ישיבת מרכז הרב

מרכז הרב – הישיבה המרכזית העולמית (מכונה "מרכז", במלעיל) היא הישיבה הציונית דתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל.

ישיבת "מרכז הרב" נוסדה על ידי הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), בשנת ה'תרפ"ד (1924). הישיבה ממוקמת כיום בשכונת קריית משה בירושלים.

רבים ממקימי הישיבות הציוניות בדור הבא למדו בישיבת מרכז הרב או היו תלמידים של רבנים שלמדו בה. היא נחשבת בעיני רבים ל"אם הישיבות הציוניות".

Abraham Isaac Kook 1924
הראי"ה קוק, מייסד וראש הישיבה
ישיבת מרכז הרב
Yeshivat Mercaz haRav
בניין בית המדרש של הישיבה
תאריך ייסוד ה'תרפ"ד
השתייכות ציונות דתית
מייסדים הרב אברהם יצחק הכהן קוק
ראש ה הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא
תלמידים כ־600 (תשע"ח)
מיקום קריית משה, ירושלים
קואורדינטות 31°47′16″N 35°11′48″E / 31.787883°N 35.196655°E
mercazharav.org.il
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2
 
ישיבת מרכז הרב
ישיבת מרכז הרב

היסטוריה

רקע

הרב קוק הקים ישיבה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ביפו שבה כיהן כרב, וזאת כדי לא להיכנס לעימותים עם היישוב הישן. לצורך כך הוא פנה למנהיגי המזרחי ואפילו פרסם מודעות בעיתונות. הישיבה קמה בשנת ה'תרס"ט (1909). היא מנתה רק כעשרה תלמידים וכעבור מספר שנים התפרקה.

ייסודה

עם התמנותו של הרב קוק לתפקיד הרב הראשי לישראל ורב העיר ירושלים, הוא החל לפעול למען הקמת ישיבה בירושלים. ישיבה שנועדה להיות מרכז רוחני, שתשלב את תורת ישראל עם תקומת עם ישראל בארץ ישראל. תחילה, בשנת תרפ"א (1921), התכנס חוג תלמידים מישיבות בירושלים סביבו, ושמע ממנו שיעורים בנושאים שונים. חוג זה, שנועד להוות "הכנה ליסוד הישיבה המרכזית העולמית", מנה כעשרים וחמישה תלמידים. בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך שנתיים, עד שהנדיב הארי פישל בנה את מעונו של הרב הראשי, ובו גם בית מדרש. עם סיום הבנייה החלו ההכנות המעשיות להקמת הישיבה, שנוסדה שנה מאוחר יותר.

הרב דוד כהן (הנזיר) הכין הצעה לתוכנית הלימודים על פי בקשתו של הרב קוק. ההצעה כוללת לימודי תנ"ך וביקורת על ביקורת המקרא, בלשנות עברית, גאוגרפיה של א"י, היסטוריה, מבואים לתושבע"פ, השתלשלות ההלכה, השוואת המשפט העברי למשפט הרומי, בוטניקה, אנטומיה ואסטרונומיה כמקצועות עזר לתלמוד ועוד. לימודי פילוסופיה יהודית כללו בהצעה בין היתר את פילון, רס"ג, חובת הלבבות, מורה נבוכים, כוזרי, רמח"ל, קבלה וחסידות. התוכנית לא יושמה בפועל.

הישיבה בימי הראי"ה

Rabi Kook house 01
בית הרב קוק, שבו שכנה הישיבה מהקמתה בשנת תרפ"ד (1924) ועד שנת תשכ"ד (1964)
Markaz harav--
חצר בית הרב

הרב דוד כהן, סיפר בזיכרונותיו משנת תרפ"ג:

"בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד – הייתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה". שני הבחורים היו שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה, ואריה בוירסקי[1].

הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים, (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים. אך הונהג בה חידוש מהפכני, בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, הרב יצחק אריאלי, הרב שלום נתן רענן ועוד. לצד הראי"ה, התמנה הרב אברהם אהרן בורשטין, הגאון מטבריג, שעלה לארץ בשנת תרפ"ד (1924) והחל לכהן כראש ישיבה באדר תרפ"ה, ולשיעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב. אך הוא נפטר בי"ט בכסלו תרפ"ו (1926) לאחר שהספיק ללמד בישיבה כתשעה חודשים בלבד. היו מגעים להזמנתו של רבי שמעון שקופ על מנת שילמד בישיבה, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל[2].

בשנותיה הראשונות מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים והגיעה לבין שבעים לשמונים תלמידים. עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה ליותר משמונים תלמידים, אך בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה־30, כמו גם חוסר ניסיונו הניהולי של הרב צבי יהודה קוק שנתמנה באותה שנה למנהל הישיבה[3], נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית. למרות מסעות התרמה מחודשים, ומכתבים ששלח הראי"ה עצמו לאישים שונים, נותר המצב הקשה בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).

לישיבה הגיעו תלמידים בולטים מישיבות מזרח אירופה. חלק מן התלמידים השתתפו בתרצ"ב בהקמת "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד".

סדר הלימוד בישיבה בתקופת הרב קוק

כל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח, וזאת בדומה לנהוג בישיבות היישוב הישן. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים יכלו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעיתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.

ישיבת מרכז הרב 2009 7 28 20 29 28
הגבהת ספר תורה בישיבה

הישיבה תחת ראשותו של הרב יעקב משה חרל"פ

לאחר פטירתו של הראי"ה, התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מבחינה כלכלית וביטחונית. אותות התקופה הזאת ניכרו גם בישיבה. בשנת תש"ה (1946) הצטרף הרב אברהם שפירא, שנישא לאחותו של הרב רענן, לצוות הישיבה. במהלך מלחמת העצמאות התגייסו רבים מבני הישיבה לצה"ל, זאת חרף המחלוקת בשאלה זו בין הרב צבי יהודה שקרא לגיוס לבין הרב חרל"פ שהתנגד לו, בדומה לראשי ישיבות נוספים בירושלים באותה תקופה. העדרות התלמידים בתקופה זו ונפילתם של מספר תלמידים גרמה לירידה במצב הישיבה.

הישיבה תחת ראשותו של הרב צבי יהודה קוק

Mercaz HaRav01
בניין ישיבת מרכז הרב מצידו האחורי
הרצי"ה והרב שפירא בכניסה לספרית מרכז הרב
הרב צבי יהודה קוק ליד הספרייה בישיבה יחד עם הרב אברהם שפירא

עם פטירתו של הרב חרל"פ, בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, יחד עם הרב רענן. בראשית התקופה, הייתה הישיבה קטנה מאוד. למעט שיעור כללי של הרב רענן ושיעור קצר של הרב אברהם שפירא, לא ניתנו שיעורי גמרא בישיבה[4]. בהמשך התחזקה הישיבה והייתה ל"ספינת הדגל" של הציבור הדתי לאומי. חיזוקה של הישיבה התאפשר בזכות שני גורמים עיקריים: החלטת הנהלת בני עקיבא שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות; והשתלבותה של ישיבת "משכן ישראל", בראשות הרב יעקב כלאב במרכז הרב (פעולה שנבעה מההחלטה הראשונה). לאחר מלחמת ששת הימים משכה הישיבה תשומת לב ציבורית לאחר שתנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידי הישיבה ובוגריה, הקימה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, ותשומת לב זו גרמה שהישיבה פרצה לתודעה הציבורית.

בשנת תשי"ט החל להעביר שיעור כללי בישיבה הרב שאול ישראלי. הוא שימש בתפקיד ראש ישיבה עד לפטירתו בשנת תשנ"ה[דרוש מקור].

בחשוון תשכ"ה, מחמת ריבוי התלמידים[5], עברה הישיבה לשכונת קריית משה בירושלים, לבניין חדש שנבנה עבורה ברחוב בן דור (עם השנים הוסב שמו ל"רחוב הרב צבי יהודה"). בעשר השנים הבאות בית המדרש היה בבניין הפנימיה, במקום שבו נמצאים כיום חדרי השיעורים, ובשנת תשל"ה עבר בית המדרש למקומו הנוכחי.

במהלך שנת תשל"ב נפטרו הרב שלום נתן רענן והרב דוד כהן ("הנזיר"). מיד לאחר מכן, נפטר גם הרב מרדכי פרום שהיה ר"מ בולט בישיבה, מלבד שיעורים שהעביר לכלל תלמידי הישיבה הוא היה אחראי על קבלת התלמידים ואף נטל על עצמו לתקופה קצרה את ניהול הישיבה[דרוש מקור]. לאחר מכן, מינה הרב צבי יהודה מספר רמי"ם חדשים. במהלך שנים אלו צמחה הישיבה לסדר גודל של מאות תלמידים. מרכיב משמעותי בצמיחתה של הישיבה היה פריצתה לתודעה הציבורית בעקבות הקמת גוש אמונים[דרוש מקור].

במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הוא הטיל על הרבנים אריה שטרן ויוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לרמי"ם בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים צבי ישראל טאו, יהושע צוקרמן, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, מיכאל הרשקוביץ, יהושע רוזן ואברהם יצחק הלוי כלאב. למלמדי אמונה מינה את הרבנים חיים דרוקמן, יעקב לבנון, עודד ולנסקי, עוזי קלכהיים ומיכאל צבי נהוראי.

הרב צבי יהודה שלח את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות חדשות, צעד שחיזק את מעמדה של הישיבה.

הרב צבי יהודה ראה מצווה משמעותית בשירות הצבאי, אך נזהר שלא לערב את תקופת השירות של תלמידיו בתוכניות הלימודים של הישיבה. הוא איפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתוכני הלימוד, אך הקפיד שהם ילמדו את הספר שמירת הלשון, העוסק בדיני לשון הרע, במשך כחצי שעה בכל יום. בעידודו הוקמה תוכנית הסדר מרכז לשירות צבאי מקוצר לבחורי הישיבה שהורחבה גם לישיבות גבוהות ציוניות אחרות.

הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, בספר אורות, אורות התורה, אורות התשובה, ומסילת ישרים. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, רמי"ם וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.

בעקבות מלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי־לאומי.

Mercaz HaRav (21)
לימוד בבית המדרש בישיבת מרכז הרב בעת סדר צהריים, תשע"ה

הישיבה בימי הרב אברהם שפירא כראש ישיבה עיקרי

מרכז הרב1
הכניסה לבניין החדש של הישיבה

לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג הפורים תשמ"ב, נותרו בראשות הישיבה הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי.

השיעור הכללי הועבר בימי שלישי על ידי הרב אברהם שפירא ובימי חמישי על ידי הרב שאול ישראלי. שניהם ייסדו את איחוד הרבנים למען ארץ ישראל ובלטו במאבק על שלמות ארץ ישראל בתקופת הסכמי אוסלו. בשנת תשנ"ה נפטר הרב ישראלי. בתקופת הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים גבעת אסף וחרשה. הרב שפירא בלט גם במאבק בתוכנית ההתנתקות וקרא לאנשי כוחות הביטחון לסרב פקודה.

פיצול הישיבה

כבר לאחר פטירת הרב צבי יהודה, פנו חמישה מהר"מים אליהם בדרישה למנות את הרב צבי טאו לראש ישיבה לצד הרב שפירא והרב ישראלי, כדי לשמר את הקו החינוכי של הרצי"ה כפי שהם ראו אותו, אך בקשתם לא התקבלה[דרוש מקור]. בהמשך מינה הרב שפירא ר"מים חדשים, כמו הרב יעקב שפירא, הרב שלמה שפירא, הרב יהושע מגנס והרב יגאל לרר. בעקבות זאת, הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה שני מחנות. חלק מן התלמידים הוותיקים של הרב צבי יהודה (כמו הרב פילבר, הרב שטיינר, הרב מלמד, הרב איזמן, הרב הרשקוביץ, הרב דוד חי הכהן והרב אריה שטרן) צידדו במחנהו של הרב שפירא[דרוש מקור].

המאבקים בין שני המחנות בישיבה התחדדו סביב כמה הבדלים אידאולוגיים. הרב טאו ותלמידיו הדגישו את מורשת הרב צבי יהודה קוק ואילו הרב שפירא נקט בדרך עצמאית יותר. נושא לימודי אמונה הודגש יותר במשנתם של הרב טאו ותלמידיו (כפי שהיה בימיו של הרב צבי יהודה) ואילו הרב שפירא התמקד יותר בלימודי הגמרא, אם כי שמר על כך שיימשכו לימודי האמונה בישיבה[6]. הפערים התבטאו גם בתחומים הקשורים בסוגיית הממלכתיות, שהרב טאו הוא אחד מנושאי דגלה ואילו הרב שפירא התייחס באופן ביקורתי הרבה יותר לממשלה[7].

מתח זה הוביל לפילוג הישיבה בשנת תשנ"ז (1997), על רקע הצעה שעלתה לשלב מכון ללימודי הוראה ('מרחבים') בתוך הישיבה. הרב טאו והרבנים הקשורים אליו חששו אז כי להנהלת הישיבה ישנה כוונה להקים מכון ללימודי הוראה לצד הישיבה – מה שעלול היה בעיניהם לפגוע בחירות של הלימוד התורני. הרב שפירא הכחיש את הדברים[8]. הקבוצה פרסמה מכתב ובו התנגדות לאפשרות זו. החותמים על המכתב הושעו מתפקידם בישיבה[דרוש מקור] ובעקבות כך עזבו אותה והקימו את ישיבת הר המור, שם מכהן הרב צבי טאו כנשיא הישיבה, והרבנים מרדכי שטרנברג ועמיאל שטרנברג, שהיו רמי"ם בישיבת מרכז הרב, כראשי הישיבה. הרב שפירא ותלמידיו סברו שעל פי ההלכה אסור היה להם להקים ישיבה בעירו של הרב שפירא, שלדעתם הוא גם רבם של הפורשים[דרוש מקור]. במכתב שעליו חתמו כמה רבנים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא. הפילוג פגע קשות בישיבה, אך היא הצליחה להשתקם, ונותרה אחת הישיבות הגדולות והחשובות של הציבור הדתי לאומי.

לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא בשנת תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוא הוריש את תפקידו לבנו הרב יעקב שפירא. בן נוסף, שמואל, הוא מנהל הישיבה.

הפיגוע בישיבה

ב־ל' באדר א' ה'תשס"ח (6 במרץ 2008), ערב ר"ח אדר, ביצע מחבל פלסטיני פיגוע ירי בספריית הישיבה, שבמהלכו נרצחו שמונה: שלושה מתלמידי הישיבה וחמישה מתלמידי ישיבת ירושלים לצעירים.

בעקבות הפיגוע החלה חבורת תלמידים בישיבה להוציא לאור חוברות במסגרת פרויקט 'בשביל הנשמה'. החוברות המנציחות את הנרצחים, עוסקות בנושאים דתיים־חינוכיים שונים המחולקים לימים. לאחר כשנתיים שבהן הופצו החוברות על ידי הישיבה, פרס מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך את חסותו על הפרויקט והחל להפיץ את החוברות לכלל תלמידיו לקראת החופש הגדול. פרויקט נוסף מבית 'בשביל הנשמה' לזכר הנרצחים הוא "הלימוד היומי באמונה", שבמסגרתו יוצאים לאור כתבי ראשונים ואחרונים העוסקים באמונה במהדורות מנוקדות מחולקות ללימוד יומי ובתוספת ביאורים והרחבות.

הישיבה כיום

לאחר סדר בוקר מתקיים סדר 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון', כפי שתיקן הרצי"ה. לאחר סדר צהריים נמסרים שיעורים, רובם באמונה ומיעוטם בגמרא בעיון. בסדר ערב לומדים תלמידי שיעור א' עם חברותות משיעורים ג' וד'.

ראש הישיבה הרב שפירא מעביר שיחה לשיעור א' בפרשת השבוע בכל ליל שישי. השיחה נערכת, נדפסת ומופצת בדוא"ל לתלמידים מהישיבה ומחוץ לה. לשיעורים הגבוהים יותר מעביר ראש הישיבה שיעורי אמונה שבועיים בביתו, לאחר סדר ערב.

בשיעורי האמונה ובלימוד העצמי לומדים בעיקר מסילת ישרים, כוזרי, ספרי המהר"ל וספרי הרב קוק. בישיבה מועברים שיעורים אף בתנ"ך, מאת הרבנים: איתן שנדורפי, יצחק בן שחר ואיתמר אורבך. שיעורים קבועים לאברכים בהלכות נידה מועברים על ידי הרב מנחם בורשטין – ראש מכון פוע"ה.

הישיבה מעודדת שירות בצה"ל, בעיקר דרך מסלול הסדר מרכז הקרוי על שמה.

החל משנת תשס"ח, בעקבות הפיגוע, יוצא לאור פעמיים בשנה כתב עת פנימי מטעם הישיבה הנקרא 'מבית מדרשנו' ובו חידושים בגמרא, בהלכה ובאמונה מפרי עטם של תלמידי ורבני הישיבה על המסכת הנלמדת. עד שנת תשע"ט יצאו לאור 23 כרכים. זאת בנוסף לכתב עת אחר היוצא לאור אחת לכמה שנים מטעם הישיבה הנקרא 'ניצני ארץ' ובו חידושים מפרי עטם של רבני ותלמידי הישיבה לדורותיה. עד שנת תשע"ז יצאו 19 כרכים.

בישיבה כולל ללימוד חושן משפט בראשות הרב אברהם גאופטמן דיין בבית הדין הרבני בבאר שבע, כולל הלכה בראשות הרב שמיר שיינטופ וכולל עיון בגמרא בראשות הרב מאיר פרימן.

נכון לשנת ה'תשע"ח, בישיבה לומדים כ־600 תלמידים[9], כשליש מהם אברכים. בין האברכים גם כאלה הלומדים עשרות שנים בכולל (כגון הרב בנימין רקובר והרב משה הררי).

בישיבה נערכות אזכרות שנתיות לרבני הישיבה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה קוק, והרב אברהם שפירא. בנוסף נערכת אזכרה שנתית לחללי הפיגוע.

מוסדות נוספים לצד הישיבה

מכון הרצי"ה

מכון הרצי"ה הוא מכון להוצאת ספרים שעל יד הישיבה. במסגרת המכון יוצאים לאור כתבים של רבני הישיבה, בפרט בולט המכון בהוצאה לאור בלעדית של ספרים מכתבי יד של הראי"ה קוק, כשהמרכזיים שבהם הם עין איה ומדבר שור וסדרת מאורות הראי"ה.

המכון נוסד בשנת תשמ"ב לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק. בראשו עומד בן ציון שפירא, בנו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.

אירועים בישיבה

מאז מלחמת ששת הימים נערכת בישיבה מדי שנה עצרת גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. בדרך כלל מגיע ראש הממשלה לאירוע. במהלך העשור הראשון של המאה ה־21 לא הוזמן ראש הממשלה במשך מספר שנים, בשל התנגדות הישיבה למדיניות הממשלתית לגבי מסירת שטחים. בעבר לאחר סיום האירוע הייתה מתקיימת תהלוכה של תלמידי הישיבה ואלפים אחרים לכותל המערבי.

מדי שנה מתקיימת בישיבה שמחת בית השואבה בהשתתפות אלפים.

בנימין נתניהו יחד עם הרב יעקב שפירא
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס יום ירושלים, תשע"ה
ריקודים בשמחת בית השואבה בישיבת מרכז הרב
ריקודים בשמחת בית השואבה בישיבה

ראשי הישיבה מראשיתה

רבני הישיבה

רבנים שלימדו בישיבה

רבני הישיבה שעברו להר המור

ר"מים נוכחיים בישיבה

רבנים המלמדים אמונה בישיבה

מבוגרי הישיבה

לקריאה נוספת

  • יוחאי ברוך רודיק, חיים של יצירה: ישיבת "מרכז הרב" לדורותיה: הגות, חינוך ומעש, חלק א' - תרפ"א-תרצ"ה (1935-1921), ירושלים תשנ"ח

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו: אברהם מייזליש, הרב שבתי שמואלי, מגד ירחים גיליון 146, חשוון תשע"ב, עמ' 4
  2. ^ שמריה גרשוני, "עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב": רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות, המעין, תשרי תש"ע, עמ' 79–96
  3. ^ בספר "אמרי שפר" ("דמויות", הרב צבי יהודה), סיפר הרב אברהם שפירא שבזמן שמצבה הכלכלי של הישיבה היה רע, תורמים שאלו את הרב צבי יהודה במה אפשר לעזור לישיבה, והרב צבי יהודה שלא הכיר צורת מטבע (משום שהיה שקוע בתורה), ענה שחסרים כמה סטנדרים לתלמידים. ומאז לא נתנו לו לנהל את הישיבה.
  4. ^ הרב דב ליאור, קוממיות, גיליון 70, א' בחשון תשס"ח
  5. ^ מודעה לגיוס כספים מדווחת על כך שבישיבה קרוב למאה תלמידים הפרדס, ניסן תשכ"ד, עמוד 39
  6. ^ הרב חיים אביהוא שוורץ, ‏ראש ישיבת 'מרכז הרב' (פרק ג'), באתר ישיבה
  7. ^ יאיר שלגאחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006, מחקר מדיניות 67, עמ' 78, ISBN 9655190250
  8. ^ ראיון עיתונאי עם הרב שפירא שהודפס בספר "מורשה" חלק א'; הרב יוסף בדיחי, "יוסף לקח" עמ' 61–62
  9. ^ כך כתוב בגב לוח השנה של הישיבה לשנת תשע"ח
אברהם אלקנה כהנא שפירא

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (כונה בפי תלמידיו "רֵבּ אברוֹם"; י"ד באייר ה'תרע"א[דרוש מקור] - ט"ו בתשרי ה'תשס"ח, 12 במאי 1911 - 27 בספטמבר 2007) היה הרב הראשי לישראל בשנים ה'תשמ"ג-ה'תשנ"ג (1993-1983), דיין בבית הדין הגדול וראש ישיבת מרכז הרב מאז פטירת הרצי"ה קוק בתשמ"ב, ועד פטירתו שלו. דמות רבנית מרכזית בציונות הדתית.

אברהם יצחק הכהן קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה, 7 בספטמבר 1865 - ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בימי העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית־קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. התמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב בירושלים ועמד בראשה.

פסיקותיו מהוות יסוד לפסיקה בענייני היחס לשלטון יהודי בימינו, מצוות התלויות בארץ ועוד בקרב הציונות הדתית וחוגים נוספים. ועוד. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, בהגות הציונית הכללית, ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה באורתודוקסיה המודרנית. לעומת זאת ספג התנגדות חריפה באגפיו הקנאיים של העולם החרדי.

דוב ליאור

הרב דוב ליאור (נולד בי"א בחשוון תרצ"ד, 30 באוקטובר 1933) הוא רב ציוני דתי, מן הפוסקים הבולטים בציבור הדתי לאומי וממנהיגי הזרם המכונה "חרדי לאומי".

עד פרישתו המאוחרת לגמלאות בגיל למעלה מ-80, היה רבו של היישוב היהודי בקריית ארבע-חברון וראש ישיבת ההסדר במקום.

דוד כהן (הנזיר)

הרב דוד כהן (אלול ה'תרמ"ז - כ"ח באב ה'תשל"ב; ספטמבר 1887 בערך - 8 באוגוסט 1972) היה הוגה דעות יהודי וחוקר תלמוד, קבלה והפילוסופיה היהודית. מתלמידיו הבולטים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ומהחשובים שבעורכי כתביו. כונה "הרב הנזיר" בשל מנהגי נזירות שקיבל על עצמו.

דוד רזיאל

דוד רזיאל (רוזנסון) (י"ז בחשון ה'תרע"א, 19 בנובמבר 1910 - כ"ג באייר ה'תש"א, 20 במאי 1941), "האלוף בן ענת", היה ממייסדי האצ"ל ומפקדו הרביעי ונציב בית"ר בארץ ישראל. נהרג בעיראק בשליחות צבאית מטעם בריטניה.

זלמן ברוך מלמד

הרב זלמן ברוך מלמד (נולד בי"ב באב ה'תרצ"ז - 20 ביולי 1937) הוא ראש ישיבת בית אל ורב דתי לאומי בולט. עד לשנת ה'תשע"ד (2013) היה גם רב שכונה ב' בבית אל.

חיים הרצוג

חיים הֶרְצוֹג (17 בספטמבר 1918 י"א בתשרי ה'תרע"ט - 17 באפריל 1997 י' בניסן ה'תשנ"ז) היה איש צבא, פוליטיקאי, עורך דין וסופר ישראלי שכיהן כנשיאהּ השישי של מדינת ישראל בשנים 1983–1993. בין תפקידיו היה שגריר ישראל באו"ם, אלוף בצה"ל וחבר כנסת.

יעקב אלעזר כהנא שפירא

הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא (נולד בי"ז בטבת ה'תשי"א, 26 בדצמבר 1950) הוא ראש ישיבת מרכז הרב בירושלים וחבר מועצת הרבנות הראשית.

יעקב אריאל

הרב יעקב אריאל (נולד בי"א בחשוון ה'תרצ"ח; 16 באוקטובר 1937) הוא מחשובי הפוסקים והרבנים בציונות הדתית ונשיאם של ישיבת ההסדר רמת-גן ושל ארגון חותם. בין השנים 2017-1990 שימש כרב העיר רמת גן ואב בית הדין לדיני ממונות בה.

ישיבת ירושלים לצעירים

ישיבת ירושלים לצעירים שעל יד מרכז הרב (מכונה גם בקיצור ישל"צ - ראשי תיבות של "ישיבה לצעירים"), היא ישיבה תיכונית עם פנימייה בשכונת קריית משה בירושלים, בצמוד לישיבת מרכז הרב. הישיבה היא אחת מהישיבות התיכוניות הראשונות, ובעלת מעמד חשוב בציבור הדתי לאומי. הישיבה היא אחד מהמפעלים החינוכיים-תורניים שיזם הרב יעקב פילבר בהשראת משנתו החינוכית של הראי"ה קוק, ובהכוונתו של הרב צבי יהודה קוק.

מוטי יוגב

מרדכי (מוטי) יוגב (נולד ב-22 בפברואר 1956, י' באדר ה'תשט"ז) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת הבית היהודי. שימש מפקד חטיבת אפרים ורמ"ט אוגדת עזה במילואים, בדרגת אלוף-משנה וכן מזכ"ל תנועת בני עקיבא, יו"ר החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, וסגן וממלא מקום של ראש המועצה האזורית מטה בנימין.

מחשבת ישראל

מחשבת ישראל הוא תחום במדעי היהדות שעוסק ביצירות המופת של המחשבה והתרבות היהודית לדורותיה, הבנתה ומיפויה. התחום גם עוסק בקשר, בהקבלה ובהשפעה ההדדית בין דפוסי החשיבה היהודיים לבין הפילוסופיה הכללית.

המונח מחשבת ישראל נטבע על ידי פרופ' אליעזר שביד ומורה מצפון הארץ[דרושה הבהרה], שיזמו שינוי רעיוני ומקצועי מקיף, שבמסגרתו אוחדו באוניברסיטה העברית "החוג לפילוסופיה יהודית וקבלה" ו"החוג לתולדות המחשבה היהודית", והוסיפו לכך גם את "המדור לספרות המחשבה והמוסר" שהיה שייך קודם לכן לחוג לספרות עברית. ביסוד שינוי זה עמדה ההכרה בצורך לחקור במכלול המחשבה היהודית מן המקרא ועד ימינו, בבחינת רצף (לעיתים שבור) אחד. הכרה זו מומשה רק בחלקה ומחשבת המקרא מעולם לא נכללה רשמית בתחומי עיסוקו של חוג זה. מאז הוקמו באוניברסיטאות נוספות חוגים בשם זה, או שתכני ההוראה באקדמיה מוגדרים בשימוש במונח.

הישיבה התיכונית מדרשית נעם הייתה הראשונה ללמד מחשבת ישראל בצורה שיטתית, על-פי תוכנית לימודים שיצר הרב שאול ישראלי. היום, רוב הישיבות התיכוניות מלמדות תחום זה, ומשרד החינוך מכיר בו כמקצוע שאפשר להיבחן בו לתעודת בגרות כחלופה לספרות.

בישיבות הגבוהות בזרם הציוני דתי מקובל ללמוד מחשבת ישראל ולרוב קוראים ללימוד זה לימוד אמונה. הלימוד כולל לימוד ספרי פילוסופיה יהודית כגון הכוזרי וחובות הלבבות, לימוד ספרי המהר"ל וכתבי הרב קוק. ההכנסה של תחום לימוד זה לתוכנית הלימוד בישיבה נעשתה על ידי הרב קוק כשהקים את ישיבת מרכז הרב.

משה צבי נריה

הרב משה צבי נריה (מנקין; כ"א בשבט ה'תרע"ג, 29 בינואר 1913 – י"ט בכסלו ה'תשנ"ו, 12 בדצמבר 1995) היה רב ומחנך, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא. מכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות", בשל השפעתו על עיצוב הציבור הדתי לאומי.

כיהן כחבר הכנסת למשך קדנציה אחת מטעם המפד"ל. חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ופרס הרב קוק.

עזריאל קרליבך

ד"ר עזריאל קרליבך (י"ג בחשוון ה'תרס"ט, 7 בנובמבר 1908 – 12 בפברואר 1956) היה עיתונאי ופובליציסט בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. שימש עורכו הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר מייסדו ועורכו הראשון של העיתון "מעריב".

צבי יהודה קוק

הרב צבי יהודה הכהן קוק (מכונה גם הרצי"ה; ט"ו בניסן ה'תרנ"א, 23 באפריל 1891 - י"ד באדר ה'תשמ"ב, 9 במרץ 1982) היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

צבי ישראל טאו

הרב צבי ישראל טאו (נולד בחודש טבת ה'תרצ"ח - 1937) הוא מהבולטים והמשפיעים בזרם ה"ממלכתי" בציבור הדתי לאומי. הוא נשיא ישיבת הר המור, מנהיג רוחני של ישיבות הקו ושל מפלגת נעם. תלמידיו רואים בו את ממשיך דרכו של רבו, הרב צבי יהודה קוק.

רפי פרץ

הרב רפאל (רפי) פרץ (נולד ב-7 בינואר 1956, כ"ג בטבת תשט"ז) הוא שר החינוך, יו"ר מפלגת הבית היהודי, חבר הכנסת מטעמה. קודם לכן שימש ראש המכינה הקדם-צבאית "עצם". כקצין בצה"ל היה טייס מסוקים ובהמשך הרב הצבאי הראשי בדרגת תת-אלוף.

שאול ישראלי

הרב שאול ישראלי (כ"ה בתמוז ה'תרס"ט 14 ביולי 1909 - י"ט בסיוון ה'תשנ"ה 17 ביוני 1995) היה מן הרבנים הבולטים של הציונות הדתית. שימש רב, דיין בבית הדין הרבני הגדול, חבר במועצת הרבנות הראשית, ראש ישיבת מרכז הרב ונשיא מכון ארץ חמדה. חתן פרס ישראל למדעי היהדות.

שלום נתן רענן

הרב שלום נתן רענן (כ"ו באב תר"ס, 21 באוגוסט 1900 - י' בניסן תשל"ב, 25 במרץ 1972) היה ר"מ בישיבת מרכז הרב ומנהל הישיבה. היה חתנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

ישיבת מרכז הרב
ראשי ישיבה הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1924‏-1935) • הרב אברהם אהרן בורשטין (1925) • הרב יעקב משה חרל"פ (1935-‏1952) • הרב צבי יהודה קוק (1952-‏1982) • הרב שאול ישראלי (1982-‏1995) • הרב אברהם שפירא (1982-‏2007) • הרב יעקב שפירא (2007-מכהן)
Yeshivat Mercaz haRav
רבנים בישיבה בעבר הרב הנזיר • הרב שלום נתן רענן • הרב יצחק אריאלי • הרב אריה שטרן • הרב זלמן ברוך מלמד • הרב שלמה אבינר • הרב אלישע וישליצקי • הרב חיים דרוקמן • הרב דוב ליאור • הרב יעקב אריאל • הרב אליקים לבנון • הרב שלמה שפירא
רבנים בישיבה כיום הרב יהושע רוזן • הרב יעקב פילבר • הרב חיים שטיינר • הרב מנחם בורשטין • הרב מיכאל הרשקוביץ • הרב דוד חי הכהן • הרב יהושע מגנס • הרב יגאל לרר • הרב איתמר אורבך • הרב יאיר גזבר • הרב פנחס מונדשיין • הרב חיים אביהוא שוורץ • הרב יצחק בן שחר • הרב איתן שנדורפי
רבנים שהקימו את ישיבת הר המור הרב צבי ישראל טאו • הרב מרדכי שטרנברג • הרב עמיאל שטרנברג • הרב יהושע צוקרמן • הרב עודד ולנסקי • הרב אריאל אדרי, הרב יעקב לבנון
ערכים קשורים בוגרים ידועים • הפיגוע בישיבת מרכז הרבישיבת הר המורישיבת ירושלים לצעיריםהלכה ברורה ובירור הלכהמכון הרצי"ה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.