ירמיהו

לפי התנ"ך יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.

ירמיהו
יִרְמְיָהוּ
Пророк Иеремия, Микеланжело Буонаротти
SA 160-Jeremia op de puinhopen van Jeruzalem
ירמיהו על חורבות ירושלים (1844) - ציור מאת הוראס ורנה
Ehad Haam street P1130405
ציור מדומין של ירמיהו הנביא באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב

רקע היסטורי

תקופת פעילותו של הנביא

לפי כותרת הספר, ירמיהו החל לנבא בשנה ה-13 ליאשיהו[1] היא שנת 627 לפנה"ס (יאשיהו עלה למלכות בשנת 639 לפנה"ס), ואילו לפי הכרונולוגיה שבסדר הדורות, השנה האחרונה של נבואת ירמיהו הייתה ה-411 לפנה"ס - שנת ג'ש"נ בלוח עברי.[2] הוא המשיך לנבא עד לחורבנה של יהודה בידי הבבלים. הוא נשא את נבואותיו ביהודה, אך כמה מהן נאמרו במצרים.

תקופת נבואתו, לפי כותרת הספר, חלה בעת כהונתם של המלכים יאשיהו (639-609), יהואחז (609), יהויקים (608 לפנה"ס - 598 לפנה"ס), יהויכין (597 לפנה"ס) וצדקיהו (596 לפנה"ס - 586 לפנה"ס). ברם, אין בספר התייחסות לאירועים מתקופת יאשיהו, ומלך יהודה הראשון שנזכר בשמו הוא יהואחז בן יאשיהו המוזכר בשם שלם (ירמיהו כב 11).

ירמיהו החל להתנבא זמן קצר לאחר הנביא צפניה, והיה בן-דורו של יחזקאל. נביאים נוספים שניבאו בימיו הם נחום (סביב 612 לפנה"ס), חולדה וחבקוק (ככל הנראה גם כן סביב 612 לפנה"ס, כלומר נפילת אשור ועליית בבל).

האימפריות ששלטו על ארץ ישראל בתקופת ירמיהו

כשירמיהו החל לנבא הייתה האימפריה האשורית במגמת דעיכה, וכבר לא שלטה בארץ ישראל. עוד בתקופת יאשיהו מלך יהודה התחרו ביניהן ממלכת יהודה והאימפריה המצרית על השליטה בשטחי ארץ ישראל.[3] בשלב מסוים השתלטה מצרים על ארץ ישראל והפכה את יהודה לממלכה גרורה שלה. על יהודה מלך אמנם יאשיהו, אך הוא היה כפוף לשלטון המצרי. לפי ספר מלכים ב, יאשיהו אף הומת על ידי מלך מצרים (כג 29). לאחר שיהואחז בן יאשיהו מרד במלך מצרים הוא הוסר מכס המלוכה ותחתיו הומלך אחיו אליקים, המכונה גם יהויקים (כג 33-34).

נקודת מפנה במאזן הכוחות בין האימפריות הוא קרב כרכמיש, שהתרחש בשנת 605 לפנה"ס. קרב זה התרחש על גדות הפרת בין בבל למצרים, ובסופו נחלה מצרים תבוסה. עדות לקרב זה מצויה בספר ירמיהו (מו 1-6), בה נושא הנביא קינת לעג על התבוסה המצרית בקרב. בעקבות הקרב, איבדה מצרים את שליטתה בארץ ישראל, ויהודה בראשות המלך יהויקים הפכה להיות ממלכה גרורה של בבל (מלכים ב כד 1).

בשנת 601 ניסה נבוכדנצר מלך בבל לפלוש למצרים, וצבאו נבלם בקרב בשערי מצרים. עם זאת, יהודה נשארה כפופה לאימפריה הבבלית.[4]

לאורך כל ימי ירמיהו שלטה בבל על ארץ ישראל. האימפריה הבבלית חדלה להתקיים רק בשנת 539 לפנה"ס, כאשר השתלט עליה כורש מלך פרס.

ירמיהו ונבואותיו

על קורותיו של ירמיהו קיימות יותר ידיעות, מאשר על כל נביא אחר. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין".[5] ענתות הייתה עירו של אביתר הכהן, ושם ישב לאחר ששלמה הדיחו מן הכהונה.[6] יש לשער לפיכך, שמשפחת הכוהנים אליה השתייך ירמיהו הייתה מצאצאי אביתר לבית עלי הכהן ולא מבני צדוק שהיו כהני המקדש בירושלים. ייתכן שמטעם זה ירמיהו לא גילה עניין בעבודת בית המקדש, בניגוד לנבואותיו של בן-דורו, יחזקאל שגם הוא היה כהן. ולא זו בלבד, אלא שבדומה לעמוס, הושע וישעיהו, גם ירמיהו דיבר בחריפות נגד התפיסה העממית, שבכוחם של הקרבנות לכפר על מעשים רעים ללא תשובה אמיתית.

תפקידו של ירמיהו כנביא הוגדר בנבואת ההקדשה שלו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק אחר-כך "לבנות ולנטוע".[7] הרקב הדתי והמוסרי שעלה בלב האומה במשך הדורות הקודמים השחית אותה עד לאין מרפא, ואין תקנה אלא להרוס את המדינה ולנתוש את האומה מארצה, כדי להשיבה אל יסודות האמונה והמוסר.

ראשית ימי נבואתו

מראשית פעולתו הנבואית השניא ירמיהו את עצמו על כל סביבותיו. יחיד הוא בכך בין הנביאים. יותר מכל הנביאים הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ".[8] אויביו מקללים אותו, והוא מקלל את אויביו; הוא הנביא היחיד בין הנביאים המקלל אויבים אישיים. דבר זה מתגלה כבר בראשית דרכו כנביא, בעודנו בענתות: בני עירו אסרו עליו את הנבואה ואיימו עליו בעונש מוות,[9] ואף אחיו ובית אביו הצטרפו לשונאיו ורודפיו.[10] כל אלו גרמו לירמיהו להפנות תלונה ראשונה על הרדיפות שנרדף ולהתפלל שיראה בנקמת ה' בשונאיו.[11]

מסתבר שבשל הרדיפות שרדפוהו בענתות עקר משם והשתקע בירושלים בעודנו צעיר. אך גם שם לא ניצל משנאה ורדיפות. הפקודה לא לשאת אשה ולא ללדת ילדים באה לו ככל הנראה כשהיה עדיין צעיר וחפץ לשאת אשה, ובאותם הימים כבר ישב בירושלים.[12] ירמיהו הצטווה גם שלא לקחת חלק בחיים החברתיים של שכניו, וזאת כדי שישמש אות ומופת לחורבן הממשמש ובא.[13] כל אלו תרמו, מעבר לסיבה העיקרית שהיא נבואותיו הקשות, להשניאו על כל יודעיו. לא ידוע ממה התפרנס ירמיהו בעת ישיבתו בירושלים, שהרי כנראה לא היה מקבל מתנות בשכר הנבואה כמנהג הנביאים שהנבואה אומנותם. עם זאת, הייתה לירמיהו סיעה של אוהבים בעיר, וייתכן שהללו פרנסוהו.

חמש שנים לאחר שנתקדש ירמיהו לנביא, בשנה ה-18 ליאשיהו, אירע המאורע הגדול של מציאת ספר התורה במקדש, מאורע שהביא לברית יאשיהו וטיהור הארץ מעבודה זרה תוך הריסת הבמות. אולם מאורע זה לא נזכר במפורש אצל ירמיהו. אין ספק אמנם שירמיהו שמח על הרס הבמות שהיו שנואות עליו,[14] ייתכן גם שקרא בערי יהודה ובחוצות ירושלים לשמוע ולקיים את דברי הברית הזו של יאשיהו,[15] אך בעיניו לא הייתה ברית חדשה זו אלא חידושה של הברית הישנה שכרת ה' עם העם בעת יציאת מצרים, על התנאי העיקרי שבה: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".[16]

בעת ההיא, אלו ששנאו ורדפו אותו היו אנשים פרטיים, אך החל מראשית מלכותו של יהויקים, הוא הפך ל"אויב העם" ורודפיו היו עתה השרים והמלך. בראשית ימי יהויקים, היו חייו זמן-מה אף בסכנה. אחרי נבואת-הפורענות האיומה שניבא בתופת, וחזר עליה בחצר בית ה', הכה אותו פשחור בן אמר, נגיד המקדש, ונתן אותו "על המהפכת"[17](בית אסורים). אחרי נבואת-חורבן אחרת בחצר-המקדש, הכהנים, הנביאים והעם תפסו אותו ורצו לשפטו משפט מוות, אבל השרים וחלק מהעם הגנו עליו, ובפרט הגן עליו אחיקם בן שפן, והוא לא הומת.[18] החל מהשנה הרביעית של יהויקים נלווה אל ירמיהו ברוך בן נריה, שהיה ממשפחת שרים נכבדה,[19] ככל הנראה מסופרי המלך, והוא הופך להיות לסופרו וידידו הנאמן של ירמיהו.

BaruchWritingJeremiah sProphecies.jpeg
ירמיהו מנבא ובן נריה מעתיק את נבואותיו במרץ. תחריט מאת גוסטב דורה

בשנה הרביעית ליהויקים (ניסן 603 - אדר 604), "היא השנה הראשונה לנבוכדראצר השני", כינס ירמיהו את נבואות הפורענות שלו וכתב אותן על ספר.[20] מסתבר שדבר זה היה לאחר קרב כרכמיש, בו הובסו שרידי הכוח האשורי והכוח המצרי שחש לעזרת אשור, ולאחר הכתרתו של נבוכדנאצר. באותה שנה השמיע הנביא את דעתו, על כך שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה[21]; את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה שלה נשאר נאמן עד הסוף.[22]

לאחר קרב כרכמיש

קרב כרכמיש, שבו הוכה צבאו של פרעה נכו השני ובבל הפכה ליורשת של ממלכת אשור, פתח פרק חדש בפעולתו הנבואית של ירמיהו, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת פרסומה. מתחילת פעולתו הכריז ירמיהו על חורבן יהודה ביד אויב נורא שיבוא מארץ צפון, אך הוא לא פירש את שמו של אותו אויב.[23] והנה, ניצחונו של נבוכדראצר היה סימן לאמיתות נבואותיו הקודמות של ירמיהו לא רק בעיני הנביא עצמו, כי אם גם בעיני בני דורו, והדבר אך עודד את הנביא לפעילות מיוחדת. לאור זאת יש להבין את העובדה שירמיהו בחר לכנס בכתב את נבואותיו הקודמות: באותה שנה (605 / 604) הכתיב ירמיהו לברוך, שהצטרף אליו לשמש כסופרו, את נבואותיו הקודמות כדי שיקרא אותן באוזני העם, למען ישמשו לו עדות והתראה.[24] משעה זו ואילך דיבר ירמיהו במפורש על נבוכדראצר כ"עבדו" של ה', וכמי שהופקד על ידי האל כמטה זעם לענוש את יהודה ואת הגויים שכניה. שבעים שנה עתיד להימשך לפי ירמיהו שעבודם של יהודה והגויים לבבל, אך לאחר מכן תבוא פקודתה של בבל ואף היא תחרב.[25]

באותו זמן עשה הנביא שני מעשים סמליים: הוא משקה את הגויים כוס של יין החֵמה כדי לסמל את חורבנם,[26] והוא שובר בקבוק של חרס בגיא בן הינום לעיני זקני העם וזקני הכוהנים, ומכריז שכך ישברו העם והעיר מפני התועבות שבגיא בן הינום. לאחר מכן הוא בא ומכריז בחצר המקדש על החורבן העתיד לבוא על העיר והמדינה כולה.[27] בעקבות מעשה זה שם פשחור את ירמיהו אל "המהפכת", ומשיצא הנביא מן המהפכת למחרת היום, חזר והכריז על גלות האומה לבבל והוסיף והכריז עונש קשה לפשחור, שגם הוא היה נביא.[28]

בשנה החמישית ליהויקים קראו צום במקדש. הרקע לכך היה, ככל הנראה, יציאתו של נבוכדנאצר בסיוון 604 למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), וכיבושה של אשקלון בחודש כסלו באותה שנה, כיבוש שגרם ככל הנראה זעזוע בחצרו של יהויקים. ירמיהו עצמו לא יכול היה לבוא למקדש מסיבה בלתי ברורה (לפי יר' לו,ה הוא היה "עצור", ופירושה של מילה זו אינה ברורה, אך רש"י מפרש "כלוא"). אך במקומו בא ברוך סופרו למקדש, והוא קרא, תחילה באוזני העם ואחר-כך באוזני השרים, את נבואות המגילה שכתב ירמיה. הדברים שקרא ברוך עשו רושם רב על השומעים, ולבקשת השרים מסר להם ברוך את המגילה על מנת שיקראוה בפני המלך. אולם יהויקים המלך קרע את המגילה והשליכה לתוך האח הבוערת לפניו בבית החורף, וגם שלח לתפוש את ירמיהו ואת ברוך, אלא שהם הצליחו להסתתר מפניו. ירמיהו הכתיב לברוך על מגילה חדשה את הנבואות הקודמות, ועל אלו הוסיף גם אחרות.[29]

משנכנע יהויקים לפני נבוכדראצר לא העז עוד לנגוע בירמיהו, והנביא חזר לפעול. כך למשל, הביא הנביא את בני רכב אל אחת מלשכות המקדש על מנת להדגים לעם את ההבדל בינם – הדבקים במצוות אביהם לא לשתות יין, לבין העם שלא נשמע לקול ה' (ירמיהו, פרק לה; בפרט פסוק יא: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם" - מסתבר שזה היה סמוך להשתעבדות יהויקים לבבל).

ימי צדקיהו

בימי צדקיהו עלה ירמיהו לגדולה. צדקיהו דרש בו, בעצמו או בידי שריו. אך יחסו של צדקיהו אל ירמיהו הוא כמו היחס שהיה לחזקיהו כלפי ישעיהו: הוא מכיר בירמיהו כנביא ה', ועם זאת הוא אינו יכול לכוון את מדיניותו על פי עצת ירמיהו. בשנה הרביעית לצדקיהו שלח ירמיהו "מוסרות" למלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון בידי שליחיהם שבאו לירושלים על מנת לתכנן מרד נגד בבל, בהזהירו אותם לשאת את עולה של בבל בסבלנות עד שיבוא הקץ לשלטונה של בבל.[30] המרד לא יצא לפועל, וכדי לפייס את נבוכדראצר שלח צדקיהו משלחת לבבל. צדקיהו גם איפשר לירמיהו לצרף מסר מצדו לגלות יהודה שהוגלתה עם יהויכין לבבל: המסר של ירמיהו אליהם היה, שישתקעו בארץ גלותם ויחכו בסבלנות לגאולתם שתבוא לאחר שבעים שנה, ולהזהירם שלא יתפתו להאמין לנבואות השקר המבטיחות להם גאולה מהירה ומעוררת אותם למרוד בנבוכדראצר.[31]

את הרקע לתקוות בקרב הגולים להפלת נבוכדראצר יש, כנראה, לקשור לניסיון למרד בנבוכדראצר בשנת 595 לפנה"ס - 594 לפנה"ס, המתועד בכרוניקות הבבליות, בו השתתפו "[פקידים בכירים] רבים". ממרד זה נשאר הד נוסף מתעודה בה נרשם סיכום מגזר הדין שהוטל על אחד הפקידים הללו- Babu-ahhe-iddina - על שהפר את שבועת נאמנותו כפקיד; הוא נידון למות, ונחלתו – האדמות שקיבל אביו בשעתו כמענק מנבופלאסר ליד בורסיפה – הוחרמה. מרד זה אירע שלוש שנים לאחר גלות יהויכין (598 לפנה"ס - 597 לפנה"ס).

תנועת המרד מצאה תומכים נלהבים בנביאים שעסקו בנבואה כמקצוע, קצתם בירושלים וקצתם בגלות בבל.[32] הם הלהיבו את העם בהבטחות שעוד מעט תבוא מפלתה של בבל, והגולה עם המלך השבוי יכניה בראשה תשוב לירושלים. ירמיהו נלחם כל ימיו בנביאי השקר הללו, והם מצדם נלחמו בו בירושלים וגם במכתבים ששלחו מן הגולה אל השלטונות בירושלים.[33] אחד מהם, חנניה בן עזור מגבעון, ניבא במקדש לפני העם שבעוד שנתיים יבוא השחרור מעול בבל, וכסמל לשבירת עול בבל שבר את מוטת העץ שנשא ירמיהו על צווארו. ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל הוא לא יכול היה להכחישה, שהרי אפשר שה' ניחם על הרעה. אולם אחר-כך באה לו נבואה לעשות מוטת ברזל תחת המוטה ששבר חנניה, וחנניה מת באותה שנה (בשנה הרביעית לצדקיהו) כפי שניבא ירמיהו.[34]

בשנה הרביעית למלכות צדקיהו נסע מלך יהודה לבבל להתייצב בפני נבוכדראצר, ועמו נסע גם השר שריה אחיו של ברוך סופרו של ירמיהו. הנביא ניצל הזדמנות זו ונתן ביד שריה מגילה ובה נבואת פורענות על בבל, תוך בקשה ששריה יקרא בבואו לבבל את המגילה, ולאחר מכן יקשור אותה לאבן וישליכנה לנהר פרת לסמל, שכך תשקע בבל ולא תקום עוד.[35]

לבסוף פרץ המרד ונבוכדראצר עלה עם חילו על ירושלים. הנביא הזהיר את צדקיהו שמלך בבל יכבוש את העיר, אך מלך יהודה סירב לשמוע לקולו, משום שהמצרים יצאו נגד הבבלים והתחדשה התקווה ביהודה לתשועה על ידי המצרים. הצבא הבבלי אכן הסיר את המצור מעל ירושלים על מנת לצאת נגד המצרים, ובירושלים רבתה השמחה והתקווה שהבבלים לא ישובו לצור על העיר. צדקיהו פנה אל ירמיהו כדי שיתפלל אל ה' שיציל את ירושלים, אלא שהנביא הגיב על כך בנבואת פורענות המנבאת שהמצרים עתידים לשוב לארצם ושהבבליים יחדשו את המצור על העיר.[36] באותה שעה הפרו עשירי ירושלים את הברית שכרת צדקיהו עם העם לשחרור בני העם שהשתעבדו לחוב והפכו לעבדים, ומשסר האיום הבבלי חזרו עשירי ירושלים והחזירו משוחררים אלו לעבדות. על כך הגיב הנביא בתוכחה קשה.[37]

באותו הזמן התנסה הנביא באירוע אישי קשה: הוא יצא מירושלים ללכת לארץ בנימין, אך בשער בנימין נתפס בהאשמה שהוא בוגד בעמו ותומך בבבלים; הוא הובא אל השרים שהכוהו ושמו אותו בבית הכלא. רק לאחר ימים רבים שוחרר משם בפקודת המלך, אך הושאר במעצר בחצר המטרה.[38] אך גם שם לא הייתה לו מנוחה: לשרים נודע שגם במאסרו ממשיך ירמיהו לייעץ להיכנע לכשדים, ואף לקרוא לחיילים לערוק אישית ("ליפול אל הכשדים"), והם דרשו מהמלך להמית את הנביא מאחר שהוא "מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים".[39] (חותמות הנושאות את שמם של שניים מן השרים, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו, התגלו בחפירות בעיר דוד).[40] צדקיהו נאלץ להיכנע לשרים, והם הטילו את ירמיהו לבור טיט טובעני, שם היה מת וודאי מחולשה ורעב, אלמלא אחד מעבדי המלך, עבד כושי סריס, שדיבר אל לבו של צדקיהו וברשות המלך הוציא את ירמיהו מן הבור והחזירו לחצר המטרה.

המלך לקח את ירמיהו מחצר המטרה בסתר על מנת לבקשו לשאול בדבר ה'. אך הנביא חזר וייעץ למלך שימסור את עצמו ביד הכשדים. לצדקיהו לא היה האומץ לעשות זאת, אך הוא ביקש מירמיהו שישמור בסוד את דבר הפגישה ביניהם.

לבסוף נכבשה ירושלים על ידי הבבלים ובעקבות כך באו החורבן והגלות. כשראה צדקיה כן, יצא לברוח במחילה שהובילה ליריחו עם בניו (מערת צדקיהו), אך הם נתפסו בידי נבוזראדן והוסגרו לידי נבוכדנצר. נבוכדנצר שאל אותו באיזה דין הוא רוצה למות, על שמרד במלך או על שנשבע בה' לשקר. צדקיהו ביקש לההרג לפני בניו שלא יראה במותם ובניו ביקשו גם הם שלא לראות במות אביהם. הרג את בניו וניקר את עיני צדקיהו. היה צדקיה צווח ואומר בואו וראו כל בני אדם, שהיה ירמיה מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו, ולא הייתי שומע לדבריו, והריני בבבל ועיני לא רואות אותה.

לאחר חורבן ירושלים

משנודע לבבלים שירמיהו התנגד למרד, שחררוהו מן השבי ונתנוהו בידי גדליה בן אחיקם, אך הוא בחר לשבת בתוך העם.[41] חודש לאחר נפילת ירושלים הגיע לעיר נבוזראדן, שר הטבחים,[42] ובידו פקודה מנבוכדראצר להתנהג בחסד עם הנביא.[43] נבוזראדן מצא את הנביא כשהוא אסור באזיקים בתוך העם המובלים לגלות לבבל. נבוזראדן פיתח את אזיקיו והזמינו לבוא עמו לבבל כאורחו או ללכת באשר יחפוץ. ירמיהו החליט ללכת אל גדליהו, שבינתיים הקים במצפה מרכז לשארית העם.[44] כשנרצח גדליהו, ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וגם את הנביא ואת ברוך הסופר וירדו למצרים.[45]

מפעולותיו של הנביא במצרים נמסרו שני עניינים: מעשה סמלי שעשה בפתח בית פרעה בתחפנחס, כדי לסמל את מפלת מצרים ביד נבוכדנאצר,[46] ותוכחה שאמר ליהודים הפליטים במצרים על שדבקו בעבודה זרה, ובפרט עבודת מלכת השמים בידי הנשים.[47] ייתכן שגם את נבואתו השנייה על מפלת מצרים[48] ניבא הנביא במצרים קרוב לשנת 568 לפנה"ס, השנה בה נלחם נבוכדראצר נגד מצרים; הנביא היה אז כמעט בן 75 שנה.

פטירתו וקבורתו

זמן פטירתו של ירמיהו ומקום מיתתו אינם מופיעים בתנ"ך.

האר"י כתב שנקבר בחצר המטרה. המערה והקבר בה תוארו על ידי עולי רגל יהודיים שהגיעו לעיר, כגון הקראי שמואל בן דוד שביקר בעיר בשנת 1641.

אגדות אחרות ממקמות את הקבר במצרים. על פי אגדות אלו, נרצח על ידי יהודי מצרים לאחר שהוכיחם. כיום ישנו קבר ליד קהיר המזוהה כקברו של ירמיהו. אגדה אחרת מספרת על כך שאלכסנדר מוקדון הוציאו מקברו, וקבר אותו באלכסנדריה לפני בנייתה, לשמירה על העיר.[דרוש מקור]

גישתו הנבואית של ירמיהו במסגרת הנבואה הקלאסית

Jeremiah22
ירמיהו, כפי שמופיע במנורת הכנסת

משעת הקדשתו לנבואה הופקד ירמיהו "עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ".[49] אולם, את עיקר נבואותיו תפסה שאלת השואה העתידה לבוא – האם האסון יכלול גם את יהודה, והאם קרוב או רחוק הוא? - ואילו בשאלה האחרונה, "לבנות ולנטוע", המעיט לעסוק. שני חזונות שצורפו לחזון ההקדשה,[50] "חזון מקל השקד"[51] ו"חזון הסיר הנפוח",[52] הבהירו לו שהאסון אכן קרוב מאד, ושיפגע גם ביהודה, וכי מדובר באויב שיבוא מצפון.[53] אלא שטיבו של אויב זה התבהר לירמיהו רק מקץ 21 שנים, בשנת 605, לאחר קרב כרכמיש: אויב זה הוא נבוכדנאצר. אלא שאז התחוללה גם תמורה מסוימת במבט ההיסטורי של נבואות ירמיהו: חלף התאוריה של "מטה הזעם" שהודגשה בנבואות ישעיהו, תאוריה שהציבה את ירושלים ויהודה במרכז ההיסטוריה העולמית, הציגו נבואותיו של ירמיהו גם תפיסה שבה הצטייר נבוכדנאצר כשליחו הזמני של אדון ההיסטוריה, לא רק על מנת להעניש אלא על מנת להבטיח את שלום העולם. מסקנתו של ירמיהו היא, שעל יהודה להשתלב במערכת חדשה זו ולהיכנע למלך בבל, שכן זהו רצון האלוהים.[54] בו בזמן הוא חזה את המלכתו של "צֶמַח צַדִּיק" מבית דוד: "וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ".[55] בנבואות אלו אין, אפוא, היבט אסכטולוגי כלשהו לא בנבואה שבפרק כז, המדברת על כניעה לבבל, ולא בנבואת צמח צדק.

רק במגילת הנחמה (פרקים ל-לא), שנחתמה כנראה אחרי החורבן, חזר ירמיהו שוב להדגיש את התפיסה הלאומית. ופתח פתח לסיכויי התשועה האסכטולוגית: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ".[56] אלה דברי ניחומים שאין להם זמן קבוע. לידי שיא רגשי מגיעים דברי הנחמה כשהם נאמרים לרחל המבכה על בניה.[57] בדברי הנחמה הללו מצטיירת הגאולה העתידית כהחזרת עטרה ליושנה, שיבת בנים לגבולם, יישוב הארץ, חידוש השמחה העממית בכל עונות השנה, וחידוש העלייה לרגל.[58] בנבואה אחרת מדובר על חידוש מלכות בית דוד.[59] לא נאמר שם דבר על יחסו של מלך העתיד לגויים, מלבד: "אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".

אל היסודות הללו המדברים על שיקום, מצטרפים יסודות אוטופיים מובהקים, בעלי אופי רוחני מובהק: בדברו על חידוש הברית בין ה' לישראל מדגיש ירמיהו, שהברית תהיה כתובה על לבם,[60] שלא כברית הראשונה שהייתה כתובה רק על לוחות אבן. דעת ה' תהיה לקנין כללי: "כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם".[61] ירושלים תהיה אז "כִּסֵּא ה'",[62] וכל הגויים יקוו לשם ה' בירושלים. אולם הזמן בו יקרו דברים אלה אינו קבוע: יהיה זה "בָּעֵת הַהִיא", "בַּיָּמִים הָהֵמָּה", "בַיּוֹם הַהוּא" וב"יָמִים בָּאִים". הווה אומר: אין ביכולתו של הנביא ירמיהו לקבוע זמן המאורעות הללו.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מיכאל אביעוז, נבואתו של ירמיהו, תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, תשס"ה-2005
  • יאיר הופמן, ירמיה, סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 2001
  • צבי אדר, ירמיהו הנביא, תל אביב: גומא, תשל"ב-1972
  • בנימין לאו, ירמיהו - גורלו של חוזה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2010
  • זאב ויסמן, מושיעים ונביאים:שני פניה של הכריזמה במקרא ,תל אביב: הילל בן חיים- הקיבוץ המאוחד, 2003. פרק ט' ירמיהו, מנביא חורבן לנביא גאולה, עמ' 161–167

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר ירמיהו, פרק א', פסוק ב'; פרק כ"ה, פסוק ג'
  2. ^ סדר הדורות, שנת ג'ש"נ
  3. ^ א' מלמט, ישראל בתקופת המקרא, תשמ"ד, עמ' 229-230
  4. ^ הרודוטוס, היסטוריה, עמ' 159
  5. ^ ספר ירמיהו, פרק א', פסוק א'; פרק כ"ט, פסוק כ"ז
  6. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק כ"ז
  7. ^ ספר ירמיהו, פרק א', פסוק י'; השוו פרק ל"א, פסוק כ"ז
  8. ^ ספר ירמיהו, פרק ט"ו, פסוק י'
  9. ^ ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק כ"א
  10. ^ ספר ירמיהו, פרק י"ב, פסוק ו'
  11. ^ ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוקים י"ח-כ"ג
  12. ^ ספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוקים ב'-ג', ט; השוו פרק י"ט, פסוק ג' ואילך
  13. ^ ספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוק ה', ח
  14. ^ ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק י"ג
  15. ^ ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק ו'
  16. ^ ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק ד'; השוו עם פרק ז', פסוק כ"ג, וספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק י"ב
  17. ^ ספר ירמיהו, פרק כ', ג
  18. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ו
  19. ^ ספר ירמיהו, פרק נ"א, פסוק נ"ט
  20. ^ לו, א ואילך
  21. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוקים א'-י"ד
  22. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"א, פסוקים ח'-ט'; פרק ל"ח, פסוק ב' ואילך
  23. ^ ספר ירמיהו, פרק א', פסוק ט"ו; פרק ד', פסוק ו'; פרק ו', פסוק כ"ב;פרק י', פסוק כ"ב; פרק י"ג, פסוק כ'
  24. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ו, פסוק א' ואילך
  25. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק ט' ואילך
  26. ^ פרק כה, פסוקים טו-טז, כז-כט
  27. ^ פרק יט
  28. ^ ירמיהו כ, ג-ו
  29. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ו
  30. ^ ירמיהו כז; במחקר ביקורת המקרא משערים כי השם יהויקים בפסוק א הוא טעות בעקבות כו, א, ושמו של צדקיהו מוזכר בפסוקים ג, יב
  31. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ט, פסוקים א'-י"ד
  32. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ט, פסוק ח', כא, כד ואילך
  33. ^ ירמיהו כט, כד-לב
  34. ^ ירמיהו כח
  35. ^ ירמיהו נא, מט-סד
  36. ^ לז, ג-י
  37. ^ לד, ח-כב
  38. ^ לז, יא-כא
  39. ^ לח, ד
  40. ^ נדב שרגאיממצאים ארכיאולוגיים מאששים סיפור הקריאה להרוג את הנביא ירמיהו, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2008
  41. ^ ירמיהו לט, יג-יד
  42. ^ ירמיהו נב, יב
  43. ^ לט, יא-יב
  44. ^ ירמיהו מ, א-ז
  45. ^ ירמיהו מא - מג
  46. ^ ירמיהו מג, ח-יג
  47. ^ ירמיהו מד
  48. ^ מו, יג-כו
  49. ^ ירמיהו א, י
  50. ^ ירמיהו א, ד-י
  51. ^ ירמיהו א, יא-יב
  52. ^ ירמיהו א, יג-יט
  53. ^ ירמיהו א, יד
  54. ^ ירמיהו כז,ה ואילך
  55. ^ ירמיהו כג, ה-ו
  56. ^ ירמיהו לא, ד-ה
  57. ^ ירמיהו לא, טו ואילך
  58. ^ שם, ד-ה, יא-יג וכו'
  59. ^ ירמיהו לג, טו
  60. ^ ירמיהו לא, לב
  61. ^ שם, לג
  62. ^ ירמיהו ג, יז
א' בכסלו

א' בכסלו הוא היום הראשון בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בא' כסלו היא פרשת ויצא, אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת תולדות אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או שבת.

אוניברסיטה משודרת

אוניברסיטה משודרת היא סדרת הרצאות בנושאים אקדמיים מגוונים, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב המשודרת בגלי צה"ל משנת 1977. רוב הקורסים המשודרים יוצאים לאור גם כספר בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור. נכון לשנת 2013 פורסמו בסדרה 400 כותרים שנמכרו ב-750 אלף עותקים.

את הסדרה יזם בשנת 1977 מרדכי נאור. קדמה לה סדרת תוכניות של אוניברסיטה משודרת לעם בקול ישראל, בראשית שנות ה-60.

ערכה והפיקה את התוכנית מראשיתה תרצה יובל (לימים תרצה יובל־אלחנתי) ועמדה בראש הפרויקט, שהפך למפעל חייה, עד לפטירתה ב-27 בדצמבר 2000. לאחר פטירתה נקראה הסדרה על שמה. על מפעל זה הייתה מועמדת לקבלת פרס ישראל.בשנים 2001–2013 עמד בראש הפרויקט ד"ר חגי בועז.

עם המרצים הבולטים שהשתתפו בסדרה נמנים הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ, מיכאל הרסגור, ירמיהו יובל, אסא כשר ורבים אחרים, כמעט כולם חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות בישראל.

ההרצאות ניתנות במסגרת סמסטריאלית, בכל סמסטר מוצגים ארבעה או חמישה נושאים (בימים ראשון עד חמישי), שבכל אחד מהן כ-13 משדרים בני חצי שעה, המשודרים, נכון ל-2016, בשעות הערב (20:30); בעבר שודרה כל הרצאה פעמיים, הפעם הנוספת בשעות הבוקר (06:30).

נושאי האוניברסיטה המשודרת נלקחים מכל תחומי הדעת, אך ניכרת בהם העדפה לנושאים בתחום מדעי החברה ומדעי הרוח. גם מדעי החיים זוכים לכיסוי סביר, אך בתחומי ההנדסה, המתמטיקה ומדעי המחשב ניכר מיעוט הנושאים, קרוב לוודאי כיוון שתחומים אלה קשים יותר להעברה בצורה מילולית בלבד.

במרץ 2015 שינתה הסדרה את אופיה, ובמקום הרצאות מתקיימת בה שיחה בין מגיש לאיש אקדמיה. מגישי הסדרה הם ליעד מודריק, בן שני וקובי מידן.

איגרת ירמיהו

איגרת ירמיהו, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לנביא ירמיהו ששלח אותו כביכול לעתידים לגלות בבלה. באיגרת 72 פסוקים.

איגרת ירמיהו כלולה בביבליה של הכנסייה הרומית והיוונית ובכתבי יד של תרגום השבעים הוא נכלל יחד עם מגילת איכה וספר ברוך בספר ירמיהו. בתרגום התנ"ך של לותר כלולה האיגרת כפרק שישי של ספר ברוך. חלק מהאגרת, בנוסח יווני, נמצא במגילות ים המלח.

בקבוק

בקבוק הוא מכל חלול, או לחלופין כלי קיבול בעל פייה צרה. מקור המילה בקבוק הוא בספר ירמיהו והוא מהווה אונומטופיה: חיקוי הצליל 'בק-בוק' הנשמע כשנוזל נשפך מפיו הצר של הבקבוק.

בקבוקים עשויים כיום בדרך כלל מחומר שקוף, זכוכית או פלסטיק. בימי קדם היו עושים את הבקבוקים משלל חומרים, כגון חרס, וצורתם הייתה כעין כד או צלוחית. מעור יצרו נאד - בקבוק העמיד במסעות.

גדליהו בן אחיקם

גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם (לעיתים גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם), דמות מקראית, היה נציב יהודי שמונה על ידי הבבלים כמנהיג תושבי יהודה בתאריך י' באב, לאחר שנחרב בית המקדש הראשון. גדליהו נרצח בידי ישמעאל בן נתניה פחות מחודשיים מאז מונה לתפקידו; יש האומרים שנרצח בא' בתשרי, ויש אומרים בג' בתשרי. בעקבות הירצחו ברחו תושבים רבים מיהודה למצרים, ולפי מקורות במסורת היהודית פסק אז כליל היישוב היהודי בארץ עד לשיבת ציון. לזכרו, ולאות אבלות על הירצחו המסמל את חורבנו המוחלט של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת בית המקדש הראשון, מציינים את צום גדליה, בג' בתשרי.

גופה

גופה היא גוף מת שהיה שייך ליצור חי.

לאחר המוות, כשמערכות הגוף אינן פועלות, מתחילה הגופה להיאכל על ידי חרקים וחיידקים מסוימים, המביאים למצב של ריקבון גופה.

במקרי מוות חשודים, הנחקרים על ידי המשטרה, נבדקות הגופות המתות, בהכילן לעיתים ראיות. גם ריקבון הגופה מספק ראיות.

גופות משמשות בלימודי רפואה ללימודי אנטומיה ולתרגול ניתוח. יש התורמים את גופתם למטרה זו. בנוסף, ניתן להשתמש באיברי הגופה לשם השתלתם באדם חי שאיבריו אינם מתפקדים. יש התורמים את גופתם למטרה זו.

גופה של בעל חיים קרויה נבלה. מילה זו משמשת גם לתיאור מבזה של גופת אדם (למשל: "וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ" (ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק כ')

הפטרה

ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות, במועדי ישראל, ובחלק מהקהילות גם בתעניות ציבור במנחה, לאחר סיום קריאת התורה.

בעוד שבסדר הקריאה שהונהג לקריאת חמשת חומשי התורה משלימים את קריאתם מדי שנה (או מדי שלוש שנים לפי מנהג קדמונים[דרושה הבהרה]), לא נקבע לספרי הנביאים מחזור קריאה על פי סדרם. עם זאת, חלקם נקראים בהפטרה לפי נושאים: לכל פרשה נבחרה הפטרה הקשורה בדרך כלל בקשר ענייני לנושא הפרשה שנקראת בבית הכנסת או לאירוע הסמוך לקריאתה.

נהוג לקרוא את ההפטרה בניגון בטעמי המקרא, ולברך לפניה ואחריה.

יאשיהו

יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה היה בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. הוא נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. במסורת היהודית מתוארכת מלכותו מ-640 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס - (המאה השביעית לפנה"ס). בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו ככל הנראה בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. כמו כן, הוא הנהיג רפורמה דתית מרחיקת לכת. נהרג בקרב עם מצרים שהתרחש במגידו.

ירמיהו יובל

ירמיהו יוֹבֵל (20 באוקטובר 1935 – ‏10 ביוני 2018) היה פילוסוף ישראלי והיסטוריון של הפילוסופיה, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובניו סקול ניו יורק. עסק בעיקר בחקר הפילוסופיה של העת החדשה. חתן פרס ישראל לשנת תש"ס. היה איש קול ישראל, עורך תוכניות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית וחבר מליאת רשות השידור.

מגילת איכה

מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמש קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים, בית המקדש הראשון והגליית תושביה, ונכנסו בהמשך לקאנון ספרי המקרא. שאלת זהות המחבר או שמא זהות המחברים של הקינות שבספר לא נפתרה, אולם מסורות שראשיתן במאות הראשונות לספירה ואולי אף קודם לכן מייחסות את חיבור המגילה לנביא ירמיהו.בתנ"ך כלול הספר בחלק ה"כתובים", כאחד מחמש המגילות, ובקאנון הנוצרי הוא כלול בספרות "הנביאים הגדולים" שבברית הישנה כנספח לספר ירמיה. שמו הנוכחי של הספר במקורות העבריים הוא "מגילת איכה", זאת משום היותו חלק מחמש המגילות, ועל שם התיבה הפותחת את החיבור "איכה ישבה בדד...". אולם שמו הקדום של הספר היה "קינות" או "קינות ירמיהו", והוא ניתן לו על שום תוכנו. כך כינויו בתרגום השבעים היווני: Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֶנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות ירמיהו), כך כינויו גם בתרגום הוולגטה הלטיני: Lamentationes (לַמֶנְטַטִיוֹנֶס, קינות), וכך כינויו גם בספרות חז"ל: "קינות", "ספר קינות" או "מגילת קינות". המסורת היהודית, ובעקבותיה הנוצרית, מייחסות את כתיבת המגילה לנביא החורבן והפורענות, ירמיהו. ייחוס זה איננו מקובל במחקר.

הספר מכיל שירות קינה ועוסק בחורבן ירושלים והגליית יושביה. הכותב מקונן על מצבה הנורא של ירושלים בשעת המצור ערב החורבן, על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל יושביה לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על יושביה בשל חטאיהם ופשעיהם הרבים. ביהדות התקבע מנהג לקרוא את מגילת איכה בציבור בליל תשעה באב.

מואב

מוֹאָב הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בתקופה הישראלית, המקבילה ברובה לתקופת הברזל, בשלהי האלף השני לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המקורות, מואב נמצאה ממזרח לים המלח, בין המתלול של ים המלח לבין המדבר הערבי, נמצא בתחום ממלכת ירדן.

האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון מצפה מואב, מדבר מואב ועוד.

4 כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים, הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים.

בכתובת מישע מופיע השם מאב, ובכתובות אשוריות מופיעים השמות: Muaba, Maab, Maaba.

בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים. במגילת רות שם מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון.

המואבים היו נתונים במלחמה עם הממלכות והשבטים השכנים, כמו שבטי ישראל, והעמונים.

הממצא הארכיאולגי החשוב ביותר של ממלכת מואב היא מצבת מישע שהתגלתה בדיבון ומתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. בשנים האחרונות (הכתובת לא התגלתה בחפירה מסודרת. על כן מקורה וזמן המצאה אינו ברור לחלוטין) התגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, לקיחת אסירים רבים, ובניית ארמון, שער ומכרה.

נביאים

נביאים הוא שמו של המדור השני בתנ"ך, בו מצויים הספרים המתארים את קורות ישראל לאחר הכניסה לארץ ישראל, וספרי הנביאים. הכינוי נביא מיוחס למי שנושא את דבר האל.

על פי הרמב"ם, ספרי התנ"ך מתחלקים לשלוש רמות של קדושה לפי מידת ההשראה האלוהית ששימשה לכתיבתם: ספרי התורה נכתבו על ידי אב הנביאים משה רבנו, ספרי הנביאים נכתבו בפעולת נבואה, וספרי הכתובים נכתבו על ידי אנשים שאינם בהכרח נביאים אך כתבו בהשראת רוח הקודש.

ספרי התנ"ך המצויים במדור נביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיה, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר.

ספר ירמיהו

ספר יִרְמְיָהוּ הוא השני מבין ספרי נביאים אחרונים, ועוסק כמעט כולו בנבואות חורבן. תקופת ההתרחשות של הספר היא סוף ימי בית ראשון. ירמיהו הנביא, על פי הכתוב בספר, סבל רבות בשל זעם העם והמלך על נבואותיו והעביר ימים רבים בבית סוהר, אף על פי שהוא עצמו נעצב ביותר בשל נבואותיו והרבה לבקש רחמים על העם.

כפי העולה מתוך הספר עצמו, נראה שכתבו ברוך בן נריה הסופר, מפיו של ירמיהו, ונראה כי הוא ערוך מגילות-מגילות. עם זאת, ייתכנו עריכות מאוחרות יותר, עד לתקופת חיתום המקרא.

ערך מורחב – ירמיהו

ספר מלכים

ספר מְלָכִים הוא אחד מספרי הנביאים בתנ"ך, האחרון שעוסק בתיאור כרונולוגי של קורות עם ישראל. הספר מתאר את ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, מעשיהם והאירועים בארץ בתקופתם, מימיו האחרונים של דוד המלך ועד חורבן בית המקדש הראשון.

בין הנביאים הבולטים המופיעים בספר ניתן למנות את אחיה השילוני, אליהו ואלישע.

פרשת משפטים

פרשת מִשְׁפָּטִים היא פרשת השבוע השישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ד, פסוק י"ח. רוב הפרשה מפרטת מצוות ודינים רבים, בעיקר כאלו הקשורים לתחום המשפטי. מצוות אלו הן המשך לעשרת הדיברות והמצוות שנזכרו בסוף פרשת יתרו, שכולן יחד מהוות את ספר הברית שעליו נכרתת הברית בין בני ישראל לה'. בסוף הפרשה מסופר על מעמד כריתת הברית, ועל עליית משה להר סיני לקבלת לוחות הברית והציווי על הקמת המשכן.

ברוב השנים קוראים את פרשת משפטים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשיה הראשונה מ"ארבע פרשיות" - פרשת שקלים..

פרשת צו

פָּרָשַׁת צַו היא פרשת השבוע השנייה בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק ו', פסוק א' ומסתיימת בפרק ח', פסוק ל"ו.

החצי הראשון של הפרשה עוסק בפירוט דיני הקרבת הקורבנות מעבר לפירוט שהופיעה בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. בהמשך הפרשה מתוארת העבודה במשכן בשבעת ימי המילואים.

טעות נפוצה היא, כי בפרשת צו ישנם צ"ו (96 בגימטריה) פסוקים, טעות שאף השתרבבה למספר ספרים, אך בפועל בפרשה ישנם צ"ז (97) פסוקים. במהדורת מקראות גדולות שנדפסה בוונציה (רפ"ה) מצוין מספר הפסוקים הנכון, וכן מופיע הסימן 'עובדיה' (גימטריה 97).

הפרשה נקראת לרוב לפני פסח, בשבת הגדול.

צדקיהו

צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, מלך על ממלכת יהודה בין השנים 597 - 586 לפנה"ס. היה דודו של יהויכין. המקורות הנוגעים לצדקיהו נמצאים בתנ"ך במספר ספרים, שהעיקריים בהם הם: מלכים, דברי הימים, ירמיהו ויחזקאל. בימי צדקיהו חרב בית המקדש הראשון ומלכות יהודה הוגלתה מארצה.

צום גדליה

צוֹם גְּדַלְיָה (גם צוֹם גְּדַלְיָהוּ) הוא יום תענית ביהדות החל בג' בתשרי, יום לאחר ראש השנה (אם יום זה חל ביום שבת, הצום נדחה ליום המחרת). צום גדליה הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון.

תענית זו נקבעה לציון רצח גדליהו בן אחיקם, שהיה נציב על יהודה בימים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס, ומותו סימל את סופו המוחלט של היישוב היהודי בתקופת בית ראשון.

שמות

ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐκ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו - יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית.

ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק והוא כולל גם מצוות שונות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.