ירידת הדורות

ירידת הדורות או נתקטנו הדורות ביהדות, היא השקפה הרואה את הדורות הקדומים ביהדות כמדורגים גבוה יותר, במישורים שונים. כך, נטען לעיתים שבימים עברו רמת הקרבה של האנשים לאל, הייתה גבוהה יותר, וכן שהרמה האינטלקטואלית שלהם הייתה מפותחת יותר. ראיית ירידת הדורות כתהליך מתמיד, מעמידה השקפה זו במגמה הפוכה להשקפה הרווחת בחברה האנושית הכללית, לפיה העת החדשה מאופיינת בהתפתחות רבה ומתמשכת בציוויליזציה, הידע, ויכולת התפיסה האנושית.

פחיתות ההווה ביחס לעבר

מאמרים שונים בתלמוד עומדים על היחס והזיקה בין אנשי תקופתם ("דורות אלו"), לאנשים מתקופות קדומות יותר. כך, למשל, קובע המאמר התלמודי בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ב, עמוד ב':

אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים

מאמר זה פורש בדרך הפשט, כבוחן את הזיקה והיחס בין דורות העבר לעתיד, כשהוא מסכם שלדורות הקודמים דרגה גבוהה יותר. כך הוא משתמש בביטויים נאצלים יותר ביחס לקודמים, ופחותים יותר ביחס להווה; כך עומד מלאך בעבר מול אדם בהווה, או אדם בעבר מול חמור בהווה. מאמר נוסף המבטא את ירידת הדורות, קיים במסכת עירובין (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד א'):

אמר רבי יוחנן: לִבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא נקב מחט סידקית

גם אמרה זו מזהה את עליונות דורות העבר על בני ההווה, בעיקר ב"גודל לִבן". באמרה זו אף מודגשת ההידרדרות במהלך ההיסטוריה.

ביטוי מפורסם להשקפה זו נמצא בכתבי הגר"א:

כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל מן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות שהתלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו ונעשה עפר שחה לעפר נפשנו. ואנחנו מקוין עתה לתחית המתים התנערי מעפר קומי כו' (ישעיה נ"ב) ויערה רוח ממרום עלינו.

ביאור הגר"א לספרא דצניעותא, עמ' לה. (מהדורת וילנא תרע"ג)

תחומי הפחיתות

שאלה מרכזית היא, באילו תחומים מתבטאת ירידת הדורות. דעות שונות נאמרו בעניין, אולם באופן כללי ניתן למנות כמה תחומים מרכזיים שבהם צוינה פחיתות של ההווה ביחס לעבר. כך מבחינת הקשר של האדם לאל, חלה ירידה הדרגתית; תופעה זו מתאפיינת בהפסקת הנבואה והנביאים, וכן בביטול רוח הקודש (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'). גם רמת הצדיקות והאדיקות האישיים פחתו במהלך ההיסטוריה, כפי שמסתבר במאמר "אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים" דלעיל; אף שהיו שהסבירו שגם במאמר זה הכוונה היא להידרדרות הקשר בין האדם לאל.

בין כך ובין כך, למאמרים אלו השלכות מרחיקות לכת, בנוגע לתחומים כגון פרשנות התלמוד, פסיקת הלכה, ובכלל קבלת כל דבר שנאמר בפי הקדמונים. לאמור, הטיעון אד הומינם, שנחשב ככשל לוגי במדע רגיל, אינו כשל כלל במסורת, שלא רק שכל כולה מבוססת על הדורות הקודמים, אלא שגם מקיימת תחושה ברורה שהקדמונים היו חכמים בהרבה.

אחת ההשלכות הבולטות היא בנוגע לחלוקה בין התקופות בנוגע לפסיקת ההלכה. כך, האמוראים לא חלקו על התנאים; הגאונים לא חלקו על האמוראים; והאחרונים לא חלקו על הראשונים. באופן יוצא דופן הרשו לעצמם הראשונים לחלוק על הגאונים (תוך פולמוס סוער על כך), וייתכן שתופעה זו קשורה לרציונליזם שהלך והתפשט באותה תקופה, ואתו האמונה בכוחו של השכל להכריע גם נגד קדמונים.

אמנם, לעיתים נלקחו תחומים אלו אף לפחיתות פיזיולוגית; כך היו שכתבו (בנוגע ליחס שבין שיעור האגודלים והביצים המוזכר בגמרא, ואשר לפי מדידתם היה שונה) "וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כורחך הביצים בזמננו נתמעטו".[1] תפיסה זו מזהה פחיתות פיזיולוגית הן של בני אדם והן של עצמים אחרים (כגון ביצים).

לכתחילה או בדיעבד

לעומת זה קיים הסבר אחר למאמרים אלה בתלמוד. לפי הסבר זה כל אימרות חז"ל על ירידת הדורות מציינות מצב עובדתי ובלתי רצוי, אך אין בהן כדי להצביע על תהליך מחויב, כלומר טבע מוכתב של העולם. די לנו בדברי אליהו: "וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (ספר מלכים א', פרק י"ט). כלומר, אליהו טוען, שהוא אינו מצדיק את קיומו (ולכן מבקש מה' שייקח את נפשו) רק משום שאינו טוב יותר מאבותיו; מסתבר, אם כן, שייתכן - ואף רצוי - שהאדם יהיה טוב מאבותיו. המצב שחז"ל מדברים עליו הוא מצב עובדתי בלבד, שחייבים לשפרו, ולא מצב מחויב.

את מושג "ירידת הדורות" כסגולה מחויבת, מותנית, כטבע העולם יצר לראשונה הרשב"ץ לצורך היתרו לאיסור הנאה מדברי תורה. ההנמקה הסופית שלו הייתה "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אלא שיש צורך להסביר מה קרה. הרי "עת לעשות" מחייב שינוי כלשהו שהתרחש ובגינו מוכרחים לשנות ולהתיר את מה שהיה אסור. ומפני זה נקנה לאימרות אלה משמעות חדשה- הדורות יורדים כל פעם באופן מותנה או טבעי וכתוצאה כעת לא מסוגלים האנשים לעמוד במה שפעם עמדו, לכן חייבים להתיר את האסור.[דרוש מקור]

התפיסה הנגדית, השתבחות הדורות

מספר פרשנים ראו בכמה מקורות בספרות חז"ל, ככאלו המצביעים דווקא על תפיסה התקדמותית של העולם. כך לדוגמה זיהו את המאמר במסכת עבודה זרה (ט ע"א) הקובע[2] "ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח", כהוכחה לכך שקיימת הדרגתיות שהולכת ומשתבחת. גישות אלו ראו גם בחזונות אחרית הימים המובאים בספרות התורנית, עדות להתקדמות העולם.

אבולוציה

הפרשנות המסבירה את האבולוציה כמצביעה על כך שהעולם מתפתח, מהווה אבן יסוד אצל הוגים יהודים שונים. כך הרב אברהם יצחק הכהן קוק קיבל את תורת ההתפתחות, וראה בה את התהליך המתרחש בעולם, וכך הוא כותב:

"תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות... וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את העניין האלוהי מואר בבהירות מוחלטת... ההוויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה".[3]

תפיסתו זו של הרב קוק נשענת על תפיסת התקדמות העולם של רמח"ל, אשר לשיטתו העולם הולך ומתקדם לקראת ייעודו הסופי, במסלול של עלייה. תפיסה זו שונה לכאורה מפשטי המקורות התלמודיים, וייתכן שגם השקפת העולם בתרבות המודרנית, שהביאה אתה את האמונה בכוחו של השכל האנושי, כמו גם אמונה מיסטית ב"רוח" המקדמת האנושות (דוגמת ההגות ההגליאנית) הובילה לחדירתה אף ליהדות, ולהחלתה על תחומים שונים על ידי מספר רב של הוגים.

התנגדות לתפיסה זו

ההתנגדות לתפיסה האבולוציונית-מתפתחת ביהדות צמחה מתוך העובדה שפשטי מקורות חז"ל מציינים נקודות אחרות. לכן, דחתה הגישה המנוגדת בתוקף את התפיסה הזו, וסיפקה הסברים נקודתיים למקורות שהעלו אנשי הגישה ההתפתחותית. כך הוסבר המאמר במסכת עבודה זרה דלעיל בצורה אחרת,[4] וכך אף הוסברו מקורות אחרים.

ההתנגדות אף הייתה לפן המדעי-כביכול שהוצג בידי מחזיקי השיטה ההתפתחותית. המתנגדים טענו שקיימים מספר מדדים שונים המצביעים על הידרדרות מוסרית מהותית בתקופה המודרנית, וקשה לדבר על התפתחות. כך מלחמות עולם כדוגמת אלו שהתרחשו במאה השנים האחרונות, וכמות נרצחים כה גדולה אשר לא הייתה בהיסטוריה - וכפי שאומר המשפט המיוחס לאלברט איינשטיין, "אינני יודע כיצד ילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים".

גישה מפשרת

קיימות כמה גישות מפשרות, המקבלות בתחומים מסוימים את ירידת הדורות ובתחומים אחרים את השתבחות הדורות. כך יש הטוענים[5] שמצד הפרט יש ירידת הדורות, ולשיטתם הפרטים בהווה פחותים מהעבר (אמורא פחות מתנא, ראשון פחות מאמורא); אולם יש עליית הדורות מצד הכלל, כאשר כלל הדברים והמכלול גדל במשך הדורות (כגון ריבוי תורה גדול יותר בתקופת האמוראים מאשר אצל התנאים). גישה זו נוטה להשתמש בביטוי שדורות מאוחרים הם כ"ננס על גבי ענק", והם אמנם רואים גבוה יותר, אך מצד עצמם הם קטנים יותר. יסוד לשיטה זו ניתן למצוא עוד בימי הביניים, כאשר רבי ישעיה מטראני (הרי"ד) השתמש במשפט: "ננסים רכובים על צווארי הענקים".[6] משל זה נוצר בתרבות הנוכרית זמן לא רב לפניו, והוא מספר שהוא שמע אותו "מפילוסוף אחד".

ההווה ביחס לעתיד

היו ששמו דגש על כך שהמקורות התייחסו באופן תמידי ליחס העבר מול ההווה, אולם אין שם בחינה של העתיד ביחס להווה. בעקבות דגש זה, הם טענו שתקופת הגאולה (אחרית הימים), מהווה תקופה של עלייה ולא של הידרדרות. כך כאשר קבעו הוגים אלו שתקופתם היא תקופת הגאולה, יכלו להגיע למסקנה שבתקופתם קיימת עלייה והתפתחות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבי יחזקאל לנדא, צל"ח, מסכת פסחים קטז ע"ב.
  2. ^ ראו עוד: חורבן העולם באלף השביעי
  3. ^ אורות הקודש ב', עמ' תקלז.
  4. ^ לדוגמה החזון איש, יורה דעה, הלכות טריפות ה, ג.
  5. ^ הרב צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (עמוד 116); הרב אברהם יצחק הכהן קוק באגרות הראי"ה (חלק א עמוד שסט) ובאורות הקודש (חלק ג עמודים ריז-ריט).
  6. ^ שו"ת הרי"ד, סימן סב.
בהמתן של צדיקים

בהמתן של צדיקים, עליהן מסופר בתלמוד ובאגדות חז"ל, הן בהמות של צדיקים שהתפרסמו בחסידותן, על ידי כך שסירבו לאכול מאכלים לא כשרים, וכדומה. כמו כן, המושג נזכר פעמים רבות בתלמוד בטיעון קל וחומר "ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן", כלומר לא יעלה על הדעת שצדיקים ייכשלו באיסורים אפילו בשגגה, שכן אפילו בהמותיהם נשמרות מן האיסורים. הבולטות בבהמות אלו הן חמורו של רבי פנחס בן יאיר וחמורו של רבי חנינא בן דוסא. ניתן לקשר את הסיפור פרה שומרת שבת על פי דברי הריטב"א שבעל הפרה היה התנא רבי יוחנן בן תורתא.

בת קול

ביהדות, בת קול היא מהות על-טבעית המשמשת להעברת מידע מהאל לבני-אדם; ניתן להבין את המושג גם כתיאור של הצורה שבה עובר המסר האלוהי, כמין הד, ולא תיאור של מהות. בת הקול מופיעה במקורות בהקשרים שונים ולצורך מטרות שונות, ללא חוקיות ברורה. קיימים כמה מקומות שמהם יוצאת בת הקול, ובהם "מאחורי הפרגוד" ו"בית קדשי הקדשים". מעמד בת הקול מבחינת איכות העברת המידע האלוהי ותוקפו נחשב פחות מנבואה ומרוח הקודש. בת הקול המשיכה להתקיים אף לאחר הפסקת הנבואה ותחילת הגלות (בבלי יומא ט, ב), ולפי כמה מאמרי חז"ל היא קיימת אף כיום, והיא מהווה את דרך הקישור הסטנדרטית בין האל לאדם.

גדלות האדם

גדלות האדם הוא כינויה של אחת משלוש האידאולוגיות המרכזיות של תנועת המוסר מבית מדרשה של ישיבת סלבודקה שבליטא. הגה וחינך על פיה - ר' נתן צבי פינקל ראש ישיבת סלבודקה. השיטה מהווה חלק אינטגרלי מתנועת המוסר, נבעה ישירות ממנה והיא חלק חשוב בהתפתחותה ובמשך השנים השפיעה השקפה זו רבות על עולם הישיבות.

"גדלות האדם" דגלה בהבנה של מרכזיות המין האנושי בעולם. לפיה האדם הוא "נזר הבריאה" ומעמדו ככזה, מחייבו להתנהג בצורה נעלה. השיטה דגלה בעיקר בהבנה תאורטית ופחות במעשים ועל ידי הבנת גדלותו של האדם תושג התגברות על היצר הרע שכן לגישת מצדדי "גדלות האדם" המין האנושי מעצם ברייתו נברא ישר ורק הסיטואציות בהן הוא נמצא מובילות אותו לעיתים למעשים רעים. השיטה שללה התנהגות אינסטינקטיבית ודרשה חשיבה ושיקול דעת באשר לכל פעולה.

דור

דור הוא כלל בני האדם השייכים לשכבת גיל, זמן או תרבות מסוימת. בהשאלה מתאר המונח שלב בהתפתחות של ציוד טכני.

האגודה הצמחונית האמריקאית

האגודה הצמחונית האמריקאית (באנגלית: American Vegetarian Society, בראשי תיבות AVS) הייתה האגודה האמריקאית הראשונה לקידום צמחונות שפעלה בין השנים 1850–1862.

היימנות

הַיימָנוֹת (געז: ሃይማኖት) היא הכינוי הנפוץ לתיאור כלל חוקי ומנהגי הדת והאמונה, הלכה ומחשבה, שהיו נהוגים בעדת ביתא ישראל. המונח לקוח משפת געז ומקורו במילה הארמית "הימנותא" שפירושה "אמונה". ההיימנות בעלת מאפיינים מרכזיים המזכירים יותר את הלכות היהדות הרבנית ואת ההלכה הקדומה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת בית שני, מאשר את היהדות הקראית.ההיימנות מבוססת על פירוש בעל-פה לכתבי הקודש, מועברת מדור לדור ומעניקה סמכות ללא עוררין לחכמי הדת בקביעת ההלכה. בשל קרבתה להלכה הקדומה, כמתבטא מהמשך הכהונה, הנבואה והנזירות, הקרבת הקורבנות ועוד, ובשל קיומם של הלכות, מועדים וחגים ייחודיים לקהילה, ניתן לראות בהיימנות פלג המשמר הלכה כתתית עתיקה. עם עליית מרבית בני קהילת ביתא ישראל ארצה, ההיימנות נזנחה ואת מקומה בקהילה תפסה היהדות הרבנית המקובלת בשאר התפוצות.

הלכה כבתראי

הלכה כבתראי או הלכתא כבתראי (מארמית: "הלכה כאחרונים") הוא כלל בפסיקת הלכה בתלמוד, הקובע שבמחלוקת שבין חכמים ראשונים ואחרונים, הלכה כאחרונים. כלל זה נמצא בגאונים ובראשונים: כל מקום שחולקים שני אמוראים ולא נאמרה הלכה כמי, הלכה כבתראי, לפי שהאחרונים דקדקו יותר מהראשונים להעמיד הלכה על בוריה, שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות, ועמדו על עיקרו של דבר.

הקשר בין ביתא ישראל לתפוצות ישראל

הקשר בין ביתא ישראל לתפוצות ישראל החל באופן סדיר בתחילת המאה ה-19 התגבר בשאר המאה והתחזק לאורך המאה ה-20, קשר זה הוביל לביקורם של שליחים יהודים מאירופה בקהילת ביתא ישראל לפני כן לא היה קשר רציף בין שתי הקהילות, היו רק שברירי מידע שהגיעו ממסיונרים שפעלו באתיופיה וכן מנוסעים אירופאים בנוסף לכך היו ידיעות רבות לגבי הקהילה ומצבה בין המאה ה-12 למאה-19.

יחסי אישות (הלכה)

יחסי אישות (או בלשון חז"ל: תשמיש המיטה) הם יחסי מין בעגה יהודית הלכתית. בהלכה ישנה הדרכה מפורטת לגבי האופן שבו יש לקיים יחסי אישות, כולל התייחסות למקום, לתדירות, לעיתוי, וכן לדיבור, למחשבה ולכוונה בשעת קיום היחסים.

איש ואישה נשואים מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, חוץ מזמן הנידה שבו הם אסורים זה על זה. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין כדי להפוך אותם לדבר מצווה.

היהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, היו פוסקים שהתנגדו להפרזה ביחסי אישות, והרמב"ן מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".

יחסה של היהדות למין קשור באופן מהותי ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כגון אכילה, שתייה וכדומה. הרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא, כמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו".

ישראל מאיר הכהן

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ט, 26 בינואר 1839 - כ"ד באלול ה'תרצ"ג, 15 בספטמבר 1933) היה מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו.

מלאכי

מַלְאָכִי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלק הנביאים של התנ"ך, והוא נקרא כשמו או ככינויו של הנביא המוסר את הנבואות בו. בנוסח המסורה, הספר הוא בן שלושה פרקים, ומכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום). בסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון ומכיל ארבעה פרקים.

פילוסופיה יהודית - מונחים

הפילוסופיה היהודית ומונחיה נוצרו במפגש המתמשך שבין הוגי הדעות וחכמי היהדות, עם הפילוסופיה של תקופתם. עולם הרעיונות היהודית עד תקופת בית שני התייסד על הנבואה ועל החיבורים שנערכו ונאספו לתנ"ך, עד חתימתו. תפיסת העולם היהודית שאבה את סמכותה המוסרית והמשפטית מדבר האל הנאמר לאדם, ולא מן ההיגיון הפילוסופי, כפי שהתגבש בתרבות האנושית, בראשונה בדמותה של פילוסופיה היוונית. המפגש והשיח הפילוסופי, בין חכמי היהדות לבין הפילוסופים ומשנתם נערך למעשה מאז שהופצה פילוסופיה בארץ ישראל ובתפוצות. המפגש, אשר כלל עימות, הפנמה והטמעה, ויצירת מונחים עבריים חדשים מותאמים או הולמים את פילוסופיה העדכנית בארצות מושבם של היהודים, התגבר בימי הביניים. בעת החדשה יצרו פילוסופים והוגי דעות יהודים, בשימוש במנעד מקורות ומרחבי תרבות, מסורתיים ובני זמנם.

חלק מהמונחים העבריים, הומצאו וסוגלו אם כן למונחים לועזיים במשנות פילוסופיות, הגויות ותפיסות עולם, שנאמרו בעל פה או נמסרו בחיבורים כתובים, בשפות: בעת העתיקה ביוונית ולטינית, בימי הביניים באיטלקית, ספרדית וערבית, ובעת החדשה בגרמנית, צרפתית, רוסית ואנגלית; ובחלק אחר הוצק תוכן חדש אל מונחים עבריים מקוריים, שנלקחו מהלשון המקראית או לשון חז"ל.

פסיקת הלכה

פסיקת הלכה הוא כינוי להכרעה של מורה הוראה בשאלה הלכתית מסופקת או נתונה במחלוקת. פסיקת הלכה בימינו מתבססת בדרך כלל על מקורות חז"ליים (כגון המשנה והגמרא), ועד למקורות מהאחרונים, יחד עם סברא.

פרנסה מלימוד תורה

שאלת הפרנסה מלימוד תורה היא שאלה השנויה במחלוקת בין חכמי ההלכה: האם מותר לאדם לקבל שכר בתמורה ללימוד התורה או להוראתה? היו בקרב חז"ל מי שהתנגדו לא רק לכך שאדם יתפרנס ישירות מעיסוקו בתורה, אלא גם לכך שיפיק ממנו תועלת חומרית אחרת. מסופר שרבי טרפון הציל את חייו על ידי אזכור מעמדו כתלמיד חכם, והצטער על כך עד סוף חייו, כי היה יכול להינצל על ידי כופר כספי ולא בזכות תורתו. תחומי האיסור רחבים יותר משאלת הפרנסה בלבד, ולכן הוא מכונה בספרות התורנית איסור הנאה מדברי תורה.

עם זאת, ברבות השנים ניתנו נימוקים שונים המתירים להתפרנס מלימוד תורה, וכיום הגישה המקובלת בעולם ההלכה היא לראות בהתפרנסות מלימוד תורה היתר גמור.

בתלמוד קיימת הבחנה בין קבלה תועלת יזומה מלימוד תורה לבין חובה להושיט עזרה לתלמיד חכם על ידי זולתו. כך, לדוגמה, חכמים משבחים את מי שנותן זכות קדימה לתלמידי חכמים במכירת סחורתם, ובכך מאפשר להם להקדיש את זמנם ללימוד תורה.

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

שולחן ערוך

השולחן ערוך הוא ספר הלכה שכתב רבי יוסף קארו בצפת בשנת 1563 ונדפס לראשונה בוונציה במהלך שנת 1565 (שכ"ה-שכ"ו).

הספר נחשב אחד הספרים החשובים בעולם ההלכה היהודי, והוא דה פקטו משמש כעמוד תווך שעיצב וקבע את אורח החיים התורני והיהודי על פי ההלכה הפסוקה.

שמעון בן צמח דוראן

רבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ; 1361–1444), היה מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים.

שמעון הצדיק

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

דמותו של "שמעון הצדיק" מופיעה במקורות חז"ל ובמקורות החיצוניים הקלאסיים: כתבי יוסף בן מתתיהו והספרים החיצוניים.

במקורות הללו מזוהה שמעון הצדיק כשמעון בן חוניו בן יַדּוּעַ, ונאמר עליו שהיה כהן גדול ומנהיג בתקופת בית שני, משיירי כנסת הגדולה. ראשון לחכמים שנזכרו בשמם במשנה, ורבו של אנטיגנוס איש סוכו, בפתחה של תקופת הזוגות. חי בסוף תקופת שלטון הפרסים ותחילת שלטון היוונים בארץ ישראל. הוא מתואר בתלמוד כמי שקיבל את פניו של אלכסנדר מוקדון בבואו לארץ ישראל.

שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו

שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו הוא סיפור קצר, בן 39 פרקים, מאת ש"י עגנון, שהתפרסם לראשונה ב"לוח הארץ" לשנת תש"ז ולאחר מכן נכלל בקובץ סיפוריו סמוך ונראה שהופיע בהוצאת שוקן (תשי"א, 1950).

העלילה, הנפרשׂת על פני יותר משלושים שנה, עוסקת בשני תלמידי חכמים, האחד בן עניים והאחר בן עשירים מיוחס. בעת דיון הלכתי הלבין העשיר את פני חברו העני ברבים, והעלבון הביא לשנאתו של העני, שלא חלפה במשך כל חייו, חרף הנזק שגרמה לו ולמשפחתו וחרף ניסיונות הפיוס של המעליב. העימות המר העכיר גם את חייו של העשיר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.