ישיבת וולוז'ין

ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וכונתה תדיר אם הישיבות) הייתה ישיבה שפעלה במאה ה-19, והייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית. הישיבה שימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, ב-תקס"ב (1802) בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסקרוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (מאז חלוקת ברית המועצות בבלארוס), והתקיימה עד תרנ"ב (1892). בשנת תרנ"ה (1895) נפתחה הישיבה מחדש על ידי הרב רפאל שפירא והתקיימה עד תקופת השואה.

ישיבת "עץ חיים", ישיבת וולוז'ין
Volozhin yeshiva
תצלום של בנין הישיבה
ישיבה
תאריך ייסוד תקס"ב
תאריך סגירה ה' בשבט ה'תרנ"ב
השתייכות אם הישיבות המודרניות, זרם תלמידי הגר״א
מייסדים רבי חיים מוולוז'ין
ראש הישיבה הרב חיים מוולוז'ין
הרב איצלה מוולוז'ין
הרב אליעזר יצחק פריד
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין)
הרב רפאל שפירא
הרב יעקב שפירא
הרב חיים וואלקין
מיקום וולוז'ין, מינסק, בלארוס
Yeshivas Volozhin
מבנה הישיבה כיום

יסוד הישיבה

בראשית המאה ה-19, לאחר פטירתו של רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא ר' חיים בעשרת ימי תשובה שנת ה'תקס"ג, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו הכריז על הקמת הישיבה[1].

גם רבני וילנה ביניהם רבי אברהם בן הגר"א, רבי אברהם אבלי פאסוועלער אב"ד וילנה, ורבנים אחרים יצאו במכתב למען ישיבת וולוז'ין[2].

הישיבה הוקמה על ידי רבי חיים על פי הדרכת הגר"א, במטרה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות (הנקרא בלשון הישיבות גפ"ת).

סדר הלימוד בישיבה

פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, ולפיהם שילבה הישיבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעם בממוצע[3]. בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים הייתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות החפץ חיים (שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז'ין) רבים מתלמידי ישיבת וולוז'ין ידעו כבר בגיל ארבע עשרה ש"ס, מה שהעניק להם בסיס לימודי רחב לקראת הלימוד בישיבה. על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.

רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר בספרו "מקור ברוך" שראש הישיבה (הנצי"ב-דודו) לא הרשה לתלמידים ללמוד מעבר לגפ"ת כלימוד ראשוני. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א התנגדו בישיבה זו לחסידות.

בתקופת כהונתו של הנצי"ב, שרחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת "חובבי ציון", הוקמו אגודות סתרים של "חיבת ציון" בישיבה. הראשונה נוסדה בשנת תרמ"ה בשם "נס ציונה" (שהרוח החיה שבה היה הרב איסר זלמן מלצר), שלא בידיעת הנצי"ב, ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה את פעולתה, והשנייה בשם "נצח ישראל" נוסדה בשנת תר"ן בידיעתו.

שקיעת הישיבה

לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, דבר שהביא לסגירתה של הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).

הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. גרסה זו אף הפכה למיתוס בעולם הישיבות החרדי על חשיבות ההתנגדות ללימודי חול בישיבות. עם זאת, הנצי"ב הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שנעשה, וכפי שהוא כותב בשו"ת משיב דבר[4]: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים.", אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הישיבה האחרים. לימוד הרוסית שנעשה באופן רשלני, לא סיפק את שר ההשכלה הרוסי, שהכביד בתגובה את דרישותיו ודרש בנוסף:

  1. להקדיש יותר ממחצית הלימוד ללימודי חול, משעה 9 ועד שעה 3,
  2. שלא יהיו לימודים בערב,
  3. שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום,
  4. שכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות רשמיות.

תביעות אלו סתמו את הגולל על הישיבה[5]. שלוש שנים לאחר סגירת הישיבה, בשנת תרנ"ה (1895) היא נפתחה שוב. אך לא הייתה זו ישיבה ברמה ובמעמד של "ישיבת וולוז'ין" המקורית. במהדורתה החדשה נוהלה הישיבה על ידי חתנו של הנצי"ב הרב רפאל שפירא, מחבר "תורת רפאל", אשר נפטר במינסק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אחריו כיהן בראשות הישיבה בנו הרב יעקב שפירא, מחבר "גאון יעקב", ולאחר פטירתו כיהן חתנו הרב חיים וואלקין בראשות הישיבה. יד הכורת בשואה שמה קץ מוחלט לישיבת וולוז'ין. לאחר השואה, הקים הרב שמעון לנגבורט, חתן נוסף של הרב יעקב שפירא, את ישיבת "גאוני וולוז'ין", בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק.

עם השנים נעשו במבנה הישיבה שימושים שונים (למשל, קונדיטוריה). נכון לחורף 2015, הרשויות המקומיות העבירו את מבנה הישיבה לאיחוד הקהילות היהודיות הדתיות ברספובליקת בלארוס (ИРО).

כולל בראדסקי

מסגרת לימודים שהתקיימה בוולוז'ין החל משנת תרמ"ו התקיימה בזכות תרומתו של הנדיב הידוע ישראל ברודסקי, בעל בית חרושת לסוכר בקייב. במסגרת זו למדו עשרה מהמובחרים בתלמידי ישיבת וולוז'ין שנקראו "הברודסקאים" לתקופה של חמש שנים, תלמידים אלה התחייבו לכללים תובעניים יותר משאר תלמידי הישיבה. לרוב לא נשארו ברודסקאים למשך כל חמש השנים ולפני סיום מסלול הכולל נתמנו לרבני ערים.

ראשי הישיבה

המשנים לראשי הישיבה

ראשי הישיבה בתקופה החדשה

תלמידים בולטים

בישיבת וולוז'ין למדו הרבה תלמידי חכמים שהתפרסמו אחר כך, ובהם:

בתקופת הגר"ח מוולוז'ין

בתקופת הנצי"ב והגר"ח מבריסק

כמו כן למדו בה גם כאלו שהתפרסמו בתחומים שונים (לא תורניים):

  • בוגרים נוספים מישיבת וולוז'ין

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2005
  • בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2014
  • ש. ל. ציטרון, מלחמת הדינסטיות בישיבת וולוזין, רשומות, א', אודסה תרע"ח, עמ' 123–135
  • תנחום פרנק, תולדות בית ה' בוולוז'ין.
  • דב אליאך, אבי הישיבות
  • הגדה של פסח וולוז'ין
  • משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז'ין, תשל"ב
ספרי זכרונות של תלמידי הישיבה
  • מקור ברוך - זכרונותיו של הרב ברוך אפשטיין מישיבת וולוז'ין [דרושה הבהרה]
  • מאיר בר-אילן, מוולוז'ין עד ירושלים
  • עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא- פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004,
  • כתבי פנחס טורברג, ניו יורק ה'תשי"ג
  • מנחם מנדל זלוטקין, ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק, שביבים א, פריז תשט"ו (נדפס שנית בתוך: אטקס וטיקוצ'ינסקי, ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, עמ' 182–192)
  • ישראל קלוזנר, תולדות נס ציונה בוולוז'ין, ירושלים תשי"ד

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ המכתב התפרסם לראשונה בירחון הפלס שנה שנייה, חוברת שלישית (טבת תרס"ב), בשם "לחוקרי קדמוניות", עמ' 140–143, המכתב נדפס גם ב'תולדות ר"ח מוואלוזין', מאת הרב מ. ש. שמוקלר ווילנא תרסי'ט, מעמ' 38, ובמקורות לתולדות החנוך בישראל, מאת הר"ש אסף, כרך - ד', ירושלים תש"ג, עמ, ק"ע.
  2. ^ הפלס, שם, עמ' 293, שמוקלר שם, אסף שם עמ' קעג
  3. ^ לפי עדות הרב איסר זלמן מלצר
  4. ^ א, סי' מ"ד
  5. ^ מקור ברוך עמ' תתר"ג
  6. ^ אבא בלושר, ביאליק בוולוז'ין, וולוז'ין בביאליק: זיכרון לחבר-ישיבה שהיה ואיננו עוד, ולישיבה שאיננה עוד..., מו"ל לא ידוע, קווינס, תרצ"ה, 1934
אהרן הימן

הרב אהרן הימן (הימאן; בכתיב לועזי: Hyman; כ"ח בסיון תרכ"ג, 15 ביוני 1863 – כ"ג בשבט תרצ"ז, 3 בפברואר 1937) היה רב, חוקר דברי ימי חז"ל ומאמריהם ומחבר ספרים.

אלתר דרויאנוב

אַלְתֶר אשר אברהם אבא דרוּיאָנוֹב (6 ביולי 1870, ז' בתמוז תר"ל, דרויה, מחוז וילנה, האימפריה הרוסית (ליטא) – 10 במאי 1938, ט' באייר ה'תרצ"ח, תל אביב, פלשׂתינה-א"י) היה סופר, עורך, מתרגם ועיתונאי עברי ועסקן ציוני.

אריה לוין

הרב אריה לייב לוין (ו' בניסן ה'תרמ"ה - ט' בניסן ה'תשכ"ט; 22 במרץ 1885 - 28 במרץ 1969) היה משגיח ירושלמי שנודע כאיש חסד. כונה אבי האסירים או רב האסירים. בירושלים היה ידוע בשם ר' אריה.

ברוך בר ליבוביץ

הרב ברוך דוב בֶּר (בער) ליבוביץ (תר"ל, 1870 - ה' בכסלו ת"ש, 1939) היה ראש ישיבת כנסת בית יצחק, מחבר ספר ברכת שמואל וממנחילי דרך הלימוד בעולם הישיבות.

המתמיד

"הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים של חיים נחמן ביאליק, והוא פואמה היסטורית המתארת את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם.

חיים ברלין

הרב חיים ברלין (ה' בשבט תקצ"ב, 7 בינואר 1832 - י"ג בתשרי תרע"ג, 24 בספטמבר 1912) היה רבן של וולוז'ין, מוסקבה וירושלים וראש ישיבת וולוז'ין.

חיים הלוי סולובייצ'יק

הרב חיים הלוי סולובייצ'יק (מכונה "רֶבּ חיים מבריסק" או בקצרה "רֶבּ חיים"; ט"ו באדר ב' ה'תרי"ג 1853- כ"א באב תרע"ח, 30 ביולי 1918), מגדולי הדמויות הרבניות של המאה ה-20 ואבי שיטת בריסק בלימוד התורני.

חיים מוולוז'ין

הרב חיים איצקוביץ, ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין (ז' בסיוון ה'תק"ט, 24 במאי 1749 - י"ד בסיוון ה'תקפ"א, 14 ביוני 1821), היה תלמיד בולט של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין.

חיים עוזר גרודזנסקי

הרב חיים עוזר גרודזנסקי (ט' באלול תרכ"ג, 24 באוגוסט 1863 - ה' באב ת"ש, 9 באוגוסט 1940) היה מגדולי התורה בליטא בתקופה שקדמה לשואה, פוסק בולט בתקופתו, ונשיא מועצת גדולי התורה. השפיע רבות על דמותה של היהדות החרדית הליטאית.

יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בית הלוי)

רבי יוסף דוב (יוסף דובער הלוי, או יושֶׁה בֶּר) הלוי סולובייצ'יק (1820–1892, ה'תק"ף - ד' באייר ה'תרנ"ב) היה משנה ראש ישיבה בישיבת וולוז'ין, אחר כך היה רבה של העיר סלוצק ואחריה רבה של העיר בריסק בליטא בין השנים 1879-1892. נחשב לראשון לשושלת בריסק - שושלת שרבנים רבים ומפורסמים נמנו עליה. בנו היה רבי חיים סולובייצ'יק, שכאביו אף הוא כיהן כראש ישיבת וואלוז'ין וכרב ואב"ד בריסק, ונכדו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רבה האחרון של העיר, ובפרוץ השואה עלה לירושלים. רבי יוסף דב חיבר ספרי שו"ת וספר על המקרא. ספריו נקראים בשם "בית הלוי".

יצחק אייזיק הלוי

יצחק אייזיק הלוי (רבינוביץ) (21 בספטמבר 1847, י"א בתשרי ה'תר"ח – כ' באייר תרע"ד, 15 במאי 1914) היה מלומד, מחבר, עסקן והיסטוריון יהודי. נודע בעיקר בזכות סדרת ספריו דורות הראשונים, שבה הציג אפולוגטיקה מקיפה להגנת הפרשנות והאמונה המסורתיות כנגד המחקר הביקורתי של חכמת ישראל וביקורת המקרא. היה פעיל ציבורי למען האורתודוקסיה במאבק נגד הכוחות המודרניסטיים ביהדות מזרח אירופה והשתתף בהקמת אגודת ישראל.

מאיר בר-אילן

הרב מאיר בר-אילן (ברלין) (ה' באייר תר"מ, 16 באפריל 1880 – י"ט בניסן ה'תש"ט, 18 באפריל 1949) היה רב, מחבר ועסקן ציוני, מראשי ומנהיגי תנועת המזרחי והציונות הדתית. מייסד עיתון "הצופה", מייסד האנציקלופדיה התלמודית ועורכה הראשון.

משה מרדכי אפשטיין

הרב משה מרדכי אפשטיין (7 במרץ 1866, כ' באדר ה'תרכ"ו – 28 בנובמבר 1933, י' בכסלו ה'תרצ"ד) היה ראש ישיבת כנסת ישראל בסלובודקה ובחברון, חבר מועצת גדולי התורה וממקימי העיר חדרה.

נח זבולוני

נח זבולוני (זבילביץ') (1910 - י"ג באדר ה'תשס"ד, 5 במרץ 2004) היה עיתונאי ישראלי. נודע בשם העט רנ"ז.

נפתלי צבי יהודה ברלין

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין (כונה: ר' הירש לייב; כ"ט בחשוון ה'תקע"ז, 20 בנובמבר 1816 – כ"ח באב ה'תרנ"ג, 10 באוגוסט 1893) היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.

קלונימוס זאב ויסוצקי

קלונימוס (קלמן) וולף (זאב) ויסוצקי (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: וויסאָצקי; ברוסית: Вульф Янкелевич (Калман-Вольф, Калонимус Вольф) Высоцкий; ‏ 8 ביולי 1824 – 24 במאי 1904, מוסקבה), מייסד חברת תה ויסוצקי, נדבן יהודי ועסקן בתנועת חובבי ציון ברוסיה.

רפאל שפירא

רבי רפאל שפירא (ה'תקצ"ז, 1837 - כ"ג באדר ב' ה'תרפ"א, אפריל 1921) היה רב העיירה וראש ישיבת וולוז'ין.

שמואל סלנט

הרב שמואל סָלַנט (נכתב גם שמואל סלאנט) (ב' בשבט תקע"ו, 1 בפברואר 1816 - כ"ט באב תרס"ט, 16 באוגוסט 1909) היה מורה הוראה, רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים.

שמעון שקופ

הרב שמעון יהודה הכהן שְׁקוֹפּ (בהגייה יידית-ליטאית: רֶבּ שׁימֶען; בכתיב יידי: שקאָפּ; תר"כ - ט' במרחשוון ת"ש, 1939) היה ראש ישיבת שער התורה בגרודנה. יצר דרך ייחודית בלמדנות המזרח-אירופית הקלאסית, שבאה לידי ביטוי בעיקר בספרו "שערי יֹשר", ומתאפיינת בניתוח לוגי-משפטי של העקרונות היסודיים שבהלכה, ופחות בפלפול מקומי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.