ישראל דנדרוביץ

ישראל דַנדֶרוֹביץ (נולד בתשל"ח, 1978) הוא רב, חוקר תורני ומרצה בתחומי מחקריו, מתמחה בביאור התלמוד ירושלמי, מחבר ספרים ומאמרים, שהתפרסם בסוגת מאמרים תורנים פופולריים.

הרב דנדרוביץ תשעח
הרב ישראל דנדרוביץ. תשע"ח

ביוגרפיה

נולד בירושלים לרב משה חיים דנדרוביץ, ראש ישיבת שפת אמת לצעירים בירושלים, וחבר ועדת החינוך של חסידות גור. אמו בת שבע היא בתו של הרב חיים שלום הלוי סגל, מרבני מכון הרי פישל, למד בישיבות מאור ישראל ושפת אמת של חסידות גור. נישא לחנה מילר .

בשנת תש"ס עבר להתגורר בעיר ערד, שם התמנה כחוקר במכון להוצאת התלמוד הירושלמי. במסגרת זו היה שותף בעריכת מהדורת "דרכי שמחה" על מסכתות שונות מהתלמוד הירושלמי. התמחותו בחקר התלמוד הירושלמי, הביאה אותו לשמש כמגיד שיעורים על כל התלמוד הירושלמי במערכת השיעורים המוקלטים "קול הדף", לצידו של הרב מיכל זילבר, מגיד השיעורים על התלמוד הבבלי. הדף היומי, והם ניתנים בשנת תשע"ג הקים את בית המדרש "באר האבות" בערד, בראשו הוא עומד.

פעילות תורנית

הרב דנדרוביץ הוא חוקר תורני במגוון של תחומים, בייחוד בסוגת הלמדנות הפופולרית, בה הוא מנתח סוגיות תלמודיות. כמו כן הוא חוקר פולקלור תורני וחסידי. מאמריו פורסמו במשך השנים בעשרות כתבי עת תורניים, ביניהם: "מוריה", "ישורון", "המעיין", "קובץ בית אהרן וישראל", "קול מהיכל", "ירושתנו", "אור ישראל", "היכל הבעל שם טוב", "קול התורה", "פעמי יעקב", "אסופות" ו"יחלק שלל". בשנים תשע"ה - תשע"ז הוא פרסם מדי שבוע מאמר, בן כאלפיים מילה, בעלון פרשת השבוע "במשנת הפרשה". מסקנות מאמריו והפניות למחקריו מצוטטים בספרים רבים, בהם בספרי יסוד[1] ובספרי ליקוטים פופולריים[2].

הרב דנדרוביץ מכהן כעורך הראשי במכון "נחלת אבות" של איש הפרסום החרדי אברהם בריסק. במסגרת זו ערך וכתב את פירוש הבהיר על הגדה של פסח, מסכת אבות, שיר השירים, ועוד. הוא משמש כעורך במכונים: עוז והדר שבמסגרתו ערך וכתב את מסכת שקלים של מהדורת מתיבתא; ומכון באר ישראל, בראשות רבי מנחם מנדל פומרנץ.

בשנת ה'תש"ע ראה אור ספרו הנחמדים מזהב העוסק במתכת הזהב.

הרב דנדרוביץ משמש מרצה, בעיקר בתחומי מחקריו. בשנים תשע"ד - תשע"ז שידר דנדרוביץ בקביעות פינה שבועית ברשת ב' של קול ישראל. "פינה במחשבה יהודית" שודרה מדי מוצאי שבת בתוכנית מלוה מלכה.

כתביו

ספריו

  • הנחמדים מזהב (תש"ע)

ספרים תורניים בעריכתו

לקריאה נוספת

ראיונות עמו ועל ספריו
  • איתמר אדלר, זהב כן צומח על העצים, משפחה, 29/10/2009, עמודים: 32-41
  • ש' איילבירט, ספר הזהב, עולם החסידות, כסלו תש"ע, גיליון 239, עמודים: 12-17.
  • מ' מרינובסקי, מה קורה כששותים נוזל עשוי מזהב, כפר חב"ד, כ"ו אדר תש"ע, גיליון 1365, עמודים:44-49.
  • אליעזר קאליש, כל מילה זהב, המחנה החרדי, מוסף עולמות, 13/5/2010, גיליון 1468, עמודים: 2-7
  • ישראל מרגלית, הנחמדים מזהב, יום ליום, מוסף עונג שבת, 27/5/2010, עמודים: 8-12
  • אפרים זייבלד, המבט התורני על מתכת הזהב, יתד נאמן, מוסף שבת קודש, תש"ע, גיליון 46, עמודים: 20-22.
  • ירוחם לנדסמן, GOLD REALLY GROWS ON TREES, Mishpacha, 16/12/2009, עמודים: 58-66
  • י"י גנזל, דבר ה' מירושלים, המבשר, תורני, כ"ב אב תשע"ח, גיליון 505, עמודים: י-יב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך למשל: בתלמוד בבלי מהדורת שוטנשטיין על מסכת סוטה, דף מט עמוד ב, על דברי הגמרא 'לא תיתני ענוה דאיכא אנא', מצוין לעיין במאמר אודות אמורא בשם אנא. כיוצא בזה, במסכת אבות "משנת ראובן" של מוסד הרב קוק, פרק ה משנה ה, מצוין לעיין במחקרו על בתי כנסיות בירושלים.
  2. ^ בסדרות הספרים "מרגליות הש"ס", "דף על הדף" (דוד אברהם מנדלבוים), כמוצא שלל רב, ועוד.
איתמר הכהן

בתנ"ך, אִיתָמָר מוזכר כבן הרביעי של אהרן הכהן. לאחר מותם של אחיו נדב ואביהוא, שירת ככהן יחד עם אחיו אלעזר.

במהלך מסעם של בני ישראל במדבר, הוא עמד בראש בני גרשון ומררי, נושאי אוהל המועד.

בנוסף היה האחראי על עבודתם של הלוויים.

משפחת עלי הכהן היא מצאצאיו.

אכילה

אכילה היא תהליך של הכנסת מזון לגוף. צריכת מזון חיונית לקיום החיים ואכילה היא הדרך העיקרית להיזון. בחברה האנושית נהוג להקדיש פרקי זמן במהלך היום לאכילה, ארוחות. ברוב החברות המודרניות מתקיימת שגרה של שלוש ארוחות במהלך היום - ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב. בנוסף להן או במקומן קיים מגוון של ארוחות ביניים.

על מזון ראוי לאכילה ושאינו מזיק לבריאות נאמר שהוא אָכִיל; על פי הכתוב במילונו, את שם התואר הזה (בהוראת edible, eatable) חידש ראובן אלקלעי.

אלעזר הכהן

אֶלְעָזָר - בנו השלישי של אהרן הכהן (ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ג) ואחיינו של משה. היה הכהן הגדול השני, אחרי מות אביו.

שני אחיו הגדולים - נדב ואביהוא - מתו ביום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה לפני ה'. אחיו הקטן, איתמר, נותר עמו בחיים ושימש ככהן.

אלעזר היה גם "נשיא נשיאי הלוי" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב), והיה האחראי העליון על שמירת הקודש וכליו בזמן העברת המשכן בעת המסעות במדבר ובכך נחשב לאמרכל הראשון.בנו היה פינחס, שהמשיך אותו בתפקיד הכהן הגדול.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

בן

במשפחה, בן הוא יחס שארות הקושר (זכר) אל הוריו (המושג המקביל לנקבה הוא בת). להבדיל מילד, שהוא מצבו של אדם בשנותיו הראשונות, היותו של אדם בגדר בן של הורים מסוימים היא עובדה שרירה וקיימת לצמיתות. המושג נפוץ בהתייחסות לבני אדם, אך רלוונטי גם לבעלי חיים, למשל בפסוק: "ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח).

בן (וגם בת) הוא תוצאה של לידה, אך אדם עשוי להפוך לבן גם כתוצאה של אימוץ. לבן מאומץ יש הורים ביולוגיים (אלה שילדו אותו) והורים מאמצים (אלה המגדלים אותו).

הא לחמא עניא

הָא לַחְמָא עַנְיָא (ארמית: "זהו לחם העוני") היא פסקה בארמית הפותחת את קריאת ההגדה בליל הסדר.

הפסקה כוללת הקבלה בין המצות שעל השולחן לבין "לחם העוני" שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים, הזמנת כל הרעבים לבוא ולהצטרף לסעודה, ותפילה לגאולה.

התנצלות

התנצלות היא פעולה של גורם כלשהו שפגע בגורם אחר, ובה הפוגע מודה באשמה, מביע חרטה, ומבקש את סליחתו של הנפגע.

התנצלות נעשית לעיתים באופן אישי, בין הפוגע לנפגע, ולעיתים היא נעשית בפומבי, כחלק מתיקון העוול שנעשה.

לעיתים באה ההתנצלות ביוזמתו של הפוגע, המתחרט על מעשיו, ולעיתים הוא עושה זאת לאחר שהנפגע דרש זאת ממנו.

ברברה קלרמן מאוניברסיטת הרווארד מנתה את מאפייניה של ההתנצלות המושלמת:

הודאה בטעות או במעשה העוול

קבלת אחריות

הבעת חרטה

הבטחה כי הפגיעה לא תחזור על עצמה

עיתוי נכון

חנוכה

חג החנוכה (הַחֲנֻכָּה) או חג האורים הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש, ונס פך השמן. החג מצוין באמירת הלל והודאה וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת. חנוכה נחשב כמצווה דרבנן. חנוכה (יחד עם פורים) הוא אחד משני החגים הבולטים ביותר שנוספו למסורת ישראל, על ידי היהדות הרבנית.

ידידות

ידידות היא סוג של קשר בין אישי המתקיים בין שני אנשים או יותר, אשר מחבבים זה את זה ונהנים מחברתו של האחר.

יחסי ידידות אינם כוללים רומנטיקה, או גילויי אהבה רומנטיים.

כוסמת

כֻּסֶּמֶת (שם מדעי: Fagopyrum esculentum) היא צמח עשבוני חד-שנתי שמקורו במזרח אסיה, ממשפחת הארכוביתיים (Polygonaceae), שזרעיו משמשים לאכילה. כיום מתרכז גידול הכוסמת בעיקר ברוסיה ובסין. הכוסמת עשירה בברזל, באבץ ובסלניום. בכוסמת נמצא גם נוגד החימצון רוטין.

לכוסמת אין קשר בוטני לכוסמין ("Triticum spelta"). בעוד שהכוסמין נמנה עם משפחת הדגניים, מכיל גלוטן ומשמש לאפיית לחם; בכוסמת אין גלוטן והיא נמנית עם משפחת הארכוביתיים הכוללת גם את החומעה ואת הרברבר.

מזלג

מַזְלֵג הוא כלי אכילה, לו ידית מצד אחד ומספר קצוות משוננים מצידו השני, אשר מטרתו להרים חתיכות מזון על מנת להקל על אכילתן.

המזלג נפוץ היום בעולם, למרות שבמזרח הרחוק משתמשים בעיקר במקלות אכילה.

מרור

מרור הוא ירק מר הנאכל בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח. ישנה מצוות עשה מהתורה לאכול את בשר הפסח על מצות ומרורים, אך בהיעדר קורבן פסח אכילת מרור היא מצווה דרבנן. המרור נאכל לזכר שעבוד בני ישראל במצרים ומרירות חייהם. הוא אחד ממרכיביה של קערת ליל הסדר.

משלוח מנות

מִשְׁלֹחַ מָנוֹת היא אחת מן המצוות הנוהגות בחג פורים. על פי מצווה זו, על כל אדם לשלוח בפורים לרעהו מנות מזון, לפחות שתי מנות, לאדם אחד לפחות. מטרתה של המצווה, היא ריבוי האחווה והרעות בעם ישראל בחג, וכן סיפוק צורכי מזון לעניים על מנת שיוכלו לערוך את סעודת פורים.

סיפור יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים הוא מצווה, שלפיה חובה על כל אדם מישראל (גברים, ולפי רוב השיטות בפוסקים אף נשים) לספר בכל שנה בליל ט"ו בניסן (הוא ליל הסדר), את הסיפורים המופיעים במקרא בעניין יציאת מצרים וכן עשר המכות שקדמו ושגרמו לה. מצווה זו היא הבסיס והמניע המרכזי לכלל מנהגי ליל הסדר ובראשם לאמירת ההגדה של פסח.

ערב פסח

ערב פסח הוא היום שבא לפני חג הפסח - י"ד בניסן. בנוסף למנהגים הכלליים של ערב חג, ליום זה מספר מצוות ומנהגים מיוחדים, על מנת להתכונן לחג הפסח.

לפי הכלל לא בד"ו פסח, ערב פסח אינו חל בימים ראשון, שלישי וחמישי, כלומר הוא יכול לחול רק בימים שני, רביעי, שישי ושבת.

פיסוק

פיסוק הוא חלק של דקדוק בכללי השימוש בסימני הפיסוק, שהם הסימנים (כגון פסיק) המשולבים במשפט ומסייעים לקורא בקריאת המשפט ובהבנתו.

צדקה (יהדות)

צְדָקָה היא מתן עזרה חומרית או מנטלית לנזקק אשר חלקה מוטלת כחובה הלכתית וחלקה ניתנת על בסיס התנדבותי. בהלכה היהודית נחשבת הצדקה למצווה מהתורה, וקיימים דיונים ופסקי הלכה רבים סביבה. הדאגה לעניים במתן צדקה והקמת מוסדות צדקה ציבוריים תפסה מקום מרכזי במסורת היהודית ובחיי הקהילה היהודית לאורך ההיסטוריה. פסוקים רבים בספרות הנבואה בתנ"ך מדברים בשבח הצדקה, ואמרות רבות של חז"ל עוסקות בחשיבותה ובגמול הדתי והחברתי הנובע ממנה. במקורות המקראיים לצדקה משמעות דומה לצדק או לניצחון, המשמעות של עזרה לזולת בעיקר בתחום הממוני היא משמעות יותר מאוחרת.

קול הדף

קול הדף הוא ארגון יהודי חרדי, שהוקם בידי יצחק ברוידא (גבאי האדמו"ר מגור) ופתחיה ליצמן (אחיו של יעקב ליצמן). הארגון פועל להפצת שיעורי הדף היומי באמצעות הטלפון, וכן שיעורי תורה ויהדות (אודיו) מגוונים, חיים ומוקלטים, באמצעים מגוונים. השיעורים המופצים ניתנים על ידי מגוון גדול של רבנים, חלקם ידועים ביותר.

שיעורי הדף היומי בתלמוד הבבלי מוקלטים משיעוריו של הרב מיכל זילבר, והשיעורים בדף היומי בתלמוד הירושלמי מוקלטים משיעוריו של הרב ישראל דנדרוביץ. השיעורים ידועים בהגשתם הבהירה והמובנת, דבר המאפשר את השמעת השיעורים במערכת הטלפונית במהירויות שונות לפי בחירת המאזין.

השיעורים מיועדים לקהלי יעד שונים (אברכים בני תורה, ציבור עממי, נשים וילדים) והם נאמרים במספר שפות, בהן עברית, יידיש, אנגלית ורוסית.

הארגון מפיץ את השיעורים במספר אופנים:

המערכת הממוחשבת בטלפון באמצעות קווי מידע קולי בעלי מספרי טלפון נייחים, קליטים, עם אפשרויות של הרצת שיעור קדימה ואחורה, ועוד פונקציות מתקדמות.

ספריות שבהן אפשר לקבל את השיעורים על גבי תקליטורים וקלטות.

עמדות הטענה במקומות מרכזיים רבים שאליהן ניתן לחבר נגנים באמצעות כבלי USB ו'להטעינם' בשיעורים הרצויים בפורמט MP3.בנוסף ניתן להאזין במערכת הטלפונית לשיעורי "קול היהדות" ולשיעורי "קול כבודה" לנשים.

שמחה לאיד

שִׂמְחָה לְאֵיד היא רגש של שמחה נוכח אידו (אסונו או מפלתו) של האחר. היא עשויה לנבוע מקנאה, תחרותיות ושנאה. הביטוי "אין שמחה כמו שמחה לאיד" מעיד על עוצמת רגש זה. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, יש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו.

המושג העברי מוזכר בספר משלי: "לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה" (י"ז, ה'). במשלי נמצא עוד ביטוי דומה: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ – אַל תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (כ"ד, י"ז). בספרות חז"ל נמצא גם הביטוי המקביל "מתכבד בקלון חבירו".

מונח דומה בשפה הגרמנית, Schadenfreude, נקלט בצורה זו ברבות משפות המערב.

הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שעסק רבות בנושא הרגש, כתב כי "להרגיש קנאה זה אנושי, להרגיש שמחה לאיד זה שטני". פרידריך ניטשה תיאר את ההומור כ-"שמחה לאיד במצפון שקט".

בחברות מודרניות ומערביות נחשבת שמחה לאיד, שבה חוגגים וצוהלים למפלת האויב, ללא תקינה פוליטית, והחברה הכללית רואה בעין לא יפה שמחה לאיד שמבטאים יחידים, ומנסה לא לתת לה פומבי ואף לדכאהּ.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.