפורי מופת רוסיים, מאת ל"נ טולסטוי, נ"ו גוגול, א’ צ’כוב, נ"ס לסקוב, תרגם מרוסית: ישראל זמורה, תל אביב, 1966.
  • סטפן צווייג ארטורו טוסקאניני : דמותו, תרגם: י’ זמורה, תל אביב, 1936.
  • ניקולאי וסיליביץ גוגול בעלי האחוזה, נוסח ישן, תרגם מרוסית והוסיף אחרית דבר: ישראל זמורה, תל אביב, תשי"א 1951.
  • אפרים אוירבך בעקבות הגאולה : נהגי הפרדות בגליפולי, מיידיש: ישראל זמורה, תל אביב 1980.
  • מרסל פרוסט ‫בעקבות הזמן האבוד, מצרפתית: ישראל זמורה, תל אביב, 1987.
  • אסיה אברמוב בקולי, שירים, תרגם לעברית: י. זמורה, תל אביב תשל"ו 1976.
  • גוטפריד אוגוסט בירגר הברון מינכהויזן, מגרמנית: ישראל זמורה, תל אביב 1989.
  • אנטון פבלוביץ צ'כוב הגברת עם הכלבלב, תרגם מרוסית והוסיף אחרית-דבר: ישראל זמורה, תל אביב, תשי"א 1951.

ביבליוגרפיה

  • ג. קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית הפועלים, 1965.
  • צפרירה שועלי, מחברות לספרות: כתב העת והוצאת הספרים כגורמים במערכת הספרותית בשנים 1940-1967, דיסרטציה, אוניברסיטת בר-אילן, 2003.
  • משפחות במו"לות בישראל- מו"לות כעסק משפחתי, התאחדות המו"לים ואוניברסיטת בן-גוריון, ספר בהכנה.
  • "שושלות מו"לים: הכל נשאר במשפחה (ולפעמים לא)", ראיון עם אהד זמורה, ידיעות אחרונות (המוסף לשבת), יוני 2002.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אברהם שלונסקי

אברהם דוד שְלוֹנְסקי (בכתיב יידי: שלאָנסקי; ה' באדר ב' תר"ס, 6 במרץ 1900 – ט"ז באייר תשל"ג, 18 במאי 1973) היה משורר ישראלי יליד אוקראינה, מן המשוררים החשובים בשירה העברית החדשה, שהטביע את חותמו על חיי הספרות בארץ גם בתחומי התרגום, העריכה והמחזאות, וקנה את עולמו כחדשן של השפה העברית, והודות לכך זכה לכינוי "לשונסקי".

אהרן אמיר

אהרן אמיר (7 במאי 1923 – 28 בפברואר 2008) היה משורר, מתרגם (בעיקר מאנגלית), עורך וסופר עברי ישראלי.

בעקבות הזמן האבוד

בעקבות הזמן האבוד (בצרפתית: À la recherche du temps perdu; בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד") היא סדרה של שבעה רומנים שכתב מרסל פרוסט, המהווים את יצירתו העיקרית.

פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו.

מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.

פרוסט הגיש את ספרו, "בצד של סוואן" (החלק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד"), להוצאת Nouveau Revue Francais, אך אנדרה ז'יד, שעמד בראשה, דחה אותו וכך גם הוצאות לאור נוספות. פרוסט פרסם את הכרך הראשון על חשבונו. בהמשך קנה Gaston Gallimard, הבעלים של ההוצאה לאור Nouveau Revue Francais, את הזכויות של הפרסום ופרסם בעצמו את כל ההמשכים.

חרף קבלת הפנים הצוננת, הספר זכה להכרה מתעצמת ומופיע במקום השני ברשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד, במקום השמיני ברשימת עשרת הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים של טיים מגזין וגם במקום הראשון ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים.

המחזור כולל שבעה ספרים, שנכתבו בגוף ראשון וכוללים חומר אוטוביוגרפי של פרוסט. הספרים קשורים ומהווים מחזור אחד, אך אפשר לקרוא אותם בנפרד. אלה מרכיבי המחזור:

בצד של סוואן (Du côté de chez Swann) – הופיע לראשונה ב-1913 וב-1919 הודפסה גרסה מתוקנת;

בצֵל עלמות מלבלבות (À l'ombre des jeunes filles en fleurs) – הופיע ב-1919 וזכה בפרס גונקור באותה שנה;

'The Guermantes Way (Le Côté de Guermantes) – רומן בשני כרכים, שהופיעו בשנים 1920 ו-1921;

שמות מקומות: המקום (Sodome et Gomorrhe; התרגום המדויק הוא "סדום ועמורה") – הופיע בשני כרכים בשנים 1921 ו-1922;

השבוי (La Prisonnière) – הופיע ב-1923;

אלברטין איננה (Albertine disparue; במקור נקרא La Fugitive) – הופיע ב-1925;

הזמן שנמצא (Le Temps retrouvé) – הופיע ב-1927.

דביר (הוצאת ספרים)

דביר היא הוצאת ספרים לספרות עברית, לשירה ולחכמת ישראל.

הברון מינכהאוזן

הברון קרל פרידריך הירונימוס פון מינכהאוזן (בגרמנית: Karl Friedrich Hieronymus von Münchhausen; ‏11 במאי 1720 – 22 בפברואר 1797) היה אציל גרמני שהיה ידוע כגוזמאי. על שמו קרויה תסמונת מינכהאוזן.

מינכהאוזן נולד בעיר בודנוורדר שם גם סיים את חייו. בנעוריו נשלח לשמש כמשרתו של הדוכס מבראונשווייג-לינבורג (Braunschweig-Lüneburg). בשנת 1738 התגייס לצבא האימפריה הרוסית ושירת ביחידת פרשים כבדים (קירסירים). הוא השתתף בשתי מערכות כנגד הטורקים. בשנת 1750 פרש מן השירות בדרגת סרן. כשחזר לביתו, סיפר שורה של סיפורים מדהימים ויוצאים מגדר הרגיל אודות הרפתקאותיו, כביכול. הוא ידוע כגוזמאי והבדאי הגדול בכל הזמנים.

כמה מסיפורי הברון, כפי שסופרו לאחר מכן על ידי אחרים, כללו רכיבה על כדור תותח, מסע אל הירח, היחלצות מביצה בעזרת משיכת שיערו שלו, סוסו שנחצה בעוד הוא ממשיך לרכוב על חלקו הקדמי, המנגינות שקפאו בחצוצרה ונשמעו רק כאשר הפשירו לאחר מכן, טיול לירח על שתיל אפונה, אייל שמצמיח עץ דובדבנים מקרניו ועוד.

חיל נשים

חיל נשים (בר"ת: ח"ן) היה חיל צה"לי שהתקיים עד שנת 2001, שתחום אחריותו היה טיפול ספציפי בחיילות צבא ההגנה לישראל. תפקידיו היו קליטת החיילות, אימונן בהכשרה או טירונות, ושיבוצן ביחידות צה"ל השונות. במהלך שירותן היה החיל אחראי על שירותים שונים לחיילות על ידי יחידות ח"ן שפעלו ביחידות. הח"ן גם הפעיל בנות כמורות-חיילות באזורי פיתוח ושכונות עולים בישראל. מאמצע שנות ה-90 החל הח"ן בהדרגה להעביר את סמכויותיו למפקדי היחידות. יחידת המורות החיילות הועברה אל חיל החינוך.

בשנת 2001 הורה הרמטכ"ל רב-אלוף שאול מופז על ביטול הח"ן. כתוצאה מכך פורקה מפקדת קצינת חיל נשים ראשית (מקחנ"ר), והוקם גוף יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (יוהל"ן; ומאז פברואר 2016 - יוהל"ם). תפקידיו העיקריים של גוף זה כיום סובבים סביב שמירת זכויות החיילות, קידומן לתפקידים שונים, מתן ייעוץ וכיוצא באלה.

טורים

טורים היה שבועון ספרותי עברי שיצא לאור בתל אביב בידי חבורת סופרים, משוררים, מתרגמים ועורכים. גיליונו הראשון נדפס בשנת תרצ"ג 1933, והאחרון, מס' 53, נדפס בשנת תרצ"ה 1935.

השבועון יצא לאור ללא ציון שם העורך. היוצרים המרכזיים שכתבו בו היו המשוררים אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, רפאל אליעז, אברהם חלפי, אבות ישורון, יחיאל פרלמוטר ואליהו מייטוס. מבין הסופרים היו בחבורה יעקב הורוביץ, ישראל זמורה, א"ד שפירא-שפיר, מנשה לוין, מיכל יצחק רבינוביץ' יצחק נורמן, יוסף סערוני ואחרים.

השבועון "טורים" הוקם כדי לנגח את חבורת ביאליק ששלטה בעולם הספרות העברית, ואת כתב העת "מאזנים" הוותיק, כלי הביטוי העיקרי של הסופרים מדורו של ביאליק. כמו כתבי עת אחרים, פרסם "טורים" מספר לא קטן של מניפסטים ותרגומים מספרות העולם בת הזמן.

בשנת תרצ"ח (1938) חודשה הופעתו של השבועון "טורים" לזמן קצר עד סוף שנת תרצ"ט (1939). אברהם שלונסקי היה העורך של הגרסה המחודשת. לחבורת היוצרים נוספו המשוררת יוכבד בת מרים, המשורר יונתן רטוש, המשורר משה ליפשיץ והפובליציסט יצחק גרינבוים, לימים שר הפנים של מדינת ישראל. לאחר כשנה התפזרה החבורה, הופעת השבועון פסקה, והיוצרים התארגנו בחבורות אחרות וסביב כתבי עת חדשים.

טרסה

טֶרָסָה, או "מדרגה חקלאית", היא שיטה לעיבוד חקלאי של קרקע בצלעי הרים וגבעות. מי הגשמים יורדים מההר, עוברים ממדרגה למדרגה, וכך משקים את כל הגידולים שבטרסות.

לצורת חקלאות זו שלוש סיבות עיקריות.

אוכלוסיות מהגרות שהגיעו לאזורים מיושבים גילו כי אדמות העמקים והמישורים כבר מעובדות על ידי התושבים המקומיים ולכן נאלצו לעלות במעלה ההר.

אוכלוסייה שחיפשה מקום קל להגנה עלתה אל ההרים, ונאלצה להתאים את עצמה לחקלאות הררית.

אזורים הרריים (למשל רכסי ההימלאיה) לא אפשרו חקלאות אחרת.במדרונות הרים תלולים, הקרקע עלולה להיסחף מטה עם מי הגשמים. במטרה למנוע את הסחף, באזורים הרריים רבים ברחבי העולם בנו התושבים שורות של מדרגות בהר. הם סיקלו אבנים מהמדרון והשתמשו בהן כדי ליצור שורות של מדרגות בבניה יבשה. הבניה היבשה מאבני גוויל הייתה זולה במיוחד וכן אפשרה את חלחול המים ברווחים שבין האבנים. אי הצטברות מים חשובה כדי למנוע את התמוטטות המדרגה. את הגידולים החקלאיים פורסים על פי קווי גובה טופוגרפי ושיפוע הקרקע. בהתאם לאפשרות להכניס מיכון או בעלי חיים לחלקה ולרוב ינצלו את המדרגות עד המקום בו ניתן לבצע עיבוד חקלאי לגידולים עוצרי סחף (גידולי שורש ועצי פרי) או גידול אורז. המרחב שמעל שטח העיבוד ישמש למרעה.

לרוב, החקלאים מעבדים את חלקות האדמה הקטנות שהתקבלו בעבודת ידיים אם כי יש מקומות בעולם בהם נעשה שימוש בבהמות משק לצורך עיבוד זה, ובאירופה נעשה שימוש ב"אגריה" שהוא כלי ממוכן לעיבוד חקלאי בעל שני גלגלים המוחזק בידית הפעלה. היבולים מהחלקות הקטנות לא מרובים, אך מספיקים לצורכי החקלאי ומשפחתו. לכן, שיטת הטרסות מתאימה יותר למשק אוטרקי ולא תמיד ניתנת לשימוש במשק חקלאי מודרני.

בשל צורת בנייתה, מדרגה חקלאית יכולה להשתמר זמן ארוך ללא תחזוקה שלה. כך, במקומות רבים בהרי ישראל קיימים עד היום שרידי מדרגות חקלאיות. בכפרים ערביים מסוימים בארץ קיימות מדרגות חקלאיות המעובדות גם כיום.

יהודה הלוי

רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; 1075–1141 בקירוב) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים ובכלל.

יצירתו המרכזית היא האפולוגטיקה הפילוסופית "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" (ספר הכוזרי), וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.

ישראל כהן (סופר)

ישראל כהן (קאהן) (10 ביוני 1905 – 25 בפברואר 1986) היה סופר, מסאי, מבקר ספרות, מתרגם ועורך ישראלי יליד מזרח גליציה; חבר ועד הלשון העברית ויו"ר אגודת הסופרים. חתן פרס ברנר (1962) ופרס ביאליק לספרות יפה (1974). נודע בשמות העט "אלשי"ך", "י. בן-יצחק", "י. כ. מעיין", "קורא" ו"מגיב".

כנרת זמורה-ביתן דביר

כנרת זמורה-ביתן דביר - מוציאים לאור בע"מ היא קבוצת הוצאת ספרים ישראלית המאוגדת כתאגיד, מהוצאות הספרים הגדולות בישראל והיא חברה בהתאחדות המו"לים בישראל. בית החברה נמצא בפארק תעשיות חמן בשוהם/חבל מודיעין.

ההוצאה התגבשה בסדרת שיתופי פעולה, רכישות ומיזוגים מאז שנת 1973. כיום מחזיקה ההוצאה בזכויות לאלפי כותרים, מספר רב של סופרים מישראל ומחו"ל ומוציאה לאור ספרים בכל הסוגות הספרותיות מספרי בישול, ספרי ילדים ועד ספרות קלאסית (מקטלוג הוצאת דביר). כמו כן להוצאה חלק בבעלות על רשת חנויות "צומת ספרים". בשנת 2013 פתחה ההוצאה את סדנאות הכתיבה "המגירה".

מאזנים (כתב עת)

מֹאזְנַיִם הוא כתב עת ספרותי של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.

מחברות לספרות (הוצאת ספרים)

מחברות לספרות היא הוצאת ספרים שפעלה ביישוב ובישראל בשנים 1940–1973, ושבה לפעול בשנת 1988 במסגרת הוצאת זמורה-ביתן.

מחברות לספרות (כתב עת)

מחברות לספרות הוא כתב עת ספרותי שיצא לאור בישראל.

בשנות השלושים של המאה העשרים התגבשה בתל אביב קבוצה ספרותית שהורכבה מסופרים ומשוררים צעירים, ששפת אמם הייתה עברית. בקבוצה, שנקראה "יחדיו" היו שותפים בין היתר המשוררים נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, הסופרים שלמה ניצן ויעקב הורוביץ והמבקר וחובב הספר ישראל זמורה. כתב העת ששימש את החבורה היה "טורים", בעריכתו של שלונסקי. בעקבות טרוניות נגד שלונסקי הוא הודח מתפקיד העורך, וזמורה מונה במקומו. החיכוכים לא פסקו, ובעצתו של אלתרמן פרשו אחדים מבני החבורה מ"יחדיו", והקימו כתב עת ספרותי משלהם, "מחברות לספרות", בעריכתו של ישראל זמורה.

כעבור שנים רבות תיאר זמורה את ייחודו של כתב העת החדש:

עם הצעירים שפרסמו ב"מחברות לספרות" נמנים בנימין גלאי, אבות ישורון, אהרן אמיר, ט. כרמי, פנחס שדה, דוד שחם, נתן שחם, בנימין תמוז, שלמה ניצן ואחרים.

מתוך כתב העת הסתעפה גם הוצאת "מחברות לספרות".

נתן אלתרמן

נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910, ט' באב ה'תר"ע – 28 במרץ 1970, כ' באדר ה'תש"ל) היה משורר, עיתונאי, ומחזאי ישראלי, מחשובי משוררי השירה העברית המודרנית, שהשפעתו עליה הייתה ניכרת. חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968.

עלייה לרגל

עלייה לרגל או צליינות (בארמית צלי - מתפלל) היא פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה.

פול ואלרי

פול ואלרי (בצרפתית: Paul Valéry;‏ 30 באוקטובר 1871 - 20 ביולי 1945) היה משורר, סופר ומבקר ספרות צרפתי.

רופא צבאי

רופא צבאי - בוגר בית ספר לרפואה, ולאחר שסיים בהצלחה שנת סטאז', ועבר הכשרה צבאית מוסדרת לקראת הסמכתו לתפקידו כרופא צבאי.

ריינר מריה רילקה

ריינר מריה רילקה (גרמנית: Rainer Maria Rilke‏; 4 בדצמבר 1875 - 29 בדצמבר 1926) היה משורר וסופר גרמני יליד פראג.

רילקה, שנולד בפראג וגלה לפריז (אז מרכז תרבותי באירופה למשוררים), נחשב לאחד מגדולי המשוררים של המחצית הראשונה של המאה העשרים. שירתו, הפרוזה שלו ורשימותיו ההגותיות הן מפסגת היצירה המודרניסטית ועומדות בסימן קריסת התרבות האירופית הקלאסית וההתמודדות עם משבר המשמעות הכללי של תרבות המערב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.