ישראל גלילי

ישראל גלילי (10 בפברואר 19118 בפברואר 1986) היה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

Yisrael Galili In Ha'Noar Ha'Oved uniforms
ישראל גלילי בצעירותו, בחולצת התנועה של הנוער העובד
ישראל גלילי
Israel Galili
ישראל גלילי, 1955
לידה 10 בפברואר 1911
האימפריה הרוסית בראילוב, האימפריה הרוסית
פטירה 8 בפברואר 1986 (בגיל 74)
ישראל נען, ישראל
תאריך עלייה 1914
מקום קבורה בית העלמין, קיבוץ נען
סיעה מפ"ם, אחדות העבודה - פועלי ציון, המערך, עבודה
שר ההסברה ה־1
5 ביוני 196717 במרץ 1969
(שנה ו-40 שבועות)
שמעון פרס (ב-1974)
שר בלי תיק
12 בינואר 19665 ביוני 1967
(שנה ו-20 שבועות)
17 במרץ 196920 ביוני 1977
(8 שנים ו-13 שבועות)
חבר הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים ו-26 שבועות)
15 באוגוסט 195513 ביוני 1977
(21 שנים)
כנסות 1, 3 - 8
תפקידים בולטים
ישראל גלילי ודוד כהן
ישראל גלילי ודוד כהן בטקס למלאת 25 שנה לנוער העובד

ביוגרפיה

ישראל גלילי נולד בשם ישראל בֶּרְצֶ'נְקוֹ, בבראילוב שבחבל פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). בשנת 1914, בהיותו בן שלוש, עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב שם למד ישראל בבית הספר העממי. לאחר מכן למד את מקצוע הדפוס.

בשנת 1924 נמנה עם מייסדי תנועת הנוער "הנוער העובד" ואף היה המזכיר הראשון של התנועה, ובשנת 1930 נמנה עם מייסדיו של קיבוץ נען, שבו היה חבר עד יום מותו.

בשנת 1927 התגייס ל"הגנה" ופתח בקריירה צבאית. ב-1935 מונה לחבר מרכז ההגנה, ומאוחר יותר הפך לממונה על הרכש והחימוש.

ב-1939 נאסרו חברי ההגנה על ידי הבריטים בכלא עכו. במהלך מאסרם, התגנב גלילי לכלא בתחפושת של שרברב, כדי להניא את האסירים ממחשבות בריחה.[1]

בתקופת מלחמת העולם השנייה השתתף בהכנות לפלישה גרמנית לארץ. בתקופת פעולתה של תנועת המרי העברי, שהייתה ארגון גג של המחתרות היהודיות בארץ ישראל, כיהן גלילי יחד עם משה סנה כנציג "ההגנה" בהנהגת התנועה. בשנת 1947 התמנה לראש המפקדה הארצית של הארגון (רמ"א).

בראשית מלחמת העצמאות, לפני הכרזת המדינה, עסק בארגון והקמת שירות האוויר, שהפך לחיל האוויר, וכן בהקמתם של השירותים שהפכו לאחר מכן לחילות השריון, הים והתותחנים. ב-3 במאי 1948 ביטל דוד בן-גוריון את תפקיד הרמ"א. ראשי האגפים במטה הכללי של ההגנה הציגו לדוד בן-גוריון אולטימטום בדרישה להחזיר את גלילי לתפקידו. פרשה זו מכונה "מרד הגנרלים" . בן-גוריון הסכים להחזירו לתפקידו עד אשר מנהלת העם (הגוף המבצע העליון של היישוב בתקופה שבין החלטת האו"ם לבין הכרזת המדינה) תקבע נהלים לניהול המלחמה ותקנים למפקדיה.

ערב הכרזת המדינה השתתף גלילי בישיבת מנהלת העם שדנה בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה. ביוני 1948 ניהל גלילי את המשא ומתן עם האצ"ל והלח"י על צירופם לצה"ל. גלילי ניהל את המשא ומתן עם מנחם בגין על גורל אוניית הנשק אלטלנה. שנים לאחר-מכן, ציין שמעון פרס, בעניין זה, ש"היה מי שהטעה את בן-גוריון. הוא היה ישר כסרגל ופעל לפי ההנחיות של גלילי". בן-גוריון, בראיון לאחר מכן, סירב להתייחס לאפשרות שקיבל מידע לא-נכון מגלילי.[2] גלילי גם עסק ברכש נשק מחו"ל. עם הקמתו הרשמית של צה"ל השתתף גלילי, יחד עם בן-גוריון, בהשבעת סגל הפיקוד העליון של צה"ל.

בכנסת היה חבר מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השמינית (עם הפסקה בכנסת השנייה) – בתחילה מטעם מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת) ומאוחר יותר מטעם אחדות העבודה - פועלי ציון והמערך. במהלך כהונת הכנסת הראשונה הוא ניהל משא ומתן מטעם מפ"ם על כניסה לממשלה, אולם הדבר לא יצא אל הפועל.[3] בממשלה ה-13 שימש כשר האחראי על מרכז ההסברה בימי מלחמת ששת הימים, ומספר פעמים לאורך העשור כשר בלי תיק (בממשלה ה-13 עד לממשלה ה-17). עם זאת, מעמדו והשפעתו היו רבים מהמקובל לשר בלי תיק. הוא היה מהמשפיעים ביותר על לוי אשכול[4] ונחשב גם אחד השרים המקורבים לגולדה מאיר עת כיהנה כראש ממשלה, לחבר קבוע ב"מטבחון" ולכותב הנאומים שלה. כמו כן שימש כחבר ועדת החוץ והביטחון ויושב ראש ועדת שרים לענייני התיישבות. היה ממצדדי תנועת ההתנחלות ומיוזמי הקמת ימית.[5]

בשנת 1963 התאבד בנו, יונתן. בעקבות מותו יצא הספר "יונתן גלילי, אביב קצר" - אוסף ממכתביו. בשנת 1986 נפטר גלילי. הוא הותיר אחריו אישה ובן - שלמה, אביה של אשת התקשורת עינב גלילי. אחותו של גלילי, אסתר ברצ'נקו שאול היא סבתו של הבמאי דרור שאול שכתב וביים את הסרט על פי סיפור לוויתה מבצע סבתא ואחריו את הסרט אדמה משוגעת.

בשנת 1982 יזם גלילי את הקמת המרכז לחקר כוח המגן ברמת-אפעל, שלאחר פטירתו נקרא על שמו.[6]

מכתביו

  • במוקדי עשיה והכרעה / מנאומיו ומסותיו של ישראל גלילי / ערך שלמה דרך, [תל אביב]: הקיבוץ המאוחד, 1987
  • טעם המערכה,‫ [תל אביב]: הקיבוץ המאוחד, 1987
  • אל ועל: איגרות ודמויות,‫ [אפעל]: מרכז ישראל גלילי - יד טבנקין, 1990

לקריאה נוספת

  • אורה ערמוני, חבר ואיש סוד: שיחות עם סיני. הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2008
  • עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו. הוצאת יד טבנקין, 2010
  • דני הדרי, ישראל גלילי: סמכות ללא תואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אניטה שפירא, אביב חלדו, עמ' 161.
  2. ^ שלמה נקדימון, "אלטלנה" עמ' 471-470
  3. ^ המו"מ להרחבת הממשלה התקדם צעד נוסף, מעריב, 1 בפברואר 1950
  4. ^ הבר, היום תפרוץ מלחמה זכרונותיו של תא"ל ישראל ליאור. עידנים/ידיעות 1987. עמ' 119–120: "ראש וראשון ליועצים ולאנשים הקרובים בלשכת רה"מ היה השר ישראל גלילי...עצם ישיבתו בלשכת רה"מ, בקרבת רה"מ, הייתה לתועלת רבה לאשכול".
  5. ^ מפ"ם קובלת על פעולות ועדת השרים להתיישבות, דבר, 6 בנובמבר 1975
  6. ^ אסנת שירן, "חצי יובל להקמת המרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: קו התלם, יא, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2011, עמ' 272-265
10 בפברואר

10 בפברואר הוא היום ה-41 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 324 ימים (325 בשנה מעוברת).

8 בפברואר

8 בפברואר הוא היום ה-39 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 326 ימים (327 בשנה מעוברת).

אחדות העבודה - פועלי ציון

אחדות העבודה - פועלי ציון הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית בעלת מאפיינים מדיניים ניציים יחסית, שהוקמה בשנת 1954 בעקבות הפילוג במפ"ם. ב-1968 הייתה לאחת ממייסדות מפלגת העבודה, יחדיו עם מפא"י ורפ"י.

אליהו גולומב

אליהו גוֹלוֹמְבּ (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 1893 – 11 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה", ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920–1930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

ההגנה

ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה.

"ההגנה" הוקמה ב-1920 על מנת לכונן הגנה כוללת ליישוב מפני התקפות ערביי הארץ. בתחילה עבר הארגון תחת בעלויות של מוסדות שונים, היה מצומצם בהיקפו, מפוזר בכמה כוחות מקומיים וחסר פיקוד מרכזי, סבל ממחסור בתקציב ומסכסוכים שונים. תפקוד הארגון במאורעות תרפ"ט הבהיר להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה המאורגנת, ומתחילת שנות ה-30 הארגון החל לגדול ולהתפתח. הוקמו מפקדה ארצית ומטכ"ל ("הפיקוד העליון") לניהול הארגון ברמה הכלל ארצית ולתאום פעילויות מבצעיות, שפעלו תחת מרות הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים להגנה על היישובים היהודיים ובהקמת יחידות לוחמים (הנודדת, פלוגות השדה ופלוגות הלילה) מתוך אסטרטגיה חדשה של התקפות יזומות כנגד הפורעים, ופתחה קורסים מבצעיים ומפעלי ייצור נשק בשם תע"ש, שהפכו אותה לארגון מבצעי של ממש. "ההגנה" גם החלה להשתתף במנגנון ההעפלה החשאית לארץ בהובלת ספינות המעפילים, וסייעה להקמת יישובי "חומה ומגדל".

במלחמת העולם השנייה החל שיתוף הפעולה עם הבריטים כנגד סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית, בעידוד הארגון לגיוס לצבא הבריטי ובהקמת כוח צבאי סדיר ומאומן בארץ - הפלמ"ח. לאחר המלחמה פעלה "ההגנה" נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי בפעולות גדולות כגון פיצוץ תחנות הרדאר וליל הגשרים, ולאחריה החל דוד בן-גוריון להכין את הארגון להוות את הצבא העתידי של המדינה. לשם כך התפתח חיל השדה והוחל בגיוס כוחות לוחמים לחטיבות רגלים ובהקמת יחידות שונות בארגון (שירות אווירי, ימי, תותחנים, שריון ועוד), כדי שיוכלו לעמוד בהתקפות ערביי הארץ ובעיקר מפני צבאות ערב. "ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, מהלחימה ביישובים ובכבישים וליווי השיירות אליהם, דרך המבצעים הגדולים לכיבוש הערים ואזורי הארץ מהגליל ועד הנגב באמצעות 11 חטיבות הלוחמים שהקימה מכוחותיה, ועד תחילת הפלישה של מדינות ערב לארץ ישראל, ולה תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. בשלהי מאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל.

המערך

המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (המערך השני) היה רשימה משותפת וסיעה משותפת בכנסת של שתי מפלגות: מפלגת העבודה ומפ"ם, ואליו הצטרפו בסוף דרכו רצ, הליברלים העצמאים ויחד.

המפקדה הארצית

המפקדה הארצית (מ"א) היה הגוף שהופקד על הניהול הכולל של ארגון ההגנה.

המפקדה הארצית הוקמה ב-1930, לאחר שמוסדות היישוב הכירו בצורך תיאום ההגנה המאורגנת ליישובים תחת פיקוח אזרחי, כחלק מלקחי מאורעות תרפ"ט. עד אז התנהל ארגון "ההגנה" מול ועדים מקומיים בערים השונות שלא היו כפופים לו ופעלו לרוב באופן עצמאי. עם הקמתה, הוכפפה המפקדה הארצית תחת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון. המפקדה הייתה מורכבת הן מנציגי ההסתדרות שייצגו את מחנה הפועלים והן מנציגי המחנה האזרחי (סוחרים, תעשיינים והתאחדות האיכרים) בחלוקה שווה של 3-4 נציגים לכל מחנה. עקב החלוקה הפוליטית למפלגות והאינטרסים המנוגדים, התגלעו ויכוחים לא מעטים והטיפול של המפקדה בבעיות שנוצרו היה לעיתים מלווה בחשדנות ובסחבת.

כדי לשפר את תפקוד המפקדה הארצית ולמסד את ארגון "ההגנה" כצבא לכל דבר, הוחלט ב-1937 להעמיד רמ"א - ראש המפקדה הארצית שאותו מינתה הסוכנות, וב-1939 הוחלט למנות ל"הגנה" מטה כללי שהיה אחראי לצד המבצעי של הארגון, תחת מרות המפקדה הארצית. המפקדה הארצית שימשה מעתה כמעין דרג מדיני, גוף הקובע מדיניות כוללת למטכ"ל "ההגנה" ולרמטכ"ל העומד בראשו. כמו כן עסקה המפקדה בצד הכלכלי של הארגון, ברכש נשק וכלי לחימה ובגיוס אנשים. המפקדה הארצית והמטכ"ל כונו בשם "הפיקוד העליון".

עוד ב-1947 חתר דוד בן-גוריון לביטול המפקדה הארצית על מנת שלא לערב גוף פוליטי בהנהגת הצבא העתידי. ב-2 במאי 1948 שלח בן-גוריון לרמ"א, ישראל גלילי, מכתב המודיע על סיום כהונתו, וזה נכנס לתוקף למחרת (ראו גם מרד הגנרלים). חלק מסמכויות המפקדה הועברו למטכ"ל של צה"ל וחלקן הועברו למחלקת הביטחון בסוכנות (שהתפתחה למשרד הביטחון).

ראשי המפקדה הארצית:

יוחנן רטנר: בשנים 1939-1938.

יעקב רייזר: בשנים 1941-1939.

משה סנה: בשנים 1946-1941.

זאב פיינשטיין: בשנים 1947-1946.ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של "ההגנה".

ישראל גלילי: בשנים 1948-1947.עם החברים במפקדה לאורך השנים נמנו גם אליהו גולומב, דב הוז, מאיר רוטברג, לוי אשכול, יוסף יזרעאלי וסעדיה שושני.

המרכז לחקר כוח המגן

המרכז לחקר כוח המגן (מייסודו של ישראל גלילי) היא עמותה רשומה אשר הוקמה בשנת 1985 ביוזמתו ובעידודו של ישראל גלילי, על ידי הארגון הארצי של חברי ההגנה, אגודת דור הפלמ"ח, ויד טבנקין. מטרת הקמת העמותה היא לתעד, לחקור, לפרסם וללמד את נושא ביטחון ישראל על כל מגוון הנושאים הכלולים בו. המרכז חוקר את נושאי הביטחון, תוך שימת דגש על גיבושו וצמיחתו של כוח המגן במדינה.

עם חילופי השלטון בשנת 1977, פרש ישראל גלילי מפעילות מדינית. הוא קבע את לשכתו בסמינר אפעל, שם התמסר לפעולות חינוך, מחקר, והסברה. בשנת 1982, העלה לראשונה את הרעיון להקים מכון מחקר, אשר יתעד ויחקור את חלקה של תנועת העבודה בהקמתו ועיצובו של הצבא של המדינה שבדרך. גלילי שפעל רבות בצורה עקבית ובמשך שנים רבות בתחום הביטחוני של מדינת ישראל, ראה ביוזמתו להקמת המכון, פרק מסכם בשורה של יוזמות ומעשים שלו בעיצובו ובניינו של כוח המגן של היישוב היהודי בארץ, עוד מן התקופה של טרום הקמת המדינה. בפועל היה פרק זה גם הפרק האחרון במסכת חייו של גלילי, שנפטר זמן קצר לאחר הקמת המכון.

י"ב בשבט

י"ב בשבט הוא היום השנים-עשר בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השנים-עשר בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, ברב השנים, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"ב שבט היא פרשת בשלח. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות הכז, השא או השג) פרשת בר המצווה היא פרשת יתרו.

ישראל גלילי (בלשניקוב)

ישראל גלילי (בלשניקוב) (1923 – מרץ 1995) היה מפתח כלי נשק ישראלי, שהמפורסם בפיתוחיו הוא רובה הגליל.

גלילי, יליד ארץ ישראל, היה מראשוני התעשייה הצבאית, ועבד בה במשך 44 שנים.

במהלך שנות עבודתו היה שותף לפיתוח רובי הדרור והעוזי. במשותף עם יעקב ליאור, פותח על ידו ב-1968 רובה הגליל, שנקרא על שמו, ונכנס לשימוש סדיר ביחידות צה"ל בשנת 1974. עבור פיתוח הגליל זכו גלילי וליאור בפרס ביטחון ישראל לשנת 1973.

שנים רבות עמד גלילי בראש מחלקת הפיתוח, הרכבה וניסויים במפעלי הנשק של התעשייה הצבאית.

נפטר במרץ 1995.

כ"ט בשבט

כ"ט בשבט הוא היום העשרים ותשעה בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ותשעה בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ט שבט הוא ברב השנים פרשת תרומה. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת משפטים. אין אומרים תחנון במנחה.

למרחב

למרחב היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ויצא לאור בין השנים 1954 עד 1971. עורכי העיתון היו ישראל אבן נור, משה כרמל, אברהם תרשיש ודוד פדהצור אך הרוח החיה, קובע הקו האידאולוגי וכותב רוב המאמרים הפרוגרמטיים בעיתון היה ישראל גלילי.

מאיר פעיל

מאיר (מאיר'קה) פָּעִיל (פִּילַבסקי) (19 ביוני 1926 - 15 בספטמבר 2015) היה אלוף-משנה בצה"ל, היסטוריון צבאי, חבר הכנסת ופעיל שמאל ישראלי.

ממשלת ישראל השלוש עשרה

ממשלת ישראל השלוש עשרה, בראשותו של לוי אשכול פעלה מה-12 בינואר 1966 עד ה-17 במרץ 1969, והושבעה לאחר כינונה של הכנסת השישית.

ממשלת ישראל השש עשרה

ממשלת ישראל השש עשרה, בראשותה של גולדה מאיר פעלה מה-10 במרץ 1974 עד ה-3 ביוני 1974, והושבעה עם כינונה של הכנסת השמינית. ממשלה זו כיהנה את תקופת הזמן הקצרה ביותר מכל ממשלות ישראל.

מרכז ההסברה

מרכז ההסברה - המטה לטקסים ולאירועים ממלכתיים הוא גוף מטה במשרד התרבות והספורט שנוסד על-מנת לקדם את המורשת הלאומית בישראל והוא הגוף האחראי על הפקת כלל הטקסים, הלוויות, האזכרות והאירועים הממלכתיים במדינת ישראל; ובין השאר על בחירת מדליקי המשואות, בחירת הכרזה והפקת כלל הטקסים ביום העצמאות. מרכז ההסברה אמון על ביצוע ההחלטות והליווי המקצועי של ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. החל משנת 2015 עומד בראש המרכז מושיק אביב.

המרכז הוקם בשנת 1954 בתוך משרד ראש הממשלה על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון במטרה לקדם את הטמעת עקרונות הממלכתיות בקרב הציבור הישראלי. אחת מהדמויות הבולטות במרכז בשנותיו הראשונות היה יהודה אילן אשר היה אחראי על ההסברה בעל-פה והטקסים הממלכתיים, הרחיב את פעולת המרכז ואף כיהן כמנכ"ל שלו בין השנים 1967 ל-1983.

המרכז הפך בהדרגה לגוף מטה גדול שפעל בחמישה מחוזות ארציים (ירושלים, תל אביב, חיפה, באר-שבע ונצרת). המרכז הוציא לאור מאות של פרסומים בנושאי מורשת שונים ובין השאר את סדרת הספרונים דע את עמך, שעסקה בהיסטוריה יהודית וישראלית; לצד זאת יצאו לאור מאות כרזות העוסקות בנושאים שונים אותם ביקשה המדינה לקדם ויועדו לתלייה במוסדות ציבור ובבתי-ספר. בנוסף קיים המרכז סיורי ידיעת הארץ לעולים חדשים והיה אחראי על מרכזי המבקרים בכנסת, בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים.

מבחינת שייכותו הארגונית עבר מרכז ההסברה מספר גלגולים. לאחר הקמת המרכז הוא היווה יחידת-סמך של משרד ראש הממשלה באחריותו של זלמן ארן ששימש כשר בלי תיק. גם לאחר שארן היה לשר התחבורה הוא המשיך להיות אחראי למרכז וכשמונה לשר החינוך והתרבות הועבר למשרד החינוך והתרבות.

בשנת 1966 הוכפף המרכז לשר ישראל גלילי ששימש כשר בלי תיק האחראי על תחום ההסברה; בשנת 1974, עם הקמת משרד ההסברה, הועבר לאחריותו; ובשנת 1975 עם פירוקו הועבר אל משרד החינוך והתרבות. ב-2003, כחלק מתהליך ארגון מחדש במשרד החינוך קוצץ כח-האדם של המרכז והוא הועבר למשרד ראש-הממשלה.

החל משנת 2013 משויך המרכז למשרד התרבות והספורט.

כיום מפיק המרכז בכל שנה למעלה משלושים טקסים ממלכתיים ובהם אירועי יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אירועי יום הזיכרון ליצחק רבין, אזכרות ל-ראשי ממשלה ונשיאים, לוויות על-פי נוהל חבצלת ועוד. החל מ-2019 החל מרכז ההסברה להעביר בשידור ישיר חלק מן הטקסים באמצעות עמוד הפייסבוק שלו.

ניר מן

ניר מן (נולד ב-5 בפברואר 1955) הוא היסטוריון ישראלי, בוגר בית הספר המקומי בקיבוץ בית-השיטה, עמית מחקר מטעם קרנות אורי אילן וד"ר שושנה שקופ-פרנקל באוניברסיטת בר-אילן.

עמוד ראשי

ללא הודעת הגנה אוטומטית

שר בלי תיק

שר בלי תיק (לעיתים מכונה: שר במשרד ראש הממשלה) הוא שר בממשלה שאינו עומד בראש משרד ממשלתי כלשהו, אך יכול להיות ממונה על טיפול בנושאים מוגדרים (כגון ענייני מיעוטים, שירותים חשאיים וכדומה). ככל שר, זכאי גם שר בלי תיק להשתתף בישיבות הממשלה וקולו נספר בהצבעות כקול שווה לזה של יתר השרים. הוא נהנה גם משכר דומה ומנהג וליווי צמוד.

לרוב מינוי שר בלי תיק מתבצע על מנת שראש הממשלה יוכל לקיים קואליציה רחבה המאפשרת משילות והפחתת לחצים ושסעים. במדינות שונות מוסד שר בלי תיק משמש לפתרון סוגיות שונות, לדוגמה בהולנד, אחד השיקולים העומדים בבסיס צירופם לממשלה של שרים ללא תיק הוא הצורך ביצירת איזונים פוליטיים בין המפלגות השונות המרכיבות את הקואליציה. ואולם בכמה מדינות ישנם גם תפקידים לשרים ללא תיק להקלת העומס על המשרדים הרשמיים לנושאים פחות חשובים.

ישנם מודלים תאורטיים שבעזרתם ניתן לעמוד על ההיגיון העומד מאחורי מינוי שר בלי תיק דוגמת הדמוקרטיה ההסדרית של החוקר ארנד ליפהרט. עם זאת, מינויים של שרים בלי תיק סופגים בדרך כלל ביקורת ציבורית רבה, בטענה לבזבוז כספי ציבור למימון תפקידים מיותרים.

שרי ההסברה בממשלות ישראל
ישראל גלילי • שמעון פרסאהרן יריביולי אדלשטייןגלעד ארדן סמל מדינת ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.